שניים: על זוגיות בעיצוב

תקציר: מאמר זה מציג את נושא העיצוב הזוגי בתחום עיצוב המוצר כמושפע מאלמנטים זוגיים אנושיים. המיטה הזוגית תיבחן כמקרה מבחן לזוגיות המתבטאת בעיצוב, וכמו כן ייבחנו גם זוגות קלאסיים נוספים כמו כיסא ושולחן. בהמשך יוצגו מספר מערכות יחסים על פיהן ייבחן נושא הזוגיות, ולאחר מכן ינותחו מספר עבודות שיחולקו לקטגוריות שונות של זוגיות. על פי קטגוריות אלה ייחקר סוג הזוגיות שהמוצרים מקיימים. המאמר בודק מה קורה בשילוב בין שניים, מוצרים ו/או אנשים, על ידי בחינת קבוצת מוצרים שיש בהם אלמנטים זוגיים, בניסיון לבסס ולהגדיר מהם אותם אלמנטים, כיצד הם באים לידי ביטוי, מה השפעת מערכות היחסים של היוצר עליהם, מה השפעת משתמשי היעד על המוצר, ומה ההשפעה של המוצר על משתמשי היעד[1].

 

מבוא

כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו, קיימים מאות מוצרים המקיימים מערכות יחסים האחד עם השני, וכאלה המבליטים מערכות יחסים הקיימות בינינו – המשתמשים. ישנם אלה הברורים – כמו לב שבור המחולק בין שני אוהבים, או זוג טבעות נישואין שעונדים שני בני הזוג. אך ישנם מקרים בהם ההקשר של מוצר לתחום הזוגיות לא כל כך ברור – כמו למשל ספר ילדים המהווה חוליה בשרשרת בין הורה לילד, ויוצר ביניהם קשר כאשר ההורה מקריא את הסיפור לילד.

עיצוב מושפע מגורמים רבים כמו מחיר, רגשות, תחכום, פתרון בעיות, או לחילופין פתרון בעיות מוכרות בדרכים חדשות, תרבות, זמן, קהל יעד ועוד. הצורה בה כל הגורמים הללו משפיעים על העיצוב היא תיאוריה בה דנים המעצבים בעידן המודרניזם ואחריו. אנו, כמעצבים תמיד נדון על מערכות היחסים המתקיימות בתוך אובייקט – אם בין הגודל לצבעים, הפונקציה מול הצורניות, מטרת האובייקט מול המאמץ המושקע, המחיר וכולי.

גם זוגיות כשלעצמה היא דבר המורכב מאספקטים רבים ושונים. כל אחד מאיתנו כאינדיווידואל, הוא ישות בפני עצמה על תכונותיו, כאשר הן עומדות מול עוד ישות שכזו עם עוד אינספור תכונות, חלקן זהות וחלקן שונות, מתחילים להיווצר קשרים מגוונים ושונים בין השניים. בעבודה זו אחקור איך משתלבים שני האספקטים המורכבים האלה של עיצוב וזוגיות. אבדוק איך משפיעים יחסים חיצוניים (אנושיים לצורך העניין) על יחסים בין מוצרים. איך מעצבים מתמודדים עם העברת קשר בין שניים – גבר ואישה, מורה ותלמיד, הורה וילד, אח ואחות, וכולי, אל תוך שדה העיצוב. האם ייצרו מוצרים שהם מדגישים את נקודת היחס/קשר הזו דרך המשתמש, או שמא ינסו להעביר את תחושת הקשר – את היחס הקיים – אל תוך המוצר אותו הם מעצבים?

האנשה וזוגיות

בודריאר, בספרו "The System Of Objects", מציג את עיצוב הפנים בבית – את סידור הרהיטים בתוך הבית כמערכת יחסים בפני עצמה. הוא טוען שהרהיטים מתעמתים האחד עם השני ומקיימים מערכת יחסים בינם לבין עצמם שהיא יותר מוסרית מאשר מרחבית. על פי דבריו, הלב של הבית ומה שמאחד את בני המשפחה הוא האורגניזם הנוצר מתוך מערכות היחסים הללו בין החפצים בבית. הפונקציה הראשונית של החפצים והרהיטים בבית היא להאניש ולהוות סוג של ראי ליחסים בין בני המשפחה. בודריאר אף מציג את החפצים ממש בדמותם של בני המשפחה – ומציין שכפי שלבני המשפחה אין אוטונומיה בתוך החברה, כך גם לרהיטים אין אוטונומיה משל עצמם בתוך המרחב. הוא מאניש את החפצים אף עד לרמת האלים, לא בגלל הערך הגשמי שלהם, אלא כמייצגים אלמותיים של הקשרים הרגשיים שנרקמו בין קירות הבית – בין בני המשפחה[2].

בודריאר אף מרחיק ואומר שהסידור של הרהיטים (בחלון ראווה למשל) עוזר במכירות, אך לא בגלל האסתטיקה שבו, אלא כמייצג בעינינו את השאיפה שלנו כבני אדם (ולא בהכרח רק כצרכנים) לייצר ולהוות חלק ממשפחה אוטופית.

ניתן לראות זאת אף כיום בחנויות כדוגמת איקאה המסדרות את הפריטים כבסלון או כבכל חדר בבית, בו מגוון הפריטים והיחסים ביניהם מייצגים בתודעת הצרכן את האוטופיה של מבנה המשפחה. ובכך בהחלט עוזרים ברמת המכירה והשיווק לעורר סימפטיה ורצון אצל הצרכן להיות בתוך מבנה "משפחתי" שכזה כפי שמוצג לו, על ידי קניית אותם פריטים.

כך, שאם ניתן לראות את הסידור בין הרהיטים בבית כמייצגים את בני המשפחה ואת היחסים ביניהם, כפי שטוען בודריאר, ניתן גם בהחלט לחקור ולנתח את מערכות היחסים הללו בין הרהיטים או בין חפצים ולהסיק ממערכות יחסים אלה – על מערכות היחסים בין בני האדם ולהפך – כיצד מערכות היחסים בין בני האדם משפיעות על מערכות היחסים בין החפצים. כאמור, בעבודה זו אצמצם את היריעה שמדבר עליה בודריאר ואדון רק בשניים – כיצד מערכת יחסים בין שני בני אדם, או סיטואציה של מערכת יחסים בין שניים, משפיעה על מערכת היחסים בין שני מוצרים.

 

המיטה הזוגית – מקרה מבחן כהקדמה למוצרים זוגיים והתפתחותם

המיטה, בתחילת דרכה החלה בתור סידור של ערימת קש או חומר רך על הרצפה, משם ההתפתחות העיקרית שלה הייתה הרמתה מעל הרצפה בעזרת קונסטרוקציה בעלת רגליים ובעלת מסגרת שתכיל את החומר הרך, שעם השנים הפך להיות המזרן שאנחנו מכירים כיום[3]. אך בד בבד, ההבנה של הקשר בין בעל ואישה, הוליד את המיטה הזוגית, כאלמנט המחבר בין שניים – שאף הוא עצמו – חיבור בין שניים. כפי שכותב פרופ' ברייס ד'אנטרס בהקדמתו לספרו של מל באיירס "50 Beds", "המיטה הזוגית הינה הצהרה על המחויבות והיציבות של מוסד הזוגיות"[4] חיבור של שתי מיטות יחד הוליד את המיטה הזוגית כאובייקט המשרת שניים. לצורך ענייננו כאן, אובייקט זה ייקרא אובייקט זוגי, שכן הוא מקיים חיבור מתבקש של שני אובייקטים לשני משתמשים.

אך המיטה הזוגית גם מעוררת פנים נוספים במערכת היחסים שנוצרת, שכן, ברגע שנוצר מצב של שטח משותף, צריך להתקיים דיאלוג של שיתוף בשטח זה. מי מבני הזוג יספח לעצמו איזה צד של המיטה, מתי בני הזוג ישנו מחובקים, מתי לכל אחד יש את הצד שלו, וכמובן – כמה "צד" יש לכל אחד מהם.

עם המיטה הזוגית גם באה השמיכה הזוגית, אשר כוללת בתוכה את כל האספקטים של שיתוף המוזכרים לעיל בעניין המיטה הזוגית. כלומר גם השמיכה הזוגית וגם המיטה הזוגית יצרו עוד רבדים במערכת היחסים בין בעל ואישה, הן מבחינת התחשבות, התפשרות בין בני הזוג וכולי, והן מבחינת התקרבות גדולה יותר בין בני הזוג.

לשם השוואה, ניקח מצב בו ישנים בני הזוג כל אחד במיטתו, קרובים ככל שיהיו אחד לשני. במצב שכזה אין ביניהם אינטראקציה, שכן לכל אחד שטח פרטי משל עצמו, נחלה משל עצמו, עם פריטים נלווים (כגון שמיכה וכרית) משל עצמו. אם ירצו בקרבה פיזית, ייאלץ אחד מבני הזוג להצטרף אל בן הזוג האחר בנחלתו הפרטית. בשל הגודל הפיזי הקיים במיטת יחיד, ייווצר סוג אחר של מערכת יחסים, פחות ידידותית לזוג משתמשים.

 

מערכות זוגיות בסיסיות בעיצוב

זוגות בסיסיים המקיימים מערכות יחסים – יעה ומטאטא המשתפים פעולה למען מטרה משותפת, וכמוהם גם סכין ומזלג, קערה וכף, קנקן וכוס, שקע ותקע, ועוד. כל אלה והמוצרים הבאים שאציג הם מוצרים שמובאים כקבוצה בסיסית וראשונית שעוזרת להגדיר את העיצוב הזוגי, ולטעון כי בשדה העיצוב מתקיימת מחשבה זוגית מאחורי מוצרים רבים.

Love Seat – ספה דו מושבית

באנגלית, שמה של הספה הדו-מושבית נקרא Love Seat המרמז גם כן, על איזו שהיא מערכת יחסים שנוצרת כאשר ספת היחיד הוכפלה והפכה למכילה שני אנשים.

