כתב במרחב הישראלי

במסה שלפניכם אעסוק בהקשרים ישראלים הנובעים מתוך מאמרו של רולאן בארת "וריאציות על הכתב". את בארת מעניינת פעולת התיווי. כיוון שזו נדירה במחוזותינו בחרתי לעסוק בכתב המודפס שכן מצאתי מסקנות רבות המשותפות לשניהם.

מאמרו של בארת הוא מעין תיק על הכתב. הוא מובנה מפרטים היסטוריים וטכניים ולעיתים נוקט בנקודת מבט אישית למדי. לא התייחסתי לאספקטים אסתטיים רבים שהוזכרו והתמקדתי בתפקודו של הכתב כמנגנון דכאני ומשקף חברתי, זאת בהתאם למאמציו של בארת להראות שמבחינה היסטורית הכתב הוא פעילות בתוכה מובנית סתירה. פן אחד של הכתב מסחרי מעיקרו, משמש כאמצעי שליטה ואפליה ומעורב באופנים החומריים ביותר של חיינו. פניו השניים של הכתב קשורים ל‪"מעמקיו היצריים של הגוף ולתוצריה המעודנים והמוצלחים של האמנות".1 מכאן, שהכתב הוא למעשה עיסוק רוחני הגורם לעונג. בארת סוקר את התפתחות הכתב באופן כרונולוגי כמצופה מאיש תרבות המערב המודרני אך בו בזמן מודע לחולשותיה של המתודולוגיה הזאת ומבקר את שיטות המחקר שיצאו ממנה ואת המסקנות שהופקו.

הוא מזהה את המסקנה הפליאוגרפית בדבר עליונות האלפבית התנועתי על פני העיצורי (וכמו כן על פני האידיאוגרמה והפיקטוגרמה) כמבוססת על הנטייה של חוקרי המערב להסתכל על העולם מזווית תרבותם שלהם ולראות בה את המרכזית, הנעלה, הטובה והנכונה בתרבויות.

נטייה יומרנית זאת מתגלית לדידו כריקה מתוכן, שכן ההשלכה של הערכים המודרניים כגון תקשורת תקינה, בהירות, יעילות וכו', אינה משקפת בוודאות את הפונקציה המקורית של שיטות הכתב השונות. באשר אליה, אין זה מובן מאליו שמדובר בתקשורת.

כמו מרק בלוך, היסטוריון יהודי צרפתי, גם בארת מטיל דופי במחקר, הבוחן מערכות חיים אשר בהם  ידועים לנו רק אחדים ממרכיביהם. מלומדים, היסטוריונים וארכיאולוגים פותחים בשיח עובדתי צרוף אך כאשר נדרשת העלאת השערות לגבי גורמים, צרכים ומניעים הידע נעשה מיתולוגי ואידיאולוגי.

בארת מכנה את הטענה הבלשנית, שהכתב הוא אמצעי המשמש לקיבוע השפה המדוברת - מיתוס. לדעתו טרנסקריפציוניזם זה מצמצם באופן בלתי נסבל את תופעת הכתב. אין תוקף לטענה הבלשנית-ארכיאולוגית הנפוצה כי תפקידה של השפה הוא תקשורתי בלבד וישנם סממנים לכך כי השפה שימשה למטרות שונות. הכתב אינו צופן משני ביחס לדיבור. אחרת, כיצד ניתן להסביר את המעבר שעשו השומריים מהפיקטוגרפיה שהייתה שיטה פשוטה וברורה אל האידיאוגרפיה שהייתה מפוצלת ומופשטת? הרי ניכרת נטישת הקריאות אל עבר אטימות שמרמזת על מוטיבציית הצפנה שהייתה העניין המשמעותי עבורם. "האות היא בדיוק מה שאיננו דומה לשום דבר, היא בעצמה הימנעות מכל דומות"2. לפיכך "האות אינה יצאה מהפיקטוגרמה, אלא דווקא הונגדה לה"3.  גם הכתב הסיני משמש דוגמא נוספת לפונקציה, נבדלת מהתקשורתית, בה פעל הכתב. כאן היה מדובר באמצעי פולחני אסטטי לפנייה לאלים. רק מאוחר יותר מילא כתב זה תפקיד תקשורתי. משום כך לא יתכן שהכתב הסיני היה מראשיתו העתק של דיבור.

בדומה למסלול תולדות הכתב הסיני, גם הכתב העברי עבר מסלול משולש. המעבר בין פונקציות התיווך, התקשורת וההתבדלות הינו מעבר אותו הכיר גם הכתב העברי, אך מכיוון שונה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, במהלך אותו תהליך המכונה בשם "תחיית הלשון", הפכה השפה העברית משפה כתובה וליטורגית בלבד ללשון מדוברת, רב מערכתית ולאומית.

