המדינה של אפלטון והרפובליקה של לוקאס: מעמד השומרים

תקציר: אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר בחקר התרבות בתקופה המודרנית הוא ההפרדה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה: הראשונה נצרכת על-ידי מתי-מעט משכילים היודעים להעריכה. השנייה נצרכת על-ידי ההמונים, היא קלה לקליטה ולעיכול, ומיוצגת בין היתר על-ידי קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה פופולרית, מגזינים וחוברות קומיקס. ואולם, הפוסט מודרניזם בישר על ערעורה של הבחנה זו: כלל לא ברור היום מהו בדיוק הדבר שמפריד בין תרבות גבוהה לנמוכה. בעבודה זו אבדוק את דוגמא אחת המייצגת בעיני את הטשטוש הזה. הסרט "מלחמת הכוכבים" והתפישות הפילוסופיות השונות המוצגות בו, ובייחוד היחס בינו לבין "המדינה" של אפלטון. אדון בקשר בין השניים ובהשפעות של המוקדם על המאוחר[1].

 

מבוא

אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר בחקר התרבות בתקופה המודרנית הוא ההפרדה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה: הראשונה נצרכת על-ידי מתי-מעט משכילים היודעים להעריכה, והיא מוכרת לנו לרוב מיצירות ספרות, מחזות, מוסיקה קלאסית, שירה ואמנות חזותית. השנייה נצרכת על-ידי ההמונים, היא קלה לקליטה ולעיכול, ומיוצגת בין היתר על-ידי קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה פופולרית, מגזינים וחוברות קומיקס. ואולם, הפוסט מודרניזם בישר על ערעורה של ההבחנה הזו: כלל לא ברור היום מהו בדיוק הדבר שמפריד בין תרבות גבוהה לנמוכה, ומה המשמעות האסתטית מצד אחד והאתית מצד שני של ההבחנה ביניהן.[2]

רעיון שמבטא במידה רבה את קריאת התיגר הזו של הפוסט-מודרניזם על ההבחנה המסורתית בין תרבות גבוהה ונמוכה הוא הרעיון הבא: לעתים קרובות יצירות משני המרחבים התרבותיים הללו משמשות כדי להעביר את אותם סיפורים, מסרים ורעיונות. כך ניתן לטעון, כפי שייעשה בעבודה זו, ש'מלחמת הכוכבים' של ג'ורג' לוקאס עוסקת בסופו של יום באותן שאלות אלמותיות שעוסק בהן אפלטון בספר ה'מדינה'. ה'מדינה' היא יצירה פילוסופית וספרותית הנלמדת באוניברסיטאות; 'מלחמת הכוכבים' היא סאגת קולנוע טראשית האהודה על מיליונים. אך אם מסתכלים מעבר להבדלים שנראים בלתי ניתנים לגישור, שתי היצירות שואלות שאלות קשות וחשובות על חולשותיהם של בני-אדם ושל משטריהם, על שוויון מגדרי והמשפחה המונוגמית, על חינוך, על רכוש ועל הסדר המדיני הצודק. קשה לחשוב על דוגמה קיצונית יותר למקרה שבו המדיום אינו המסר, אלא אותו המסר ממש מועבר בשני מדיומים רחוקים שנות אור זה מזה.

עבודה זו תציע כמה צירים רעיונייים משותפים בין 'מלחמת הכוכבים' של לוקאס לספר ה'מדינה' של אפלטון, כדוגמה לשתי יצירות ממרחבים תרבותיים שונים המעבירות רעיונות דומים. בחלק הראשון אסקור על קצה המזלג את הטענה התיאורטית שתלווה את העבודה, ואציג את שתי היצירות שישמשו דוגמאות לתרבות גבוהה ונמוכה. בחלק המרכזי של העבודה יוצגו שש נקודות ממשק בין היצירות, ותינתן הדעת גם לשונה ביניהן. לאחר מכן אסכם את המהלך, ואנסה להצביע על הרעיונות האלמותיים שסביבם נעות שתי יצירות אלה, שהן כמובן שונות להפליא, אך גם דומות יותר ממה שנדמה.

רקע

תרבות גבוהה ותרבות נמוכה: בחינה מחדש

הסיפורים שמקיפים אותנו בחיי היום-יום שלנו, אומר ריצ'ארד קלר סימון, דומים מאוד לסיפורים המופיעים בספרות הקלאסית. אם אנחנו רואים טלוויזיה, הולכים לקולנוע, קוראים מגזינים פופולריים ונחשפים למודעות פרסום, סביר להניח שאנחנו מכירים רבים מהסיפורים שמכיר מי שלומד את היצירות הספרותיות הגדולות של הציבליזציה המערבית.[3]

