קִרקוּף בארץ-ישראל הרומית – 'minime Romanum sacrum' ?

תקציר: תופעת הקרקוף משויכת בקונוטציה הקולקטיבית לילידים האמריקאיים בעת המודרנית. אולם בחינה של המקורות האנתרופולוגיים-פיזיים, ההיסטוריים והחזותיים מלמדת עד כמה קדום הוא מנהג מחריד זה. המאמר סוקר את תולדות הקרקוף בתקופה הקלאסית ובמיוחד במרחב ארץ ישראל. ההתייחסות לאקט זה במקורות היהודיים למול יחס המקורות הרומיים מציגה את השניות שהתקיימה במקורות הקדומים ומצביעה על דרכי ההתמודדות של החברה הרומית האימפריאלית השלטת בשאלות של מוסר למול תעמולה. #

 

 

       'כי רק אם הוא מביא ראש, הוא מקבל את חלקו בשלל שנלקח...'[1] , [2] 

 

       מעשה הקרקוף כולל את הפשטת עור הקרקפת, במלואו או בחלקו, מן הגולגולת. חיתוך העור באמצעות סכין עקב פחות או יותר אחר קו השיער.[3] לבד משריר המצח (frontalis), שריר הצדע (temporalis) ושריר העורף (occipitalis) הקרקפת איננה כוללת כל רקמה שרירית נוספת, כך שחיתוך לאורך קו זה הקל על הפשטת העור.[4] פעולת הקרקוף יכולה היתה להתבצע על פני ראש של אויב מת או חי, כפי שעולה מממצאים המלמדים על החלמה מוצלחת מטראומה זו. לשבטי הילידים האמריקאיים היה מדרג לקרקרפות, כאשר המבוקשת מכל היתה זו שנלקחה מ'המקום בו השיער יוצא מנקודה', היינו אזור הקודקוד.[5] הקרקוף נמנה על הפעולות שכוונו כנגד ראש האויב, כדוגמת עריפת ראש, פעולה הנחשבת כעדות האולטימטיבית כהוכחה להרג אויב.[6] באורח מסורתי, נחשבה הסרת הקרקפת באופן דומה כהוכחה להרג.[7] בקרב הסקיתים, ככל שמספר הקרקפות שברשות לוחם היה רב יותר כך גם גדולה היתה היוקרה ממנה נהנה.[8] מאחורי התנהגות זו עמדה שורה ארוכה של השתמעויות תרבותיות. אין ספק ששלל מלחמה זה היה בעל משמעות לבעליו, בכך שתרם מחד גיסא למעמדו החברתי או העצים את כוחותיו כלוחם. מאידך גיסא, ישנן חברות בהן לעצם המעשה של השחתת גופת האויב נודעה חשיבות גדולה יותר שכן היא נועדה להשפילו או להשפיע על גורלה של נשמת הקורבן ובכך להדגים את עליונותו של המקרקף. ברי שבמקרים רבים שתי מוטיבציות אלו היו משולבות יחד. אף-על-פי-כן, כמו בשדות קרב מודרניים, מעשי זוועה ממין זה היו לעיתים קרובות פשוט תוצאה של מעשי נקמה פראיים. כפי שידון בהמשך אנו למדים שלקרקפות היתה גם משמעות פולחנית ומאגית שנודעה לה חשיבות בקרב מעגלים חברתיים רחבים יותר אף מאלה של הלוחמים.

       מנהג הפשטת עור הגולגולת מתועד כבר בפליאולית התיכון (0.5-0.2 מיליון שנה לפני זמננו).[9] קרקוף מתועד בעולם הישן והחדש גם פתולוגית וגם היסטורית במהלך המחצית של האלף הראשון לפנה"ס.[10] ממצאים פתולוגיים מיוחסים הן לתאונות והן לאלימות מכוונת. במאמר זה אתייחס לקטגוריה האחרונה כפי שהיא באה לידי ביטוי בעולם היווני-רומי. עיקרו של הדיון מבוסס על העדות ההיסטורית שכן עד היום לא נתגלו, לבד ממקרה אחד בגרמניה, כל עדות פיסית שניתן לשייכה לקונטקסט יווני-רומי.

תופעת הקרקוף, כך מסתבר, לא היה זרה למזרח הקלאסי. במהלך התקופה ההלניסטית בארץ-ישראל, אנו קוראים בספר מקבים ב' אודות מות הקדושים של אם יהודיה[11] ושבעת בניה.[12] סירוב בנה הראשון והשני לאכול בשר חזיר הביא במהרה לכיליונם:

 

'והמלך יצא מכליו, וציווה ללבן מחבתות וסירים. מיד כאשר לובנו, ציווה (המלך) לכרות את לשונו של זה שהיה לדוברם, ולאחר שקרקפו אותו כדרך הסקיתים לכרות את איבריו לעיני שאר האחים והאם... לאחר שנפטר הראשון בדרך זו, הביאו את השני כדי לבזותו וקרעו את עור ראשו יחד עם שערותיו סביב ושאלוהו: 'האם תאכל, בטרם ייענש הגוף (שלך) איבר איבר?'. אך הוא ענה בשפת האבות ואמר: 'לא''.[13]

 

במקרה זה ברור שמעשה הקרקוף שימש כאקט ענישה. כפי שציינתי למעלה, מנהג זה נורש מהסקיתים. הרודוטוס סיפק הסבר לקישור זה בדיווח פרטני שכלל התייחסות למוטיבציות לקרקוף ולעצם הליך העיבוד של הקרקפות:

 

'מנהגי המלחמה שלהם הם אלה. כשאיש סקיתי הורג את האויב הראשון שלו, הוא שותה מדמו; הוא מביא לפני מלכו את ראשיהם של כל האנשים שהוא הורג בקרב, כי רק אם הוא מביא ראש, הוא מקבל את חלקו בשלל שנלקח, אך לא בלי זה. הוא מפשיט את עור הראשים כך: הוא חותך את העור מסביב לאוזניים, אוחז בו ומנער את הראש מתוכו; אחרי כן הוא מגרד את הבשר בעזרת צלע של בקר, לש ומעסה בידיו את העור עד שהוא רך, ואז משתמש בו כמטפחת; הסקיתי קושר אותו למושכות[14] הסוס שעליו הוא רוכב ומתגאה בו; כי מי שיש לו מטפחות רבות מאוד כאלה נחשב ללוחם מצוין. סקיתים רבים עושים אפילו בגדים מהעורות, שאותם הם תופרים יחד כמו עורות של בהמות. רבים פושטים את עור ידיהם הימניות של האויבים ההרוגים יחד עם הצפורניים ועושים ממנו ציפוי לאשפת חיצים. עור האדם הוא עבה ובהיר למדי, אולי הבהיר ביותר בלובנו מכל העורות. רבים אפילו פושטים את העור מכל הגוויה, מותחים אותו על מוטות[15] עץ ונושאים אותו עמם על סוסיהם.

אלה הם מנהגיהם; בראשים, לא של כולם, אלא רק של האויבים השנואים ביותר, מטפלים כך: הם מנסרים את כל החלק שמתחת לגבות העיניים ומנקים את הגולגולת. העני מצפה רק את הצד החיצוני בעור וכך משתמש בה; העשיר מצפה גם הוא את הגולגולת בעור, אבל גם מזהיב אותה מבפנים ומשתמש בה כך לשתייה. זאת הם עושים גם בראשי בני משפחתם, אם יש להם ריב עמן והם מנצחים במשפט לפני המלך. כשמבקרים אצלם אורחים חשובים, הם מציגים לפניהם את הראשים ומספרים על המריבה עם בני המשפחה, ואיך התגברו עליהן; לזאת הם קוראים אומץ-לב וגבורה'.[16]

 

מנהגים אלה מתוארים למכביר באומנות הסקיתית. לוחית זהב מן המאה הרביעית לפנה"ס, שנחפרה בקבר טומולוס ליד העיר קֶרש (Kerch), היא Pantipapaion, ב- 1830, מציגה אלילה מכונפת האוחזת בראש מזוקן כרות.[17] כפי שעולה כאמור מספר מקבים דומה שאקט הקרקוף חלחל גם לחוגי השלטון והצבא ההלניסטיים. חיזוק להנחה זו מתקבל מתיאור של חייל יווני על פני שבר קיליקס (קערת שתיית יין) אדום דמויות, שיוצר ב- 490-500 לפנה"ס באתונה, שאת ראש קסדתו מעטרת בברור קרקפת.[18]

 

       אם השיח ההיסטורי הקדום של העולם ההלניסטי קישר את מנהג הקרקוף לסקיתים, הרי שכאשר אנו פונים לעולם הרומי מתברר שהעדות ההיסטורית המצומצמת המתייחסת לביצוע קרקוף נוגעת בעיקרה בשבטים הגרמניים והקלטים. ממצאים מן המאות השביעית-חמישית לפנה"ס של טראומות באזור הראש והשיער, כפי שהם בא לידי ביטוי בהיבט האנתרופולוגי-פיזי, יוחסו למערכת הענישה השבטית. גופות שנמצאו בביצות (bog men) מציגות פגיעה בגולגולות ובמיוחד ניתוק של שיער הראש והקרקפת, למשל גופת אישה II מבורמוסה (Borremose), דנמרק, טראומה שפורשה כחלק מהליך הוצאה להורג; אולם חשוב לציין כי מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים ייחסו חלק מהפגיעות הללו דווקא להליכים פוסט-הרבדתיים ולשיטות החפירה.[19] אף-על-פי-כן, לפני שני עשורים נחשפו במהלך חפירות בווילה רומית ברגנסבורג-הארטינג (Regensburg-Harting) שבגרמניה עדויות ישירות וברורות לקרקופם של התושבים הרומיים בידי לוחמים גרמאנים.[20] והנה אפשר שמעשה מחריד זה חלחל גם לתוך שורות החיילים הרומאיים ואפילו לשורות המפקדים. אורוסיוס (Orosius) מספר שבמהלך קרב וֶורְקלַיי (Vercellae), בשנת 101 לפנה"ס, הרומאים קרקפו נשים קימבריות (Cimbri).[21] הקרקוף, אנו למדים שמה, נועד להטיל אימה בקרב האויב ולהשפילו, עת הנשים הושארו בחיים כשהפצעים הנוראים נותרו כעדות לחרפתן; דבר שהוביל לבסוף להתאבדותן. דומה כי גם אנשי שבט הגאלי סוּאֵיבִי (Suevi) קורקפו בידי הרומאים במהלך המלחמה הפונית השנייה ושיער אדם שימש לעיטור קסדת הקונסול גאיוס פלאמיניוס נפּוֹס (Gaius Flaminius Nepos) (וראו בהמשך).[22]