אמנם בתחילת הדרך של ייצור הספות הללו, בסוף המאה ה-17, תחילת המאה ה-18, הספה הייתה מיועדת לשמלות הרחבות של אותה תקופה. אך החל מהמאה ה-19 החלו לייצר את הספות הללו תחת הייעוד של הדואליות שבהן, כלומר, מיועדות לזוג. כזה המקשר בין שני אנשים, ומייצר סוג של מערכת יחסים, קרבה, ואף מייצג איזה שהוא קשר, בהתאם לאותה תקופה, בין השניים היושבים עליה[5].

כיסא ושולחן

הכיסא והשולחן מייצגים בעיניי איזה שהוא אייקון בסיסי בכלל ובעיצוב בפרט כמייצגים מערכת יחסים בין אובייקטים, הן מבחינת המשתמש, והן מבחינת האובייקטים עצמם.

במקרה של שולחן "סטנדרטי" (לא מתקפל למשל), המיועד לעבודה או לאוכל, השולחן מקובע במקום בדרך כלל, ואילו הכיסא זז סביבו. כלומר, הכיסא הוא זה שקובע את התצורה של השניים (בעזרת המשתמש כמובן), הוא זה שמתיק את עצמו ממקומו כדי לאפשר למשתמש תנוחה כזו או אחרת, לא רק בעצם הישיבה שלו באופן כללי, אלא בסוג הישיבה שלו מול השולחן, אם זה מאפשר לו להניח את רגליו על השולחן, להשעין רק רגל אחת אל מול הקנט של השולחן, להשעין מרפקיו על השולחן, לעשות עבודה ממרחק קטן מול השולחן (כשגם אכילה לצורך עניין זה היא סוג של עבודה), ואם זה לתפוס מרחק מהשולחן כדי לראות את הדברים מפרספקטיבה.

בכל המצבים הנ"ל, בהם המשתמש מגייס את שני האובייקטים – השולחן והכיסא, למען פעולה כזו או אחרת, ומציב אותם בצורות שונות כדי שישרתו את צרכיו, באופן מוחלט, הכיסא הוא זה שמניע את עצמו מסביב לשולחן, הוא זה שעושה את העבודה, בעוד השולחן הוא סוג של שותף שקט, לא מניע את עצמו, ולא משנה את עצמו לשם הסביבה. באופן ויזואלי – השולחן הוא גם יותר גדול, יותר כבד, הן פיזית והן ויזואלית, מאשר הכיסא. כלומר, גם ויזואלית, השולחן הוא בעל נוכחות גדולה יותר מאשר הכיסא, ולכן יש פחות רצון מצד המשתמש להזיז אותו.

יש להדגיש שעצם האייקוניות של הכיסא והשולחן כזוג היא לאו דווקא כמייצגת את הזוגיות המושלמת בין גבר לאישה. נהפוך הוא, במקרה הזה של כיסא ושולחן ישנו צד ברור במערכת היחסים שהוא החזק, השולט, כמעט אפשר להגיד "לא טורח" בשביל מערכת היחסים למעט הנתונים הבסיסיים שבו (למשל – הנישה בתחתית השולחן שמייצרת מקום לכיסא), ואילו הצד השני הוא הרוקד סביב בן זוגו, והוא בעצם כמעט לבדו יוצר את המערכת היחסים הנוצרת בין השניים. ניתן כמעט להשוות זאת למערכת יחסים שבין אדם לבובת אדם קפואה שלא מסוגלת לעשות דבר מלבד להיות שם.

 

סוגי מערכות יחסים

בפרק זה אציג את ארבעת סוגי היחסים העיקריים שמצאתי לנכון לדון בהם – מערכת יחסים בין הורה וילד, מערכת יחסים הטרוסקסואלית, מערכת יחסים הומוסקסואלית, ומערכת יחסים בין מורה ותלמיד. על פי הערכים שהם מקיימים אנתח מאוחר יותר את מערכות היחסים בין האובייקטים הנבחרים בפרק 4. בניתוח מערכות היחסים אתייחס לנקודות הבאות:

·         מה כל אחד מהצדדים נותן למערכת היחסים?

·         האם הצדדים שווים באופן רשמי, הגדרתי, או בפועל, או שמא בכלל לא?

·         במידה והצדדים אינם שווים – האם יש בהכרח אחד שהוא "מעל" השני, כלומר, יותר חזק, יותר משמעותי, יותר חשוב למערכת היחסים?

 

הורה-ילד

על פי לינט מגאניה, ישנם ארבעה סוגי מערכות יחסים בין הורים לילדים:[6] 

[1] מערכות יחסים בטוחות – בהן הילד מרגיש שהוא יכול להסתמך על הוריו, והוא יודע שהם יהיו שם כאשר הוא יזדקק להם.

[2] מערכות יחסים הימנעויות – בהן הילדים לומדים לטפל בעצמם שכן הם אינם יכולים להסתמך על הוריהם.

[3] מערכות יחסים אמביוולנטיות – בהן ההורים לעתים נענים לצרכים של הילד ולעתים לא, והילד נמצא ברדיפה מתמדת אחר תחושת הביטחון ומנסה להבין באילו מצבים ההורים נענים לצרכיו ולשחזר את אותם מצבים.

[4] מערכות יחסים לא מאורגנות – בהן הילד לא יודע למה לצפות מהוריו.

 

בעבודה זו אתייחס לאידיאל של מערכות היחסים בין הורים לילדים – כלומר, מערכות היחסים הבטוחות, בהן הילד נתמך על ידי הוריו, הוא מקשיב להם, מתחנך על ידם, מבקש ומקבל תשומת לב, מסתמך עליהם, נזקק להם ומחפש אצלם מחסה.

תפקידם של ההורים הוא לטפל בילדיהם, החל מהצורך הבסיסי שלהם בהישרדות וכלה בהקניית חינוך, דרך וערכים. הילד לעומת זאת מחפש את צלו של המבוגר, את החברה שלו והרגשת הביטחון שהוא נותן לו הן בשל גודלו, והן בשל היכרותו עם העולם.

במחקר של ר. תומפסון מ1998 בהקשר לפסיכולוגיה של הילד הוא טוען כי הילד חווה מערכות יחסים לראשונה במשפחה ובראש ובראשונה עם הוריו. האינטראקציה היומיומית של ילד עם הוריו בין אם בקונפליקטים, משחק, התמודדות רגשית ועוד, מהווים כמין מעבדה לילד דרכה יבנה את ערכיו למערכות יחסים שיבנה בעתיד.[7] מכאן ניתן לומר שאינטראקציות אלה גם יוכלו לשמש בעבודה זו כאחת המעבדות לצורך בחינת מערכות היחסים ה"הוריות" הקיימות במוצרים, אם במוצרים כמו ה "Mama Mia" של Nordprodukt, בהתכרבלות ידו של הילד בתוך ידו הגדולה של המבוגר כבמחסה, ואם במוצרים כמו "x+x=1.5" של pickle-Pampanel ו "Dance Shoes" של Aamu Song שבהם עצם השימוש באותו מוצר בקנה מידה שונה, של גדול וקטן, נותן לנו תחושה של אדם גדול ואדם קטן, וליתר דיוק, של הורה וילד.

במסגרת מערכת יחסים הורית זו, ניתן להסתכל גם על סוג מערכת יחסים קצת אחרת שהיא אמנם עם מאפיינים אנושיים, כביכול הוריים באופיים, אבל רק מבחינת אחד הצדדים – והמדובר הוא במערכת היחסים בין ילד לאובייקט מעבר, שמקבל לא פעם תכונות אנושיות בעיני הילד.

תינוק מתחיל את החיים כאמור, במערכת יחסים ראשונית – זוגית, עם ההורים, ובעיקר עם האם, הן מתהליך ההיריון עצמו וכלה בליווי של האם לכל אורך הדרך.[8] כך כאשר הילד הולך לישון, הוא רוצה עוד מישהו לידו שיגן עליו, שירגיש שהוא לא לבד – וכך הילד נקשר לדובי, בובה, או חפץ דומם מסוים כמו שמיכה. בשנות החמישים הציג  ד. ו. ויניקוט את הביטוי "אובייקט מעבר" כאובייקט הראשון המשרת ילדים בגילאים 1-6 ונמצא בבעלותם. הוא קבע שילדים בגילאים אלה נקשרים לאובייקט חיצוני כמו דובי , שמיכה או צעצוע כלשהו. זהו בעצם האובייקט הראשון שהוא "לא אני" והוא מייצג בין השאר את האהבה והביטחון שנותנת לו האם.[9] הקשר הזה בין הילד לאובייקט המעבר גם יכול לתפקד כפיצוי על היעדר האם או ההורה המלווה את הילד בתהליך גדילתו, אף אם מדובר בשעות ספורות של הלילה. לעתים החפץ יכול להעיד לאו דווקא על היעדר, אלא להוות מעין סימולציה של החלפת תפקידים של העולל עם אימו, שכן עם בובה למשל – הוא הופך מהנזקק, המטופל – למבוגר האחראי במין מיקרוקוסמוס משל עצמו.

 

מערכות יחסים "רומנטיות/מיניות"

זוגיות הטרוסקסואלית

כמו בין הורים לילדים, קיימים אינספור סוגי מערכות יחסים בין נשים לגברים, אך אתייחס בעיקר לנקודות הבאות שמוזכרות בין השאר במחקרן של קוקרן ופפלאו מ-1985 "Value Orientations In Heterosexual Relationships", המציג סטריאוטיפים של נשיות וגבריות והן התנהגות של שני המינים בתוך הזוגיות[10] :

* האלמנטים הקיימים במערכת יחסים הטרוסקסואלית: משיכה, יחסי כוחות, היותם דומים אך שונים. סטיגמה של נשיות – עדינות, פסיביות, מובלות.

