מאמר מערכת

הידרשותן של היצירה החזותית והמילה הכתובה זו לזו, על קווי הגבול והתפר, אזורי החיכוך, תחומי החפיפה ומימדי התגבור ההדדי שביניהן, עומדים במוקדו של גיליון קריאות, הגיליון העשרים של היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים.

בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים ([1974] 1998) מספר ז'ורז' פרק על החלל מנקודת מבטו של המשתמש. דבריו מחלצים זיכרונות ילדות על חוויות מסעירות של קריאה, המצטיירות כעולם חזותי עשיר ועתיר ריגושים.

"שרוע על הבטן, על מיטתי, קראתי את הספרים כעבור עשרים שנה, האי, וג'רי באי. המיטה היתה בבקתת ציידים, או סירת הצלה באוקיינוס הגועש, או באובב חשוף לאיומי הדליקה, אוהל נטוע במדבר, נקיק נוח, שאויבים מובסים חלפו במרחק סנטימטרים אחדים ממנו".

אנחנו קוראים. מה אנחנו קוראים? סיפורים, שירים, מחזות, מסות, מאמרים מדעיים, רשימות, כתבות, פתקאות ושלטים. אנחנו קוראים טקסטים הכתובים על דפי נייר וטקסטים הזוהרים מתוך מסכים אלקטרוניים. אנחנו קוראים מפות, ציורים, פסלים, מבנים, תצלומים וסרטים. אנחנו קוראים גם בני אדם. מה בין כל הקריאות האלה? האם כל הקריאות שוות? האם כל קריאה מניחה, מניה וביה, פרשנות? האם כל קריאה מחייבת מתוכה ומהתכונות הגלומות בה איזו צורה של הבנה? מדוע אנחנו משמשים במושג "קריאה" בהקשר להתבוננות ביצירה חזותית? האם משום שאנחנו לא רק "רואים", אלא גם "מנתחים" ו"מפרשים"? האם מושג הקריאה השאול מהמרחב המילולי-טקסטואלי, מספק איזו נהייה אחר סדר, משמעות שאפשר לתרגם אותה למילים, לדיבור? שאפשר להעניק לה משמעות?

למרות השונות והגיוון של המאמרים ושל המסות המתפרסים בגיליון קריאות, מתגלית אחדות מעניינת באימוץ מושג ה"קריאה" כפרקטיקה לעיון שיטתי ולתובנות אינטלקטואליות. שיוכם הדיסציפלינארי של הכותבים ותחומי העניין שלהם – תולדות האמנות, פילוסופיה, סמיוטיקה, חקר הספרות, הקולנוע, התיאטרון והפסיכולוגיה – מעידים על נחיצות הדיון וחושפים את אפשרויותיו ורב-גוניותו. תערוכות עבודות האמנות המתפרסמות בגיליון זה לַחוקרים חברו כאן אמנים ומעצבים, חלקם כתבו מסות וחלקם העמידו תערוכות. באלו כבאלו יש כדי להעיד על ריבוי הפנים של העיסוק בסוגיות האמורות מצידם של היוצרים עצמם.

אחינעם ברגר וענר פרמינגר דנים בשני סרטי קולנוע שאותם ביים פרנסואה טריפו. השניים, ז'יל וז'ים (1961) ושתי האנגליות והיבשת (1971), עובדו על-פי רומאנים ובשניהם הדמויות המרכזיות עוסקות באמנות. בחירה זו של טריפו מספקת לברגר ולפרמינגר הזדמנות לקריאה אינטרטקסואלית של מערכת היחסים המורכבת בין הקולנוע, הספרות והאמנות הפלסטית. יעל לוי עוסקת בשאלות העולות בעת העיבוד של הרומאן השעות (1999) לגרסה הקולנועית של הרומאן (2002). היא דנה בדמיון ובשוני בין הטקסטואלי לבין האודיו-ויזואלי ומצביעה על מעבר שבכוחו לחדד היבטים הקיימים במקור ולחזקם.

אירית דגני-רז קוראת שתי עבודות של מאיה ז"ק, סימן של פייסבוק (עפרון על נייר) ואמא כלכלה (עבודת וידאו ארט), מנקודת מבט סמיוטית-לוגית ומנתחת את הזיקה התכנית והצורנית המתקיימת ביניהן. גם בלהה בלום מתמקדת ביוצר אחד ועורכת השוואה בין יצירות שונות מבחינה מדיומאלית. ציוריו ומחזותיו של פדריקו גרסיה לורקה זוכים במאמרה לחשיפה של המרכיבים הנרטיביים שמאחורי המימד החזותי של ציוריו ושל המרכיבים החזותיים שמאחורי הטקסט המילולי של מחזותיו.