חישבו על האיליאדיה והאודיסיאה של הומרוס למשל: קשה לחשוב על יצירות שמהוות באופן מובהק יותר את ערש התרבות המערבית. הסיפור של היצירות האלה – הגיבור היוצא למסע וחוזר אל ביתו לאחר נדודים - והמסרים בני האלמוות שהן טומנות בחובן – מסירות, נאמנות, אומץ-לב, הרפתקה - כל אלה חוזרים ומופיעים באינספור יצירות פופולריות בנות-זמננו, שהאודיסאה והאיליאדה מהדהדות בהן. סימון אפילו מזכיר את הסרט השני בסדרת שוברי הקופות הטראשית 'רמבו': מלחמת טרויה מוחלפת במלחמת וייטנאם, אכילס בסיטלבסטר סטאלון. אך הסיפור הוא במידה רבה אותו סיפור.[4]

לפעמים הקשר בין יצירות בנות-זמננו ששייכות למרחב התרבות הנמוכה ליצירות קלאסיות הוא מכוון: שהרי אמנים תמיד עומדים על כתפי נפילים כשהם יוצרים, ותרבות היא פרויקט מתמשך ומתפתח שלעולם אינו מתקיים בתוך ואקום. ולפעמים, הקשר הזה אינו מכוון: הוא נובע מכך שלמרות ההבדלים העצומים בין עידנים שונים בהיסטוריה, רבות מהבעיות שבני-אדם מתמודדים עימן ממשיכות להעסיק אותנו לאורך דורות.[5] עובדה זו מביאה לכך שרבים מהמסרים הגלומים ביצירות הגדולות של התרבות שלנו הם מסרים בני-אלמוות. הם ממשיכים להדריך אותנו, לעניין אותנו ולאתגר אותנו, מאות ואלפי שנים אחרי שהוצגו לראשונה.   

כמובן, בתור צרכני תרבות משני הסוגים אנחנו יודעים להבדיל בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. האמצעים האמנותיים שהמספר משתמש בהם ב'רמבו' ובאיליאדה והאודיסיאה הם בוודאי שונים באופן עמוק. סיפורים בני-זמננו קלים יותר לקליטה, כתובים או מוצגים באופן קל ומהיר יותר לעיכול. תפוצתם של סרטי קולנוע וסרטי טלוויזיה גדולה אלפי מונים מתפוצתם של מחזות, סיפורים ושירים קלאסיים; מוולטר בנימין אנחנו למדים, למשל, שמספיקה העובדה הזו כדי לשנות משהו באופן מהותי שבו אנחנו תופשים אותם כיצירות אמנות.[6]

לכן, הרעיון ששני המרחבים התרבותיים הללו מכילים בבסיסם את אותם הרעיונות והמסרים מאתגר במידה רבה את ההבחנה המסורתית בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. בכך, מצטרף רעיון זה לנטייה ההולכת וגוברת בעשורים האחרונים של חוקרים להתחקות אחרי השורשים של ההפרדה המסורתית בין תרבות גבוהה לנמוכה, ולשאול עד כמה היא נחוצה.[7] כמובן, נטייה זו היא תגובה מתבקשת לעליית הפוסט-מודרניזם במרחב התרבותי, שאחד ממאפיינו המובהקים הוא קריסת ההבחנה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה.[8] בנוסף, סימון מציין שהרעיון שאמנות גבוהה ונמוכה מכילות את אותם נרטיבים קורא תיגר על הכרזתו הקלאסית של מרשל מקלוהן כי ה'מדיום הוא המסר', מפני שמשתמע ממנו שמדיומים שונים יכולים לשמש – ואכן משמשים – כדי להעביר את אותם מסרים ממש.[9]

מעבר לאתגרים התיאורטים שהוא מציב, הרעיון הזה מערער במידה רבה גם את האינטואיציה שלנו לגבי ההבדל בין תרבות גבוהה לנמוכה. אם הסיפור הוא אותו סיפור והמסרים הם אותם מסרים, מה הוא בדיוק שהופך את האיליאדה והאודיסיאה ליצירות גבוהות ואת 'רמבו' ליצירה נמוכה?

עבודה צנועת מימדים זו לא תבקש להתמודד עם שאלות קשות אלו ואחרות שעוסקות בקשר, בשוני ובזהות בין תרבות גבוהה ונמוכה; אלא רק להדגים את האופן שבו רעיונות דומים שבים ומופיעים ביצירות משני מרחבי התרבות – הגבוה והנמוך. לשם כך אנסה לזהות כמה נקודות ממשק בין שתי יצירות שהן דוגמאות פרדיגמטיות של תרבות גבוהה ונמוכה: 'המדינה' לאפלטון ו'מלחמתה הכוכבים' ללוקאס.