לא ברור מתי התחיל הדיבור בעברית מקראית. נוהגים לציין את המאה ה-9 לפנה"ס כנקודת התחלה4. לאחר חורבן בית ראשון, ככל שאיבד העם היהודי את עצמאותו הלך ונתמעט השימוש בלשון העברית ואת מקומה תפסה הלשון הארמית, שפת הכובש שהכתיב לעם היהודי את אורח חייו הלאומיים והחברתיים.

לאורך הדורות, במה שמכונה "תקופת הביניים של העברית", שימשה העברית הכתובה בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קבצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד.

לכתב העברי נלוו טעמים דתיים וחל עליו טאבו לשימוש מחוץ לטוהר ולהקפד דתי; הוא נשמר מכל מגע פסול. הכתב העברי החזיק בערך פולחני וכפי שניתן ללמוד מהספרות התנאית וספרות ההיכלות, במאות הראשונות לספירה, רווח מנהג של חתימת אותיות עבריות על הגוף5.

אקט פולחני זה מזכיר את זה של הסינים כאמצעי פניה לאלוהים. כאן נראה הכתב בשימושו כמתווך. על פי המסורת היהודית עשר המאמרות האלהיות בהם נברא העולם היו בעברית, כמו גם לשון המלאכים. על כן השפה נקראת לשון הקודש. לפי הריה"ל בספרו "הכוזרי"השפה העברית היא האצילה בשפות. היא השפה בה נגלה אלוהים לאדם וחוה. הם דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות. מלבד עבר, בנו של שלח, אשר המשיך גם אז להשתמש בעברית ולכן נקרא בשם זה6. הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו7 ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות; מכיוון שהשפה היא קדושה ובה נברא העולם, אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך.

פונקציית התקשורת בכתב העברי ככלי המוני, חילוני ומשועבד לתפקידים מנהליים הגיעה במהלך תהליך שהתרחש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לא ברור אם השפה הייתה כלי לקידום המהפכה, או פשוט אינדיקאטור והשתקפותה של זאת האחרונה. תהליך ה"תחיה" של הלשון היה מרובת מחלוקות. הורים שמרנים רצו 'חדר' מסורתי, פקידי הברון רצו חינוך כללי אירופאי ובנו של אליעזר בן יהודה, איתמר, אף הוכה כאשר נראה ברחוב מדבר עברית לכלבו. המאבק, שהגיע לשיאו בשנת 1913 וכונה "מלחמת השפות", הביא לידי ביטוי בצורה חריפה את חשיבותה של השפה כפונקציה של התבדלות חברתית והגדרה עצמית של קבוצה. אנשי התנועה הציונית צידדו בכך שעברית תהיה שפת ההוראה במוסד הטכני הגבוה (טכניון) בעוד אנשי "עזרה" התעקשו שההוראה תהיה בשפות זרות שונות. המחלוקת פשטה בישוב כולו. על פי הנחיית הסתדרות המורים פרצה שביתה במוסדות "עזרה" ונערכו אסיפות מחאה שעוררו הד רב גם בחו"ל. מחנה המורים במוסדות "עזרה" התפלג. אחדים מן המורים עברו לבתי ספר אחרים, ואחרים הקימו בתי ספר חדשים, בהם שפת ההוראה הייתה עברית.

המאבק על שפת ההוראה חרג ממשמעותו החינוכית ולבש משמעות לאומית. ערב מלחמת העולם הראשונה העברית הייתה השפה השלטת בהוראה בכל מוסדות החינוך. הנהגת העברית כשפת הלימוד בארץ הייתה סמל נוסף להתחדשות הלאומית-יהודית8 התהליך לא היה לשוני גרידא, אלא היווה חלק ממכלול רחב של תהליכים שחלו בעם ישראל בתקופה זו והשתלב (שיקף וכונן?) במהפכה הציונית ובהקמת הישוב העברי החדש בארץ ישראל, תהליכים שהביאו בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית. השם "תחיה" איננו מדויק משום שלפי רוב ההגדרות, הלשון העברית לא הייתה מתה. נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני "תחייתה". יחד עם זאת, תהליך תחיית השפה נחשב ליחיד במינו והבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד. מוכרת "החייאת" שפות בצורה הפוכה כפי שהיתה באותה תקופה במערב אירופה - מהמדוברת לכתב (שהיה עד אז לטיני) וכמה תהליכים בהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית. המדע המודרני היטיב לחקור רק את שיטות הכתב העתיקות. אולם, באשר לכתב המודרני שלנו אין כל מידע. הפליאוגרפיה חוקרת את הכתב עד למאה ה-16.