* סטיגמה גברית – החזק בטבע, המפרנס, המזין. על ידי שני הצדדים יש את הרצון לאינטימיות, הרצון לשותפות, והרצון לשתף, הרצון לעזרה, או לכתף מנחמת כשצריך, לאינטראקציה עם אדם נוסף ממקום אינטימי.

* הצורך במין, ובמגע פיזי. נקודות אלה יוצגו במקרים כמו Two of a Kind של Frederik Roije, העוסק בטקס הנישואין, ומדגיש שוויון מצד אחד, אך עם ייחודיות של כל אחד מהצדדים, והשלמה של שני הצדדים, ובמקרים כמו Hug Chair של Ilian Milinov שמדגיש את הסטריאוטיפ של האישה הנתמכת היושבת על הגבר התומך.

זוגיות הומוסקסואלית

במחקר שנעשה על ידי לורנס א. קורדק בשנות השמונים, הוא חקר רבות את מערכות היחסים ההומוסקסואליות והשווה אותן למערכות יחסים הטרוסקסואליות. הוא הסיק כי באופן בסיסי מערכות היחסים ההומוסקסואליות פועלות על בסיס אותם עקרונות שבהן פועלות מערכות היחסים ההטרוסקסואליות למעט העובדה שמערכות היחסים ההומוסקסואליות שמות דגש יותר על אוטונומיה של כל אחד מהצדדים בזוגיות. זוגות הלסביות אף הוסיפו כי יש ביניהן יותר אינטימיות בנוסף למתן האוטונומיה האחת לשנייה, ויותר שוויון בין הצדדים מאשר בני זוג הטרוסקסואליים.[11]

קורדק גם ציין כי קיימת היררכיה במערכות היחסים ההטרוסקסואליות – כאשר הגבר הוא החזק יותר. דבר זה גורם  באופן ברור למערכת היחסים ההטרוסקסואלית להיות בלתי שוויונית, אף על פי שהיא מתיימרת להיות שוויונית וזאת להבדיל מהשוויוניות במערכות היחסים ההומוסקסואליות הנובעת מעצם עמידתו של אותו מין בשני צדי המתרס. בנוסף, ההיררכיה הזאת, לפי קורדק, מביאה לעוינות במערכת היחסים, במיוחד מהצד הנשי, מכיוון שיש להן פחות כוח מאשר לגברים.

ברבות מהדוגמאות שאראה בהמשך קיים קשר של "1+1", כלומר, חיבור של שני מוצרים אחד לשני והפיכתם על ידי כך למוצר חדש, אך במוצרים כמו ה-"Smitten-Mittens" של James Lawrence ו- "Um Was es Nicht Geht" של Pixelgarten, אף על פי שאין בהם עיסוק קונספטואלי ספציפי בזוגיות הומוסקסואלית, ניתן לשוות להם ערכים הומוסקסואליים מהפן השוויוני, כפי שאנחנו רואים מההגדרה הנ"ל, בצורה בה המוצרים מקיימים את אפקט ה"1+1" – במקרים אלה מדובר בשני מוצרים זהים לחלוטין שלא כמו במקרים אחרים השונים בדרך כלל האחד מהשני בגודל או בפרטים שונים.

 

מורה-תלמיד

לרוב כאשר מדובר על יחסים שבין מורה לתלמיד, נהוג לחשוב על כמה המורה משפיע על התלמיד, ואכן – היחסים שבין המורה לתלמיד משפיעים רבות על תלמידים, במיוחד ב-12 שנות הלימוד הבסיסיות. הן משפיעות על התלמידים הן מבחינה התנהגותית, הן מבחינת הישגים אקדמאיים, אמביציה וכולי, והן מבחינת הרגשת שייכות במסגרת הבית ספרית.

אך כפי שפיקסו נהג לומר – "המבוגרים אינם צריכים ללמד את הילדים לצייר. הם צריכים ללמוד מהם". כלומר, אמנם התפקיד העיקרי של היחסים בין מורה לתלמיד הוא מעבר עיקרי של מידע, חינוך, וערכים מהצד של המורה לצד של התלמיד, אך כמו כל מערכת יחסים, גם לזו יש "ריקושטים" ופידבקים, ולתלמיד בעצם יש הרבה מה ללמד את המורה, דווקא בגלל חוסר הידע שלו, בגלל התמימות ובגלל חוסר הקיבעון שלו לקונספציות, למסגרות, ולתבניות. בכך, הוא יכול להקנות למורה דרך מבט חדשה לאותם ערכים ישנים שמצויים אצל המורה.

ההוגה פאולו פריירה, במשנתו, הציע שהמורה והתלמיד ילמדו ביחד, באמצעות דיאלוג[12], ומבקש שהמורים יחשבו במושגים של מורה← תלמיד ותלמיד← מורה, כלומר, בין השאר, מורה אשר לומד ותלמיד אשר מלמד.

כך שבעצם במערכת היחסים הזו נוצר סוג של מעבר מידע וערכים בצורה הבאה:

מורה ← לתלמיד ← ובחזרה למורה.

 

קריטריונים לניתוח עבודות זוגיות

·         האם המוצר הוא פונקציונאלי? במידה וכן – האם הפונקציה עונה לצרכי המשתמש?

·         האם המוצר הוא קונספטואלי? במידה וכן – מה הוא מייצג?

·         מהי הטכניקה של יצירת המוצר הזוגי? האם היא בכלל שונה מטכניקה של ייצור מוצר "רגיל"/יחידני? (למשל הוספה של שני אובייקטים מאותו סוג או אובייקטים שונים כדי ליצור כפילות במוצר שתעיד על זוגיות).

·         האם המוצר עומד בפני עצמו כזוגי או שרק המשתמש/ים הופך/ים אותו לזוגי?

·         האם המוצר מתחבא מאחורי היותו מוצר רגיל או שהוא "זועק" את הזוגיות שלו החוצה?

·         במידה ויש כפילות במוצר (שני מוצרים או על מוצר שבדרך כלל עומד עם עוד מוצר), האם צד אחד של המוצר עומד בפני עצמו או שמא הוא מתקיים רק עם בן הזוג שלו?

·         במידה וצד אחד של המוצר אכן מתקיים לבד, האם הוא מקיים את אותה פונקציה או לחילופין משדר עדיין את אותה הזוגיות? או שמא הוא נשאר בודד? (בנקודה זו ייבדק האם האובייקט מקיים פונקציה אחרת במצב הבודד או לחילופין משפיע בבדידות שלו גם על המשתמש).

·         האם המוצר היחידני הנ"ל (האחד מן השניים) יכול להתקיים עם בן זוג אחר? או שהוא ייעודי לאותו בן זוג מקורי? אם כן – איזה סוג יחסים אחרים יכול אותו מוצר לרקום? האם היחסים החדשים הם באותה רמת זוגיות כמו עם בן הזוג המקורי?

·         האם המוצר הזוגי ראוי לייצור, או לחילופין בר ייצור וראוי לפיתוח ומכירה בשוק הצרכנים?

·         בין אם המוצר נוטה לכיוון כזה או אחר של קונספטואליות או פונקציונאליות – איזו סיטואציה זוגית המוצר ו/או הקטגוריה של המוצר מזכירים ברמה המטאפורית? לאיזו נישה של זוגיות הם נכנסים? (הורה-ילד, גבר-אישה וכולי).

 

מוצרים זוגיים – חלוקה לקטגוריות וניתוח

המוצרים הזוגיים יחולקו לקטגוריות שונות של זוגיות וכל מוצר או קבוצת מוצרים (החופפים בסוג הזוגיות שלהם) ינותחו בהתאם לקריטריונים הרלוונטיים מהפרק הקודם.

החלפת תפקידים

תמונה 1

Sofie lachaert & Luc D'Hanis, Anamorphosis, 2008

 

המוצר טומן בחובו "הפתעה", שכן הצלחת לבדה אינה ברורה כל כך, אולם עם הופעת בן זוגה – הגליל המרכזי, הם שניהם ביחד הופכים את התמונה לברורה יותר, תרתי משמע. יש כאן שני אספקטים של זוגיות המוצעים לנו – האחד – שיתוף הפעולה של השניים, בשימוש כל אחד בתכונותיו, והשני – היפוך התפקידים בין השניים. במצב רגיל של צלחת עם עיטורים ובמרכזה צילינדר, אנחנו נראה את העיטורים בצורה מכווצת בגלל הרפלקציה של האור על הגליל. מה שנעשה במוצר הנ"ל הוא שימוש בנתון הזה של מערכת היחסים או "שיתוף הפעולה" שבין שני המוצרים, ונעשה בו היפוך. במקום שמערכת היחסים תיקח את העיטורים שעל הצלחת ותיצור בהם עיוות – נוצר עיוות מסוים, הפוך בכיוונו, בצלחת (מתיחה), וכאשר מניחים את הגליל, "העיוות" שבהשתקפות האור יוצר לנו את התמונה השלמה. דבר זה יכול להתקיים רק עם מוצר גלילי רפלקטיבי, שכן העיוות שנעשה על העיטור בצלחת נעשה בצורה הפוכה לעיוות המתקיים על מוצר גלילי – כלומר, העיוות מיועד לבן זוג מסוג אחד בלבד.

נראה כי בשיתוף הפעולה הזה נוצרת זוגיות שבה מינוס ומינוס שווה פלוס. כלומר, העיוות שבצלחת בשיתוף נכון עם העיוות הוויזואלי שיוצר הגליל נותן לנו תמונה מושלמת.

המוצר אמנם איננו פונקציונאלי בהכרח בזוגיות שלו, אך כצלחת הוא ממשיך לקיים את התפקיד המסורתי ה"רגיל" שלו.

בזוגיות זו יש לנו שני מוצרים, האחד בצורתו המקורית – יכול להיות כוס, קנקן, בקבוק או מלחייה, ובלבד שיהיה גליל רפלקטיבי, והשני הוא הצלחת בצורתה הבסיסית הנושאת עיטור שעליו נעשתה איזו שהיא דפורמציה. הטכניקה הן של העיטור והן של הצלחת הן אותן הטכניקות הרגילות בהן משתמשים, ואילו רק החישוב במתיחה של הדמות הוא שיצר לנו את הדיוק המושלם מול חישוב העיוות שיוצר הגליל.