במהלך התקופה האימפריאלית היה צייד-ראשים מקובל בקרב שורות חיילי חיל העזר הרומי (auxilia) וככל הנראה בוצע גם בידי חיילי הלגיון, אם כי בהיקף מצומצם יותר.[23] אף-על-פי-כן נראה שמבחינת הממסד הרומי, ואולי ניתן לומר מבחינת התעמולה הרומית, הטיפול בראש האויב הוגבל למעשה העריפה, שלו יש עדות נרחבת במקורות הספרותיים והחזותיים גם יחד. והנה בספרות הרבנית אנו מוצאים התייחסויות מפורשות לחיילים רומיים המבצעים קרקוף, אשר טרם זכו לתשומת לב מחקרית. כמה מקורות רבניים מתארים, ובפירוט ניכר, את הליך הפשטת עור הקרקפת ואף מספקים את הגרסא שלהם למוטיבציה שעומדת בבסיס התנהגות מבעיתה זו.

       אחד האירועים הטראומטיים היותר שנצרבו במסורת היהודית היה הטלת גזירות השמד בעקבות דיכוי מרד בר-כוכבא.[24] כפי שעולה מתוך הספרות הרבנית, היהודים ראו בגזירות הדתיות הללו ניסיון רומי מכוון לדכא את הזהות היהודית, או סביר יותר מאמץ לריסון רוח הלאומנות היהודית. חלק מן הפעולות הקשות ביותר של הרומים כוונו כנגד ראשי המנהיגות הדתית. הגמרא נוקבת בשמם של מספר חכמים אשר הוצאו להורג במהלך הגזרות של הדרינוס. במהלך המאות הבאות נזכרו שמותיהם של תנאים נוספים ואשר קיבוצם בידי אסכולת המרכבה הוביל ללידתה של המסורת המאוחרת של עשרת הרוגי מלכות אשר מצויה גם בהיכלות רבתי.[25] מחקרו של צייטלין הראה כי אין לקשר את מסורת עשרת הרוגי מלכות לאירוע היסטורי מסוים.[26] אף-על-פי-כן, מן הספרות הרבנית עולה כי הגזרות שהסתיימו בהוצאתם להורג של החכמים הפכו לסמל ודוגמא למרטירולוגיה יהודית. אחת מן האגדות הללו עדיין מוזכרת במהלך תפילת מוסף של יום כיפור.[27] לפי הגמרא, אחד המרטירים, רבי ישמעאל בן אלישע, מצא את מותו כתוצאה מקרקוף.[28] רבי ישמעאל, אנו למדים מן הטקסט, נודע כאחד האנשים היפים בעולם, תכונה אשר גרמה לבת הקיסר לחמוד אותו. כך, היא ביקשה מאביה שייחוס על חייו בעבורה. לאור סירובו של הקיסר להיענות לבקשתה, ביקשה הבת כי לפחות פניו המושכים של רבי ישמעאל יישמרו. כתוצאה מבקשה זו הוא קורקף. הקרקפת, מספרת האגדה, נשמרה בגנזים המלכותיים שברומא.[29] תיאור מעשה הורדת העור, בפיוט המאוחר, מציין נקודה ספציפית: 'וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה'. תפילין של ראש מונח על קו השיער במצח, בדיוק הנקודה דרכה עבר להב סכין הקרקוף. תיאור ציורי אך אמין זה מדגים ידע בהליך הקרקוף. יש קושי להעריך האם התיאור מבוסס על סמך ידע כללי או שמא מדובר באגדות עם יהודיות קדומות אשר נמסרו מפה לאוזן עד לימי הביניים.[30]

       אף על פי כן, מן התלמוד הבבלי עולה כי אקט זה של צייד-ראשים לא היה דבר נדיר. דומה כי הקרקוף היה מקובל בקרב חיילי הצבא הרומי בארץ-ישראל:

 

'ת"ר ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית טמא שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין בראש [בראשו][31] ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים'.[32]

 

האופי הקטלני של המפגשים בין הרומאים ליהודים הביא את החכמים להכריז כטמא על כל בית בו ביקרו לגיונרים רומיים. הסיבה לכך היא חד-משמעית – לכל הלגיונות יש קרקפות. בהלכה האמורה הקרקפות קושרו עם ראשי החיילים. הגרסא המקבילה של התוספתא, אשר נכללת במסכת העוסקת בשחיטת חולין של חיות, שופכת אור נוסף על הסיבה להכרזת בית כטמא ומקשרת את המונח קרקפלין ישירות עם בשר אדם:

 

'...וכולן שעיבדו או שהילך בהן כדי עבודה טהורין משום עור וטמאין משום בשר חוץ מעור האדם מפני שמטמאתו לעולם מכאן אמרו לגיון עובר ממקום למקום המאהיל עליו טמא אין לך לגיון שאין בו קרקפלין'.[33]

 

המונח המשמש בתלמוד הבבלי ובתוספתא לציון קרקפת הוא 'קרקפלין' או 'קרקפלון' אשר שויך בידי הפרשנים למילה היוונית המציינת ראש – κεφαλή.[34] קרויס הציע הצירוף היווני καρακεφαλή כמקור למילה, אולם מילה זו אינה מצויה בספרות היוונית.[35] אם יש ממש בטיעונו הרי שמונח זה מציג את שילוב המילים κάρα עם κεφαλή – 'ראש הראש' (הקודקוד), או השורש καρ- (השוו κείρω,aor. pass.  של ἐκάρην) עם κεφαλή – 'חתך את שיער הראש', כאשר שתי האפשרויות משקפות נאמנה את טבע מעשה הקרקוף.[36]

