אמן הפואטיקה השוויונית: נחום גוטמן בדבר לילדים

תקציר: נחום גוטמן (1898–1980) פעל ברציפות בדבר לילדים במשך כשלושים שנה, החל משנות השלושים ועד לשנות הששים של המאה העשרים. יצירתו הענפה לילדים, שליוותה כמעט כל גיליון, 'דיברה' בכמה שפות שהשיקו והזינו אלה את אלה: איור, גרפיקה, כתיבה ספרותית וכתיבה עיונית. במאמר  מוצעת קריאה מערכתית בגוטמן של דבר לילדים, הבוחנת את יצירתו בשבועון ככזו שנולדה, שבוע אחר שבוע, מתוך שיקולי המערכת וצרכי הגיליון השלם. ליצירה מערכתית זו הייתה חשיבות מכרעת בהצלחתו של דבר לילדים בשנים אלה ובהפיכתו לעיתון הילדים הנפוץ והיציב ביותר שידעה עיתונות הילדים העברית מעודה. במאמר נדונים שני רבדים, המרכיבים במשולב את יצירתו המערכתית של  גוטמן ב דבר לילדים: בניית השפה הגראפית, שתיווכה באופן ויזואלי בין ה'חשוב' וה'יפה' בשבועון; ועיצוב היחסים הפואטיים השוויוניים של השבועון עם קוראיו. פואטיקה שוויונית זו עטפה את דבר לילדים, הסמכותי והמגויס, והפכה אותו לעיתון הנקרא בחדווה מגובה עיני ילד. מכיוון שהקריאה המוצעת במאמר היא מערכתית, לא יידונו האיכויות האמנותיות הייחודיות – בספרות ובאיור, של היצירה הבודדת של גוטמן.

     

א.  נחום גוטמן כשותף בדבר לילדים

 

[1]המחשבה על נחום גוטמן של דבר לילדים אינה מעלה זיכרון של יצירה בודדת – איור או סיפור מסוים, כי אם טון כללי – קליל, ישיר ומקומי מאוד – נעימה שאין לטעות בה. למעשה, קשה לחשוב על דבר לילדים בשנות שגשוגו הארוכות – כעשרים שנים של הגמוניה בעיתונות הילדים ביישוב היהודי בפלשתינה ובמדינת ישראל הצעירה – בלא אותו גוון גוטמני שצבע את הגיליון כולו. ביצירתו הקלילה והלא-רצינית לכאורה, שהייתה כמובן וירטואוזית לעילא, סייע גוטמן להפוך את דבר לילדים, הסמכותי והמגויס, לעיתון ילדים אהוב הנקרא מגובה עיני ילד.

 גוטמן פעל כיוצר מרכזי בביטאוני הילדים של ההסתדרות ושל מפא"י במשך כשלושים שנה ברציפות, החל בגיליון הראשון של המוסף לילדים של עיתון דבר, שהתפרסם אחת לחודש מאז אוקטובר 1931, לאורך פעילותו בשבועון דבר לילדים, שהחלה חמש שנים לאחר מכן ועד פרישתו לגמלאות ב-1963. יצירתו לילדים, שליוותה כמעט כל גיליון, דיברה במקביל בכמה 'שפות': איור, גרפיקה, כתיבה ספרותית וכתיבה עיונית, שהשיקו והזינו אלה את אלה.[2] אטען, כי כלל יצירתו זו נולדה לא מתוך שיקוליו של יוצר הדואג לד' אמות יצירתו כי אם מתוך שיקולי עריכה וצורכי הגיליון השלם. במילים אחרות, בפועלו ארוך השנים בדבר לילדים לא יצר גוטמן  איורים, סיפורים, או רשימות: הוא יצר עיתון.

היצירה המערכתית של גוטמן בדבר לילדים, ולא היצירה הבודדת, היא לבו של מאמר זה. בתוך כך אציע קריאה בשתי פעילויות מרכזיות של גוטמן השלובות זו בזו: תיווך ויזואלי בין ה'חשוב' וה'יפה' בשבועון, באמצעות השפה הגראפית שכונן בו; ועיצוב היחסים הפואטיים של השבועון עם קוראיו.

    

בתקופת היישוב ובשנים הראשונות למדינה היה כאמור דבר לילדים, עיתון הילדים הנפוץ ובעל ההשפעה הרבה ביותר על סדר היום התרבותי של ילדי ישראל (מעמדו הלך ונחלש מאז שנות החמישים, עם היכנסו של השבועון הארץ שלנו לשדה עיתונות הילדים ב-1951).[3] על מנת להציג את מעמדו המרכזי של גוטמן במערכת דבר לילדים בשנות שגשוג ארוכות אלו, אפתח בכמה קטעים קצרים משתי חליפות מכתבים, שכמעט עשרים שנה מפרידות ביניהן: האחת מסוף 1934 והשנייה מקיץ תשי"ב (1952). בשני המקרים, המתכתבים היו בכירים בעיתון הילדים ההסתדרותי.

