שינויים חברתיים כתוצאה משיקום שכונות בירושלים

תקציר: המאמר מציג שינויים חברתיים שחלו בשכונות שונות בירושלים בעקבות שיקומן. הליך שיקום שכונה הוא הליך מורכב וארוך שראשיתו בתקצוב ותכנון ואחריתו בשיקום הפיזי המחולל שינויים חברתיים. במאמר זה יוצגו שלוש שכונות אשר לכל אחת אופי שיקום שונה וכך גם תוצאותיו. הדגש הוא על התוצאה החברתית אשר נבעה מהשיקום וכיצד התושבים יצאו נשכרים מכך. המאמר מציג את השכונות אוהל משה ומזכרת משה, ימין משה ומוסררה.  במסגרת המאמר תוצג השוואה של פרמטרים חברתיים ותכנוניים בהתאם למימדי הזמן, לפני השיקום, בתהליך השיקום ולאחריו, בכדי לבחון במימד השוואתי את השיקום ותוצריו. בהליך של שיקום שכונה אשר מושפעים ממנו באופן ישיר תושבי השכונה יכולים להיווצר מצבי קיצון, מחד, בשכונת ימין משה שם האוכלוסיה פונתה ובמקומה הוכנסה אוכלוסיה חדשה במעמד גבוה יותר. ומאידך, בשכונות לב העיר ובמוסררה שם השיקום היה בשיתוף התושבים ולרווחתם. ניתן לראות שהשיקום הפיסי משפיע באופן ישיר על האווירה הכללית בשכונה, על רוחם של התושבים ועל איכות חייהם של הדיירים. כאשר השכונה מוזנחת ואינה מתוחזקת הדיירים גם הם עייפים וחסרי מוטיבציה וכאשר העטיפה משתנה ונראית טוב יותר ההשפעה על הפנים רבה. למתכנן תפקיד חשוב בהיבט התכנוני אך גם תפקיד לא פחות חשוב בממד החברתי-אנושי[1].

 

המאמר עוסק בשינויים החברתיים המתרחשים בשכונה כתוצאה משיקומה. שיקום שכונה אינו מתבטא בשיקום פיזי בלבד אלא הוא גם שיקום חברתי, קהילתי. קיים אתגר רב בפעולת השיקום, לעיתים אף יותר מאשר לבנות שכונה חדשה לגמרי. כסטודנטית לארכיטקטורה חשובה בעיני הנגיעה באוכלוסיה והתאמה של צרכים בסיסיים בתכנון הכולל.

כמה משפיע האדריכל בתכנון פרויקט מסוג שיקום שכונה? ועד כמה ביכולתו לקדם אוכלוסיה מבחינה מנטלית חברתית? במאמר זה נלקחו שלוש שכונות כמקרי מבחן. אבחן את השכונות מהקמתן, החיים שהיו בהן לפני השיקום, תהליך השיקום ותוצאותיו. אבחן בעיקר עד כמה השינוי החברתי שחל בהן היה משמעותי. אעמוד על המשותף והשונה בין השכונות והתהליכים שעברו.

שתי השכונות הראשונות שאבדוק הן שכונות שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה-19. עם תחילת התעוררות הישוב בארץ באמצע המאה ה-19 וגידול אוכלוסיית העיר העתיקה חלה תנועת הגירה מהרובע היהודי בעיר העתיקה אל שטחים חדשים מחוץ לחומת העיר, שהביאו להתפתחותה של ירושלים החדשה. השכונות החדשות נשאו צביון חברתי (עדתי - קהילתי) וצורה פיזית שנבעה מתנאים טופוגרפיים מחד, ומבניה מסורתית מקובלת שהושפעה מגישה תכנונית מערבית של התקופה ההיא, והרצון לייצר הרגשת ביטחון חברתי ופיסי מאידך. כתוצאה ממצב זה התפתחו שכונות טיפוסיות לתקופה זו אשר קבעו את צביונה של ירושלים החדשה עד ימינו. שכונות מסוג זה הן אהל משה ומזכרת משה, שכונות השייכות למינהל קהילתי לב העיר. הן הוקמו כאשר היו רחוקות יחסית מהעיר העתיקה ומבודדות ונבנו במבנה חצר. השכונה השנייה היא ימין משה אשר נבנתה בסיוע משה מונטיפיורי. היא קרובה מאוד לעיר העתיקה ובנויה על מדרון הצופה אליה. בשתי השכונות הייתה חלוקה עדתית, אשכנזים וספרדים והיה בהן הווי מסורתי-קהילתי.

אופן שיקומן של השכונות היה שונה לחלוטין בין שכונה לשכונה. שכונות לב העיר נבחרו לפרויקט שיקום שכונות. זהו פרויקט שיקום הפועל במדינת ישראל מסוף שנות ה– 70 ביוזמת ממשלת בגין. פרויקט זה מיועד להתמודד באופן כוללני, רב-תחומי ובו-זמני עם תופעת הפער החברתי המתרחב במדינת ישראל ולטפל במוקדי מצוקה חברתית ואזורי התבלות פיזית תוך התמקדות בתחומי פעילות, פיזיים וחברתיים, בעלי תשואה שיקומית מקסימאלית. בימין משה לעומת זאת, פונו התושבים מביתם, נמצאו להם פתרונות דיור חלופיים, ומכרו את הבתים בשכונה לאמנים, אנשי אקדמיה ואנשי רוח. לאחר מכן המקום עבר שימור ושיקום. שתי השכונות שוקמו אך בדרכים שונות לחלוטין, עם מטרות אחרות ותוצאות בהתאם.

השכונה השלישית אותה אקח כמקרה מבחן היא מוסררה. שכונה זו נבנתה בסוף המאה ה-19 על ידי נוצרים ערבים וננטשה לאחר מלחמת תש"ח. היא אוכלסה לאחר המלחמה בתושבים יהודים, בעיקר יוצאי צפון אפריקה. השכונה הפכה לשכונת מצוקה קשה בירושלים. חיים הנגבי תושב השכונה אמר עליה שזהו "מקום שאפשר אולי לרדת אליו אבל אי אפשר לעלות מתוכו", ועוד אמר "מי שנקלע איכשהו, אולי בהיסח הדעת, אל מושבת העונשין הזו, היה ממהר להסתלק ממנה". מוסררה נבחרה, בדומה לשכונות לב העיר, לפרויקט שיקום שכונות שהחל בה בסוף שנות -70. תושבי מוסררה היו שותפים פעילים בשיקום וארצה לבחון כיצד נעשה התהליך המיוחד בשכונה הזו, בפן הפיסי ובפן החברתי.

השכונות, שנבחרו בקפידה, שונות אחת מהשנייה במהותן ובתהליך שעברו. לכל שיקום יתרונות וחסרונות משלו ותועלת אחרת לעיר ולתושבים. עיר עוברת שינויים רבים במשך שנות קיומה ולאו דווקא מבחינה תכנונית, אלא גם מבחינה סוציאלית ואקונומית. אבדוק כיצד משפיעה האדריכלות, המבנה והקונטקסט שלו, על האוכלוסייה הגרה בשכונה מסוימת על מעמדם ועל עתידם של תושביה. 

מזכרת משה ואוהל משה

שתי השכונות אוהל משה ומזכרת משה הוקמו האחת לצד השנייה בקרבה רבה לרחוב יפו במאה ה-19 (1882-1883) בעזרת התנועה להקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה. בעבר השכונות היו מבודדות מהאזור האורבני של העיר (תמונה 1). כיום הן נמצאות במרכזו של השטח הבנוי, מוקפות שכונות עבריות ותיקות ובמרכז האורבני ההולך ומתפתח ואשר נועד לו תפקיד נכבד ביותר בשיקום וחידוש מרכזה של ירושלים.

 

תמונה 1

השכונות מחוץ לחומות בתחילת המאה ה-19, מבודדות מהמרכז האורבני בעיר העתיקה.

גולני, גדעון, “סקר אורבני של שכונות מגורים קיימות בירושלים כבסיס לריהבליטציה של השכנות 'אוהל משה' ו'מזכרת משה'”, הוצאת הטכניון, חיפה, 1967.