       עדין נותר להסביר את התכלית להן יועדו הקרקפות. כפי שעולה מן העדות בתלמוד הבבלי ובתוספתא החיילים הרומאים הוקירו קרקפות. רש"י העיר על הטקסט התלמודי כי הלגיונרים הרומיים השתמשו בעור הגולגולת של אדם מת לכישוף, או כקמע כנגד הסכנות האורבות בשדה הקרב.[37] ניתוח הגולגולות מרגנסבורג-הארטינג הראה כי המקרקפים העדיפו גולגולות נשים על פני אלו של גברים, ככל הנראה בשל השוני באורך השיער.[38] קרקפות נחשבו לא רק כשלל וכמזכרות קרב, אלא יוחד להן גם מקום בפעילויות פולחניות אימפריאליות. התלמוד הבבלי מציין כי קרקפות עיטרו ראשי מלכים.[39] תיאור נוסף ומפורט יותר מצוי במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי:

 

'אמר רב יהודה אמר שמואל עוד אחרת יש [להם] ברומי אחת לשבעים שנה מביאין אדם שלם ומרכיבין אותו על אדם חיגר ומלבישין אותו בגדי אדם הראשון ומניחין לו בראשו קרקיפלו של רבי ישמעאל ותלו ליה [בצואריה] מתקל [ר'] זוזא דפיזא... ומכריזין לפניו סך קירי פלסתר אחוה דמרנא זייפנא דחמי חמי ודלא חמי לא חמי מאי אהני לרמאה ברמאותיה ולזייפנא בזייפנותיה ומסיימין בה הכי ווי לדין כד יקום דין'.[40]

 

ובתרגום לעברית:

 

'אמר רב יהודה [בשם] שמואל: עוד [חגיגה] אחרת יש [להם] ברומי [שמתרחשת] אחת לשבעים שנה. מביאים אדם בריא ומרכיבים אותו על אדם חיגר ומלבישים אותו בגדי אדם הראשון, ומניחים לו בראשו את הקרקפת של רבי ישמעאל ותלו לו [בצווארו] משקל [של] ד' זוזין של זהב... ומכריזים לפניו: 'המספר של השליטים מוטעה. אחי אדונינו, המתחזה! תנו לזה שיראה זאת, שיראה זאת; זה שלא יראה זאת עכשיו, לעולם לא יראה זאת. איזו תועלת יש לרמאי ברמאותו ולזייפן בזייפנותו!'; והם מסיימים כך: ווי לזה כאשר יקום זה'.

 

רש"י פירש את המופע האמור כמסמל את המאבק בין יעקב, 'החיגר' (ישראל), ובין עשיו 'השלם' (רומא).[41] לדידו האזהרה שמושמעת בסיפא של המובאה מיועדת לישראל שבעבורו עלייתה של רומא 'טעונה היתה בסכנה'.[42] אולם המחקר המודרני קישר תיאור זה עם התרחשות היסטורית ממשית התואמת את הידוע אודות ה- Ludi saeculares, משחקי המאה, שנחגגו ברומא.[43] ליברמן ייחס את ההתייחסות התלמודית להכרזה אודות המשחקים שבוצעה בידי כרוז שזימן את הקהל למופע בנוסח זהה לזה המופיע במקורות היסטוריים רומים: 'quos nec spectasset quisquam nec spectaturus esset'.[44] שי"ר (שלמה יהודה רפפורט) היה הראשון להציע, עוד בשלהי המאה הי"ט, קונטקסט היסטורי ספציפי לאירוע זה ולשייכו למשחקים שהתרחשו בסוף המאה השלישית לספירה.[45] לדעתו המשחקים הם אלה שאורגנו בידי הקיסר פיליפוס הערבי (Marcus Julius Philippus) בשנת 247/8 לספירה, וציינו מלאות 1000 שנה לייסודה של רומא (ab urbe condita). לתפיסתו של שי"ר החגיגות האמורות כללו מופע של רקדן צולע עליו רכב אדם בריא, מייצג שיועד לציין את המאבק בין פיליפוס ובין יריבו דקיוס (Gaius Messius Quintus Decius).[46] הרקדן החיגר צויד ב- larva, סוג של מסכה, שנקשרה לצווארו ובמקרה דנן שימשה הקרקפת כתחליף למסכות אותן חבשו המופיעים במהלך אירועים חגיגיים.[47] הוא הציע כי אפשר וזה היה המנהג הרומי המסורתי המקובל במהלך חגיגות ה- ludi saeculares, היינו שפעם בשבעים שנה עשו הרומאים שימוש בעור ראשם של אנשי מלוכה שהופשט לאחר הוצאתם להורג ואשר נשמר במיוחד עבור ייעוד זה. יש שראו בתיאור השימוש בעור הראש הד למנהגי הקבורה הרומים ששילבו הכנת מסכות מוות (imagines). המסכה שנחבשה בידי שחקן במהלך טקס הקבורה נשמרה והוצגה לאחר מכן בבית המשפחה.[48] שימוש בקרקפת של שליט או מנהיג חשוב של האויב, כפי שמתואר במקורות הרבניים מוסיף מימד נוסף לפונקציות שיוחסו בידי החוקרים לאקט הקרקוף. נדמה שאירועים חגיגיים ממין זה נתנו אישור לעריכת מעשה מחריד זה, באופן דומה למדי להוצאה להורג של מנהיגי אויב במהלך מצעדי הניצחון (triumph).[49] העולם הרומי, יש לציין, היה מורגל באלימות ובברוטאליות כמודגם למשל במשחקי הארנה העקובים מדם. אולם שתיקת המקורות הלטינים, כמעט לחלוטין, בנוגע לעצם קיום קרקוף מקבלת מימד שונה עת אנו בוחנים מקורות חיצוניים. בחינת הטקסטים המובאים למעלה מלמדת שלא רק שקרקוף התקיים כמעשה ענישה אזרחי, אלא שהצבא הרומי היה מעורב בהליך הקרקוף.[50] יותר מכך, ובמידה מסויימת של הפתעה, הרי שעל פי המקורות הרבניים החיילים המקרקפים היו חיילי הליגיון.