"כיצד ניתן להתעלם מכך שסוציולוגיה היסטורית שלמה, תמונה שלמה של זיקות האדם הקלאסי לגופו, למוצאו ולחוקיו עשויה לעלות מהניאוגרפיה הזאת שאיננה קיימת?"9

הכתב תמיד קשור בצורה הדוקה אל תולדות העניין החברתי. בחינת הכתב במקומותינו מגלה כי גם כיום השפה נמצאת במרכז התסיסה האתנית בישראל ודרכה משתקפים מאבקים אידיאולוגיים ואתניים. השפה מתגלה כאן ככלי להתבדלות חברתית. בישראל (בין הירדן לים, לא כולל רצועת עזה) חיים למעלה ממיליון אזרחים ערבים ועוד 2.3 מיליון שאינם אזרחים. מעולם לא נחקק חוק הקובע את השפות הרשמיות, אולם, כמו חוקים מנדטוריים אחרים, גם החוק המנדטורי לגבי השפות המוכרות כרשמיות, נשאר בתוקף. בחוק זה הוגדרו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. למרות זאת במרחבים ציבוריים רבים במדינה אין יצוג לשפה הערבית.

בטרמינל החדש "נתב"ג 2000", למשל,  היו נכון לשנת 2006 שלטים באנגלית ובעברית אך לא בערבית. ח"כ יצחק הרצוג (מפלגת העבודה), פנה אל רשות שדות התעופה, בבקשה לתקן את העיוות עד לפתיחתו של השדה. לאחר שבמשך שבועיים לא התקבלה כל תשובה או התייחסות לדרישתו, החליט הרצוג, המשמש כמרכז האופוזיציה בוועדת הפנים בכנסת, להעלות את הנושא על סדר היום של הוועדה.

"זה ממש מחפיר לראות כיצד מתנהגת רשות שדות התעופה כלפי יותר ממיליון אזרחים ערבים-ישראלים. ערבים-ישראלים לא צריכים להתמצא בשדה התעופה? הם לא צריכים לדעת היכן המזוודות ואיפה נמצא הדיוטי פרי? יש כאן אטימות חושים. השפה הערבית היא שפה רשמית בישראל, ובג"ץ קבע כבר לפני שנתיים ששלטים צריכים להיות גם בשפה הערבית. כמו שבתל-אביב מופיע שם הרחוב בעברית ובערבית, כך צריך להיות גם בנתב"ג 2000. הגיע הזמן שנעשה שינוי בדרך החשיבה שלנו".10

רשות שדות התעופה הגיבה:

"השילוט בטרמינל החדש בוצע בהתאם לקודים הבינלאומיים, לרבות שימוש בפיקטוגרמות - שפת סימנים בינלאומית בכל שדה תעופה. אין הבדל באופן השילוט בטרמינל החדש, לעומת טרמינלים אחרים בעולם. הקודים הבינלאומיים קובעים, כי יש להשתמש בשפה האנגלית ובשפה המקומית, וכך אנו עושים"11.

עוד באותו הקשר, בשנת 2002 קבע בג"ץ בדעת רוב כי מעתה חייבות ערים מעורבות לכלול בשלטי הרחובות שלהן גם נוסח ערבי12. ההחלטה מתייחסת בעיקר לעיר העברית הראשונה, תל אביב, שיש בה (ביפו) מיעוט ערבי בן שישה אחוזים. מעתה צריך להציב שלטי רחוב גם בערבית באזורי המגורים של הרוב (94 אחוז). כך גם בנצרת עילית, כרמיאל, באר שבע, עפולה, חדרה, ועוד – בעלות של מיליוני שקלים. פסק הדין שכתב השופט ברק, בתמיכת השופטת דורנר, מנמק את ההחלטה בעקרון השוויון, בזכות האזרח הערבי להתמצא בחלקי העיר השונים, ובכבוד האדם13.