בעצם, ניתן לעשות שימוש רגיל בצלחת ללא הגליל, וזו יכולה לעמוד בפני עצמה ולקיים את הפונקציה הראשונית והברורה שלה. אך לאחר הידיעה כי קיים לה בן זוג אשר יוצר מחזה מופלא, עצם היותה עומדת לבדה נותן לנו את התחושה, בעיקר בזכות אותו עיטור לא ברור, שיש לצלחת הזו בן זוג סמוי, סוג של שותף שקט שמשלים אותה. ניתן להשוות זאת לאקורד שבא לפני אקורד הסיום, הוא האקורד שמוביל את המלודיה לפיתרון ולסיפוק של אקורד הסיום. כך גם הצלחת כשהיא עומדת לבדה משאירה את המשתמש בסוג של מתח ועניין לא פתורים עד להופעת אותו שותף שקט.

משום כך – הגיוני בהחלט לייצר מוצר שכזה, והוא אף נמצא במכירה תחת המותג של Droog. אין ספק, כמובן, שתהיה הבדלה חד משמעית בין השימוש הפונקציונלי שלו כצלחת, לבין הזוגיות הקונספטואלית שלו כצלחת וגליל.

ניתן להשוות את סוג החלפת התפקידים הזה והחלפת תפקידים בכלל במסגרת קבוצה זו של מוצרים זוגיים – לטרנסג'נדריות. על פי כתבה של אלישע אלכסנדר בנוגע לBDSM (יחסי שליטה, קשירות, סאדו-מאזוכיזם) וטרנסג'נדריות: "החלפת תפקידים מגדריים היא משהו שנפוץ מאד בBDSM, כאשר הגבר נחדר ו/או האשה חודרת... לנשים יש לגיטימציה להיות טופ (שולטת/חודרת) ולגברים יש לגיטימציה להיות בוטום (נשלט/נחדר)".  על פי Torkild Thanem and Louise Wallenberg בעבודתם המתייחסת לטענותיו של הפילוסוף ז'יל דלז, אמנם הנשים לא בהכרח שואבות כוח מהמצב הזה של השליטה, אלא זהו מצב שהן כמעט נכפות אליו, אך החלפת התפקידים הזו אכן מתקיימת[13].

סיטואציה זו עוסקת גם היא בהחלפת תפקידים – בכל הקשור למיניות והקשרה, מאוד בדומה לצורה שבה מתחלפים העיטור שבצלחת והגליל בתפקידיהם.

 

מוצרים שמיועדים למצבים זוגיים ספציפיים

כמוצרים שכאלה – הם יותר פונקציונליים מחד, אך מאידך – בגלל העמקתם הרבה בסיטואציה ספציפית, חסרה להם היכולת להתמודד עם סיטואציות נוספות שנדרשות ממוצר שכזה, כלומר – הם ספציפיים מדי ולכן פחות שמישים ברמה המסחרית.

 

תמונה 2

Ilian Milinov, Hug Chair, 2007

 

הכיסא "Hug chair" נראה בתחילה כמו עוד סוג של אובייקט ישיבה שלא ברור בדיוק איך מתיישבים עליו. אך מתברר שהוא מיועד לישיבה של שניים, האחד על השני, או כפי שאנחנו יותר מכירים – האחת על ירכו של השני. הכיסא לוקח סיטואציה ספציפית מאוד של בחורה שיושבת על ירכו של בן זוגה, ונותן להם את הנוחיות לעשות זאת על ידי הצפת הבחורה מעל ירכו של הגבר. הפונקציה כאן היא ברורה למדי, אך בכל זאת מועבר כאן איזה שהוא מסר של התעמקות של העיצוב וטיפול גם בסיטואציות הקטנות שחולפות על פנינו.

אובייקט זה אינו זועק לנו בתחילה את עיסוקו בסיטואציה זוגית, אלא דורש מאיתנו לחשוב, ואולי אף לנסות ולהתיישב כדי להבין באיזו סיטואציית ישיבה בדיוק עסק המעצב. ואולם, כפי שאנחנו רואים, ניתן גם להשתמש בכיסא כפלטפורמה ללפטופ, ואכן הוא יהיה שמיש ואף נוח, אך אין ספק שבהשוואה לאישה שיושבת על ירכה של בן זוגה – סוג ה"זוגיות" השני לוקה בחסר ומרגש הרבה פחות בגילויו. כמובן שבשל היות המוצר עוסק בסיטואציה נדירה בהתייחס לכמות זמן הישיבה של המשתמשים בצורה כזו, אין באמת צידוק לייצור של כיסא שכזה, ודווקא הפונקציה שלו כפלטפורמה ללפטופ מוצדקת יותר לייצור, אך כאמור – כמוצר שכזה, בהשוואה למטרה המקורית, הוא כבר לא מצדיק את העיצוב וההשקעה.

 

תמונה 3

Com.pa.ny, Dance Shoes, 2007

תמונה 4

James Lawrence for Oofcollective, Smitten-Mittens, 2007

 

תמונה 5

Nordprodukt, Mamamia, 2007

תמונה 6

Pixelgarten, Um was es nicht geht, 2009

 

גם בתוך הקבוצה הזו שמאופיינת בין השאר בהיותה אקססוריז או פרטי לבוש כאלה ואחרים, מתקיימים תתי קבוצות, כאלה המושכים לכיוון הזוגיות בין גבר לאישה, וכאלה המושכים לכיוון זוגיות של הורה וילד. שני סוגי הכפפות והנעליים הם בהגדרתם מתייחסים לפונקציה מסוימת, אך כמו בכיסא ה-"Hug Chair" של Milinov, גם הם לא באמת מצדיקים את קיומם רק על פי הסיטואציה הספציפית הקטנה הזו. אך גם כאן ניתן להבדיל. בעוד שב-"Mamamia" ישנה גומחה קטנה המאפשרת לילד להכניס את ידו מתי שיתחשק לו, והכפפה עדיין מתפקדת ככפפה לכל דבר גם כאשר היד שלו לא נמצאת שם, את ה-"Smitten-Mittens"  לא ניתן ללבוש כיחיד, כלומר, ניתן ללבוש אותן רק כאשר שני בני הזוג לובשים אותם ואכן הולכים יד ביד במהלך כל השימוש בהן. כלומר, נוצר מצב שהמשתמשים פחות נותנים יד רק מרצונם, אלא הם מחוייבים לא להיפרד. גם את נעלי הבית עדיין ניתן לנעול גם כאשר לא רוקדים איתן, אך בשל צורת העיצוב שבהן – זה ייראה מאוד מגוחך ללכת עם נעליים שכאלה כאשר הם לא בשימוש שני הצדדים. הקפוצ'ון הכפול כמובן הוא נטול פונקציה ממשית לחיי היום יום, אלא יותר קונספטואלית ברמת הקרבה והאינטימיות בין שני האנשים, לתת להם את הספייס שלהם. ניתן להשוות זאת לילדים שבונים אוהל מסדינים בתוך החדר, כלומר – מצמצמים את החלל בצורה כזו שהמרחב האישי המוקטן יוצר אינטימיות להתקשרות בין הצדדים, פרטיות ובריחה מהעולם החיצון.

מלבד ה-"Mamamia" כל האובייקטים הנ"ל נעשו בצורה פשוטה של הוספה של "1+1" – אם בהדבקת נעליים של ילד על נעליו של מבוגר, אם בתפירה של שני קפוצ'ונים ואם בתפירה של שתי כפפות אחת לשנייה. כך, באופן ברור הם מיועדים לשניים ובגלל הגדלים ניתן גם לראות מיד לאיזה סוג של שניים – אם זוג בהקשר רומנטי או זוג שהוא מבוגר וילד. ב-"Mamamia" הייחודיות היא כאמור שנוצר עוד כיס (ולא חיבור של עוד כפפה) שיכול להיות אנונימי מצד אחד, ויכול גם להכיל את ידו של הילד מצד שני. וכך הוא כאמור יכול להתקיים גם מבלי לקיים את הזוגיות המיועדת והוא אינו מסגיר בבירור את היותו מוצר זוגי כמו המוצרים האחרים, אך בהחלט מרמז על כך.

בגלל השימוש של חיבור פשוט ובסיסי ("1+1") במוצרים המדוברים, ברגע שנפרק אותם, יהפוך כל אחד מהמוצרים לתצורתו הקודמת, וישרת את הפונקציה הראשונית והבסיסית שלו – שהיא שימוש אישי. ניתן לומר לגבי התוספת הבסיסית של 1+1 במוצרים האלה שהם מתקיימים כזוג גם בלי השימוש בהם. אמנם מדובר בפרטי לבוש – כפפות, נעליים וכדומה, אך דווקא בגלל שכל כך ברור למה הם משמשים, ובגלל היחסים הברורים מאוד שיש להם מבחינת הגדלים (נעל גדולה מול נעל קטנה למשל), הם, כמוצר בפני עצמו, יכולים להוות קונוטציה לפסל של אב ובן (בדוגמה של הנעליים) או חבר וחברה (בדוגמה של הכפפות). ה-"Mamamia" יותר דומה לצלחת ב-"Anamorphosis"  במובן הזה שהכפפה אמנם יכולה להתקיים ככפפה רגילה למבוגר, אך היא מקבלת ערך מוסף מרבי כאשר היא בשימוש על ידי שני הצדדים.