 

השכונות גובלות בדרומו של רחוב אגריפס, המהווה אלטרנטיבה לעורק הראשי של ירושלים, ובטווח מטרים אחדים מרחוב יפו הסואן. על אף מיקומן באזור אורבני דינאמי ולמרות תנועת חילופי האוכלוסייה בהן לאחרונה, שמרו שתי השכונות במידה רבה על צביונן וייחודן הפיסי.[2]

 

תולדות השכונות

השנים שבין 1870 ל-1880 היו שנות בנית בתים והקמת שכונות מחוץ לחומת ירושלים העתיקה. דבר זה עודד ייסוד חברות רבות לרכישת קרקע ולבניית בתים. העיקרון אשר החברות[3] פעלו על פיו היה לתת אפשרות, לכל הרוצה בכך, לבנות לעצמו בית מגורים בתנאים נוחים, בתשלומים לא גבוהים ולאורך תקופה ארוכה. זאת אומרת שההון הראשוני של רוב השכונות היה הונם הפרטי של המתיישבים ולא הון מן החוץ.[4]

חברת משכנות ישראל שנוסדה ב-1875 היא זו אשר רכשה את הקרקע של השכונה. "החברה ארגנה מאה וארבעים איש שכל אחד שילם חמש לירות לקנית המגרש ותשעה וחצי גרוש לשבוע".[5]  למעשה בנו על קרקע זו 44 בתי דירות לשכונת "משכנות ישראל" ועל שאר הקרקע מערבה לה בנו לאחר מכן את שכונת "מזכרת משה". כעבור שנה מיום היווסדה של "מזכרת משה", שכונה עבור תושבים אשכנזים, נוסדה שכונת "אוהל משה", שהייתה לשכונת הספרדים הראשונה בירושלים[6]. רבים פיגרו בתשלומים לחברה והיא עמדה בפני התפוררות ופשיטת רגל. הודות לסיוע הכספי שנתקבל מקרן "מזכרת משה"[7] נאפשר המשך בנייתה. בין הנהלת משכנות ישראל להנהלת הקרן נחתם הסכם ובו התנאים להלוואות אותם תיתן הקרן. אחרי קבלת ההלוואות החלה הבנייה ונמשכה במרץ רב. בפיתוח השכונות עזרו גם קרנות ציבוריות שונות.[8]

 

מבנה השכונות

מבנה השכונות הוא מבנה ריבועי – ריכוזי של שורות גושי בתים הערוכים ברציפות ובהמשכיות מסביב לחצר מרכזית, שאליה מופנות חזיתות הבתים. ואילו אחורי הבתים מופנים כלפי חוץ ויוצרים מעין חומה רציפה ששערי כניסה ויציאה לחצר קבועים בה והם בעבר ננעלו בשעות הלילה .[9]  החצר המרכזית משמשת למטרות ציבוריות-שכונתיות, לתנועת הולכי רגל ולחמורים, בעבר. כיום השבילים המקיפים את השכונות הם נתיב לתנועה מוטורית חד-סטרית, ללא מדרכות. רחוב אגריפס משמש נתיב תחבורה בכיר בסביבה זו, כיום הוא נתיב דו סטרי, ומשמש בחלקו לתחבורה ציבורית בלבד  (תמונה 2).

תמונה 2

דרכים ומעברים בשכונה ומסביב לה.

גולני, גדעון, “סקר אורבני של שכונות מגורים קיימות בירושלים כבסיס לריהבליטציה של השכנות 'אוהל משה' ו'מזכרת משה'”, הוצאת הטכניון, חיפה, 1967.

 

ביסודה נחשבה השכונה לגבי תושביה כיחידה אורגאנית שלמה, החיה באופן אוטונומי את חייה רבי הפנים. בשכונה יועדו מבנים אחדים  לתפקוד לוקלי בלבד כגון: מאפיה, בית כנסת, תלמוד תורה, מקווה, גן ציבורי, מאגרי מים תת קרקעיים ועוד.[10]

מבנה זה של השכונה נמצא למעשה רק בשכונת "מזכרת משה", ואילו ב"אוהל משה" עקרון זה נשמר ביסודו בשינויים אחדים. בשכונה זו הוקם גוש בניינים במרכז השכונה שהביא לחלוקה של החצר המרכזית לשניים וליצירת שתי חצרות קטנות יותר (תמונה 2).

כיום שינו מרבית השכונות את מסגרתן החברתית המקורית אך שמרו על צורתן הפיסית. שימור המבנה הפיסי של השכונות נובע בעיקר מהעובדה כי מרבית השכונות נבנו מבנייני אבן, העמידים להרבה שנים. יש להניח כי מצב בעלות הקרקעות בשכונות תרם לא מעט לשימור המצב הסטטי של השכונה.[11]

 

מבנה הדירה

הדירות המקוריות היו מחולקות לשלוש, חצר קדמית המגודרת בחלקה הקדמי בגדר אבן, ושני חדרים אחד אחרי השני, שתקרתם מקומרת וגובהם 5 מטרים (תמונה 3). גודל כל חלקה היה פחות או יותר 6X20 מטרים.[12] עובי הקירות הוא מטר והריצוף המקורי של כל דירה הוא אבן טבעית. הדירות צמודות אחת לשנייה באגפיהם המקבילים ועל ידי כך יוצרות גוש דירות טוריות. בשנות השלושים עברו הדירות הפרטיות שינויים פיזיים ותפקודיים. בתוך הבתים נבנו קירות חוצצים ובכך נוספו חדרים, אולם עיקר השינוי היה בהרחבת הדירות על ידי בנייה לתוך החצרות. לעיתים נתפסה כל החצר הפנימית על ידי תוספות הבנייה הללו של חדרים, מטבח או שירותים, אך לרוב נשאר קטע פתוח של החצר לפני הבית. שיטה נוספת להרחבת שטח המגורים הייתה בניית קומות עליונות באחדים מהבתים.[13]

כאמור מבנה הבתים נשתמר בצורתו החיצוני אך חלוקת הפנים השתנתה ברוב הדירות. כחלק מתהליך השיקום המטבח והשירותים עברו לתוך גבולות הדירה. החצר ברוב המקרים נשתמרה, כחלק מתוכנית השיקום, ושמרה על השכונה ירוקה.[14]

 

תמונה 3

שרטוט המראה את השינויים התפקודיים של בית טיפוסי ב"אוהל משה".

פויכטונגר, נעמי, “אהל משה מאה שנה לשכונה ולבית הכנסת שלה”, משגב ירושלים, המרכז לאמנות יהודית, האוניברסיטה העברית ירושלים, ירושלים, 1984.

 

אוכלוסיית השכונה

המתנחלים הראשונים בשתי השכונות היו יוצאי העיר העתיקה. הם נחשבו לשמנה וסלטה של ירושלים דאז ובזמנו נחשבו השכונות כשכונת "רחביה" או שכונת "טלביה" של היום. בראשית הקמתן התגוררו בהן אנשים ידועי שם בעיר אז ומהם משפחות בורלא, ילין, רבלין ועוד.

ותיקי השכונות החלו לעזבן בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. תנועה זו התגברה מאוד מיד לאחר קום המדינה. אז נכנסו לשכונות מפונים מהעיר העתיקה, ותיקים מילידי ירושלים שעברו משכונות אחרות ועולים חדשים שבאו מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. רוב האוכלוסייה בשכונות הייתה אז מורכבת מבני עדות המזרח.[15] במחצית השנייה של המאה העשרים סבלו השכונות שבאזור שוק מחנה יהודה מהזנחה. תושבים רבים נטשו אותן ובתי מסחר התפשטו אל החצרות. מרצפות האבן בסמטאות השכונה כוסו באספלט שחור ומהווי החצרות, שוקקות החיים, נותרו רק זיכרונות.[16] צפיפות הדיור בשכונות גברה בתקופה זו וחלק גדול מהאוכלוסייה בה נמצא ברמת כלכלית נמוכה.[17]

 

הגורמים לשימור ושיקום השכונה

השכונות המדוברות בולטות בצפיפותן ובמצבם הסוציו אקונומי הנמוך, מה גם שקירבתם למרכז העיר לא תמיד היטיבה עימן. למרות זאת, קרבת השכונות לאזור האורבני הפעיל מעלה את ערך השכונה.[18]

קיימות תוספות למבנים מעץ ומפח המשמשות למגורים או אחסנה, ברוב המקרים תוספות אלה לא תאמו את מראה הדירה ולא השתלבו בנוף ה"טבעי" שלה ואף הביאו לכיעורה. בחלק מן הבתים המטבח והשירותים מחוץ לבית, והיה צורך להביא בתים אלא למצב סטנדרטי מקובל שיהלום את הצרכים.[19]

לשכונות, בהיותן שכונות חצר, ישנם כמה יתרונות שכדאי לשמרם והם: שקט יחסי, תנועה וקשר רגלי נוחים של אוכלוסיה בתוך השכונה, בטיחות תנועה ומשחק לילדים לנוער ולזקנים בתחום שטח פיסי רחב ידיים בתוך השכונה בתנאים של תנועה מוטורית דינאמית של ימינו, יצירת קשר ומגע בתוך האוכלוסייה עצמה וכן אפשרויות מנוחה.[20] 