הקטע הראשון לקוח ממכתב ששלח יצחק יציב, אז עורך המוסף לילדים של עיתון דבר, ב-2 בנובמבר 1934. הנמען היה מאייר הבית, נחום גוטמן. באותה העת שהה גוטמן בדרום אפריקה בשליחות עיריית תל אביב, על מנת לצייר את דיוקנו של ראש ממשלתה הגנרל יאן סמאטס, יקיר הציונות. על שהות זו, שהולידה את ספרו הראשון והמפורסם ביותר של גוטמן, בארץ לובנגולו מלך זולו,[4] נכתב לא מעט,[5] וגוטמן עצמו העיד לא פעם שכתיבתו הספרותית לילדים החלה במקריות רבה, הודות ליוזמתו של יציב שהפציר בו לשלוח מאפריקה גלויות כתובות ומצוירות לטובת קוראי המוסף לילדים.[6] לצורך ענייננו, נסתפק בקטע קטן ממכתבו של יציב:

 

[...] על הציורים במוסף לילדים תן דעתך. יצא כך שנבון הוא העושה [הכוונה למאייר ולקריקטוריסט הפוליטי של עיתון דבר אריה נבון]. אני חושב להחליפו באחר. [...] ואני מחכה כל הזמן לרשימותיך. אל תתעצל. כתוב וצייר משהו לילדים מאפריקה.[7]

 

באותה נשימה שבה דחק יציב בגוטמן שיכתוב ויצייר "משהו לילדים מאפריקה", חומרים שאכן החלו להתפרסם בדצמבר 1934 והודפסו כסיפור בהמשכים עד ליוני 1936, שיתף אותו יציב בלבטי המערכת וקבל באוזניו על הקושי שהעמיד בפניו חסרונו. בהעדרו הממושך של מאייר הבית והמעצב הגראפי של העיתון – גם אם לא נקרא כך כמובן באותם ימים – לא מצא יציב מי שיחליפו. חודש לאחר מכן, ב-12 בדצמבר, ממשיך יציב ברוח זו:

 

נחום יקירי, [...] "אני נוסע לאפריקא" [כך במקור] נדפס עם ציורים. יפה. אני מחכה להמשך ואיננו. צר לי מאד בנוגע לציורים – לא שמח לי. נבון – הוא המצייר. אין לי נחת, יתרה מזה. אם כי הוא בחור טוב ומוכשר. ניסיתי עם אחרים והעליתי חרס לעת עתה. עוד אמשיך לנסות.[8]

 

אריה נבון היה מאייר וקריקטוריסט מוכשר מאוד, אך בניגוד לגוטמן תרומתו לעיתון הייתה נקודתית –  רצועת קומיקס שבועית בסופה של החוברת, איור בודד פה ושם. גוטמן, לעומת זאת, יצר כעורך, 'מלמעלה', ותרומתו למערכת חרגה הרבה מעבר לסך היצירות שתרם בכל חוברת. ככזה, אכן קשה היה לעורך למצוא לו תחליף.

מעמדו של גוטמן כאיש מפתח במערכת דבר לילדים נשמר לו גם לאחר מותו הפתאומי של יציב בשנת 1947, לאורך תקופה שבה חילופי העורכים היו תכופים יחסית. הדבר ניכר מהתכתבות שהתקיימה ב-1952 בין שני בכירים אחרים במערכת דבר לילדים, סגן העורך דאז אוריאל אופק, ושמשון מלצר, ששימש כעורך מסוף שנת 1948 ועד שעזב רשמית ב-1954, כנראה בעקבות סכסוך מתמשך עם גוטמן.[9] כך כותב אופק למלצר במכתב ששיגר אליו בכ"ב בתמוז תשי"ב:

 

אכן, לא 'נבהלתי' להישאר חודשיים יחד עם נחום. כמובן שתהה עבודה מרובה ביותר, אך זהו הדבר האחרון המפחידני. בינתיים חיים, נחום ואני, כשני אחים נאהבים, הוא בא כמעט מדי יום, מייעץ ואף כותב. עתה מכינים אנו חוברת חופש מיוחדת ובה רשימה נחמדה של נחום כיצד לצייר בחופש. אנו משופעים אף בחומר רב, ספרותי ומדעי. נחום אף הסכים כי נביא מדי פעם עמודי תצלומים. הוא אף קורא ומעיר לכל דבר שאני כותב (זאת עושה בינתיים אף דב) [הכוונה לדב נוי]. כך, שמשון, שמי השילוח זורמים להם בנחת [...].[10]

 

קטע קטן ממכתב נוסף ששיגר אופק למלצר כחודש לאחר מכן, בט' באב תשי"ב, מעיד אף הוא על מקומו המרכזי של גוטמן במערכת: "ואכן, נחום נוטה שכמו לעזור – בעצה, בקריאה וביקורת, ואף מסכים לתצלומים (אפילו בעמוד הראשון) ושלום ושלווה במערכת וחדוות יצירה – והרבה הרבה עבודה, כרגיל".[11]

גם אם יש בקטעים אלה נימה רכילותית קלה, מטרת הבאתם הייתה להציג את מקומו הקריטי של גוטמן בדבר לילדים לא כיוצר בלבד – מאייר הבית, סופר שפרסם את מרבית ספריו כפרקים בהמשכים בעיתון ומי שכותב מדי פעם רשימה, אלא באותה הרוח העולה ממכתבו הראשון של אופק: כאיש מערכת מרכזי החושב ויוצר בצורה מערכתית ואשר דעתו ואישורו חיוניים לעורך העיתון לכל ארכה של תקופת הזוהר של דבר לילדים.  

 

ב.  גוטמן כאינטגרטור: תיווך חזותי בין המגויס במוצהר לבין "היפה כשלעצמו"

 

ב-1931, שש שנים לאחר שהוקם היומון ההסתדרותי דבר, הוחלט לפנות באמצעות מוסף חודשי גם אל קהל הילדים ונוסד המוסף לילדים, שנלווה לעיתון. המוסף הראשון התפרסם באוקטובר 1931, וגיליונותיו צורפו לדבר במשך כחמש שנים, עד ינואר 1936. כחודש לאחר מכן החל  דבר לילדים לראות אור כשבועון, בחוברת עצמאית.