שני מאמרים עוסקים במפגש שבין פוגת המוות לפאול צלאן לסדרת התמונות שהקדיש לה אנסלם קיפר. גל ונטורה מצביעה על האופן שבו עסק קיפר במוות ובאבל, ובקשר מרובה הפנים שבין היהודי לגרמני. בעוד הקריאה של ונטורה היא סגנונית-איקונוגרפית, מציע דרור פימנטל קריאה פילוסופית, שלפיה הדיפרנד היודו-גרמני, על אלימותו הנוראה, כלוא במרובע המטפורי של הזהב, האפר, האש והרוח.

יעל דר עוסקת במאמרה ביצירתו הענפה של נחום גוטמן בדבר לילדים, המשלבת איור וכתיבה. היא מצביעה על מקומו של גוטמן בבניית השפה הגרפית של השבועון, המתווכת בין ה'חשוב' ל'יפה', והמעצבת יחסים פואטיים שוויוניים בין דבר לילדים לבין קוראיו. עודד מנדה-לוי עוסק אף הוא בנחום גוטמן, ומציע במסתו התבוננות בתכונה ההיברידית של יצירתו ובאפשרויות המורכבות העולות מן הקשרים שבין המילה לדימוי החזותי. גם מרית בן ישראל נדרשת לאיורים לספרי ילדים, תוך שהיא תרה אחר מה שהיא מכנה 'גילויי חתרנות' ביחסי איור-טקסט, כפי שהם עולים משלושה איורים של בתיה קולטון לשירים של ביאליק ומרים ילן שטקליס.

ענבל בן-אשר גיטלר דנה בעיצוב דפי העיתונות המקוונת וביחסי הגומלין בין הכתבה העיתונאית למודעות פרסומת. היא מתמקדת בפרסומות המופיעות לצד כתבות העוסקות בעיצוב ובאדריכלות. עזרי טרזי בוחן במסתו את מהפכת הקריאה מטכנולוגיה של דיו על נייר לקריאה של ספרים מקוראים דיגיטאליים.

אילנה סלמה אורתר מעמידה שני פרויקטים, אדמות בלא אדמה וזיכרון הגוף, המשתלבים לפרויקט סמנטי אחד המתקשר ליחסי גוף, טריטוריה ואובדן. הקשרים שונים של קריאת המרחב מתקיימים במסות של מורן שוב וורדה בלום. שוב עורכת שיטוט טקסטואלי בין דרכים לבין מילים וכותבת על 'הזדהות וחירות שבהן נפגשים צילום, שפה ועולם'. ואילו בלום בוחנת את היחסים הדיאלקטיים בין הטקסטים של גדעון לוי לתצלומים של מיקי קרצמן בטור איזור הדמדומים בעיתון הארץ.

את הגיליון חותמות שש תערוכות וירטואליות, העוסקות אף הן בהיבטים שונים של קריאה וביחסי הגומלין שבין הוויזואלי לטקסטואלי. דווקא העובדה שהמימד החזותי עומד במוקדן של העבודות, מחייבת בחינה של האופנים השונים שבהם הדימוי החזותי והמילה הכתובה נדרשים זה לזו, מעצימים זה את זו או כמו כופים עצמם זה על זו ואף מבטלים זה את זו. הנוהג להקדים לכל תערוכה דברי הסבר של היוצר עצמו מאתגרים את המחשבה על אודות הזדקקותם של שני התחומים האחד לרעהו ואת התמיהה לגבי היררכיות אפשריות. אם בעבודותיהן של קרן כץ ושל דניאלה קופלר, למשל, קדמו הטקסטים לאיוריהן/ ציוריהן שלהן, הרי שעבודתה של נעמה זוסמן מושתתת על ההנחה שהמצע, הוא המימד החזותי שמחייב פרקטיקה "אמנותית", קדם למלאכת הכתיבה של הטקסט, שהיה לדידה לדימוי. ואפשר שהכול נמצא במקום שבו הפגיש אופיר פלדמן את הפסיק והרווח – זה מצד הטקסט (והמלים שלפניו ושלאחריו) וזה מצד החזות (הנראית גם כשאינה נראית), כפי שהם מגולמים ביצירתו של פלדמן.