       ניתן כמובן לטעון שמקורות אלה לוקים בהטייה שכן הצגה דֶמוֹנית של חיילים רומיים מוכרת בספרות הרבנית. גישה שכזו היא התייחסות מקובלת בקרב אוכלוסיה המצויה תחת כיבוש כלפי המדכא. מיעוט ההתייחסויות בספרות הלטינית עשוי לכאורה להוביל לפקפוק בדבר אמינות המקורות הרבניים.[51] אולם המצאות התייחסות שכזו, ויותר מכך, האופי הטכני של הטקסטים הרבניים העוסקים בהליך הקרקוף דומה שמלמדים על היכרות ממשית של אקט זה. כמו כן, תיאור הקרקוף מצטרף לשורה ארוכה של מעשי ענישה ברוטאליים רומיים שהופנו כלפי האוכלוסייה המקומית. עצם החקיקה הדתית המתייחסת לקרקפות נופלת תחת הקטגוריה של 'מידע מקרי'; בכך היא גוברת על ההסתייגויות ההיסטוריוגראפיות דוגמת הטענות לנטייה אנטי-רומית של המקורות הרבניים:

‘it goes without saying that rabbis offer us a description of the “legal” procedure in threw Roman courts of Palestine, not as it ought to have been (according to the Roman laws) but as it was practiced in fact, legally or illegally. They recorded the actual “realia” of the Roman procedure’.[52]

 

יש עניין מיוחד במִתאַם שנעשה בפסיקה ההלכתית בין הצבא הרומי ובין מעשה הקרקוף. הלכה זו לא יועדה לשפוט מצב עניינים תיאורטי. הנושא בו היא דנה הוא היבט פרקטי של טומאתו של בית אליו נכנסו חיילים רומים, אירוע שכיח בארץ-ישראל הרומית.

       כיוון שהמקורות הרבניים מציינים במפורש את הלגיונרים כמבצעי הקרקוף, חשוב לבחון האם המונח 'לגיון' אכן שימש שמה לציון יחידת חיילים אזרחיים רומיים, או שמא היתה לו משמעות רחבה יותר, המתייחסת לחיילים בשרות רומא באופן כללי וללא שיוך יחידתי כלשהו – וזאת במיוחד לאור העובדה שעדויות אלה שונות באופן בולט מהתפיסה המקובלת שהאלימות הייתה בעיקר מנת חלקם של חיילי חיל העזר. אמנם, במדרשים שכונסו החל במאה החמישית לספירה ואילך המונח 'לגיון' משמש לציון 'חיילים' באופן כללי. אולם בספרות הרבנית המוקדמת יותר אנו מוצאים כי מילה זו שימשה במובנה הלטיני המקורי. כך הוא המונח 'מעצד של לגיונות' שזהה בברור ל dolabra – מכוש צבאי שהיה ציוד לגיונרי סטנדרטי.[53] זאת ועוד, במסגרת תיאור הרכב הצבא הרומי המצוי בתלמוד הבבלי. המונח 'לגיון' מלווה במונח 'קוהרטה'. טרמינולוגיה זו מעידה כי המילה 'לגיון' במקורות הרבניים המוקדמים התייחסה ליחידה ספציפית ולא כמונח כללי המציין קבוצת חיילים.[54]

       בתלמוד הבבלי מצינו כאמור ש'אין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין בראש [בראשו]'. האזכור המפורש של ראש בהקשר זה שופך אור על הזיקה שבין חבישת הקרקפות ובין הלגיון. נושאי ניסים (standard-bearers) כמו גם מוזיקאים לגיונרים נהגו ללבוש פרוות של בעלי חיים אשר כיסו את ראשם וכתפיהם.[55] על פי ווגטיוס, נושאי הניסים עטו ברדסים מפרוות דובים.[56] ניתן לראות גם פרוות חתוליים (feline) על גבי תבליט 'הפרטוריאנים' שבלובר כמו גם התבליט הטריאני הגדול,[57] ואפשר שגם על פני עמוד טריאנוס. האפשר שהנוהג לעטות פרוות (pellis) בידי לגיונרים שימש השראה לחבישת הקרקפות? אפשרות עוד יותר סבירה למקור הדיווח לחבישת קרקפות בידי חיילים היא השימוש שעשו הרומים בשיער לציפוי קסדות.[58] שיער סוס, דוב ואדם שימש לציפוי שתי קסדות באטאביות (Batavian) שנמצאו בעשורים האחרונים ב- ניימאחן (Nijmegen)[59] בעוד שסיליוס איטליקוס מספר כי שיער אדם שימש לעיטור קסדת הקונסול גאיוס פלאמיניוס נפּוֹס.[60] אפשר גם שהקשר זה עומד מאחורי עיצוב חלקן העליון של קסדות המתכת של הפרשים הרומיים בדמות תבליט שיער אדם.[61]