המוסף לילדים פעל בתקופה של מאבק פוליטי על חינוך הילדים. בעקבות גל ההגירה הגדול של 'העליה החמישית', שהסתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גדל מאד בתקופה זו מספר התלמידים בארץ ישראל. עמו, גבר המאבק בין הזרמים השונים בחינוך: הזרם הכללי (שייצג את החוגים האזרחיים), הזרם המזרחי (הציונות הדתית) וזרם העובדים בחינוך (תנועת הפועלים). מפלגות הפועלים, ומפא"י בראשן, השקיעו בשנים אלה מאמצים רבים בתחום החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. כחלק מכך נוסד המוסף לילדים. ברל כצנלסון, מייסד עיתון דבר ועורכו, היה חתום על המוסף לילדים כעורך האחראי.

תנועת העבודה, על פלגיה השונים, יחסה חשיבות רבה למילה הכתובה ורתמה את המשאבים התקשורתיים שעמדו לרשותה על מנת לשכנע בצדקת החזון והדרך, לחזק את ערכיה ולהשפיע לא רק על  הילדים, כי אם על ה"עם" בכלל ועל מעמד הפועלים בפרט: בראש ובראשונה באמצעות הפעלת העיתון ההסתדרותי דבר והוצאת הספרים דבר, ובהמשך בהקמת שלוש ההוצאות הפועליות הרשמיות, ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד ב-1939 ועם עובד ב-1942.

ואכן, מראשיתו נתפס המוסף לילדים כביטאון חינוכי ואידאולוגי מובהק, האמור להתוות את דרכו הפוליטית של הדור הצעיר, לציידו בידע חיוני ולשמש לו 'מתכון' להתנהגות וחשיבה ברוח ציונית-סוציאליסטית, מבלי להיכנס לפלוגתות בתוך תנועת הפועלים. לצד הכתיבה הפובליציסטית והרשימות החינוכיות, גויסה למשימה זו גם הספרות היפה ויצירות ספרותיות-אידאולוגיות, פרי עטם של סופרים-מחנכים שהבולטים שבהם היו ברכה חבס (חתומה לעתים כ"ברכה"), אליעזר שמאלי ואהרן זאב (וינטאוב, חתום כ"זאב"), הודפסו לעתים קרובות. 'בעין חרוד', שירו המפאר את המפעל הקיבוצי של זאב, פתח את גיליונו הראשון של המוסף לילדים ב-1931:  "בעין חרוד/ טוב מאוד - / אין שם כסף כלל [...]  שם/ כולם/ יחד יושבים לאכול,/ יחד יוצאים במחול,/ בעין חרוד/ טוב מאוד".[12]  שיר נוסף של זאב, העוסק בבני המושבים, פורסם אף הוא באותה חוברת ראשונה, ובו מרומם ילד עירוני את דודו המושבניק ומתריס בפני אביו (הפועל) שרוצה ללמדו כיצד בונים בית: "לא!/ איני רוצה בבית הזה./ אני רוצה לנהלל.// לשבת על הטרקטור,/ לאחוז בגלגל,/ לחרוש ולזרוע,/ וכרם לנטוע/ עם זוג פרדות./ חציר להביא/ בשביל הפרות/ ולול לעשות/ ובגן לעבוד/ והורה לרקוד - // כמו הדוד".[13]

גם השבועון דבר לילדים היה קשור בטבורו למערכת דבר וזיקתו הפוליטית למפא"י עמדה בבסיסו. שלושה מבין ארבעת חברי המערכת המקורית – העורך והמייסד יצחק יציב, המייסדת ברכה חבס, שהייתה מקורבת מאד לברל כצנלסון, ולאה גולדברג, שהיתה אחראית לטיפול בטקסטים הספרותיים, היו חברים גם במערכת העיתון-האם, דבר. (בשנות הארבעים עזבה גולדברג את דבר ועברה למשמר, עיתונה של מפ"ם). הנותר היה נחום גוטמן, מאייר הבית והעורך הגראפי, אף הוא ממייסדי העיתון. קהל היעד היה מגוון: מפעוטות ממש לילדים 'גדולים', כבני עשר עד שתים-עשרה.

ליציב היו מדורים קבועים שעסקו באקטואליה ובתרבות, ויחד עם חבס היה ממונה על הכתיבה העיתונאית בשבועון. לאחר מותו, ב-1947, כתבה חבס את מדורו 'במעגל הימים', ועוד לפני כן השתתפה בכתיבת המדור 'משבוע לשבוע' ופרסמה בקביעות רשימות עיתונאיות. טקסטים ספרותיים נשלחו או הוזמנו מכותבים חיצוניים, שזוהו בדרך כלל עם התנועה הפועלית או עם זרם העובדים בחינוך.