מבנה השכונה הוא בעל ערך למרקם האורבני כולו של העיר ירושלים. לשכונות ערך לאומי רב בכך שנשתמרו בהן צורות הבניה והמבנה של קהילה מתקופה מסוימת. על אף יתרונותיו הרבים של מבנה השכונה והתאמתו למבנה הפיסי של העיר והרכבה החברתי, הוא הוזנח, ולכן מחייב טיפול.[21]

 

אפשרויות שיקום

בתוכניות מהתקופה המנדטורית השכונות נועדו להריסה, ותוכנן לבנות בהן שכונות חדשות.[22] זוהי אפשרות שיקום אחת שהוצעה ביחס לשכונה. בשנת 1967 בסקר שערך ד"ר גדעון גולני הוא הציג אפשרות פוטנציאלית ביחס לעתיד השכונות והיא ריהבליטציה[23]  לצורך המשך קיומן של שתי השכונות.[24]

האפשרות הנוספת והרלוונטית הגיעה מטעם משרד השיכון וקבעה ששכונות לב העיר הן חלק מפרויקט שיקום שכונות. בין ביצוע הסקר של גולני לתחילת השיקום היו בערך 25 שנה שבהן השכונה עברה לא מעט שינויים. כאשר המתכננים הגיעו לפרויקט השיקום ב-1991 חלק מהפרטים בסקר כבר אינם היו רלוונטיים, למרות זאת נעזרו המתכננים בעבודתו של גולני על השכונות כחומר רקע להכנת תוכניות השיקום.[25]  

  

תהליך השיקום

אזור לב העיר(ובתוכם נכללות השכונות מזכרת משה ואוהל משה) בירושלים הוא אחד האזורים שהוחלט על שיקומם במסגרת פרויקט שיקום שכונות ארצי. בשנות ה-50 החל תהליך דעיכתו של האזור כתוצאה מהתיישנות המבנים, התשתיות והאוכלוסייה. השוק שגדל והתפתח הפך מטרד לשכונות המגורים.

תכנית המתאר של העיר, הקפיאה את מצב השכונות על ידי הגדרתן כ"אזור יתר אוכלוסין וצפיפות", וייעדה את מרבית השכונות להריסה. התוכנית לא אפשרה כמעט כל בניה חדשה או שיפור של התשתיות הישנות והשכונות הלכו והתפוררו הן מבחינה חברתית והן מהבחינה הפיזית.[26]

שכונת לב העיר הוכנסו לפרויקט שיקום השכונות הארצי בתחילת שנות ה-80, תוכנית השיקום קבעה כמטרה לטפל בצד החברתי ובצד הפיזי של השכונות. ראשית הוחלט להכיר בכך שזהו אזור ייחודי בעל ערכים ארכיטקטוניים חשובים.[27]

משרד האדריכלים גוגנהיים-בלוך התמנה לתכנון פרויקט השיקום. בשלב הראשון נעשו מחקרים בכדי לנתח את אופי השכונות ומצבן. ניתוח האזור אפשר להגדיר את עקרונות האופי של הבניינים, הפרטים הארכיטקטוניים, הרקמה האורבאנית והאספקטים הויזואליים של האזור כולו. על בסיס זה ותוך כדי התייחסות לצרכים התכנוניים והחברתיים הוכנו תוכניות בנין עיר (תמונה 4) מפורטות לכל שכונה בנפרד.

 

תמונה 4

תוכנית מספר 3832. תב"ע של מזכרת משה – מימין, ואוהל משה – משמאל.

תוכנן ע"י משרד האדריכלים ומתכנני ערים גוגנהיים-בלוך, 1991. מנהל מקרקעי ישראל.

 

בניגוד לתוכניות שיקום שנעשו בשכונות אחרות בעיר, שם נאלצו התושבים לעזוב למקום אחר, בלב העיר הושם דגש על שיקום חברתי ופיזי עבור ובשיתוף פעולה עם האוכלוסייה הקיימת. משרד הפרויקט היה במרכז השכונה, והתכנון הופקד בידי האדריכלים, אשר נבחרו על ידי התושבים,  ובידי עובדים קהילתיים מקומיים.[28]

בכדי להתחיל בתהליך השיקום ולמשוך חזרה לאזור אוכלוסייה צעירה ובעלת אמצעים היה צורך לפתח שיטה של מתן תמריצים לדיירים כדי שירצו להרחיב ולשפץ את בתיהם. לשכונות הוכנה תב"ע אשר קבעה הנחיות בנוגע לשימור בניינים קיימים תוך מתן זכיות בניה גדולות אשר יהפכו בניה חדשה לכדאית מבחינת שיפור איכות חיי הדיירים והן מבחינה כלכלית. במקביל להכנת תוכניות בנין עיר החלו בביצוע עבודות פיתוח של שטחים ציבוריים, רחובות, חצרות משותפות וגינות ציבוריות.

הטיפול במישור הסוציאלי נעשה על ידי המנהל הקהילתי לב העיר המציע מגוון פעילויות לאוכלוסיה מכל הגילאים ומסייע לאוכלוסיה החלשה והמבוגרת אל מול פרויקט השיקום וגורמים אחרים.[29]

השילוב שבין שיקום לשימור הוא שילוב קשה ומעלה קונפליקטים רבים. המתכננים מצאו דרך מאוזנת לשלב בין פיתוח המודרניזציה לשימור. לדבריו של אחד מאדריכלי הפרויקט, האדריכל דוד גוגנהיים, התהליך דרש סבלנות רבה וטיפול פרטני ארוך. תהליך זה התבסס על התערבות מוגבלת ושימוש חלקי בתקציבים ציבוריים אך נשען מאוד גם על השוק החופשי.[30]

 

תוצאות השיקום

לאחר השיקום הפכו השכונות לאטרקטיביות ביותר וכיום שווים של הנכסים בשכונה הוא פי 4-5 משהיה לפני השיקום. מלבד השימור והשיקום הפיסי שעברו השכונות, חל בשכונות גם תהליך שיקום חברתי. מכיוון שכל דייר קיבל זכויות בניה רבות בנוסף לנכס השייך לו, התרחב המקום לדיירים חדשים שרצו להצטרף ולגור בשכונות. נוספה לשכונות אוכלוסיה מגוונת במינה. עורכי דין, היפים, דתיים, אנגלו-סקסים, אומנים, ואנשי רוח. כמובן שכל אלו הצטרפו לאוכלוסיה הותיקה בשכונות וגרמו לצבעוניות רבה יותר באזור. האזור הפך ירוק, ונפתחות בו בתהליך איטי חניות קטנות וגלריות.[31]

ימין משה

ימין משה היא אחת השכונות שהוקמו מחוץ לחומות בסוף המאה ה-19. היא ממוקמת מעל לבריכת הסולטאן ולמול חומת העיר העתיקה (תמונה 5). השכונה הוקמה בעזרת קרן משה מונטיפיורי. היא ננטשה בזמן מלחמת תש"ח כאשר הייתה כקו ראשון ללחימה. לאחר מכן חזרו למלאותה תושבים יוצאי תורכיה וצפון אפריקה.[32] השכונה הייתה קרובה לקו הגבול שהפריד בין מזרח ירושלים למערב ירושלים. לאחר איחוד העיר ב-1967 הרשויות החלו לטפל באינטנסיביות באזור שממערב ומדרום לשער יפו, והשכונה הפכה משכונת ספר לשכונה במרכז העיר המאוחדת.[33]

 

תמונה 5

מפת שכונת ימין משה (מפות ראשית המנדט. מיפוי – 1921, תוספות – 1924)

מתוך בן אריה, יהושע,”עיר בראי תקופה ירושלים החדשה בראשיתה”, יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשל"ט.

