הרגשתי שאמנות ממיתה-מי אני אם לא חתיכת מילה

בשנת 1997-8 גרתי באמשטרדם, קיבלתי סטודיו, בית ומלגת קיום ועבודה למשך שנתיים מאקדמיית הרייקסאקאדמי. זו היתה פעם ראשונה ועד כה האחרונה שהיה לי סטודיו, פעם ראשונה שחוויתי באופן קונקרטי את המעבר בין דבר בחיים  לאוביקט אמנות. את המעבר  מ ______  ל _______. מעבר מאובייקטים - lifethings (דברי חיים - רחוב- (street stuff,  לארטיפקטים  (חפיץ אומנות, ארטי-  אומנותי, פקט- מוצר). פעם ראשונה שגם חוויתי את הסיטואציה הסטרילית, מבודדת, מפקיעה מהחיים שהסטודיו מנסה ליצור. נדמה היה שכדי שדברים ייראו ויוצגו הם צריכים לעבור ניקיון, שיוף, סגנון .

פעם אחותי אמרה לי: לא שופכים באמנות, מוזגים ולא רציתי למזוג, רציתי לשפוך.

ה"חיים" נדמו לי כרצף תודעתי תמידי, רועש, מרעיש שכל הזמן מתרחשים בו דברים סימולטנים ופוליפונים עם המון "טקסט" ו"דיבור רפלקסיבי"

ואמנות כמו קפסולות סטריליות מאוהבות בהילתיות ומכריחות ניקיון. הרגשתי שאמנות לוקחת מהחיים אבל לפני שהיא "מציגה", "מראה" היא דואגת להוציא את החיים ממנה, הרגשתי שאמנות ממיתה, שאמנות עסוקה בלהמית דברים וניסיתי להחיות בה .

היה לי תסכול תמידי בין הפער בין ה"חיים" ל"אמנות"  (פער זו מילה עדינה) והתחלתי להביא לסטודיו דברים שאספתי מהרחוב וניסיתי לתמלל, להגיד, להוציא כל משפט שהיה לי בראש ולהתעכב על כל רגע שהיה בתודעה ולתעד כל רגע שקרה לי בסטודיו או בחיים.

לדוגמא: 2 דבורים שמתו לי בסטודיו

קרלוס שישן אצלי רק לילה אחד (בהתחלה הסתרתי את שמו בצמר גפן),

משפט שחברה הולנדית, אלסקה הקריאה לי מתוך דף ישן שמצאה.

הדברים שעשיתי נהיו קטנים יותר ויותר, אפילו עשיתי עבודה עם ריס שנפל

ואם הייתי מראה צילומים תמיד היה לידם משפט כלשהוא, יוסט שואל אותי אם אני רוצה לאכול אורז לבן?

או ליד צילום של ארקדיוש ושלי נוסף משפט תגובה של חברה שנאמר בשיחה בינה וביני בלונדון שהראיתי לה את הצילום, "רחל לא הבינה למה אני מצלמת ומראה סוג כזה של צילומים"

הצילום אף פעם לא הופיע כ"ללא כותרת" , תמיד היה לידו טקסט.

אבל זה עדיין נראה לי פדסטרלי מידי, מגביה מידי, מוזג זהיר מידי, תר אחר בידוד האוביקט או בידוד המשפט מידי והתחלתי לעשות "הסתגרויות" , אני קוראת להם: "זיכרון חי של סובייקטיביות אפשרית". מאז 1999 ועד היום עשיתי 11 הסתגרויות. בהסתגרויות אני מסתגרת בחלל מסוים, גלריה, מרפסת בית, חדר, מקלט, מוזיאון. כל חלל שיש בו מספיק אוויר לזמן מסוים שאני מגדירה מראש (משעתיים עד 3 ימים).

ההסתגרות הראשונה קרתה באמשטרדם ב-1999, הסתגרתי שעתיים בגלריה W139 באמשטרדם, שתיתי מהר מרטיני רוסו וניסיתי לכתוב כל משפט שעלה והיה בראשי. באותה תקופה חוויתי הרבה נסיעות וטיסות ופגשתי אנשים ממקומות שונים בדרכם לארצות רחוקות אחרות והתבלבלתי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי ששמי נועה ואני מישראל ואני עכשיו פה בהולנד והחבר שלי הוא מפולין

בהסתגרויות הראשונות הייתי צריכה אלכוהול, הייתי צריכה לשתות כדי להוציא, לשתות כדי להשתטות ושיהיה לי האומץ להשתבש. אם רוברט פרנק הצלם הציע לי בשנת 2002 לבוא לאמריקה, "שהוא יעזור לי , שהוא יאפשר לי"  לאמריקה לא נסעתי בסוף, הסתגרתי במרפסת בביתי ברחוב שמעון התרסי ועל הקירות יצאו הרבה הרים של אמריקה

להסתגרויות האחרונות נוסף השם: "שוב אני עושה אמנות מנייר טואלט, חול ודשא", והן נעשו יותר "עדינות" ואינסטלישניות קלאסיות קצת אפילו,

וכמעט תמיד אני מראה את המזרון שעליו ישנתי

אני כבר לא זקוקה ולא יכולה לשתיה ופוחדת מהשתכרות אפילו  ואני כבר לא יכולה לכתוב בגדול בלורדים שחורים על הקיר , אני כותבת על דף שנמצא לידי ומדביקה לקיר

חשוב לי לשלב דיבור עצמי בתוך העבודות, או דיבור עם זה ההיפותטי שהולך לראות אותם

וחשוב לי שתהייה להם איכות אורגנית וגולמית כמה שאני יכולה גם של הטקסט שמוכל בתוכם. פעם כתבתי "שכבר גם למוחטה יש קומפוזיציה אבל תמיד תישאר גם מוחטה" (אני מקווה).

ארקדיוש אמר לי שלפני הסתגרות אני מצווה על עצמי צויחה, אני מצווה על עצמי "עכשיו , תוציאי" . זה נכון, אבל זה יותר שאני מצווה על עצמי "קול עכשיו"

והקול הוא לא בהכרח צעקני . ה"פומביות" נמצאת בי ממילא,

אני קצת מקנאת ברחל שהיא כבר לא צריכה נורא להתבטא ולהגיד לעולם.

אני עושה התעמלות כל הזמן