 

תמונה 7

Mongoose Studio, Fuwapika Love Bench, 2006

 

המוצר כשלעצמו הוא ספסל די אנונימי, אולם הייחוד שלו מתבטא באינטראקטיביות שבו, כלומר – הוא בעצם מדגיש את החום או הקור שנמצאים בין שני בני זוג שיושבים האחד ליד השני. המוצר הוא אמנם פונקציונאלי שכן ניתן לשבת עליו בקלות, אך הקונספט שבו הוא הרבה יותר בולט – החום והקירבה הפיזית בין בני הזוג מלווים ומחוזקים על ידי הספסל ביצירת אווירה נינוחה, לעומת ישיבה מרוחקת שמודגשת על ידי אור כחול וקר.

הספסל מתקיים גם מבלי להתייחס לסיטואציה הזו, אך לא כמוצר זוגי. החוזק שלו מתבטא בכך שהוא אוטומטית מקשר בין שני היושבים; לא פעם אנחנו מתיישבים ליד אדם זר, או מכר רחוק כפי שקורה באוטובוס למשל, או בתור לקופת חולים, ולא תמיד ישנה אינטראקציה בין היושבים. הספסל הזה מחייב יצירת אינטראקציה בין היושבים, בין אם אינטראקציה מרוחקת, ובין אם אינטימית, אך בכל אופן הוא מדגיש ביניהם את הקשר הקיים, אותו קשר שלפעמים אנחנו מסוגלים להתעלם ממנו על אף הישיבה הכל כך קרובה אחד לשני.

 בהקשר זה ניתן לראות שספסל זה מנסה להגדיר מחדש את הקשר בין היושבים עליו כפי שקרה במקרה ה Love Seat שדובר עליו קודם, שהיה מיוצר כמייצג את הקשר שבין שני היושבים עליו.

 

תמונה 8

Marc Owens, Tandem Umbrella, 2007

 

המעצב ייעד את המטריה לזוגות שהם "בלתי נפרדים", מה שאכן יכול להתקיים במוצר מסחרי כביכול, אך מעבר לכך – להבדיל מה- "Smitten-Mittens" שבהן הזוג פשוט דבוק אחד לשני, הזוגיות שמשדרת המטריה הזו היא בכך שלא רק שהזוג נמצא ביחד כל הזמן, אלא הם גם אחראיים אחד לשני, הם עובדים בשיתוף פעולה, ותלויים האחד בשני. הם שניהם ביחד מקיימים את ה"קונסטרוקציה" של המטריה, וכך ביחד הם עובדים כדי להגן על שניהם מפני הגשם. המטריה מורכבת בעצם מאיחוד קונסטרוקציה של מטריה קונבנציונלית לצורניות קצת יותר מורכבת, אך גודלה ושני מוטות האחיזה שבה נותנים לנו להרגיש כאילו מדובר באיחוד פשוט של שתי מטריות. בשל שתי הידיות והגודל – ברור שהמוצר מיועד לשניים. ייתכן ודווקא בגלל הפונקציונליות והייעוד הכל כך ברורים שלה חסר למטריה איזה שהוא מסר זוגי ברמה גבוהה יותר, והיא עומדת בפני עצמה כמוצר שמיועד לשרת זוגות שהולכים יחד תחת הגשם ותו לא.

 

תמונה 9

Bkm, OneSquared, 2004

 

הספסל הוא מעט יותר גדול מכיסא רגיל, והוא עוסק בין השאר ב"שלי-שלך", איך מתקיים שיתוף הפעולה שבין שניים שהמקום שיש להם הוא קטן יותר משניהם, איך הופכים סיטואציה בעייתית של התנגשות בין שניים לאפשרית, על ידי הסכמות הדדיות ושיתוף פעולה. ניתן לומר שהכיסא הוא כמעט פוליטי במהותו על אף שכמובן הישיבה בו היא אפשרית גם בצורה יחידנית, וגם בזוג. הכיסא גורם לשניים היושבים עליו לדון ביניהם כשווים.

האובייקט נוצר כסוג של שילוב בין ספסל (המושב) לכיסא (המשענת והרגליים), אך הוא בעצם מוצר אחד ולא תוספת של שני כיסאות.

כמעביר מסר, דהיינו, ככיסא לסדנאות העוסקות בשיתוף פעולה בין בני זוג, או כתרגיל בהסברה לזוגות על הסיטואציה של פתרון בעיות כשווים במערכת יחסים, ניתן לראות את האובייקט הזה מיוצר. אך מצד שני ניתן לראות בו יותר כאובייקט אמנותי כמעט, שכן רק על פי המראה והגודל של הכיסא הוא כבר מעורר בצופה סוג של בעייתיות – איך יושבים עליו? האם הוא אכן מתאים לשניים? מיד מתעוררות שאלות רבות בקשר לאופי הישיבה שמצד אחד קוראת לזוגיות ומצד שני לא מספקת לה את התנאים הנדרשים.

 

תמונה 10

Frederik Roijé, Two of a Kind, 2006

 

 

תמונה 11

Mey & Boaz Kahn, Fragile – Salt & Pepper shaker, 2007

 

שני הפרויקטים הללו מיוצרים ונמכרים ושניהם משתמשים באפקט השבירה של המוצר החדש כדי לקבל את ה"שניים"- שני האובייקטים. בשני המקרים מתקבלים שני המוצרים כשהם מעט שונים ומיוחדים במינם, בדומה לפתית שלג, שכן אפקט השבירה הרנדומלי הוא זה שמייחד אותם. בשני המוצרים רעיון השבירה הופך את המוצר מלא שמיש לשני מוצרים שמישים, וכאמור – השבירה מייחדת את הזוגיות וההשלמה הקיימת בין המוצרים. במקרה של הטבעות ההשלמה המדויקת גם מחזקת את הפן הרומנטי של המוצר. בשל ההשלמה הייחודית הזו של השניים – שני בני הזוג מיועדים לקיים את הזוגיות רק האחד עם השני ולא ניתן יהיה להחליף אחד מהם בבן זוג אחר.

השילוב בין הזוגיות במוצרים האלה, אלמנט השבירה, והתצורה והפונקציונליות המקוריים שלהם, עשויים בחכמה; השבירה ב- "Fragile" יוצרת גם את הייחודיות וגם את החורים ליציאת המלח והפלפל, ואילו ב- "Two of a Kind" היא יוצרת את ה"אבן" הייחודית של הטבעת.

שני מצבים לאותו מוצר

תמונה 12

Ilian Milinov, SeatTable, 2002

תמונה 13

Benjamin Franklin, Chair/Ladder

 

סוג זה של זוגיות מתקיים בין שני מצבים שונים של מוצר. בכיסא שהופך לשולחן ישנו רובד יותר עמוק בקישור שבין המצבים של המוצר. השולחן והכיסא הם מוצרים המשלימים אחד את השני ומתקיימים ביחד. עם ההתנייה של המוצר להיות או שולחן או כיסא מתקיים כביכול מצב של זוגיות לא ממומשת. מבחינה פונקציונלית – האובייקט תקף כאשר מתקיים צורך בעוד כיסא או לחילופין בעוד שולחן, אך מכיוון שהאחד בא על חשבון האחר, ברמה הקונספטואלית הם לעולם לא יגיעו לזוגיות המתבקשת של זוגיות ברורה ומוכרת כל כך בשדה העיצוב/ריהוט.

במוצר השני לעומת זאת הסולם הוא בעצם סוג של הרחבה (extension) של הכיסא, כיוון שהכיסא משמש אותנו בעצם גם כסולם במקרים רבים, ובמקרה הזה הפיכתו לסולם הוא extension של הכיסא הרגיל לרגע, ושלא כמו במקרה הראשון, הצורך בסולם לא בא על חשבון הצורך בכיסא. ניתן לומר שהזוגיות שביניהם מתקיימת כפי שמתקיימת מערכת היחסים בין יד לבין חרב, או כל כלי אחר, בו הוא משמש כextension ואף מחזק את הפעולה הרצויה שהמשתמש רוצה לבצע.

שני המוצרים הנ"ל הינם פונקציונאליים לגמרי, אך אין ספק שה- "Chair/Ladder" מבצע את תפקידו טוב יותר מהאחר, והוא גם זה שכנראה יצליח מסחרית יותר (אף על פי שגם לאחר יש מקום רלוונטי כמוצר מסחרי). ואלה, על אף היותם פונקציונליים מאזכרים גם סוג של זוגיות ברמה הגבוהה יותר שכאמור, נמנע ממנה מלהתממש. כל המוצרים מורכבים בצורה מאוד חכמה על ידי סוג של חיבור בין שני חצאים ועוד קצת של שני מוצרים שונים כדי להפוך אותם לאחד שלם בכל שלב של המוצר, כלומר, בכל מצב המוצר נראה שלם בפני עצמו ולא כנטול בן זוג.

בהקשר נוסף של הזוגיות ניתן להסתכל על המוצרים הללו, ובמיוחד על ה- "SeatTable", כאמור, כמייצגים את שני צדי הזוגיות. אם ניקח את הזוגיות של כיסא ושולחן כפי שראינו במקרה המבחן, נוכל לדמות את ה- "SeatTable" לישות "הבוחרת" להיות פעם הכיסא ופעם השולחן.

ניתן להשוות זאת לטרנסווסטיט, או לחילופין לראות שהם כביכול אנדרוגיניים, ויש להם את היכולת "להתלבש" ולייצג בכל פעם צד אחר של מערכת היחסים.

מוצרים תחליפיים לבן הזוג

אי אפשר לדבר על זוגיות מבלי לעסוק גם בבדידות או בהיעדר בן זוג. מוצרים אלה, מתוקף היותם תחליף, הם בדרך כלל מוצרים יחידניים (להבדיל מדוגמאות קודמות של חיבורים בין שני אובייקטים). אלה הם מוצרים בעלי פונקציה ברורה, המתפקדים אל מול המשתמש ומהווים איזו שהיא השלמה לזוגיות אנושית. כך המוצר נעשה זוגי כאשר הוא הופך לפרטנר חלופי בזמן שהוא עומד אל מול בן הזוג הבודד. בשל התופעה המוכרת של בדידות ושל מקרים רבים של אי מציאת פרטנר לחיים (גם כאשר מדובר במצב זמני) בהחלט יש מקום בשוק למוצרים מסוג זה. אם נסתכל ברמה המינית, נוכל לראות שאכן קיימים מוצרים מוכרים בתחום של "השלמת זוגיות", כמו בובות מין מתנפחות וויברטורים או סוגי פאלוסים בצורות שונות.