אולם, בצד העמדות הפוליטיות, שבוטאו במאמרים הפובליציסטיים, בידיעות ובספרות המגויסת למפעל ההתיישבותי הציוני, שולבו בחוברות גילויים שונים של אי-מגויסות מובהקת: טקסטים ספרותיים שאינם תלויים בזמן, במקום או בעמדה פוליטית. יצירות אלה, שלבשו בדרך כלל צורה שירית, נכתבו רובן ככולן בידי משוררים שכתבו למבוגרים, בעלי זיקה למשמרת השירה המודרניסטית. בניגוד לספרות הילדים המגויסת במוצהר, ששלטה בכיפה בתקופת היישוב, הדגישה שירה זו את העשייה האמנותית, את היפה ואת הווירטואוזי, והביעה ערכים הומניסטיים אוניברסליים שחרגו מה'כאן והעכשיו' ומהקולקטיביזם הארץ-ישראליים. את פרסומם של טקסטים ספרותיים 'נייטראלים' אלה, שמקצתם הפכו ברבות הימים לקלאסיקה דווקא משום שלא היו מחויבים ל'כאן ועכשיו', יש לזקוף לזכותם של גולדברג ושל יציב, שהעניק לה גיבוי מלא. בין אלה היו, בין היתר, היו יצירות משל מרים ילן-שטקליס, אנדה פינקרפלד, זאב, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן וכמובן יצירות רבות של גולדברג עצמה. גולדברג (שהיתה חברה ב"קבוצה המודרניסטית" בראשות אברהם שלונסקי), פרשה בהדרגה מתפקידה בשבועון החל מ-1943, עם מעברה למערכת עיתון משמר ול'ספרית פועלים'.[14] 

מקום מיוחד, של חיבור ותיווך בין שני הקצוות, שמור היה לגוטמן: באמצעות השפה החזותית שכונן בעבור השבועון סימן גוטמן את 'החשוב והאידאולוגי' מחד גיסא ואת 'היפה כשלעצמו' מאידך גיסא, תיווך בין שני הקטבים וחיברם לכדי יצירה שלמה אחת. בראייתו המערכתית, אִפשר קשרי גומלין מזינים ומאתגרים בין שני יסודות אלה של דבר לילדים, הסותרים לכאורה.[15] את המזיגה בין ‘החשוב’ לבין ‘היפה’ יצר גוטמן באמצעות העיניים, בהיותו היחיד מבין ארבע הדמויות שפעלו במערכת שידע ‘להראות את הקולות’. על המילים-- הפובליציסטיות, החינוכיות והספרותיות לעילא, היו אחראים היתר: יציב, חבס וגולדברג.

כבר מילדותו היה גוטמן קרוב אצל המילים ואצל גדולי המדברים בהן. מחנכים וסופרים מרכזיים -- בהם ח"נ ביאליק, ש"י עגנון וי"ח ברנר, היו מבאי ביתו של אביו, הסופר והמחנך ש. בן ציון (שמחה אלתר, 1870–1932).[16] כבר בעת יסוד המוסף לילדים ב-1931, ובוודאי שעם הקמת דבר לילדים ב-1936, היה גוטמן מוכר כמאייר וכצייר המזוהה עם מגמות חדשות בשדה האמנות הפלסטית. כמי שאמון על העין מכאן, ובעל רגישות לטקסטים חינוכיים ואמנותיים מכאן, קירב הן את אלה הן את אלה אל הקוראים הצעירים, באמצעות סימונם הברור והצגתם בגובה עיני ילד.    

 

ג. עיצוב השפה החזותית של השבועון

שפה חזותית של עיתון כוללת את כל הסימנים המוסכמים המודפסים על גבי הגיליון, ולא פחות מכך את המרחבים הריקים העוטפים אותם. כלומר, ב'שפה החזותית של דבר לילדים' הכוונה כמובן לאיוריו של גוטמן, שהיו זרועים כמעט בכל חוברת ובאופן בלעדי, אך גם לחלוקה הגראפית של העיתון: המינון והמיקום שניתן ל'חשוב' ול'מהנה', אופי סימונם והיחסים המרחביים ביניהם; אפשרויות המשחק עם סוג האות וגודלה; ה'אוויר’ (החלל הלבן) שהונח סביב היצירות; גודל האיורים והצילומים; גודל הכותרות; וכן אופיים של עמוד השער והשער האחורי – כרטיסי הביקור של השבועון.

השער הקדמי והאחורי, שנקראו כמובן ראשונים, נמנעו במכוון מכובד הראש האידאולוגי, כלומר מהדגשת ה'חשוב'. שער השבועון יועד בדרך כלל לדבר ספרות, במרבית המקרים שיר, וזכה לאיור גדול יחסית פרי עטו של גוטמן ובליווי חתימתו.[17] המקום המרכזי שקיבלו השיר והאיור שנלווה אליו סימנו את העובדה שהעיתון מחשיב מאוד את ה'יפה' ואת ההנאה לשמה. הייתה זו אמירה חדשנית וייחודית באשר לחשיבות שמקצה עיתון מפלגתי לילדים לצד האמנותי. הסגנון של גוטמן – הפשוט, המשורבט, הלא-רציני לכאורה, אף שהיה וירטואוזי לעילא –  כמו גם 'גובה העיניים' שהקפיד עליו מאוד, הפך את ההיבט האמנותי הזה למהנה, לכֵּן, ל'שלנו'.    