       אם קרקוף אכן בוצע בידי לגיונרים, מסקרן לבחון את יחס החברה הרומית כלפי אלימות קשה במהלך קרב, במיוחד על רקע העובדה שהתנהגות פראית בשדה הקרב קושרה לרוב עם חיל העזר ולא עם הלגיונרים. ניתן לקחת את העריפה כמקרה מבחן. בדיקה של הייצוגים האומנותיים שהוזכרו למעלה מגלה בצורה ברורה ומוחלטת כי רק חיילי חיל עזר מתוארים עורפים ראשים. אחדות זו תואמת כך נראה את קן התעמולה האימפריאלית אשר ייחס התנהגות ברברית לחיילי חיל העזר. היסטוריונים רומים קדומים התייחסו לעיתים קרובות לאופי הבלתי מרוסן של חיילים אלה.[62] ישנו כמובן גרעין של אמת בתפיסה זו; אך למרות זאת, ההתנהגות של החיילים האזרחים הרומיים היתה לא פחות ברברית מזו של כוחות בעלי הברית שלהם. לגיונרים ביצעו גם ביצעו מעשים שהיו נחשבים על פי הסטנדרטים הרומיים כלא מוסריים בעליל. במהלך חפירות בעיר הספרדית ולנסיה (Valentia) נחשפו שרידי שלדי אדם שהשתייכו לאוכלוסיה המקומית ושעברו סדרת התעללויות והוצאה להורג נוראה בידי הלגיונרים של פומפיוס.[63] למרות נדירותם, מצויים בידינו שני מקורות היסטוריים המתייחסים לעריפת ראשי האויב בידי לגיונרים במהלך קרב.[64] מכאן יוצא שהקונבנציה האומנותית המייחסת את המעשה באופן בלעדי לחיילי חיל העזר עולה בקנה אחד עם התיאור ההיסטורי הקדום המוטה.

       המקורות החזותיים כמו גם אלו ההיסטוריים עוקבים באורח כמעט בלתי משתנה אחר הקו הברור של הכחשה של התנהגות לא מוסרית של חיילי הליגיון. תמונה דומה חוזרת ועולה בדיונו של באלסדון (Balsdon) בתופעת ההוצאה להורג הפולחנית ברומא.[65] החברה הרומית היתה מאוחדת בהתנגדותה לקורבנות אדם, מנהג שהיה מצוי בקרב חלק משכנותיה כמו גם בקרב חלק מן העממים שתחת שלטונה. אף-על-פי-כן, ולמרות שפליניוס הזקן התייחס למנהג זה כ- 'immanes et barbari mores', בהדגישו את המידות הטובות הרומיות, הראה באלסדון באופן משכנע שהמעשים הרומיים הוכיחו את ההפך הגמור.[66] ההתנהגות של חיילי חיל העזר היתה שונה ולעיתים קרובות נתפסה ללא ספק כמוזרה בעייני הרומאיים בהפגינה מספר אלמנטים אגרסיביים. כפי שהערתי למעלה, עובדה זו סייעה ככל הנראה להיסטוריונים הרומיים לקשר בין חיילי חיל העזר ובין מעשים אשר לא תאמו למסגרת ההתנהגותית שנתפסה כנורמטיבית לפי הקריטריונים הרומיים. במהלך המצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, שמועה שהתרוצצה בקרב הכוחות הרומיים על כך שמורדים היהודים שערקו מן העיר בולעים מטבעות זהב הביאה לשיסוף בטנם של אלפיים מהם.[67] אף כי יוספוס תלה את האשם במעשה בחיילים הנבטיים (ערביים) והסוריים, הפיסקה הבאה בתיאורו מגלה כי גם חיילי הלגיונות נטלו חלק פעיל במעשה הזוועה.[68] אף-על-פי-כן, על בסיס הנאמר לעיל יש קושי לתלות רק בלגיונריים הרומים את האחריות למעשה הקרקוף.

גם אם יבוא כאמור מי ויטען שבאישום הרומאים בבצוע קרקוף מדובר אך ורק בתעמולה אנטי-רומית, הרי שהממצא הארכיאולוגי המלמד על עובדת קיום קרקוף בעולם הרומי כמו גם העדות ההיסטורית הקונסיסטנטית מטים את המשקל בברור לצד המצדד באמינות תיאורים אלה. כך או כך צריך להדגיש שאפילו לעצם האיום או האפשרות למעשים שכאלה נודעה משמעות באחיזה ובשליטה הרומית האיתנה באוכלוסיה שתחת שלטונה. כדברי מארי בירד, 'פנטזיה, דיווח והכחשה היו חלק מן המשחק... הן פעלו לא פחות מאשר החרב והקולר'.[69]

 

 

 

קיצורים

AJA                    American Journal of Archaeology

AJPA                  American Journal of Physical Anthropology

ASAE                  Annales du Service des Antiquités de l’Egypte

BH                      [Caesar] Spanish Wars

BV                      Bayerische Vorgeschichtsblätter

D&S                   Daremberg Ch., Saglio E., Pottier E. and Lafaye G., Dictionnaire des antiquités grecques et romaines, d’après les textes et les monuments, contenant l’explication des termes qui se rapportent aux moeurs, aux institutions, à la religion, et en général à la vie publique et privée des anciens, Paris, 1877-1919.