 

תמונה 14

Alice Wang, Pet Plus, 2007

 

במשפחת אובייקטים זו ישנו שימוש בכלב אשר מתפקד בפני עצמו כחיית מחמד שלעתים מהווה תחליף לבן זוג קונבנציונלי. ישנו כאן "שדרוג" של אותו תחליף כלבי על ידי הקניית ערכים אנושיים לפעולות היומיומיות שהכלב מבצע או שהמשתמש מבצע איתו. כך יוצא שהטיול עם הכלב לעשות צרכים הופך לטיול יד ביד עם בן הזוג, ארוחת הערב של המשתמש ושל הכלב מאוחדים לכדי אזור שיתופי אחד בצורה שמקנה לכלב יותר חשיבות כבן זוג, ושמה אותו בגובה העיניים ובבגדים הולמים, וכדומה. באופן טבעי, כחלק מהיותו מוצר משלים, גם הוא "חסר", וככזה – בעומדו לבד, מורגש חסרונו של בן הזוג האנושי (בעיקר ברצועה עם היד).

 

תמונה 15

Noam Toran, Accessories for Lonely Men, 2001

 

תמונה 16

Alice Rosignoli, Pillove, 2008

 

כמו ב-"Pet Plus", גם במוצרים אלה ישנו ניסיון להביא את תחושת הבדידות לקיצה על ידי הוספת אלמנטים זוגיים לתוך החיים של היחיד. הייחוד באובייקטים של נועם תורן הוא שהם מחליפים את בן הזוג בסיטואציות דווקא הפחות נעימות, כמו השמיכה הנמשכת בלילה, או הנחירות והנשימות באמצע השינה. אלה הם מוצרים קרים ומכניים למדי, אשר באמצעים טכניים מקנים לנו קולות והרגלים "מעצבנים" של בן זוג פוטנציאלי. כך, אובייקטים אלה גורמים לנו לתחושה של בן זוג לזמן השינה (שיכול להוות את רגעי הבדידות המורגשים ביותר). לעומתו, ה- "Pillove"שמהווה גם כן תחליף בשעת השינה עושה זאת בצורה הנעימה והקונבנציונלית יותר, של הרגשה נעימה ורכה ככרית שגם ככה המשתמש ישן עליה. כאמור – בקטגוריה זו החפצים הללו מתפקדים כמוצר זוגי, כאחד מתוך שניים, רק כאשר הם נמצאים בשימוש, ובקונוטציה המתאימה של הזוגיות. בשני המוצרים הנ"ל זה קורה בזמן השינה.

 

תמונה 17

Matteo Cibic, Bedside Lamp, 2009

 

פרויקט זה משתמש במנורה סתמית כביכול כדי להסתיר ויברטור בתוכה. הוויברטור, מעצם הייעוד שלו הוא סוג של תחליף לבן זוג, והוא לעתים מוחבא באיזו שהיא מגירה או ארון. הוויברטור המדובר "בחר" במנורה כחלק מסביבת המיטה כדי להתחבא בתוכו, כך שהוא נמצא בין השאר בהישג יד. הזוגיות בין המנורה לוויברטור היא יחסית מקרית. כלומר, הוויברטור יכול היה להתחבא תחת רגלי המיטה או השידה או בכל דבר בעל אורך מסוים שנמצא קרוב למיטה. מה שכן מעניין באובייקט הספציפי הזה הוא שברגע שהאובייקט לא בשימוש, כלומר, "מערכת היחסים" הרגעית סיימה את תפקידה מבחינת המשתמש, האובייקט עצמו לא נשאר מבויש באיזו מגירה, ומחכה לבן זוגו שיגיע, אלא הוא כביכול נעלם בתוך המקום הייעודי שבחר לו, כאילו הוא עצמו לא מתקיים בכלל כאשר מערכת היחסים לא מתקיימת. זאת להבדיל מאובייקטים קודמים שדובר עליהם כמו ה- "Pillove" או ה- "Accessories for Lonely Men", שבהם האובייקטים מאוחסנים באיזה שהוא מקום או פשוט מונחים במקומם כאשר הם לא בשימוש. במקרים אלה הם נראים כבודדים וכמחכים לבן הזוג האנושי. במקרה הנוכחי לעומת זאת, בשל ה"היעלמות" של האובייקט, הוא לא נראה כ"חסר" ועל כן – אין בו הרגשת "בדידות". המוצר הוא עוד אחד משלל תחליפי איברי מין שכאלה, ובשל היתרון התחרותי שלו ניתן בהחלט לראותו כמוצר מדף.

 

מטאפורות וסימנים לזוגיות

 

תמונה 18

Bertrand Clerc, Olivier Gregoire, Leonardo, 2006

 

כדברי המעצבים – "הצורה כבר לא משרתת את הפונקציה, אלא את הרגשות". מעשה הפונקציה כאן כבר התרחש, וכל שנותר הוא ההד של הפעולה. לאונרדו משקף הן בשימוש במוצרים הספציפיים, והן במניפולציה שנעשתה עליהם, מערכת יחסים שלמה שנרקמה במקום הזה בין שני אוהבים. בשל כך העיצוב שנעשה כאן הוא כבר יותר על גבול האמנות, שכן הרעיון של ההד, המבט בקבוצה זו כסוג של פסל שמעורר בנו את התסריט שהתרחש כאן, הוא לב לבה של המערכת אובייקטים הזו. וככזה, גם ישנה חשיבות לכל האובייקטים במערכת, והוצאה מהקשרו של אובייקט אחד או אחר תשנה לחלוטין את הסיפור שקרה כאן. כדברי המעצבים – "לאונרדו הוא שיר לאהבה" – מתקיים כסמל לאהבה בין שניים.

 

תמונה 19

Pierre Charpin, Occasional, 2007

 

תמונה 20

מעצב לא ידוע, ספל ותחתית

תמונה 21

מעצב לא ידוע, כוס יין עם תחתית

 

ה- "Occasional"הוא מוצר המורכב מיחסי תלות, אך לא כפי שראינו בדוגמאות קודמות בהן זוגיות הורכבה משני אובייקטים ייעודיים. ה- "Occasional"משתמש בחפץ כביכול אנונימי, שבמקרה הזה הוא ספר – כדי להשלים אותו. הזוגיות במוצר זה איננה ייעודית וספציפית כפי שראינו במוצרים קודמים. לשרפרף אמנם חסר בן זוג, אך בן הזוג, כאמור, איננו ספציפי. יש אמנם לבן הזוג מספר דרישות שהוא צריך לקיים, אך הוא יכול להיות ספר כזה או אחר, קרש, או כל אובייקט שיש לו את היכולת לעמוד יציב על שלוש הרגליים של השרפרף ולהיות חזק מספיק (ביחד עם השרפרף המקורי) לישיבה. המוצר הוא פונקציונאלי לחלוטין, אך כפי ששמו מרמז – מלמד על סוג של ארעיות או מקריות של יחסים, ואולי אף חוסר מחוייבות. ניתן לראות כאן סוג של "סטוץ", מערכת יחסים לא מחייבת, אשר שיתוף הפעולה בין השניים מניב את הפירות הרצויים. אך בקלות יכול האובייקט העליון להיות מוחלף עם אחד אחר ולקיים פחות או יותר את אותה תוצאה. ישנה גם היררכיה בין המוצר הקיים (ה-"Occasional") לבין זה האחר (הספר) היכול להתחלף או שלא להתחלף. היררכיה זו גם מודגשת בעצם היות הכיסא המוצג רק חלק אחד של הזוגיות, את החלק השני – מצרף המשתמש לפי בחירתו. דווקא הטכניקה של יצירת הזוגיות בקבוצה זו של מוצרים היא המעניינת, שכן שלא כמו מוצרים אחרים, אין כאן חיבור בין שני מוצרים, אלא ישנה החסרה של חלק מהותי מהמוצר המקורי (ה-"Occasional" לדוגמה), מה שמונע ממנו לעמוד בפני עצמו. דבר זה גורם למשלים שלו – ל"סינדרלה" שלו, לעבוד ביחד איתו ולהגיע לפונקציונליות הרצויה – ולמוצר השלם. כמובן שבמקרה הזה של השרפרף, סינדרלה לא חייבת להיות בעלת רגל של "a perfect fit".

לעומתו, הספל וכוס היין שהם גם סוג של החסרה של מוצר אחד וחלוקתו לשני חלקים –חולקו לשני חלקים ייעודיים, ואצלם דווקא אפקט ה"perfect fit" של סינדרלה הוא הכרחי כדי ליצור את הזוגיות, שהרי אחרת, ללא התיאום המדויק ביניהם, כפי שאכן קיים בין החלקים, לא יתאפשר שיתוף הפעולה ולא תתקיים הזוגיות.