מאז אירועי אוקטובר 2000 המודעות הלשונית בקרב ערבי ישראל גברה בד בבד - כפי שהתרחש במהלך המהפכה הציונית - עם התגברות המודעות הלאומית. כיום (התשס"ח, תחילת שנת 2008) אנשי לשון ואנשי חינוך ערבים הולכים ומשלימים את ההכנות להקמתה של האקדמיה ללשון הערבית בישראל. האקדמיה תשמש כגוף שיעסוק בהנחלת הלשון ובהמצאת חידושים לשוניים, וייאבק בשחיקת השפה הערבית בקרב צעירים ערבים ישראלים. הגוף החדש, יהווה ביטוי מוסדי ראשון למגמת ההתגייסות נגד שחיקתה של הלשון הערבית. ההזדעקות לשמור על השפה היא חלק מתהליך רחב של המאמץ לשמר ולבצר את זהותם הלאומית.  "אנחנו עדים להידרדרות קשה ביותר של הערבית בקרב בני הנוער, עד כדי כך שישנה כמעט התנכרות של הדור הצעיר לשפתו-הוא"14, אמר פרופ' מאג'ד אל-חאג' מאוניברסיטת חיפה. "בעיני, הסכנה העיקרית נעוצה בכך שהדור הצעיר מעדיף להקדיש יותר מאמץ ללימוד עברית, הלשון הדומיננטית בחברה, כאמצעי שיוביל אותו לאוניברסיטה ולהצלחה בחברה, ומתייחס ללשון הערבית כאל אמצעי לתקשורת ולא כאל מפתח לתרבות או כחלק מהזהות הלאומית שלו", אומר אל-חאג'.

כאן משתקפת טענתו של בארת כי לאמיתו של דבר הכתב היום אינו אינדקס אלא של דבר אחד בלבד: המציאות המעמדית. מה שניתן לקרוא בכתב זו הרמה התרבותית. הכתב תמיד קשור בצורה הדוקה אל תולדות העניין החברתי וכחלק מהמערך החברתי בישראל הוא פועל גם כאן כמנגנון דכאני. ד"ר מוחמד אמארה מאוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בחקר הערבית בישראל, אומר שהערבית נפגעת מן היוקרה שמייחסים אזרחי המדינה הערבים לשפה העברית:

"אצל הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה, בגלל העימות הפוליטי, אין לגיטימציה לשפה העברית, למרות שרבים מהם יודעים עברית. לאנשים שם אין אומץ לשלב בשיחה מלים מהעברית. אצלנו, לעומת זאת, המצב הפוך. לא רק שיש לכך לגיטימציה, אלא הדבר הפך למעין סמל סטאטוס"15.

למרות שחדירת השפה הערבית והשפעתה על העברית נפוצה ומקובלת בקרב הציבור היהודי, בקרב רבים בציבור הערבי ישנה ביקורת רבה על השעטנז הלשוני ההולך ונוצר בקרבם ומכונה "ערברית". בבתי עסק רבים בכפרים ערביים ניתן לראות שלטים בעברית. רבים מהשלטים הערבים בשפה העברית לוקים בשגיאות, חושפים את מעמדו של הכותב וגורמים לתגובה משלימה למנגנון (ירידת מחירים, ירידה במעמד וכו')16.

שיטוט באזורי תסיסה אתנית או עימות היא חוויה מאלפת בהקשר סמיוטי, בין אם זה בחבל כורדיסטן, קשמיר או הגדה המערבית. הנוסע בכבישי הארץ והמשוטט ברחובותיהם של הערים המעורבות יכול להבחין בנקל כי דבר מה רוחש מתחת לפני השטח. שלטים בעברית בכפרים ערבים רבים הושחתו והוסרו, על מנת לצמצם נוכחות לא רצויה. ישנה הפעלת ונדליזם על הכתב: כתובות ושלטים בשפה הערבית המכוונים אל ישובים ישראלים רוססו, כך שרק חלקם העברי של השלטים נותר קריא. נראה שיש מי שרוצה לערער על מאמרו המפורסם של יאסר ערפאת: "בפלסטין האדמה עדיין דוברת ערבית".

כתב במרחב הישראלי (1.15 MB)