 

תולדות השכונה 

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בעזרת כספי הנדבן יהודה טורא, מגרש מול הר ציון ומעל לבריכת הסולטאן. מגרש זה הפך מאוחר יותר לשכונת "משכנות שאננים". מטרתו המוצהרת הראשונית של מונטיפיורי הייתה לבנות במגרש זה בית חולים לעניי הארץ. התוכנית נועדה לכישלון ונבנו על המגרש בתי מגורים וכן תחנת רוח שתספק ליהודים פרנסה.[34]

בשכונת משכנות שאננים נותר מגרש פנוי שעמד בשיממונו במשך כעשרים וחמש שנים. עם מותו של מונטיפיורי ב-1885 סבר אחיינו ויורש עזבונו, יוסף סאבאג, בטעות, כי השטח הפנוי ליד משכנות שאננים היה קניינו ורכושו הפרטי של מונטיפיורי. סבאג התכוון להשכיר חלק מהשטח לחברת "כל ישראל חברים"[35], שהייתה בין ראשוני מוסדות החינוך היהודיים. חברה זו ביקשה לבנות על הקרקע בית ספר. כאשר נודע לעניי ירושלים על כוונותיו של סבאג, הם פלשו לשטח והקימו שם צריפים, חדרים ואוהלים על דעת עצמם. בסופו של דבר הוגשה תביעה משפטית נגד סבאג והקרקע הועברה לידי "קרן מזכרת משה". הנהלת הקרן חיפשה דרך לפנות את הקרקע מתושביה בכדי לתכנן את עתיד האזור.[36] לאחר מאמצים לפנות את התושבים שמנו למעלה ממאתיים משפחות ואשר סירבו לפנות את המגרש, נבנו שתי שכונות עבור המפונים- "נווה שלום" לאשכנזים, ו"שבת אחים" לספרדים.[37]

7 שנים לאחר מותו של מונטיפיורי, החליט הועד הלונדוני להמשיך את מפעלו על ידי הקמת בתים לעניי ירושלים. המקום ניתן לשתי חברות בירושלים האחת ספרדית והאחרת אשכנזית. במאי 1892 נחתם החוזה בין האשכנזים, הספרדים ויורשי הנחלה והוקמה שכונת "ימין משה".[38]

 

מבנה השכונה

השכונה חולקה מראשיתה לשני חלקים. החלק האחד ניתן לספרדים ובו רחוב ראשי הנקרא "רחוב יהודית" לכבוד אשת מונטיפיורי. החלק השני שייך לאשכנזים, והרחוב הראשי בו נקרא "רחוב נתן", לכבוד נתן אדלר, רבה הראשי של יהדות בריטניה.[39]

בתי השכונה היו קטנים וצמודים במדורג למדרון, טורים טורים, לנוכח חומת העיר העתיקה, ולכן גם נהגו לכנותם "החצרות הארוכים" (תמונה 6). הרחובות רוצפו אבן וחצו את השכונה לאורכה ולרוחבה. כל בנין בימין משה היה בעל שתי קומות. בכל דירה היו שני חדרים, האחד גדול ממשנהו, עם מטבח בחלק האחורי של הדירה. חומה גבוה הקיפה את הבית והחצר, ובירכתי החצר ניטעו עצים. הבתים היו שונים זה מזה, שכן כל משפחה תכננה את ביתה לפי צרכיה. לכל משפחה הייתה חלקת אדמה שבה גידלו ירקות, ולכמה מהדירות אף היה בור מים. מתכנן השכונה היה אדריכל אנגלי בדומה לאדריכל אשר תכנן את משכנות שאננים.[40]

 

תמונה 6

"החצרות הארוכים", מבט מתוך השכונה. ניתן לשים לב לגופי תאורת הרחוב שעיצב משרד אדריכלי השיקום מנדל-קרטס. יפה, אליעזר, “ימין משה סיפורה של שכונה בירושלים”, אריאל, ירושלים, 1985.

 

תושבי השכונה ואופי החיים הקהילתיים

הרכב תושבי השכונה , שכלל ספרדים ואשכנזים, נחשב ליוצא דופן בירושלים באותם ימים. הם חיו בהרמוניה אלה לצד אלה. התושבים היו יהודים מסורתיים שדבקו ב"הווי החיים" היהודי, ועל כן רבו בשכונה מוסדות צדקה ובתי כנסת. לבית הכנסת יוחסה חשיבות רבה והוא תמיד היה המבנה המפואר ביותר בשכונה. [41]

במהלך מלחמת השחרור עזבו תושבי ימין משה את השכונה, ששימשה מעבר לכוחות צבא. חלק מתושבי השכונה התיישבו בבתים ערביים נטושים בשכונת רוממה.[42]  למרות מצבם העגום של הבתים בשכונה הוחלט ליישב בה לאחר המלחמה עולים מתורכיה. רוב  התושבים שהיו מחוסרי אמצעים, נזקקו לעזרתו של ועד עולי תורכיה והוא סייע להם בשיפוץ הבתים. באותו זמן מלבד עולים מתורכיה התגוררו בשכונה גם יוצאי פרס, עירק, כורדיסטאן ומיעוט אשכנזי. רוב המשפחות ברוכות ילדים.[43]

לאחר אכלוס בתי השכונה מחדש, הייתה ימין משה שוב מקום תוסס ורב עניין. הייתה בשכונה אווירה מיוחדת של שיתוף וגילוי עזרה הדדית בין התושבים.[44] זאת בניגוד לאוכלוסיה שגרה בשכונה לאחר שיקומה. אחדים מהנשארים בימין משה אמרו בראיון ב-72: "השכנים הטובים הלכו. החדשים אפילו שלום לא אומרים... פה זה היה כמו משפחה. פעם הייתה זו שכונה חברתית ועכשיו שקט וחשוך...".[45]

 

פינוי השכונה 1967-1977

בשכונת ימין משה גרו בצפיפות 190 משפחות, רובן מרובות ילדים. שכונה זו הפכה לשכונת עוני ורוב תושביה נרשמו כמועמדים לפינוי ב"פרזות", החברה הממשלתית העירונית לשיכון ירושלים בע"מ.[46] בשנת 1962 הייתה ימין משה שכונה להריסה, על פי תוכנית המתאר של ירושלים.[47]

בשנת 1963 הוחלט על שיקום האזור שממול לחומות. באותה תקופה היה זה אחד ממוקדי התיירות העיקריים בעיר. בדצמבר 1965 התחיל הטיפול בייסוד ה"חברה לפיתוח מזרח ירושלים"[48], ובאוגוסט 1966, נרשמה החברה כחברה ציבורית. כאשר אחד מתפקידה הוא לפתח את שכונת ימין משה.[49] 

לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה, הפכה שכונת ימין משה מאזור ספר למקום מרכזי בעיר המאוחדת, ועל כן התבקשה ה"חברה" להשקיע בסביבה זו משאבים רבים יותר. עם תחילת פעולתה של החברה בשכונה, היא פנתה לקבוצה של אמנים, אנשי רוח ואקדמאים בהצעה לסייע להם לעבור לגור בדירות המתפנות בשכונה. הכוונה הייתה לעודד את שיפוץ המבנים הדלים ולהכשירם כגלריות וכבתי יוצר לאמנים ומשכן לאנשי רוח, תוך הענקת צביון נאות לשכונה.[50] 

עד למלחמת ששת הימים נעשו פינוי השכונה ומלאכת השיפוצים כסדרם. התושבים התפנו בדרך כלל מרצונם, וקיבלו בתמורה סיוע ברכישת דירה חלופית. מגמה זו השתנתה לאחר המלחמה והתושבים שעמדו על מרכזיותה של השכונה והפיכתה למקום מבוקש, לא מיהרו לפנות את בתיהם.[51]

בתקופה זו חל שינוי במדיניות החברה, והוחלט על פינוי יזום של התושבים וקליטת אוכלוסיה חדשה, שתכלול, לבד מאמנים- כפי שהוחלט בתכנית המקורית- גם בעלי מקצועות חופשיים ובעלי אמצעים מחו"ל. מנכ"ל החברה, מר יצחק יעקובי טען, כי הכוונה הייתה לכלול בין תושבי השכונה החדשה כ-20% מתושבי חו"ל, הידועים בעזרתם לישראל. ניתנה עדיפות לתושבי השכונה ועזרה כספית לאלה שיחפצו להמשיך ולהתגורר במקום ולשפץ את בתיהם בהתאם לכללים שהתוו, תוך שמירת צביון השכונה. על התושבים החדשים היה לשאת בנטל המימון של מלאכת השיקום והשחזור.[52]

בסוף ספטמבר 1968, פרסם שר האוצר הרשאה שלפיה מורשות החברה לפעול לרכישת הקרקעות שבשכונת ימין משה. בכוח הרשאה זו פורסמה הודעה של החברה על כך שהקרקע דרושה לצורכי ציבור והחברה מוכנה לשאת ולתת בדבר רכישתה. החברה התחילה לבצע את ההפקעה על ידי פינוי התושבים בשכונה ונקיטת צעדים לאכלוסה מחדש.[53]

התושבים פונו מהשכונה ופוצו בכך שניתנו להם דירות למגורים בין היתר ברמת אשכול ובשכונת הקטמונים. החלק העיקש של התושבים נשאר בימין משה והמשיך במשא ומתן עד לקבלת מתן פיצוי הוגן בעיניו.[54] ברור שהשפעת המעבר ממקום למקום כרוכה בתשלום "מחיר" כלכלי, חברתי ואמוציונאלי, השפעות אלו משתנות ממקרה למקרה ותלויות בכוחות המשפחה להסתגל לשכונה ולסביבה חדשה.[55]

 

שיקום השכונה

בשנת 1969 המתכננים, סעדיה מנדל וגבריאל קרטס, אז אדריכל צעיר במשרדו של מנדל, התחילו את מלאכת התכנון של השכונה. התוכנית הוכנה על פי פרוגרמה שניתנה על ידי משרד התיירות, רשות הגנים הלאומיים והרשות לפיתוח מזרח ירושלים.[56] התכנון כלל את האזורים הציבוריים, התשתיות ושינוי כללי במראה השכונה (תמונה 7). התוכנית קראה לשפץ ולהחיות את הבניינים ההרוסים, להכין גלריות וחללי עבודה לאמנים ולאנשי הרוח שיגיעו להתגורר בשכונה.[57]

 

תמונה 7

תוכנית ע"מ 19, תב"ע של ימין משה, תוכננה ע"י משרד האדריכלים מנדל – קרטס, 1971.