 

תמונה 22

Martino Gamper, 100 chairs in 100 days, 2007

 

במסגרת הפרויקט "100 chairs in 100 days" נוצרו גם שני הכיסאות הללו, ואלה משתמשים כצפוי בחיבור של שני סוגי כיסאות ליצירת כיסא מסוג חדש. בשל אלמנט ההאנשה שקל להשליך על מוצרים כמו כיסאות או פגושים של מכוניות, ברגע שאנחנו מחברים שניים שהם מעט שונים זה מזה, כמעט מיד נוצרת לנו זוגיות בעיניים – וכך, בכיסא הראשון, נוצר מצב כאילו האחת יושבת על ירכו של האחר, בדומה לסיטואציה שנוצרת ב-"Hug chair" של Milinov, ובשני – ישנה איזו שהיא "רכיבה" של האחד על השני – שבשל הגדלים והקונוטציה ניתן לחבר אותה לסוג של תנוחה מינית (כאשר אם היה מדובר על אותה פוזיציה בגדלים שונים, ניתן היה לחשוב על המצב הזה כעל "שק קמח" של הורה וילד). מכיוון שהמניפולציה על הכיסאות היא די מינורית, הכיסאות הם עדיין ישיבים, אם כי ברור מאליו שבפרויקט שכזה, המטרה ביצירת הכיסאות היא עצם יצירתם, ולאו דווקא השימוש שייעשה בהם. כפי שאנחנו רואים כבר בשני האובייקטים הללו, וכפי שנעשה בפרויקט בכלל, בהחלט יש מקום לעוד המון משחקים עם כל מיני סוגי כיסאות ומניפולציות שונות עליהם בכדי להגיע לסוג כיסא "חדש", כלומר, שני הזוגות שאנחנו רואים כאן אינם בהכרח ייעודיים אחד לשני, אלא ניתן להשוותם לשלבים מוקדמים במערכות יחסים בין נשים לגברים,[14] בסוג של דייט שלישי, בהם הגבר והאישה עדיין בוחנים אחד את השני, וכבר מתחילים לפתח דפוסי התנהגות של זוגיות, אך הם עדיין לא מהווים בהכרח "a perfect fit".

 

תמונה 32

Sofie Lachaert & Luc D'Hanis, Crossed Legs, 2002

 

זו אולי הדוגמה המובהקת ביותר של הדבקת שני מוצרים כמעט לחלוטין זהים, ומניפולציה קטנה עליהם כדי ליצור את הזוגיות המבוקשת. על אף שהמעצבים כמעט ולא הפריעו בכלל לעצם הישיבה על הכיסאות המדוברים, יש כאן קונספט שהוא בולט הרבה יותר מהפונקציה המשמשת את הכיסאות/ספסל שנוצר כאן. ללא כל התערבות מצד המשתמש, ישנו קשר ברור בין שני הכיסאות בעצם השילוב של אחת מרגליהם, כפי שגם מלמד השם. גם בשל עצם היותם כיסאות, וגם בצורת שילוב הרגליים שלהם, הם נראים כשני זקנים היושבים על ספסל, שלובי זרועות, נינוחים, ופשוט נהנים מהרגעים שנותרו להם. גם כאן המוצר עומד על הגבול שבין אמנות לעיצוב יותר מהיותו ספסל שמיש, אעפ"י שסיטואציה של ישיבה של שני זקנים על ספסל שכזה או בכלל, שני אהובים, בכל גיל, שלובי זרועות שנהנים מעצם ההוויה, יכולה בהחלט לחזק את הערך הזוגי של המוצר.

 

תמונה 24

Pickel-Pampanel, x+x=1.5, 2004

 

בשל השימוש בגדלים שונים של אותו אובייקט בקנה המידה הספציפי שקיים כאן – מתקבל הרושם שיש כאן איזו שהיא מערכת של משפחה חד הורית. אך שלא כמו מה שהיינו מצפים ממערכת שכזו, דווקא כאן הצד הקטן – של הילד, הוא זה שמחזיק את הצד הגדול של ההורה, שאיננו שלם, ושאינו מצליח להחזיק בזכות עצמו. מתקיים מצב שבו אם היינו מפרידים בין השניים, דווקא החלש שאנחנו מכירים – הילד, היה מתקיים בהצלחה רבה לבדו, ואילו ההורה שאמור לייצג את התומך מבין השניים, היה נותר שבור ולא מצליח לעמוד בכוחות עצמו.

קיימים בשדה העיצוב מגוון משחקים בהם יש לכיסא רגל תותבת, או רגל אחת שונה מאחיותיה, אך בפירוש מצב כזה לא יקיים מערכת יחסים זוגית בין שני אובייקטים, כפי שקיים כאן בין הכיסא הגדול לכיסא הקטן. במוצרים שכאלה בעלי רגל תותבת העיסוק הוא יותר במערכת יחסים פנימית בתוך אובייקט אחד.

אמנם יש כאן מקום לשימוש בכיסא של הורה וילד, אך, ללא ספק, גם ללא השימוש הפרקטי באובייקט זה, המקיים את עצמו כ"מדבר על" יותר מאשר מיועד לשימוש, מיוצגת מערכת היחסים ההורית בהצלחה. אובייקט זה מצטרף למשפחת האובייקטים שהם בתחום העיצוב על גבול האמנות.

קבוצות ומודולים

הנקודה שתידון בחלק זה היא ההשוואה של מוצרים קבוצתיים – המורכבים ממודולים, לאלה הזוגיים.

 

תמונה 25

Ole Petter Wullum, Puzzle Petit, 2009

 

תמונה 26

מעצב לא ידוע, ספסל קבוצתי

 

מוצרים כמו ה-"Puzzle Petit" של אולה פטר וולום, ו"הספסל הקבוצתי" מורכבים ממודולים זהים לחלוטין המתחברים יחד ויוצרים את הקבוצה. אם נבחן את נושא המודולים מנקודת המבט של ההאנשה ונשווה את שני סוגי המוצרים (הקבוצתי מול הזוגי) לסגנונות ריקוד, נראה כי בעוד המוצרים הזוגיים יכולים להתפרש כסוג של טנגו או סלסה, הריקוד שיותר תואם את המודולים הוא ה"הורה" המסורתי, שבו הפרט הינו חלק מהקבוצה, ואין הבדל בינו לבין חברו[15]. בזוגיות כפי שנוכחנו, אם הצדדים שווים, או להבדיל, אחד מוביל את האחר, או תומך באחר, הזוגיות תהיה שונה, ואם ניקח אחד מהצדדים בזוגיות ונוציא אותו, הזוגיות לחלוטין תהיה שונה אם בכלל קיימת. לכל אחד מהצדדים יש חשיבות מכיוון שמערכת היחסים ביניהם עוסקת רק בשניהם ותלויה בהם. בקבוצה כאמור, אין חשיבות לפרט, ובעיקר במוצרים מסוג זה, המערכת תוכל להמשיך להתקיים גם אם יהיה שינוי במספר המודולים.

זוגיות של חפצים והאנשתם בתחום הקולנוע/טלוויזיה

הסרט "היפה והחיה" הוא הדוגמה הטובה ביותר לצורת ההאנשה המתבטאת בחפצים. לכל דמות וסגנון הותאם אובייקט אשר החליף אותו בכישוף שהוטל בסרט. גם מבחינת מערכות יחסים ישנן בסרט כמה סוגי מערכות יחסים כמו למשל בין השעון לנר – המתפקדים כשני ההורים האחראיים, או בין קנקן התה וספל התה – המוצגים כאם ובנה.

גם כאן, במקרה של קנקן התה וספל התה, כמו באובייקטים אחרים שנותחו בעבודה זו, ניתן לראות איך משפחה של מוצרים, המתפקדים ביחד, ניתנים בקלות להאנשה כמשפחה אנושית. ההאנשה של החפצים מקבלת את האנלוגיה הזו למערכת יחסים הורית לא בכדי, שהם הרי חפצים שמתקשרים אחד עם השני – האחד קיים בשביל למזוג את תכולתו אל השני, והשני – קיים בשביל לקבל את תכולתו מהראשון. כך גם הורה מעביר את תכולתו, את השכלתו, את תורת חייו ואת המורשת שלו, והילד מהצד השני מקבל, ככלי ריק שרק מחכה להתמלא.

בסרטים כמו "Toy Story", "Ragetty Ann" ודומיהם קמות הבובות לתחייה. אנחנו, כביכול, מדמיינים שבסתר, בעצם לכולם יש נשמה – גם לצעצועים. אנו כיוצרים נוטים לתת לחפצים תכונות אנושיות בהתאם לצורניות שלהם, ולפונקציה שלהם.

אנחנו נוטים לייחס לחפצים הדוממים מסביבנו איזו שהיא רמה של הוויה (being) שהיא מעבר לראייתנו, מצב שבו הם מקיימים מערכות יחסים רבות שאנחנו כבני אדם לא מסוגלים לראות, בין אם מדובר ברהיטים מסביבנו ובין אם בבובות.

כפי שאומר הבמאי והמפיק טים ברטון: "אני שוכב לי במיטה עם כוס הקפה שלי, זה המקום שבו אתה צריך זמן חופשי לחלום בהקיץ... אלה הם הרגעים שבו עץ הופך לדמות קטנה".

סיכום ומסקנות

העבודות שהובאו כאן הציגו לנו עולם של מערכות יחסים זוגיות בתוך מוצרים, כמושרות ממערכות יחסים אנושיות. המוצרים הזוגיים הוגדרו על ידי מערכות היחסים האנושיות, ואף הוצגו זוגות קלאסיים מוכרים בעיצוב כמו כיסא ושולחן כמייצגים את קיומה של הזוגיות בין חפצים. כאמור, בכל שדה עיצוב עוסק המעצב במערכות יחסים רבות, אך בדרך כלל, כחלק ממכלול. העבודות שהוצגו כאן מציגות לנו מערכת יחסים שהיא "בלעדית" לשניים. למען הדגשת ההבדל בין מערכות יחסים בקבוצה לבין מערכות יחסים בין שניים הוצגו גם עבודות העוסקות בקבוצות.

בעבודות הזוגיות ראינו שישנו עיסוק די גדול אמנם בנושאים כמו הטרוסקסואליות והומוסקסואליות, אך באותה מידה גם קיים עיסוק בנושאים כלליים של זוגיות – כאשר מחברים בין שני אנשים נוצר ביניהם איזה שהוא קשר, כזה או אחר, באותה מידה גם הוצגו כאן מקרים של חיבורים בין אובייקטים שונים, כמו ספל ותחתית, או בין שתי כפפות, ומצאנו את הקשר ה"אנושי" בכל אחד מהם. אף ראינו שבהיות המעצב אדם ככל אדם, גם הוא מושפע ממערכות היחסים ההוריות בעיקר, אך גם מאלה הנמצאות סביבו, בהגיעו לייצר מערכת יחסים כזו או אחרת בין שני האובייקטים שהוא מחבר.