• 1. רולאן  בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב (תרגם: אבנר להב, עריכה מדעית: משה רון), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2007, עמ' 52.
• 2. רולאן בארת, הנאת הטקסט/ וריאציות על הכתב (תרגם: אבנר להב, עריכה מדעית: משה רון), תל אביב: הוצאת רסלינג, 2007, עמ' 76.
• 3. רולאן בארת, עמ/76.
• 4. בנימין זאס, "כתבים לאומיים- הפניקי, העברי והארמי", בתוך:מבוא לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המקרא, רמת אביב:הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 20.  המאמר עוסק בהתפתחות הכתבים השמים מזרחיים על פי מאפיינים אזוריים ולאומיים. "עד ראשית האלף הראשון אין להבחין במאפיינים אזוריים בכתב הפרוטו- כנעני וביוצא חלציו הפיניקי...רק במאה ה-9 (לפנה"ס) ניכרים באותיותיהן של כתבות ממלכות יהודה וישראל די מאפיינים לאומים כדי להצדיק את כינוי כתב עברי".
• 5. מ' בר אילן, "חותמות מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונה לספירה", תרביץ, גיליון 57, 1987, עמ' 50-37. במאמרו חקר פרופ' מאיר בר אילן טקסטים דתיים ודלה מהם אזכורים שונים לשימוש מאגי שנעשה בחתימת אותיות של מצחם וגופם של אנשים כסגולה להישרדותם. הוא מראה שמדובר ברעיון עתיק שנמצא החל מהתקופה המקראית דרך תקופת הלמוד ועד לראשוני הנוצרים.
• 6. רבי יהודה הלוי, הספר הכוזרי (תרגום: יהודה אבן שמואל), תל אביב: הוצאת דביר 1973, מאמר שני סעיף ס"ח. סח: אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נדלדלה במיעוטם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברה. הקבלה, שהיא לשון אשר דבר בה ה', ית' עם אדם וחווה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה היגזר אדם מ'אדמה' ואישה מ'איש', וחווה מ'חי', וקין מ'קניתי', ושת מ'שמ', ונח מ'ינחמן'.עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נוח עד אדם, ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות. וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שארמית היא לשון כשדים, והייתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקודש, והארמית לשון חול, וכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלוש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית. בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשימושיהם. והייתה הלשון העברית לבדה המעולה שבהם.
• 7. המהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב הצניעות, ירושלים :הוצאת יהדות, 1980, פרק ג'.
• 8. ראובן סיוון, אליעזר בן יהודה ותחיית השפה העברית, ירושלים: הוצאת המזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית, 1972, עמ' 71-67. שם מצוטט אליעזר בן יהודה: "כמו שהיהודים אינם יכולים להיות עם חי באמת אלא בשובם לארץ האבות. כן אינם יכולים להיות עם חי אלא בשובם ללשון האבות ולהשתמש בה לא בלבד לספר, בדברים שבקדושה, או שבחוכמה בלבד...אלא דווקא בדיבור פה."
• 9. רולאן בארת, עמ' 59.
• 10. אורי ניר (2001, 12 בדצמבר), הצעירים מעדיפים לדבר עברית, ומעמד הערבית נשחק, עיתון הארץ.
• 11. אורי ניר, 2001.
• 12. דנג"ץ 7260/20 עריית רמלה נגד עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי. אהרון ברק והשופטת דורנר הסכימו על התוצאה, אך הגיעו אלי בדרכים שונות. הנשיא ביסס את הכרעתו על איזון בין התכליות השונות העומדות ביסוד סמכותן של העיריות להציב שילוט עירוני ובהן, מחד, הזכות לשיווין,  חופש הלשון ויחודה של השפה העברית לעומת שפות מיעוט אחרות, ומאידך מעמדה המועדף של השפה העברית וחשיבותיהן של האחידות והלכידות הלאומית. לעומתו השופטת דורנר התבססה בראש ובראשונה על סימן 82( דבר המלך על המועצה בארץ ישראל, 1922- 1947, שכותרתו "שפות רשמיות") ועל מעמדה של השפה העברית כשפה הרשמית.
• 13. בג"ץ 4112/99 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נגד עריית תל אביב- יפו. " ההכרזה על הקמת מדינת ישראל (להלן: הכרזת העצמאות) מבטיחה לכל אזרח במדינה חופש לשון, חינוך ותרבות ואילו לשפה העברית היא מתייחסת כערך לאומי חשוב שלעם היהודי ושיבת בניו בעת האחרונה, את תחייתה של השפה העברית. בהצהירה על תחיית השפה העברית כאחד המאפיינים של תקומת העם היהודי בארצו מחד גיסא, ובהבטיחה חופש לשון, חינוך ותרבות לכל אזרחיה, מאידך גיסא, קבעה הכרזת העצמאות את עקרונות האיזון המתבקשים ממעמדן של שתי השפות העברית והערבית במדינת ישראל". מדבריה של השופטת ד דרונר.
• 14. אורי ניר, 2001
• 15. אורי ניר, 2001.
• 16. דוד חיון (2000, 1 בנובמבר) לשכת המסחר בחיפה קוראת לצרכנים יהודיים להפסיק את החרם על עסקיהם של ערבים, גלובס. "באחרונה נפוצה תופעה, שלפיה תושבים יהודים מחרימים בתי קפה, מסעדות ובתי עסק אחרים שבבעלותם ערבים בחיפה, בעלי עסקים, יהודים וערבים, ביקשו ממלמוד להתערב בנושא זה".