באדיבות גבריאל קרטס.

 

חשוב לציין כי ימין משה היא שכונת מגורים מיוחדת אשר מוטלת עליה חובת שימור על פי תוכנית ע"מ 9 והיא חלק מגן לאומי סובב חומות ירושלים. ניתן לראות כי האדריכלים תכננו לשמר את מבנה השכונה, חזיתות הבתים יישמרו, בעיקר אלו הפונות לחוץ השכונה ולחומות העיר העתיקה, והאבן תישאר כחומר הבנייה הדומיננטי (תמונה 8). משרדם של מנדל וקרטס היה אחראי על תכנון השכונה בכלל, ובפרט על מעקב צמוד ומבוקר של תכנון כל בית ובית בשכונה. האדריכלים בדקו באופן קפדני האם תוכניות הבתים עומדות בדרישות השימור.[58]

 

תמונה 8

נספח בינוי לע"מ 19. ניתן לראות את המבנים לשימור (בחום) ואת התוספות המוצעות (בצהוב).

באדיבות גבריאל קרטס.

 

תוצאות השיקום

ניתן לומר שמספר גורמים עיקריים גרמו להצלחת פרויקט השיקום-שימור בימין משה. הראשון שבהם הוא מיקום השכונה, והדרך בה היא משתלבת ברקמה העירונית של העיר העתיקה. הייתה הקפדה על ביצוע תוכניות הבינוי האורבני ודבקות בשימור המפרט. תזמון הפרויקט במהלך מלחמת ששת הימים טרם גם כן להצלחתו במידה מסוימת. משרדם של האדריכלים ממוקם בימין משה, עד היום, ולכן הייתה נוכחות קבועה ורצופה של המתכננים באתר, והיה מענה מיידי לבעיות שהתעוררו בשטח. גורם נוסף להצלחת הפרויקט הוא שמימון הפרויקט היה פרטי, על ידי התושבים שרכשו את הבתים, ולא היה תלוי במימון ציבורי. זאת אומרת שהפרויקט היה מונע על ידי התושבים אשר רצו לסיים את תהליך התכנון והבנייה כמה שיותר מהר על מנת שיוכלו להתגורר בבית שרכשו.[59]

ניתן לומר שחילוף האוכלוסייה בימין משה היה תהליך יזום ואינטנסיבי ובא כתוצאה ישירה מפינוי השכונה ושיקומה במימון עצמי. השכונה הפכה משכונה שתושביה חיו במצוקה ועל סף עוני לשכונת יוקרה נחשקת הצופה לחומת העיר העתיקה. החברה לפיתוח מזרח ירושלים קבעה את אופייה של השכונה על ידי הוצאת המכרז לאמנים, אקדמאיים ובעלי יכולת כלכלית מחו"ל. אנשים נבחרים אלו שתוארו כ"אנשי חן" או "אנשים מקובלים", הביאו לידי התהוותה של אוכלוסיה המסוגלת לממן את עלות הרכישה של בית בשכונה ואת שיפוצו. החברה כיוונה מראש לאנשי המעמד הגבוה, אלו היכולים לממן את תכנון השכונה וכל ההוצאות הכרוכות בכך מהונם הפרטי וללא צורך בסיוע ותמיכה ציבוריים.[60]

מוסררה

השכונה השלישית אשר נלקחה כמקרה מבחן היא שכונת מוסררה. השכונה עברה תהליך שיקום ייחודי. בשכונת מוסררה תהליך השיקום נעשה מתכננים ותושבים יחד. יד ביד צעדו המתכננים עם התושבים והיו קשובים לצרכיהם ולבקשותיהם טרם השיקום. תהליך שיקום זה התבצע למען התושבים במטרה להשיג שינוי פיסי וחברתי משמעותי. השאיפה הייתה שהתושבים הם אלו שייהנו מהשיקום ויישארו לגור בשכונה ולהתפתח בה.

שכונת מוסררה משתרעת על שטח בן כ-160 דונם במרכז ירושלים בשולי מרכז העסקים הראשי של העיר. מגרש הרוסים, העיר העתיקה, המרכז מול שער שכם ושכונת מאה שערים גובלים עם השכונה. מספר עורקי תנועה חולפים בשולי השכונה ותוחמים אותה בצורה ברורה, דרך הצנחנים ממזרח, רחוב שבטי ישראל מדרום, רחוב הנביאים חוצה את השכונה במרכזה ורחוב חיל ההנדסה מצפון (תמונה 9). השכונה מהווה אזור מעבר ממערב העיר למזרחה ומצפון העיר לדרומה. איתורה במערך העירוני חשוב ומרכזי הן מטעמים פונקציונאליים והן מטעמים פוליטיים חברתיים בהיותה באזור ה"תפר" שבין אוכלוסיה יהודית וערבית בירושלים.[61] חיים הנגבי, עיתונאי תושב השכונה, כותב שזהו "הגבול בין שתי ירושלים, אתר מועד לפורענות".[62] 

 

תמונה 9

מוסררה וגבולותיה. הקצה השמאלי של המשולש מסמן את כיכר צה"ל. (הצטלבות הרחובות הצנחנים, שלמה המלך, יפו ושבטי ישראל) באדיבות פרופ' דוד גוגנהיים.

 

מורשה או בשמה הקודם מוסררה[63], הוקמה ב-1889 ע"י קבוצה של ערבים נוצרים ואמידים. עד למלחמת השחרור הייתה זו שכונת מגורי יוקרה במרכזה של ירושלים.[64] כמעט לכל הבתים יש שתי קומות, גג רעפים וכניסה מפוארת, מעוטרת בקשתות מסוגננות ובאבני ראשה.[65]

במהלך המלחמה ננטשה השכונה וחלק מבתיה נהרסו. בראשית שנות ה-50 שוכנו בבתים הנטושים משפחות יהודיות שעלו זמן קצר קודם לכן מארצות צפון אפריקה בעיקר וגם מעירק ומפרס. בכל אחד מבתי הרווחה שננטשו השתכנו כמה משפחות רובן ברוכות ילדים, בתנאי דיור קשים, חולקות מטבח אחד ויחידה אחת של שירותים. במרוצת השנים נוספו לבתי השכונה תוספות מאולתרות והקלו את מצוקת הדיור, אך יחד עם זאת פגעו בייחודם של בתים רבים מבחינה ארכיטקטונית.[66]

משך שנות חלוקתה של העיר הייתה מורשה שכונת ספר בשולי מערב ירושלים בליה פיזית מואצת של אזור הגבול, צפיפות דיור ורמה חברתית-כלכלית נמוכה של תושבי השכונה גרמו להידרדרות מתמדת של השכונה ולהפיכתה לשכונת עוני, "שכונת מצוקה"[67], בעלת תדמית שלילית בקרב תושביה ובעיני תושבי העיר כולם, מקום שסרו ממנו החן והחסד והרחמים.[68]

במשך השנים עזבו את השכונה משפחות רבות בעיקר אלה שהיו מסוגלות להשתקם בכוחות עצמן ולהעלות את רמתן.[69] מורשה זכתה לסיוע ולטיפול הרשויות. ריבוי מפליג של סקרים ניסויים, פעולות חינוכיות וקהילתיות עברו על השכונה. על אף הכל, נשאר חלק מהשכונה נשוא לשיקום פיזי וחברתי. מורשה היא שכונת מגורים ברובה המכריע. מיקומה המיוחד בעיר משך אליה שימושים מוסדיים רבים שאינם שיכים לתפקוד השכונה כשכונת מגורים. מצויים בה מוסדות דת, משרדי ממשלה ומוסדות ציבוריים בעלי אופי כלל עירוני.[70]