הוצגו כאן דוגמאות למוצרים זוגיים וניתן הסבר מדוע הם זוגיים ועל פי אילו קריטריונים. דוגמאות אלה נותחו ואף חולקו לקטגוריות שונות העוסקות בפנים שונים של המונח "זוגיות".

אמנם במשך השנים דבר אחד לא השתנה – וזוהי העובדה שמערכת היחסים הראשונה שאנחנו חווים היא עם ההורים והיא זו שמשפיעה על מערכות היחסים שאנו בונים במהלך חיינו. אך התרבות והטכנולוגיה כפי שהם מתפתחים מקנים לנו גם דרכים חדשות לפיתוח מערכות היחסים שאנו יוצרים ולשיפורן – החל בדוגמאות כמו אתרי היכרויות למיניהם (Jdate, קופידון ודומיהם), "תחלופה" למורים בצורת קורסים מתוקשבים (און-ליין), קורסים מכינים להורות, פסיכולוגים המתמחים בייעוץ לזוגות, ועוד. אלה הם בעצם מוצרים/נותני שירותים המהווים כמגשר בין שני צדדים במערכת יחסים או בתהליך יצירתה. כפי שאלה הלכו והתפתחו בשנים האחרונות כך גם התפתחו מוצרים המיועדים למצבים זוגיים ספציפיים. כבר ראינו שההיסטוריה מלאה במוצרים שכאלה – החל מהמיטה הזוגית כפי שכבר הוזכר, אך כמו בכל דור, אשר מתאפיין בשינויים שלו, תקופה זו מתאפיינת בטכנולוגיה ובאינטרנט אשר שינו רבות את פני המערכת הזוגית.

לעומת זאת, רוב המוצרים שנבחנו בעבודה זו הראו כי בסופו של דבר, בתקופה זו של העיצוב, רוב המוצרים שעוסקים בזוגיות שמים דגש על המסר של האובייקט יותר מאשר על הפונקציה שלו. ראינו באובייקטים הנ"ל מסרים רבים בנוגע לזוגיות, על כל סוגיה: אם בדיון על שיתוף פעולה ופשרה לקיום זוגיות, אם בנוגע לשוויון בין בני זוג, אם בערעור המוסכמה שהגדול בהכרח תומך בקטן, בסוגיית הבדידות המוכרת, יחסי תלות, מערכות יחסים ארעיות, אידיאל כזה או אחר של מערכת יחסים, ועוד.

את רוב המוצרים הזוגיים ניתן להשוות לסיטואציות כאלה ואחרות מתחום הזוגיות האנושית המוכרת לנו, ודבר זה כשלעצמו מעניק את העומק של המוצר – כמעביר מסר לתת-מודע שלנו כפי שיפורט להלן;

ב-1902 הוצג קונספט על ידי צ'ארלס ה. קולי, אשר מקובל אף כיום בפסיכולוגיה, בו הוא מציג את "אפקט הראי" – כאשר אנחנו נוטים לייחס לעצמנו, לאישיותנו ולהתנהגותנו את דעותיהם של הסובבים אותנו או את מה שאנחנו חושבים שהסביבה חושבת עלינו.[16]

ישנה השלכה בין יחסה של הסביבה ומה שהיא חושבת לבין מה שאנחנו חווים ואיך שאנחנו תופשים את עצמנו, כך שאנחנו בעצם מושפעים מהתנהגות או הרגשה של האדם שעומד מולנו. במובן כזה – כאשר יש עיסוק בזוגיות במוצר, בתת-מודע אנחנו נוטים להשליך על עצמנו את הסיטואציה, לראות בה את ההקבלה אלינו ואיך היא משפיעה עלינו, בין אם הרצון לזוגיות האידיאלית, ובין אם בלעורר שאלות על סוגי מערכות היחסים שאנחנו חווים עם הסביבה שלנו. ייתכן ולדוגמה – כיסא ה- "Crossed Legs" של Lachaert ו- D'Hanis יגרור אליו זוגות שיישבו חבוקי ידיים, ואף יעודד אותם לקשר צמוד ואינטימי שכזה כחלק מאפקט הראי.

 

 

תמונה 27

חנוך פיבן, פורטרטים של הומר סימפסון, בוריס ילצין וביל קלינטון, 1996-1999

 

יצירות הפורטרטים של האמן חנוך פיבן נובעות מהעובדה שאנחנו מחפשים פרצוף אנושי או דמות בכל מה שאנחנו רואים – פגוש של אוטו, פסאדה של בית וכדומה. בעבודות הזוגיות ראינו שהזוגיות היא עוד דרך להדגשת ההאנשה – בעצם יצירת מוצר המורכב משני אובייקטים ישר עולה האסוציאציה של בני זוג. אובייקט גדול ואובייקט קטן ישר מעלים לנו את האסוציאציה של הורה וילד, וריבוי אובייקטים מאותו סוג מעלה לנו את ההרגשה של משפחה (כפי שעולה ב- "Sitting Chairs" של Lucas Maassen).

 

תמונה 28

Lucas Maassen, Sitting Chairs, 2004

 

וכך, מה שקורה בתוך המוצר מעיד בעינינו על האופי הספציפי של אותה מערכת יחסים. עיצוב ככלל מתבסס, כאמור, על מערכות יחסים, המוצר – בין מרכיביו, החלל – בין פריטיו, וכולי. כפי שראינו, מערכות היחסים שאנו יוצרים בחיינו כבני אדם מושפעות ממערכת היחסים הראשונה שאנחנו מנהלים בחיינו – עם הורינו. בעצם כך ניתן לומר שגם כשיוצר עוסק במערכות יחסים הוא משרה ממסקנותיו ומנסיון חייו על מערכת היחסים אותה הוא יוצר, הן בתוך מכלול, כאמור, כלומר בתוך מוצר או בתוך חלל, ובמיוחד כאשר מדובר על יחסים בין שניים. באותה מידה גם הצופה/המשתמש מושרים ממערכות היחסים שחוו בהביטם ובהתייחסם לאותו מוצר, ומושפעים מהם, בין אם באמפתיה לסיטואציה הזוגית המתקיימת בין השניים - בתת-מודע או במודע, בין אם ברכישת המוצר, ובין אם בלמידה מהסיטואציה המוזכרת, החל בשאיבת אידיאל של זוגיות, וכלה במבט ביקורתי על סוגי זוגיות כפי שהמשתמש מכיר.

אם נוסיף לכך את גורם ההאנשה כפי שראינו דרך עבודתו של פיבן, נמצא שבעצם ההשראה למערכות היחסים בין האובייקטים מגיעה גם היא מהמסקנות של היוצר ממערכות היחסים שחווה בחייו, וגם המשתמש או הצופה מביטים במוצר בין השאר דרך אותם משקפיים של מערכות יחסים שחוו.

ראינו בעבודות שדווקא בגלל האופי המורכב של שדה העיצוב, ביחד עם האופי המורכב של נושא הזוגיות, קיימות לא מעט עבודות הנוגעות בנושא במגוון רחב של צורות, ושהאופי הדומה של שני השדות האלה מאפשר להמון ניואנסים להתקיים בתוך המוצרים המשקפים את אותן סיטואציות ספציפיות שבין שני צדדים בזוגיות כזו או אחרת.

ראינו למשל כי במקרה הבסיסי שנבחן כאן , היינו, המיטה הזוגית, השפעת הזוגיות הייתה דו כיוונית,

המיטה הזוגית אמנם נוצרה עקב ולמען סיטואציה מסוימת, אך באותה מידה, יצירתה של המיטה הזוגית גם יצרה ריאקציות חדשות ובעצם השפיעה על המערכת הזוגית בין שני בני הזוג.

ראינו כי מצב זה של השפעה דו כיוונית מתקיים לא פעם במוצרים הזוגיים, והיצירה של המוצר משפיעה בחזרה על מערכות היחסים בין המשתמשים, אם מדובר ביצירת אינטימיות גדולה יותר בין בני הזוג בחולצת ה-"Um was es nicht geht" של Pixelgarten או בין הורה לילד כמו במקרה ה-"Mamamia" של Nordprodukt, כיד "המתכרבלת" בתוך הכיס של אימא קנגורו, אם בקשר ובתלות שנוצרת בשיתוף הפעולה בין המשתמשים ב-"Tandem Umbrella" של  Marc Owens, ואף בכיסא ה-"Crossed Legs" של Sophie Lachaert ו-Luc D'Hanis, בו עצם הפיסוליות של הכיסא עשויה להשפיע על אופן הישיבה של בני זוג.

עוד דבר שהסתמן מהעבודות היה העיסוק במהות הזוגיות, באידיאל, באוטופיה, כדוגמת השלמה בין שניים ב-"Fragile" של מיי ובעז קהאן, וב-"Pet Plus" של Alice Wang, שהרי תמיד תישאל השאלה מהי זוגיות מושלמת, מתוך הכמיהה האנושית לשלמות.

גם במקרים בהם לא מוצג לנו אידיאל של זוגיות, חוסר האידיאל מתייחס לכך, כלומר, המוצרים לוקחים בחשבון את האידיאל הזוגי של אותה מערכת יחסים גם כשהם באים לבקר אותו, אם בהיפוך תפקידים, או בהצהרה של מה צריך להיות, ואם בלעורר שאלות לגבי האידיאל ולענות או לקרוא תיגר על האלמנטים המצויים באותו אידיאל.

כפי שבודריאר הציג את מערכת היחסים בין החפצים בבית כמייצגים את מערכת היחסים בין בני המשפחה, ראינו כי גם מערכות היחסים בתוך המוצרים הזוגיים הללו מעלים שאלות, מציגים אידיאל, נותנים לגיטימציה, ועוד. רוב החפצים הזוגיים נותרים, עם המשתמשים או בלעדיהם, כהד של מערכת יחסים זוגית.