גוטמן לא תרם בדרך כלל מאיוריו לכפולה הפנימית הראשונה של השבועון. ככלל, שני העמודים הפנימיים הראשונים בכל גיליון הוקדשו לאקטואליה ולהשכלה כללית בעלת אוריינטציה פועלית רחבה, בדרך כלל באמצעות מדורו הקבוע של יצחק יציב 'במעגל הימים'. בצד המדור האקטואלי הודפסו מאמרים שכתבו מחנכים, ולעתים גם אנשי ספרות, בענייני טבע, היסטוריה ותרבות עברית. טקסטים אלה לוו מעת לעת בצילומים רלוונטיים שהוסיפו להם ערך אמת, בדומה לידיעות בעיתון יומי. הכפולה הועמדה בצפיפות יחסית והודפסה באות קטנה, דבר ששיוה לה מראה של עיתון למבוגרים. כשהאות הייתה מנוקדת, פירוש הדבר היה שהטקסט מיועד למי שיודעים לקרוא בעצמם, אך לא בהכרח לקוראים המבוגרים ביותר. אות קטנה לא מנוקדת סימנה את הטקסט כמיועד לקוראים הגדולים שבחבורה. כאמור, גוטמן המאייר הדיר עצמו בדרך כלל מכפולה זו ובכך סימן אותה כחלק הדורש קריאה מרוכזת ורצינית.    

העמודים הפנימיים יותר של הגיליון הוקדשו ברובם לטקסטים ספרותיים מסוגים שונים, לרשימות ולמאמרים להרחבת ההשכלה הכללית: חלקם מנוקדים ומודפסים באות גדולה, חלקם באות קטנה ומנוקדת וחלקם בלא ניקוד, על פי גיל קהל היעד של כל טקסט. בעמודים אלה הייתה נוכחותו של גוטמן הכרחית: הטקסטים הספרותיים סומנו ככאלה באמצעות איורים שעטרו ופירשו את מקצתם, וכן באמצעות ה'אוויר' הרב יחסית שנכח סביבם. האיורים המלווים נוצרו משבוע לשבוע, על פי הצורך והמצאי של כל חוברת.

השער האחורי, שהכיל מכתבי קוראים, שעשועונים ורצועת קומיקס פרי עטם של אריה נבון ולאה גולדברג (בחתימת ‘לאה’), היה בידורי במוצהר ולכן ידו של גוטמן, שעל אף קלילותה ו’אי-הרצינות’ שלה היתה תמיד אמנותית, נעדרה ממנו כליל.

 

עד כמה הותוותה יצירתו של גוטמן  בדבר לילדים לפי צורכי החוברת הספציפית ומהמכלול העריכתי ניתן ללמוד מפתקות עבודה ששיגר לעורך, יציב. (גוטמן, ובעיקר גולדברג, שימשו לעתים כעורכים, בהחליפם את יציב שסבל ממחלת לב ונעדר מפעם לפעם מהמערכת). הנה בפתקה המתוארכת אוגוסט, 1941:  

יציב יקר,

ראשית קבל נא את שמחתי על הידיעות המגיעות ממך כי הנך מרגיש את עצמך בכי טוב.

שנית, לאה נסעה ובוודאי כתבה לך על החומר שבידה למען שתי החוברות 18-19. את ה-18 אני מעמד מחר.

לחוברת 19 יש לנו קיפניס לתינוקות "איש איש לפי טעמו", "יונתנו" מאת ליובה בת חיים, "שלמה המלך והדרור", אגדה מאת שמאלי. את האגדה הזאת סוברת לאה לתת בראש החוברת. היות ואגדה זו אינה 'אי-אי' עשיתי ציור לדף ראשון: זיבול השדות (כעת העונה), ואני מקווה שלאה תיתן איזה טקסט לזה [...].[18]

 

הציור, שנולד מתוך צורכי אותה החוברת, נקרא לבסוף יבול השדות (ככל הנראה טעות דפוס)[19]  וקשה שלא להשתאות למראהו. גולדברג, מתברר, לא שיתפה פעולה בסופו של דבר ולכן נראית חוברת זו חריגה במקצת, בהעדר טקסט כתוב בעמוד השער. (תמונה 1).

 

תמונה  1

(נחום גוטמן, יבול השדות,28.8.1941, דבר לילדים, כרך י"א, חוב' 19, ציור השער)

 

מפתקה נוספת הנוגעת לחוברת מחודש יולי של אותה שנה, עולה שגוטמן, אף שלא פעם חיווה דעתו על טיב היצירות הספרותיות, לא ראה עצמו כמי שאמון עליהן:

 

כפי שתבין מהפתקא הקודמת, אני חושש לטיב החוברת הבאה. אולם, הן לאה כבר תהייה פה – ובוודאי תמלא את החסר. אני משער שבינתיים גם נצטבר חומר חדש בתא המכתבים שלה. מראהו באמת עלוב. מנעולו שבור והוא תפוח מעיתונים, פתרונות ומכתבים – ואין מוריק אותו. אני לא קיבלתי על כך כל הוראה מאת לאה או מטעם המערכת.

העימוד עבר בשלום, רק התקלה היחידה שלאה שכחה למסור את הטקסט ל"טיס" של נבון [הכוונה לרצועת הקומיקס ‘דן הטייס’, שהתפרסמה החל בחוברת הנ"ל] [...] ואת הכתובת של נבון לא ידעו בדבר. [...] 

בעתיד אני מסכים למלאות בכל הזדמנות תפקיד זה גם להבא. אולם – יש לדאוג שמי שהוא גם ישב זמן מה ליד שולחן המערכת דבר-לילדים. הלב מתכווץ למראה הסופרים המושבעים של דבר לילדים מהלכים חשוכי מרגוע בין אולמות "דבר". והתא שמתבקע.. [...]. שלך נחום.[20]

 

גוטמן לקח על עצמו אפוא את התפקיד החזותי. האחריות הספרותית –  הזמנת כתבי היד והטיפול בהם, נשמרה ליצחק יציב וללאה גולדברג.