רובה הגדול של הקרקע במורשה הוא בבעלות המדינה. רכוש זה מנוהל ע"י רשות הפתוח ומוחזק ע"י חברת עמידר המשכירה את הדירות בדמי מפתח לדיירים. הקרקע שאינה בבעלות המדינה שייכת בחלקה הגדול למוסדות דת נוצריים. לעירייה שייכים המגרשים עליהם בנויים בתי הספר וגני הילדים. כן קיימים מספר מגרשים בבעלות פרטית יהודית.[71]

 

מערכת הדיור בשכונה 

בשכונה שני סוגים עיקריים של בתי מגורים: "בתים ערביים" ו"שיכוני בלוקים". בשכונה כ-80 בתים ערביים בני 1-3 קומות המונים כ-400 יחידות דיור. הם בנויים באיכות גבוהה ומצטיינים באופיים הארכיטקטוני המיוחד הראוי לשימור, והחצרות הנאות מסביבם מוסיפות לערכם. במשך הזמן הדרדר מצבם של מרבית מהמבנים. כל בית משפחה ערבי שנותר על תלו, נתפס בידי ארבע, חמש ושש משפחות יהודיות. התושבים נאלצו לסתום את מבואותיו, לחלק את חדריו, לקטוע את מסדרונותיו.[72] בעקבות זאת נוצר מחסור בשירותים ובמטבחים, ונוספו תוספות מכוערות מאסבסט ומפח, שעיוותו את צורתם המקורית.[73] היו דירות לא שימושיות שנוצרו מפרוזדורים לא מנוצלים המשותפים לכמה משפחות, דירות עם חדרים שאינם קשורים האחד לשני והחסרים בתנאי פרטיות. הבתים הערביים התפוררו, היו נזילות ותנאי ביוב וחשמל גרועים.[74]

בשנות ה-60 ניסה משרד השיכון להקל על מצוקת הדיור והקים חמישה בלוקים גדולים (230 יח"ד) עבור מפונים ממורשה ומשכונות אחרות. "שיכון ציבורי" קראו להם, "להוסיף כיעור על עוני".[75] במרכז השכונה ברחוב דניאל נבנו 2 בלוקים, ובצפון השכונה שלושה בלוקים נוספים("שיכוני מנדלבאום").[76] גם בשיכונים הציבוריים היו בעיות לא מעטות במהלך השנים. הדירות היו קטנות והיה מספר רב של דירות בכל בניין. היה קיים חוסר בבידוד תרמי בקירות החיצוניים והשטחים המשותפים היו במצב ירוד.[77]

 

האוכלוסייה והמצב הסוציו אקונומי בשכונה

רוב האוכלוסייה בשכונה הייתה מורכבת מעולים שהגיעו בשנות ה-50 מצפון אפריקה, עירק ופרס. מנהל מחוז ירושלים דיווח אז, כי מוסררה מיושבת ביהודים "יוצאי ארצות האיסלם".[78] הצפיפות האיומה שהייתה במוסררה שברה את רוחם של הדיירים החדשים, לדברי חיים הנגבי.[79] גם לאחר איחוד ירושלים סבלה השכונה ממצוקה פיסית וחברתית חמורה, ששימשה קרקע לצמיחת תנועת "הפנתרים השחורים"[80].[81]

.בשנות ה-70 החל תהליך עזיבה בשכונה שבעקבותיו הצטמצמה האוכלוסייה באופן משמעותי. בעיקר בולטת העזיבה בקרב ה"משפחות החזקות", שהתגוררו בבתים ה"ערביים" והצליחו למצוא דירה חלופית במקום אחר. אחוז הילדים בשכונה ירד ותפוסת גני הילדים ובית הספר היסודי הצטמצמה. מאידך הורחבו השירותים לאוכלוסיה הקשישה.

בסוף שנות ה-70 היו מרבית תושבי השכונה יוצאי מרוקו. השכונה אופיינה בתת-דיור, בהכנסה נמוכה וב"תרבות עוני". הדימוי העצמי של התושבים היה נמוך, הם סבלו מתחושת קיפוח על בסיס עדתי, ולא היו מסוגלים לתפקד כהלכה בחברה ולנצל את השירותים המוצעים להם.[82]  גורמים נוספים אשר גרמו לחוסר תפקוד השכונה הם תושבים בעלי השכלה נמוכה, מיומנות מקצועית נמוכה ואף חוסר מקצוע אצל מפרנסים רבים, מספר גדול של קשישים, נוער שאינו לומד ואינו עובד, רמה נמוכה במוסדות הלימוד בשכונה, הומוגניות השכונה וחוסר אפשרות לאינטגרציה ותפקוד לא יעיל של המשפחה.[83]

 

שיקום השכונה

מוסררה הייתה אחת מ-150 השכונות אשר נבחרו לפרויקט שיקום שכונות ארצי ואלמנט השימור בה היה יתרון לבחירתה על ידי משרד השיכון.[84] ייחודו של פרויקט השיקום במוסררה שביצועו החל ב-1979 היה באופיו הכוללני, שעיקרו ניסיון להתמודד לא רק עם השיקום הפיזי של השכונה, אלא גם בהיבטים החברתיים, התרבותיים, החינוכיים לצד רווחת התושבים.[85]

האדריכלים שמונו לבצע את שיקום השכונה היו אלכס בלוך ודוד גוגנהיים. הם היו חלק מועדת היגוי שהוקמה לשם שיקום השכונה ובראשה היו שלושה גופים: משרד השיכון – שיקום שכונות, עריית ירושלים – בנושא החברתי וקהילת לוס אנג'לס שאימצה את השכונה. המתכננים הכינו בשלב הראשוני תוכנית בנין עיר לשכונה (תמונה 10), ולאחר מכן עסקו בפיתוח תשתיות, שטחים הציבוריים, ומבני מגורים.[86] הפרויקט תוקצב בעזרת כמה גופים שונים. על התשתיות הייתה אחראית המדינה, מוסדות ציבור וחינוך מומנו על ידי הסוכנות היהודית. והשיפוצים מומנו על ידי מענקים והלוואות מהמדינה – משרד השיכון.[87]

 

תמונה 10

באדיבות פרופ' דוד גוגנהיים.

במרכז השכונה היה קיים בית ספר גדול (כ-3000 מ"ר) אשר נסגר בגלל בעיות חברתיות, הומוגניות בין היתר. הבניין עמד ריק, מוזנח הרוס ופרוץ. בתהליך השיקום הוחלט להפוך בנין זה למרכז שירותים וקהילה שיכלול מתנ"ס,שירותי בריאות, שירותי רווחה, מרכז לקשישים, פעוטון ואת משרד פרויקט השיקום. הפרוגרמה נבנתה ע"י פרויקט השיקום יחד עם התושבים השכונה וכל המוסדות המעורבים בו.[88]

בעיית מצוקת הדיור של תושבי השיכונים נפתרה ע"י הרחבת הדירות. לעומת זאת, בשיכוני דניאל, צומצם מספר המשפחות ושתי דירות צורפו יחד ליצירת יחידות מגורים גדולות יותר.

במבנים "הערביים" הייתה שיטת השיקום שונה. לכל בניין הוכנה פרוגרמה יחד עם הדיירים בסיוע אדריכל ועובד קהילתי, לפרויקט גויסו שמונה משרדי אדריכלים אשר תכננו את שיפוץ הבתים. לעיתים נוצר הצורך לפנות משפחה או שתיים מהמבנה וזאת בהסכמתם ותוך מציאת דיור חלופי בשכונה. עבור המשפחות הנותרות הוכנה תכנית לעיצוב ביתם מחדש. אחר שהגיעו להסכם פונו הדיירים, ועם גמר השיפוץ חזרו המשפחות לדירותיהן המשופצות. בתהליך זה שופצו כ-50 יחידות דיור. לאחר יצירת אמון התושבים בפרויקט השיקום ויצירת מוטיבציה, ננקטה טכניקה שונה של "שיפוץ עצמי", בה ניתנו לדיירים תכניות לביצוע, יעוץ הנדסי והלוואות. את העבודה ביצעו הדיירים בכוחות עצמם ובשיטה זו שופצו כ-150 יחידות דיור. שיטת השיפוץ העצמי הביאה אמנם לירידה מסוימת ברמת השימור, אך היא הוזילה עלויות, הגבירה את מעורבות הדיירים, קיצרה את תהליך הביצוע והגבירה את קצב שיקום הדירות. למעלה מ-60% מעבודות שיפוץ הבתים, התשתיות, פיתוח השטחים הציבוריים ומבני הציבור בוצעו ע"י תושבי השכונה או קבלניה שהוכשרו בתהליך השיקום. בכך הושגו שתי מטרות נוספות: עבודות השיקום בוצעו בידי התושבים עצמם, והמשאבים שהוקצו לצורך זה נותרו בידי תושבי השכונה ותרמו לרווחתם.[89]  

 

תוצאות השיקום

תהליך השיקום שהחל ב-1979, נתייחד בגישתו הכוללנית, והשיקום הפיסי של השכונה לווה בשיקום חברתי מקיף. הוא התבסס על שיתוף תושבים בקבלת החלטות תוך ביצוע עצמי ושיקום ללא פינוי.