Herod.                Herodian      

HR                      Cassius Dio, Historia Romana

JRA                    Journal of Roman Archaeology

JRMES              Journal of Roman Military Equipment Studies

JQR                   Jewish Quarterly Review

LSJ                     Liddell, H.G. and Scott, R., A Greek-English Lexicon, revised and augmented throughout by Sir Henry Stuart Jones, with the assistance of Roderick McKenzie, Oxford, 1940.

Macr. Sat.           Macrobius, Saturnalia

OCD³                       Oxford Classical Dictionary, 3^rd edition, Hornblower, S. and Spawforth, A. (eds.), Oxford, 1996

Suet. Claud.       Suetonius, Claudius

Veg.                    Vegetius, Epitoma Rei Militaris

Zos.                    Zosimus, Historia Nova

בבליוגרפיה

אופנהיימר תשמ"ב: אופנהיימר א., 'מרד בר-כוכבא', בתוך ברס ואחרים תשמ"ב, 74-40.

אורון תש"ם: אורון מ', 'נוסחים מקבילים של סיפור עשרת הרוגי המלכות ושל ספר היכלות רבתי', אשל באר שבע, ב', 95-81.

אפעל תשנ"ז: אפעל י', כעיר נצורה, המצור וגילויו במזרח הקדום, ירושלים.

ברס ואחרים תשמ"ב: ברס צ', ספראי ש', צפריר י' ושטרן מ', ארץ-ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, כרך א', היסטוריה מדינית, חברתית ותרבותית, ירושלים.

גוטמן תש"ט: גוטמן י', 'האם ושבעת בניה באגדה ובספרי חשמונאים ב' וד'', בתוך שובה וגוטמן תש"ט, 37-25.

דן תש"ם: דן י', 'פרקי היכלות רבתי ומעשה עשרת הרוגי מלכות', אשל באר שבע, ב', 80-63.

ולנר 2005: ולנר א', עשרת הרוגי מלכות במדרש ובפיוט, ירושלים.

כהן תשי"ג: כהן ג"ד, 'מעשה חנה ושבעת בניה בספרות העברית', ספר היובל לכבוד מרדכי מנחם קפלן למלאת לו שבעים שנה, חלק עברי, ניו-יורק, ק"ט-קכ"ב.

כהנא תרצ"ח: כהנא א', הספרים החיצוניים, כרך IIב, תל אביב.

קרויס תש"ח: קרויס ש', פרס ורומא בתלמוד ובמדרשים, ירושלים.

רפפורט תרי"ב: רפפורט ש"י, ספר ערך מלין, פראג.

שובה וגוטמן תש"ט: שובה מ' וגוטמן י' (עורכים), ספר יוחנן לוי, מחקרים בהלניסמוס יהודי לזכרו של יוחנן לוי ז"ל (תרס"א-תש"ה), ירושלים.

Allen, Merbs and Birkby 1985: Allen, W.H., Merbs, C.F. and Birkby, W.H., ‘Evidence for prehistoric scalping at Nuvakwewtaqa (Chavez pass) and Grasshopper Ruin, Arizona’, in Merbs and Miller 1985, 23-34.

Alt, Vach and Pichler 1992: Alt, K.W., Vach, W. and Pichler, S., ‘“Familienanalyse” an kaiserzeitlichen Skelettresten aus einer Villa rustica bei Regensburg-Harting’, BV 57, 261-76.

Andersen and Geertinger 1984: Andersen S., Geertinger P., ‘Bog bodies investigated in the light of forensic medicine’, Journal of Danish Archaeology 3 (1984), 111-119.

Balsdon 1979: Balsdon, J.P.V.D., Romans & Aliens, London.

Beard 2007: Beard M., The Roman Triumph, Cambridge (Mass.)-London.

Birnbaum 1951: Birnbaum, P. (trans.), High Holyday Prayer Book, New York.

Boustan 2005: Boustan R.S., From Martyr to Mystic Rabbinic Martyrology and the Making of Merkavah Mysticism, Tübingen.

Cotton and Geiger 1989: Cotton, H.M. and Geiger, J., The Latin and Greek Documents, Masada II, The Yigael Yadin Excavations 1963-1965 Final Reports, Jerusalem.

Davies 1989: Davies, R.W., Service in the Roman Army, Edinburgh.

During and Nilsson 1991: During, E.M. and Nilsson, L., ‘Mechanical surface analysis of bone: A case study of cut marks and enamel hypoplasia on a Neolithic cranium from Sweden’, AJPA 84, 113-25.

van Enckevort and Willems 1994: van Enckevort H. and Willems W.J.H., ‘Roman cavalry helmets in ritual hoards from the Kops Plateau at Nijmegen, The Netherlands’, JRMES 5, 125-37.

Feugère 1994: Feugère M., Les Casques Antiques, Visages de la guerre de Mycènes à l’Antiquité tardive, Paris, 1994.