 

ד.  בגובה העיניים: הכתבת היחסים הפואטיים של העיתון עם קוראיו

 

חרף החלוקה הבין-דורית המובהקת, שהייתה טמונה בפואטיקה של דבר לילדים מראשיתו – דור מיידע, מחנך ומתווה-דרך ודור לומד ומתחנך ברצון – כונן גוטמן בשבועון מראית עין של 'גובה עיניים', של כתב עת המוגש לקוראיו הצעירים מעמדה שוויונית. על הפואטיקה השוויונית כלפי קהלו, השונה מהותית מהפואטיקה שנקטו בה רוב מי שכתבו לדבר לילדים, סופרים ומחנכים כאחד, העיד גם גוטמן עצמו: "מעולם לא ראיתי גבולות: עד כאן הילד, ומכאן – למבוגר. מעולם לא חשבתי שאני ילד. גם לא בילדותי. אותן טביעות עין של בן שש נשארו בי עד היום. [...] לכן אינני 'כותב לילדים' – אינני חכם מהם ואינני טיפש מהם."[21]

 

בניגוד לכותבי מאמרי המערכת, הרשימות ומרבית דברי הספרות, גוטמן ויתר במוצהר על השררה שהיתה נתונה בידו ויצר כמי שאין לו שום יתרון על קוראיו. במסגרת זו לא אדון באופן שבו כונן 'גובה עיניים' בסיפורים שפרסם בשבועון, ואסתפק בגובה העיניים הקונקרטי, היינו בזויות הראייה ממנה בחר להציג את האובייקטים המאוירים. זווית ראייה זו הקרינה על אופן קריאת הטקסט הכתוב ועל נקודת המבט הפואטית ממנה נקראה הכפולה כולה. 

ככלל, כאשר אייר גוטמן  בני אדם העדיף להציגם כשווים לו, כאילו עמד בצדם וממרחק לא גדול. כאשר אייר ילדים שמר גוטמן על זווית זו ולא נתן ליתרון גובהו של מבוגר להשתקף באיורים. למעשה, בחר גוטמן בנקודת תצפית אנכית ושוויונית גם כאשר הכתוב או הקונטקסט כוננו עמדה לא-שוויונית במובהק כלפי האובייקט וקראו להפרשי גובה בינו ובין המתבונן. להלן שתי דוגמאות, האחת קוראת לעמדה של צפיה מגבוה והשנייה לעמדה 'נמוכה', של צופה המביט בהערצה, 'מלמטה למעלה', באובייקט המצויר. בשני המקרים בחר גוטמן, למרות ההקשר הטקסטואלי, להישיר מבט וליישר קו עם המבט הילדי של הקורא, הצופה באמצעותו באובייקטים אלה. בכך חילץ  את הטקסטים מהשררה הפואטית המונחת בבסיסם. 

 

דוגמה ראשונה לקוחה מגיליון דבר לילדים שראה אור במאי 1942, מכפולה שבה הודפס הסיפור זיוה מאת יעקב פיכמן שיועד לגיל הביניים, בני חמש עד שבע בקירוב. כך נפתח הסיפור:

 

מי שעומד על המרפסת הגבוהה של הבית ומביט למטה אל החצר הקטנה, רואה משהו הדומה לפרח-זהב גדול, ובאמת אינו אלא ראשה הנחמד של ילדה קטנה. ואם יוסיף להתבונן יבחין גם בשתי עיניים חומות, מזהירות כעיני אילה רכה, ופה קטן ומתוק, שאינו פוסק לשיר ואינו פוסק לפטפט מן הבוקר ועד הערב. וזאת היא זיוה.[22] 

 

כבר בפסקת הפתיחה פער פיכמן מרחק פואטי בין המספר לגיבורת הסיפור, זיוה הקטנה – בנסחו כלפיה עמדה פטרונית-אוהבת, שתלווה את הסיפור כולו. גוטמן, עם זאת, מבטל עמדה זו באיורו. למרות נקודת התצפית שכונן הכתוב – מבט עילי מן המרפסת אל החצר – מציג גוטמן את הגיבורה מן הצד ובמרכז הציור, כאילו צוירה מקרוב מאוד. ועוד, כדי להדגיש את גודלה הוסיף על הקרקע צב קטן, המביט בזיווה מלמטה בפחד מעורב בסקרנות. בכך נִטרל גוטמן את העין הבוגרת של המספר הצופה בזיוה ממעל ומדווחת על קורותיה, והפך את הסיפור, לפחות למראית עין, לכזה הנראה מגובה עיני ילד וחף מפטרונות פואטית. (תמונה 2)

 

תמונה  2

(נחום גוטמן, זיוה, 14.5.1942, דבר לילדים, כרך י"ב, חוברת 34, עמ' 269)

 

הפרשי גובה הפוכים, הקוראים למבט 'מלמטה למעלה', עלו מחוברות דבר לילדים השונות שטיפלו ב'משורר הלאומי', ח"נ ביאליק. בחוברת שהוקדשה לציון עשור למותו של  ביאליק,  הקדיש העורך יציב את מדורו 'במעגל הימים' לציון האירוע, בהציגו את ביאליק כמשורר הלאומי לגדולים ולקטנים כאחד:

 

[...] בני, מה שקשה היה לאבא לענות לך אז אתה יכול להשיב בעצמך לעצמך – כיום אתה צריך להוסיף ולשאול 'למה היה גדול', ולחפש את התשובה בספריו. קרא וחשוב, קרא והבן, קרא והרגש [...].[23]