השיקום פתר את מרבית בעיות הדיור, הביא לשיפור איכות החיים ואיכות הסביבה ושיפור חזות השכונה ללא הכר. השיקום סייע בקידומם של התושבים, ובעיקר השכבות החלשות ומגזרי האוכלוסייה הנזקקים, כמו גיל הרך, נוער וקשישים. הוא העניק לא אחת מסגרת ותכנים לנוער במצוקה שלא למד ולא עבד, הגביר את מודעותו העצמית וסייע להשתלבותו בחברה. תהליך כוללני זה, פיסי וחברתי, הביא לשינוי הדימוי העצמי והציבורי של השכונה. חולל תמורה ביחס התושבים אליה ועצר את תהליך עזיבתה.[90] כמו כן חל בשכונה תהליך איטי של חילופי אוכלוסיה. משפחות מבוססות, המבקשות להתגורר בסביבה ציורית בקרבת מרכז העיר, רוכשות בהדרגה דירות ובתים ומשפצות אותם לצורכיהן.[91] המצב הסוציו-אקונומי בשכונה הפך למבוסס יותר, ותרם לחיזוק המרקם החברתי-כלכלי שלה. בד בבד חלה עליה ניכרת במחירי הנדל"ן בשכונה.[92]

 

השוואה בין שלושת מקרי המבחן

הגורמים לשיקום, השתנו בין שכונה לשכונה ונבעו מצרכים שונים, שהובילו לתוצאות שונות בשיקום מבחינה פיזית וסוציאלית. אעמוד על ההבדלים, הדומה והשונה בין השכונות, כמו כן אציג אלו מבין השיקומים הצליחו, על פי מדדי הצלחה שונים, ומה הייתה תועלת התושבים מפרויקטי השיקום. ההשוואה בין השכונות תוצג על פי ממדי הזמן הבאים: טרום השיקום, במהלך השיקום ולאחריו.

 

טרום השיקום

מוצא- טרום השיקום היו רוב תושבי השכונות ממוצא עדות המזרח. באהל משה ובמזכרת משה התושבים היו יוצאי ארצות אגן המזרח התיכון וצפון אפריקה, בימין משה היו עולים מתורכיה, עיראק, פרס וכורדיסטאן ובמוסררה התגוררו יוצאי צפון אפריקה.

מצבם הכלכלי של התושבים היה ירוד בעיקר בימין משה ובמוסררה שם היה עוני רב והשכונות הוגדרו כשכונות מצוקה. במוסררה בנוסף לכך, מוטיבציית הדיירים הייתה נמוכה ביותר, רובם היו חסרי השכלה, מקצוע וכושר השתכרות.

תנאי מגורים-  כל השכונות כללו בתי אבן שזכו לשימור. באהל משה ובמזכרת משה, הבתים היו ישנים מאוד והיה מחסור בתשתיות. התושבים הוסיפו לבתיהם תוספות מעץ ומפח, והייתה צפיפות רבה בשכונות. השירותים והמטבח, היו מחוץ לבתים, מה שהקשה על התפקוד ופגע באיכות החיים. בימין משה, הבתים היו הרוסים מנזקי המלחמה. גם שם, היו תוספות בניה מאולתרות והיה קיים חוסר בתשתיות. במוסררה, התושבים גרו בבתים "ערביים" גדולים, כל בית חולק בין כמה משפחות. החלוקה הפנימית של הבתים הייתה לא יעילה והתקרות הגבוהות הקשו על תחזוקת הבתים ועל חימומם. משפחות חלקו מטבח ושירותים מה שהקשה על חיי היומיום השוטפים.

 

השיקום

הגורם העיקרי לשיקום בשלושת השכונות, היה מצבן המוזנח של השכונות מחד,  וההבנה שהן בעלות פוטנציאל רב מאידך.

היוזמה לשיקום, והתקצוב- את השיקום במזכרת משה, אהל משה ובמוסררה, יזם משרד השיכון, כחלק מפרוייקט שיקום שכונות. הסיוע הכלכלי, בשיקום שכונות אלו היה ציבורי, מטעם משרד השיכון. המשרד סייע לתושבים בהלוואות ובמענקים. במוסררה, בנוסף לתמיכה של משרד השיכון, סייעה גם הסוכנות היהודית בהקמת מבני ציבור עבור תחום החינוך. באופן שונה, את השיקום בימין משה, יזמה "החברה לפיתוח מזרח ירושלים בע"מ" והשיקום מומן ע"י התושבים החדשים שהגיעו להתגורר בשכונה.

הגורמים לשינוי החברתי- המאיץ, לשינוי המשמעותי מבחינה חברתית, בשכונות אוהל משה, מזכרת משה ומוסררה היה, ההשתתפות הפעילה של התושבים בשיקום. במהלך השיקום, הייתה התייחסות רבה , מצד גורמי התכנון, לשיפור תנאי המחייה של תושבי השכונות. התושבים היו מעורבים בשיקום, הביעו את רצונותיהם, והיו שותפים בתכנון. ובשכונת מוסררה אף בביצוע. בשונה מכך, בשכונת ימין משה, התושבים פונו, ובמקומם נכנסו תושבים חדשים. לא הייתה כל התייחסות לדיירי השכונה המקוריים במהלך השיקום, ולשיפור תנאי חייהם.

דבר נוסף שמעיד על רצון לשיפור חיי החברה של התושבים באהל משה ,מזכרת משה ובמוסררה הוא השקעה במוסדות ציבור. בשכונות לב העיר שיפצו את המינהל הקהילתי "לב העיר", ובמוסררה נלקח בית ספר ישן והוסב למרכז שירותים לציבור הכולל מתנ"ס.

 

תוצאות השיקום

בכל השכונות אשר בחנתי היו שינויים משמעותיים לאחר השיקום. בכל שכונה השינויים חלו בעוצמות שונות וברמות שונות. ניתן לומר שבשכונות היו שינויים בעלי השפעה רבה ברמה החברתית והן ברמה הפיסית. ניתן גם לבחון את השינוי החברתי שחל בשכונות במונחי רווח התושבים מהשיקום והתרומה שלו למארג החברתי של העיר.

חשוב לציין, שתהליך השיקום החברתי ממשיך במרבית המקרים זמן רב לאחר השיקום הפיסי בשכונה. לטענתו של פרופ' דוד גוגנהיים, אשר תכנן את השיקום בשכונות לב העיר ומוסררה, השיקום נמשך כ-10 שנים, למרות שבפועל נמשך זמן קצר בהרבה. [93]

ברמה הפיסית השיקום המוקפד ביותר מבין השכונות הנבחנות נעשה בימין משה. בכל בית שנקנה, תוכנן שיפוץ, ותוכניותיו נבדקו על ידי משרדו של האדריכל גבריאל קרטס, הפועל בימין משה. המעקב האדריכלי- תכנוני, היה צמוד אחר כל שיפוץ. מרבית החזיתות נשמרו ובכך מראה השכונה הכללי נשמר. השיקום בימין משה, היה איכותי ומוקפד עד לפרטים הקטנים, ניתן לראות זאת בגופי התאורה הייחודיים לשכונה אותם תכנן משרד האדריכלים.

 האזורים הציבוריים בשכונה שוקמו בצורה טובה ביותר, והקצאת מרחבים לגינות בתכנית השיקום גרמה לשכונה להיות ירוקה ופורחת. [94] 

במוסררה איכות השיקום ירדה מעט על פני השכונות האחרות, אך התושבים יצאו נשכרים מעצם היותם שותפים פעילים בתהליך. התושבים התחילו ב"שיפוץ עצמי", מה שהעלה את המוטיבציה הנמוכה והמוראל וגרם לחלקם אף לרכוש מקצוע להמשך. השיקום נעשה יחד, אדריכלים ותושבים, בדומה לשכונות לב העיר, הצרכים הובנו כראוי ומרבית התושבים היו מרוצים. [95]

 הבתים הערביים, שוקמו ושומרו בצורה מקצועית וגם האזורים הציבוריים פותחו. במזכרת משה ובאהל משה, מראה השכונה הכללי השתפר, בדומה לשכונות האחרות. בתי השכונה שופצו ברמות שונות על פי רצון הדיירים. בשונה מהשכונות האחרות ,התושבים של שכונות אלו קיבלו 150% תוספות בניה כך שיכלו להרחיב באופן משמעותי את נכסם. בשכונות לב העיר השיקום עדיין ממשיך ובאופן איטי והדרגתי מנצלים התושבים את זכויות הבניה.