Forbes 1955: Forbes, R.J., Studies in Ancient Technology III, Leiden.

Fuentes 1991: Fuentes, N., ‘The mule of a soldier’, JRMES 2, 65-99.

Giacometti 1986: Giacometti, M., The Sistine Chapel: the Art, the History and the Restoration, New York.

Goldsworthy 1996: Goldsworthy, A.K., The Roman Army at War 100 BC-AD 200, Oxford.

Ikram and Dodson 1998: Ikram, S. and Dodson, A., The Mummy in Ancient Egypt, Equipping the Dead for Eternity, London.

İşcan and Kennedy 1989: İşcan, M. and Kennedy, K.R. (eds.), Reconstruction of Life from the Skeleton, New York.

Jastrow 1926: Jastrow, M., A Dictionary of the Targumim, the Talmud Babli and Yerushalmi, and the Midrashic Literature, New York-Berlin-London.

Krauss 1899: Krauss, S., Griechische und lateinische Lehnwörter im Talmud, Midrasch und Targum, Teil II, Berlin.

Leander Touti 1987: Leander Touti, A.-M., The Great Trajanic Frieze, Stockholm.

Lepper and Frere 1988: Lepper, F. and Frere, S., Trajan’s Column, Gloucester.

Levine 1991: Levine A.-J. (ed.), ‘Woman Like This’: New Perspectives on Jewish Women in the Greco-Roman World, Atlanta.

Lewy 1924: Lewy, J., Wörterbuch uber die Talmudim und Midraschim (revised edition), Berlin-Vienna.

Lieberman 1944/5: Lieberman, S., ‘Roman legal institutions in early rabbinics and in the Acta Martyrum’, JQR 35, 1-57.

Lieberman 1994: Lieberman, S., Greek in Jewish Palestine/Hellenism in Jewish Palestine, New York and Jerusalem.

Mazar 2003: Mazar, E., The Temple Mount Excavations in Jerusalem 1968-1978 Directed by Benjamin Mazar, Final Reports II, The Byzantine and Early Islamic Periods, Qedem 43, Jerusalem.

Merbs and Miller 1985: Merbs, C.F. and Miller, R.J. (eds.), Health and Disease in the Prehistoric Southwest. Arizona State University: Anthropological Research Papers No. 34, Arizona.

Merbs 1989: Merbs, C.F., ‘Trauma’, in İşcan and Kennedy 1989, 161-89.

Mishcon 1935: Mishcon, A. (trans.), Babylonian Talmud, ‘Aboda Zarah, London.

Murphy et al. 2002: Murphy E., Gokhman I., Chistov Y. and Barkova L., ‘Prehistoric Old World Scalping: New Cases from the Cemetery of Aymyrlyg, South Siberia’, AJA 106 (2002), 1-10.

Ortner and Putschar 1985: Ortner, D.J. and Putschar, W.G.J., Identification of Pathological Conditions in Human Skeletal Remains, Washington.

Osterhaus 1984: Osterhaus, U., ‘Zwei römische Brunnen aus einer Villa rustica in Regensburg-Harting’, Das archäologische Jahr in Bayern 1984, Stuttgart, 115-18.

Piotrovsky, Galanina and Grach 1987: Piotrovsky, B., Galanina, L. and Grach, N., Scythian Art, Oxford-Leningrad.

Rabbinovicz 1897: Rabbinovicz, R., Variae Lectiones in Mischnam et in Talmud Babylonicum, quum ex aliis libris antiquissimis et scriptis et impressis tum e codice Monacensi Praestantissimo collectae annotationibus instructae, Munich.

Reeg 1985: Reeg, G., Die Geschichte von den Zehn Märtyrern, Synoptische Edition mit Übersetzung und Einleitung, Tübingen.

Ribera i Lacomba and Calvo Galvez 1995: Ribera i Lacomba, A. and Calvo Galvez, M., ‘La primera evidencia arqueológica de la destrucción de Valentia por Pompeyo’, JRA 8, 19-40 (with colour plates).

Rossi 1981: Rossi, L., Rotocalchi di Pietra: segni e disegni dei tempi sui monumenti trionfali dell’Impero Romano, Milan.

Schröter 1984: Schröter, P., ‘Skelettreste aus zwei römischen Brunnen von Regensburg-Harting als archäologische Belege für Menschenopfer bei den Germanen der Kaiserzeit’, Das archäologische Jahr in Bayern 1984, Stuttgart, 118-20.

Stern 1980: Stern, M., Greek and Latin Authors on Jews and Judaism II: From Tacitus to Simplicius, Jerusalem.

Stiebel 2003: Stiebel, G.D., ‘Arms from the large Byzantine structure in area XV’ (Chapter 11), in Mazar 2003, 153-8.

Vos 1963: Vos, M.F., Scythian Archers in Archaic Attic Vase-Painting, Groningen.

White 1986: White, T.D., ‘Cut Marks on the Bodo Cranium: A Case of Prehistoric Defleshing’, AJPA 69, 503-09.

Yadin 1963: Yadin, Y., The Art of Warfare in Biblical Lands I-II, Jerusalem.

Young 1991: Young R.D., ‘“The Woman wit the Soul of Abraham”’: Traditions about the Mother of the Maccabean Martyrs’, in Levine 1991, 67-81.

Zeitlin 1945: Zeitlin, S., ‘The Legend of the Ten Martyrs and its Apocalyptic Origins’, JQR 36, 1-16.