רצועות
קומיקס הוא דו-חַי: מתחיל כמכונת-קצב ומסתיים כמחולל-זרימה. האיור, ה'חותם' את הטקסט ברצועה של דימויים, מעביר אותו טרנספורמציה מן הרציף אל הבדיד. בבדידות זו חבויה תובנה בסיסית.
שלא כמו כותב הספרות, שמילותיו מתייחסות אל אפשרויות מרובות של 'עשיית-עולם' המתגלמות בדמיונו של הקורא, יוצר הקומיקס מבקש לפרוס בפני הצופה את כלל המרחב הדיאגטי של הסיפור באופן שהוא גשמי וקפוא בהכרח. העולם שמתאר הקומיקס עשוי פריימים מקוטעים שאינם משמשים, כמו בקולנוע, כיחידות ליצירת אשליה של תנועה – אלא מייצגים את עצמם בלבד. לבד מנשימות הקורא אין ביניהם דבר.
תחימה קצבית מסוג זה דומה להלחנת מילות-שיר, במובן זה שבשתי האמנויות משפיע מקצב הטקסט על האפשרויות המבניות העומדות בפני היוצר. מלחינים אחדים נמנעים, למשל, מהלחנת שיריו של אלתרמן – בנימוק שהקצב בשירים אלו כבר 'פתור'. ואילו מאייר, במידה רבה כמו מלחין, מחפש אחר טקסט שניתן 'לתקוף', לנעוץ בו שיניים יצירתיות ולשוב עם ממד חדש, עם 'פתרון' שאינו בנמצא בחומר המקורי או שבכוחו להאיר בו מימד חבוי.
הבנה זו היא שמנחה את בחירתי לאייר טקסטים לא-שגרתיים, הרחק מתחום המחייה הטבעי שלהם: ב'יאסו!' איירתי ביקורת מסעדות מאת פרנק ברוני, שהופיעה בעיתון 'הארץ'; הטקסטים ל'האומץ לאהוב ורדים' ול'אז אולי יש סתיו גם במקום הזה' לקוחים מטוריו של אריאל הירשפלד, שהופיעו אף הם באותו עיתון; וב'עניבה בקפה' השתמשתי בראיון קצר שערך הסופר יואל הופמן אודות עמיתו האמריקאי מייקל ריפס. בנוסף כללתי בתערוכה איורים לשני פרגמנטים מתוך יצירות ספרותיות – 'המרק והעננים' לבודלר ו'מתוך המחברת הראשונה' לקפקא – גם הן 'מחוספסות' מעט מהבחינה הנראטיבית ומדגימות את דרכי עבודתי עם טקסטים עשירים מאד.
לאחר בחירת הטקסט מתחיל מה שאני מכנה שלב ה'זרימה': ראשית, הכתיבה בעפרון, בכתב-יד, מפרקת את הטקסט מהקשרו והופכת אותו מנתון לפעולה. בניגוד לאינטואיציה, הופך אז הטקסט לרקע מתוכו יתהוו הדימויים – אשר בתורם מרכיבים קולאז' אסוציאטיבי הפועל בהדדיות עם הנראטיב ולא מוגבל לחיים 'בתוכו'. אני מציירת על מצע גדול, שביכולתו להכיל את כל הפריימים ועם זאת הוא אינו כופה קריאה יחידה או ליניארית. במרבית המקרים אני מתחילה לצייר ממרכז הנייר, ללא תכנון-מוקדם של חלוקת הסצינות, וממשיכה את איור הסיפור תוך צמצום הדרגתי של החלקים הלבנים שנותרו. ההשתלשלות האסוציאטיבית של צבעים וצורות בין הפריימים מתחרה בהשתלשלות הנראטיבית, גורמת לשתי התנועות להתנגש וממוטטת את תנועתה החד-כיוונית של השפה הכתובה. התוצאה הסופית היא מעין זרם-תודעה המהרהר על טקסט המקור – שכעת נפרם מהקונטקסט המקורי שלו וחבר לקצב-פנימי שלי.
רצועות (1.15 MB)
בוגרת טריה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מאיירת לעיתונים, ללקוחות פרטיים לקבוצת "מעיין" ול"גרילה תרבות". סטודנטית בתכנית הבינתחומית לאמנויות, תואר שני, באוניברסיטת תל אביב ומתעתדת ללמוד איור כמאמר חזותי, תואר שני, בSchool of Visual Arts-, בניו יורק בסתיו הקרוב.