 

הציור הנלווה, מעשה ידי גוטמן, מציג את ביאליק בסצנה ביתית –  עומד על שטיח ומשוחח בניחותא עם שמריה לוין, כאשר פניו המוטים מטה בהקשבה מבליטים את קרחתו. שום הוד והדר לא נלווה לאיור: השניים מוצגים מזווית אנכית, כאילו צולמו מהצד בלי שחשו בכך. 'המשורר הלאומי' ביאליק מוצג באיורו של גוטמן כאחד האדם, ואילו ההערצה שכונן יציב בטקסט הכתוב מומרת, לפי רצונו של גוטמן, בעין מישירה מבט. (תמונה 3)

 

תמונה  3

(נחום גוטמן, במעגל הימים, 13.07.1944, דבר לילדים, כרך י"ד, חוברת 41, עמ' 368)

 

שנתיים לאחר מכן בחר גוטמן למתן שוב את עמדת ההערצה כלפי 'המשורר הלאומי', הפעם באמצעות שני איורים שליוו את הסיפור ובבוקר אביב... מאת מ. עופר (שם-עט של משה שמיר). הסיפור מתאר כיצד חבורת ילדים, המשתמטת מבית הספר לטובת ביקור אסור בפרדס, נוסכת השראה על ביאליק, המציץ בהם ונזכר באמצעותם בילדותו שלו. פער של ידיעה נבנה בין הילדים שבסיפור לבין הקוראים הצעירים: האחרונים אינם יודעים במי פגשו, ואילו  הקוראים – יודעים גם יודעים, ולפיכך אמורים (לפחות על פי הכתוב) לחוש אחרת לגמרי כלפי האיש הזר המוצג בסיפור:

 

פתאום נשמע נפץ חד על ידם, כקולו של ענף הנשבר. בהפנותם את עיניהם, נתגלה בין עצי ההדר, עומד, מסתכל בהם, נשען על ענפי העצים, שותק, בידיו מקל עבה – איש!. – 'בעל הפרדס!' נתן אברהם צעקה [...] 'חכו!' קרא בידיים שלוחות – אך הילדים כבר היו רחוקים. [...] האיש הזה, שגופו היה חסון ופניו מלאים וגלויים ועיניו טובות ומצומצמות מעט מפני אור השמש ההולך וגובר – האיש הזה לא היה בעל הפרדס, לא ולא. [...]

עיניו כמו נצטעפו. הזיכרונות לא נתנו לו מנוח. למראה הילדים המשחקים כאן, למטה, בפינת הבננות, צפה ועלתה לפניו כל ילדותו. [...] כך התחילה ידו כותבת אט-אט על פני הגיליון, כותבת וחורזת מלה ומלה, משפט למשפט... ברמת-גן היה הדבר, חיים נחמן ביאליק היה האיש. הוא כתב את שירו הגדול "פרידה", השיר שבו נפרד מזיכרונות ילדותו, מפרבר עיירתו הקטנה, מזכר אמו היקרה ואולי גם מכל הילדים החביבים עליו כל כך היוצאים בוקר-בוקר אל אוויר העולם ומתחילים בוקר-בוקר לאהוב מחדש את האילנות, את פרים המתוק, את החלומות שאפשר לחלום בין ענפיהם... .[24]

 

גוטמן בחר להתאים לסיפור שני איורים. הראשון מציג את שלושת הילדים כאשר הם מציצים מבין עצי הבננות, מבטם מוסט מעט ימינה. נקודת תצפית זו על הילדים מדגימה, אולי, את מבטו של ביאליק הצופה בהם במשחקם בלא ידיעתם, או לחלופין את זה שלנו, המביטים בהם מבחוץ.[25] (תמונה 4)

 

תמונה  4

(נחום גוטמן, ובבוקר אביב... (א'), 18.07.1946, דבר לילדים, כרך ט"ז, חוברת 44, עמ' 624)

 

באיור השני נראה ביאליק דרך עיני הילדים, שאינם מודעים לכך שהאיש שהפריע את משחקם היה המשורר הלאומי: איש מהורהר, הנראה מרחוק ומן הצד, בגובה עינייהם, הולך וידיו שלובות מאחור, אוחזות במקל הליכה. [26] (תמונה 5)

 

תמונה 5

(נחום גוטמן, ובבוקר אביב... (ב'), 18.07.1946, דבר לילדים, כרך ט"ז, חוברת 44, עמ' 625)

 

אף שמ. עופר גילה לקוראיו שהמדובר בביאליק, גוטמן בחר בנקודת מבטם של הילדים שבתוך הסיפור, הבוחנת האם התרחק הזר דיו על מנת שיוכלו לחזור לעיסוקיהם. המשורר הלאומי, הנערץ, מחבר השיר פרידה שעליו מתעכב השליש האחרון של הסיפור, לא זכה לייצוג באיור.

 

גם כעורך גראפי, כאשר לא היה המאייר בפועל, העדיף  גוטמן להיישיר מבט ודבק בתיאור המתרחש מגובה עיניי ילד. באופן חריג, אויר השיר אחי הקטון מאת אנדה פינקרפלד (חתום 'אנדה') לא בידיו אלא בידי המאיירת לאה גרונדיג, ידידתה של הכותבת. חרף סגנון הרישום השונה של גרונדיג -- ריבוי קווים ויד בוטחת פחות מזו של גוטמן, האיור אינו זר לעיתון. זאת הודות ל'גובה העיניים' שלו, אשר במקרה זה ממלא תפקיד קריטי בהבנת השיר.