ברמה החברתית כל שכונה ייעדה לעצמה מטרה אחרת וקיים הבדל בין השכונות בנושא זה. בימין משה שינוי האוכלוסייה היה חד ביותר. השיקום לא התייחס כלל לפן החברתי בשכונה אלא היה זה שיקום פיסי בלבד. האוכלוסייה שהייתה בשכונה פונתה ונמצאה לה חלופת דיור, ואת מקומה מילאה אוכלוסיה אחרת, בעלת יכולת כלכלית גבוהה. התושבים החדשים רכשו את בתיהם ובנוסף לכך השתתפו בעלויות הפיתוח והתשתיות.

באהל משה ובמזכרת משה, חל שינוי חברתי בכך שהאוכלוסייה הפכה להיות הטרוגנית יותר משהייתה. השכונה, טרום השיקום, הכילה בתוכה בעיקר דיירים מעדות המזרח מרקע סוציו אקונומי נמוך. מכיוון שהתושבים הגדילו את נכסיהם, היה מקום רב לאוכלוסיה חדשה ומגוונת להיכנס. השיקום העלה את ערך השכונה באופן משמעותי, ובכך משך אוכלוסיה חזקה יותר לרכוש בתים ולגור בהם.

במוסררה השיקום החברתי הוצב כמטרה נעלה בתהליך השיקום הכללי. תושבי השכונה היו בעלי מוטיבציה נמוכה, חסרי מקצוע והשכלה, בעלי אמצעים דלים. כיוון שהתושבים היו שותפים בשיקום והרגישו שיש להם חלק ניכר בקידום השכונה, המוטיבציה עלתה באופן משמעותי. השיקום סייע בקידומם של התושבים, בעיקר לשכבות החלשות כמו גיל הרך וקשישים, וכמו כן בנה מסגרת לנוער בשכונה וסייע להשתלבותם בחברה. השיקום החברתי במוסררה הצליח והיה המשמעותי ביותר מבחינת תוצאותיו ביחס לשכונות האחרות שהוצגו. השכונה הפכה לחיובית יותר, ותושביה לבעלי מודעות עצמית גבוהה יותר. לשכונה אף נוספה אוכלוסיה חדשה אשר נמשכה לציוריות השכונה המשוקמת הממוקמת במרכז העיר. [96]

כל השכונות אותן בחנתי הפכו לאטרקטיביות יותר לאחר השיקום. המרקמים ההיסטוריים שומרו ושוקמו ומראה השכונות באופן כללי הפך הרמוני יותר.

סיכום

העבודה מתארת שלוש שכונות בירושלים ,שונות ביסודן, אשר עברו שיקום ובעקבות זאת חלו בהם שינויים רבים. מטרתי בעבודה הייתה לבחון את השינויים הפיסיים שהשכונה עברה ולבדוק עד כמה הדבר השפיע מבחינה חברתית על השכונה. מובן שהיו גם שיקומים חברתיים יזומים בחלק מהשכונות, אך קיימים גם שינויים חברתיים שנובעים באופן מובהק מהסביבה הבנויה המשתנה. את

תוצאות השיקום ניתן לראות מספר שנים אחריו. בעיקר תוצאות חברתיות ותהליכים חברתיים שנמשכים לאורך זמן רב. בעבודה זו נערכה השוואה בין תהליכי השיקום שעברו השכונות, ומוצגות כאן מספר מסקנות והבנות לגבי תהליכים עירוניים חברתיים אלו.

שכונה אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק קטן במרקם עירוני שלם. כאשר שכונה אינה מתפקדת כראוי היא עלולה לפגוע במארג העירוני, קל וחומר כאשר מדובר ביותר משכונה אחת. שיקום שכונות, בעיקר כאלו המיועדות לשימור, שומר על הרקמה העירונית הקיימת ועל ייחודה, ומשביח אותה.

השכונות אשר נבחרו כמקרי מבחן בעבודתי, כולן שכונות לשימור. ישנו אינטרס חזק לעיר לשקם שכונות ואתרים המיועדים לשימור. בדרך כלל מדובר במקומות בעלי אופי וצורה מיוחדים, המשמרים מסורת מסוימת. שכונות שכאלה בדרך כלל יהיו בעלות פוטנציאל כלכלי רב, ומקור לתיירות לעיר. חשוב לציין כי לשכונות אוהל משה, מזכרת משה ומוסררה, אשר נבחרו לפרויקט שיקום שכונות

על ידי משרד השיכון, היה יתרון רב על פני שכונות אחרות בעיר מכיוון שהיו שכונות לשימור. היה בהן ייחוד פיסי ואיכויות רבות אותן רצו לשמר בעיר, ולכן הוחלט לשקמן על פני שכונות אחרות.

כאשר בוחנים את שלושת השיקומים ניתן לראות שמוסררה ושכונות לב העיר התמקדו בשיקום החברתי מלבד השיקום הפיזי. השיקום היה בשיתוף עם התושבים ובהבנה של צרכיהם. היה ברור שהשיקום נעשה למען התושבים, בכדי לאפשר להם חיים יותר טובים ויותר נוחים בשכונה. הוכחה לכך היא שעובדים קהילתיים פעלו במהלך השיקומים בשכונות וסייעו בתכנון לאדריכלים כאשר עבדו איתם יחד מול התושבים. בנוסף לכך העובדים הקהילתיים ייזמו פעילויות בשכונה לכל הגילאים ופיתחו את המתנ"סים בשכונות.

לעומת זאת, בימין משה השיקום לא נעשה למען התושבים. למעשה החל מרגע שהוחלט לשקם את השכונה, תושביה כבר היו כמעט מחוץ לתמונה. החברה למזרח ירושלים לא התמודדה עם שיקום התושבים בשכונת מגוריהם, אלא פינתה אותם לשכונות אחרות, פעולה שיש בה פן שאינו מוסרי כלפי התושבים, אך משרתת בצורה אופטימאלית את פעולת שיקום השכונה ובכך את צורכי העיר. אין ספק שהיה כאן ניגוד אינטרסים: שיקום התושבים לעומת שיקום השכונה. אינטרס התושבים לעומת האינטרס של העיר עצמה. הבחירה לעסוק בשיקום השכונה בלבד, באה מתוך החלטה של החברה לפיתוח מזרח ירושלים לקדם את האזור, והמטרה מקדשת את האמצעים. השיקום בימין משה לווה בלא מעט מרמור וכאב מצד התושבים, הרגשה שרימו אותם וניצלו את תמימותם.

מתוך שלושת מקרי המבחן השכונה בה השיקום הפיזי היה מוצלח ביותר והמוקפד ביותר הייתה ימין משה. העיסוק בתכנון היה לפרטים והמעקב היה צמוד. לעומת זאת השכונה בה השיקום החברתי היה המוצלח והקיצוני ביותר היא מוסררה. השיקום התחיל בשכונה תהליך של מהפך ועזר באופן ניכר לתושבים בשכונה. הוא העלה בהם את המוראל, את הרוח ואת הביטחון העצמי. השיתוף הרב של התושבים גרם להם לעשות את המהפך והשינוי בידיהם, ואין כמו שינוי שבא מבפנים!

לדעתי השיקום במוסררה השיג תוצאה מיטבית. גם אם השימור לא היה מוקפד ביותר בכל המקרים, המהפך החברתי שעברה השכונה משמעותי ביותר עבור התושבים, ובסופו של דבר משרת גם את האינטרסים של העיר, שכן הפך למקום אטרקטיבי גם עבור תושבים חדשים. השיקום התמודד עם הבעיה החברתית הקשה בשכונה, לא פחות מהשיקום הפיסי ונתן מענה אמיתי ולא על ידי העתקת ה"בעיה" למקום אחר. כאדריכלית לעתיד אני מוצאת חשיבות רבה בהבנת התהליך של שיקום שכונה מהמקום האנושי לא פחות מאשר מהמקום התכנוני. בסופו של דבר הרי זה מה שיוצק את התוכן האמתי לתוך מקום, בעטיפה יפה ככל שיהיה.