במפגש צלעות השולחן ישנה יותר אמת מבכל משרג השרירים: פוטוריזם כביקורת אנטי הומניסטית

סביב חגיגות המאה לפרסום המניפסט הפוטוריסטי בשנת 2009, התחדש הדיון ברעיונותיהם ועבודתם של קבוצת האמנים האיטלקית. הפילוסוף הצרפתי ז'ק רנסייר, לדוגמא, זיהה את האתוס הפוטוריסטי עם הפרויקט המודרנסטי של שיחרור האמנות מהתלות ביצוג. הפילוסוף האיטלקי פרנקו ברארדי (ביפו) בחר לתאר את הפוטוריזם כפרויקט היסטורי ספציפי שהתרוקן מתוכן. ההבטחה של הפוטורסטים לאנושות מכאנית משוחררת התגשמה במערכת הכלכלית הגלובלית שמתבססת על שיעבוד כלכלי של העתיד דרך חוב, הוא כתב. ואולם, הן שיקום התדמית של הפוטוריזם והן הביקורת הרעיונית של פילוסופים כמו רנסייר וברארדי יצאו מתוך מתוך גישה הומניסטית. במסגרת גישה זו, נשפטה מורשת הפוטוריזם לפי אידאלים של חירויות וזכויות אנושיות מהותניות שניתן לאתר בפוטוריזם בעל כורחו או לבקר אותו על היעדרן. הסופר טום מקארת'י היה בין הבודדים בגל העיסוק המחודש בפוטוריזם שהעלה את האפשרות שאם אפשר עדיין להציל תוכן ביקורתי מתוך הפוטוריזם שיהיה רלוונטי למערכות הפוליטיות, החברתיות והאמנותיות בעידן הפוסט-מודרני, הרי זה בשל החזון האנטי-הומניסטי שכתבי התנועה מציגים. על מנת למצוא אלמנט בעבודה של האמנים האטלקיים שיכול לשמש עדיין כבסיס לביקורת היחסים שבין האדם והטכנולוגיה כיום, עלינו לקשור את ההצעה של מקארת'י לזרמים עכשוויים בפילוסופיה מונחית עצמים (object-oriented ontology) ולביקורת הסובייקט הליברלי.

לנוסח המלא של מאמר זה באנגלית נא ללחוץ כאן