בשיר הפעוטות הזה, שנכתב בעיצומה של השואה, שואלת אנדה על מידת ידיעתם של הילדים את הנעשה באירופה. את השאלה היא שותלת לא בפי מבוגר כי אם בפיו של אח גדול, המביט באחיו הפעוט ותוהה –

 

מה עצוב מבטו/ של אחי הקטון?/ הן כל איש סביבו/ מפנקו, אוהבו,/ ואפילו אני/ לו אקדיש מזמני:/ [...] מה חושב הוא? מה הוגה?/ למה מבטו נוגה?/ האמנם אחי יחוש בלבבו/ כי פעוטות כמותו, אלפי רבבות/ נלקחו כאפרוחים מקנם,/ מאמם – ואינם עוד, אינם./ האמנם זה אחי הקטון/ אף הוא יחוש באסון?[27]

האיור עוקב אחר מבט ילדי זה ומכפילו, בהעמידו את הצופה בדיוק באותה זווית שבה ניצב הילד-הדובר בשיר, המביט היישר אל תוך עיני אחיו הפעוט ומוצא בהן צער מיטונימי, השלכתי. בכך זיהה האיור את הדובר בשיר עם קורא העיתון הצעיר, ובנוכחותו הפכה הכפולה כולה לכזו הנקראת מגובה עיניו של הקורא, גם כאשר מדובר בנושא קשה. (תמונה 6)

 

תמונה  6

 (לאה גרונדיג, אחי הקטון, 22.6.1944, דבר לילדים, כרך י"ד, חוברת 38, עמ' 338)

'גובה עיניים' זה נמצא בסתירה מוחלטת לשיר המודפס היישר מתחת, באותו עמוד עצמו, שיר ירח מאת צילה כהן. שיר זה מכונן מבט אחר לחלוטין -- פטרוני ושיפוטי, ממעוף הציפור:

במרומים כי אטיילה/ את הכול רואה אני:/ כל תינוק, כל ילדה וילד/ טוב ורע ובינוני.// [...] ושלשום, הפלא ופלא,/ הן ראיתי, חברים,/ איך שלושים ילדה וילד/ מרגיזים ששים הורים!// [...] בשבת ראיתי נער/ (נער טוב בדרך כלל)/ מעשה נורא זמם הוא,/ אך, ברוך השם, נכשל [...].[28]

דומה שאין זה מן המקרה שמבין שני השירים, בחר גוטמן להדפיס את איורה של גרונדיג ולצבוע באמצעותו את אווירת הכפולה כולה. על האפשרות לאייר ילדים 'מלמעלה', על פי שירה של כהן, החליט לוותר.

 

סיכום

שתי הפנים של דבר לילדים, האידאולוגיה ה'חשובה' מחד גיסא והספרות ה'יפה כשלעצמה' מאידך גיסא, הניחו יחסים לא-שוויוניים בין הכותב-המבוגר לבין קוראיו הצעירים. בשני המקרים נתפס הראשון כמי שהמושכות נתונות בידיו, ובאמצעותן הוא מנהיג את חוויית הקריאה של הקורא  הצעיר. גוטמן – כמאייר, כעורך גראפי ואף ככותב, הקהה שררה דורית זו במישור 'מראית העין'. ה'עין' שכונן עבור העיתון לא 'הנמיכה' את הקוראים הצעירים אלא להפך, הביטה בהם כשווי ערך ואף הניחה להם להביט נכחם, מגובה עיניהם.

גוטמן שיווה לשבועון 'גובה עיניים' של ילד בכמה אופנים. ראשית, באמצעות זווית הציור שבחר בה –  בחלק הארי של האיורים ללא הפרשי גובה בין העין המביטה לאובייקט המאויר– דאג שלא לפעור מרחק פואטי בין הצייר המביט לאובייקט המצויר, ובפרט כאשר היה מדובר בילדים; שנית, כאשר התאפשר הדבר לאור הטקסט הכתוב, הציג את האובייקט המאויר מנקודת מבטו של ילד ויצר זהות בין  'העין המאיירת' לעינו של קורא השבועון הצעיר. כך בוטלה – לכאורה כמובן – השררה הדורית של המאייר המבוגר והמיומן על קהלו הצעיר; שלישית, בכך שלא ניסה להתיילד או לדבר בלשון ילדים, 'ניצל' השבועון מפטרונות, אשר אוהדת ככל שתהא מבוססת תמיד על הבדלי גובה בין פטרון  ואובייקט; ורביעית, והדבר אמור על הציור והכתיבה כאחת, סגנונו הפשוט והקל-לכאורה לא דרש מקהלו השתאות על יכולותיו הטכניות כאמן. כך ביטל מראש גוטמן ה'קליל' ו'הלא-רציני' כל יחס של התבטלות כלפי אמן וירטואוזי וייחודי.

באמצעים אלו החתים גוטמן חוזה פואטי שוויוני-לכאורה בין העיתון המפלגתי, הכוחני והמגויס במהותו דבר לילדים, ובין קהל קוראיו הצעירים: לא עוד יחסי שליטה בין מחנך-אידאולוג לתלמידיו הצייתנים, או בין סופר לקוראיו המעריצים, כי אם יחסי חברות וקרבה בין העיתון לצרכניו. המייסד והעורך יציב ידע ועודד זאת, ובמשך למעלה מעשרים שנה הוקירו על כך קוראי העיתון הנאמנים טובה גדולה לגוטמן.