"המדינה" לאפלטון ו"מלחמת הכוכבים" ללוקאס כייצוגים של תרבות גבוהה ונמוכה

ה'מדינה' וה'משתה' נחשבות ליצירות החשובות ביותר מבין הדיאלוגים האמצעיים שכתב אפלטון, ואולי ליצירות החשובות ביותר של אפלטון.[10] כמו כל כתביו של אפלטון, ספר המדינה כתוב כשיחה בין סוקרטס – מורו של אפלטון – לאזרחי אתונה אחרים: פילוסופים וסופיסטים, מנהיגים ואנשי ציבור אתונאיים וזרים.[11] הספר שוטח את מאפייניה של המדינה הצודקת, פרויקט אוטופי שסוקרטס מבקש לתאר כדי לענות על שאלות פילוסופיות כמו מיהו האדם הצודק ובאיזה משטר הוא חי, האם ייתכן שרשע וטוב לו, מה תפקידה של הפילוסופיה במדינה. כלומר, ספר המדינה מציג רבים מהרעיונות הפילוסופיים של אפלטון, שבשלב זה של כתיבתו הגיעו לידי הבשלה.

כתביו של אפלטון בכלל, והמדינה בפרט, נחשבים לכתבים שהניחו את היסודות של המסורת הפילוסופית המערבית. נהוג להגזים ולומר לפעמים שהמסורת הפילוסופית המערבית כולה אינה אלא סדרה של הערות שוליים לאפלטון.[12] מובן, אם כן, מדוע ספר המדינה נלמד כבר בשנה הראשונה לתואר הראשון בכל חוג לפילוסופיה; ובאופן כללי יותר, קשה לסיים תואר במדעי הרוח ובמרבית החוגים במדעי-החברה מבלי להיתקל לפחות פעם אחת לפחות בחלק מכתביו של אפלטון. שכן לא רק את יסודות הפילוסופיה המערבית אפלטון הניח, אלא במידה רבה גם את יסודות התרבות שלה. 

'מלחמת הכוכבים' הוא השם שניתן לסדרה בת ששה סרטים שיצר, פיתח, הפיק ולפעמים ביים, ג'ורג' לוקאס. שלושת הסרטים המוקדמים – 'תקווה חדשה' (1977), 'האמפריה מכה שנית' (1980), ו'שובו של הג'דיי' (1983) – היו הצלחה קופתית מסחררת, אך חלפו יותר מעשר שנים עד שלוקאס החל לעבוד על השלושה המאוחרים – 'אימת הפנטום' (1999), 'מתקפת המשובטים' (2007) ו'נקמת הסית' (2005).

כל ששת הסרטים הוקרנו בקולנוע, וכולם היו שוברי קופות קיציים. הסרט הרווחי ביותר בסדרה, 'אימת הפנטום', הרוויח בסוף השבוע הראשון להקרנתו 65 מיליון דולר. בסך הכל הוא הרוויח בארה"ב 431 מיליון, ובכל העולם 924 מיליון דולר.[13] לשם השוואה, הסרט הרווחי ביותר בעולם הוא אווטר, שגרף 2.7 מיליארד ברחבי העולם. חלק מהסרטים גם זכו בפרסי אוסקר, וכולם היו מועמדים לפרס זה.

לסרטים היה ועדיין יש קהל מעריצים אדיר ונאמן בצורה יוצאת-דופן. על-פי סקרים רבים שנערכו על-ידי אתרים ועיתוני-בידור סרטי מלחמת הכוכבים הם הסרטים הפופולריים והמוערכים בכל הזמנים.[14] ‏כש'אימת הפנטום' יצא לאקרנים הציפייה היתה כה גדולה, שאולמות הקולנוע החליטו למכור את כל הכרטיסים מראש, לעשרות אלפי המעריצים שחיכו בתור לילות וימים כדי להבטיח את מקומם בהקרנה הראשונה.[15]

סאגת 'מלחמת הכוכבים' שינתה את יחסה של תעשיית הקולנוע לנושא המסחור של סרטים. במהלך שנות ה-90, שלוש חברות ייצור הצעצועים הגדולות בארצות הברית רכשו כל אחת בנפרד את הזכות לייצר ולמכור צעצועים בדמותן של הדמויות מ'מלחמת הכוכבים'. כשהפרק הראשון יצא ב-1999, הזכות לייצר ולמכור צעצועים כמצרכים נלווים לסרט נמכרה במחיר הגבוה ביותר שבו נמכרה זכות כזו אי-פעם.[16] מסחור היתר של סרטי 'מלחמת הכוכבים' הביא ב-2010 קבוצה של מעריצים להפיק את 'העם נגד ג'ורג' לוקאס', סרט תיעודי שיוצא נגד השימוש הציני והתועלתני שלוקאס עשה באהבתם של מיליוני המעריצים של שלושת הסרטים המוקדמים, כשהוא ליווה את יציאת שלושת הסרטים המאוחרים במתקפה מסחרית חסרת תקדים. 

למרות הצלחתם הקופתית סרטי 'מלחמת הכוכבים' אינם נחשבים לסרטי-איכות, בלשון המעטה. הם משתייכים לז'אנר המדע הבדיוני, שלעתים רחוקות בלבד מייצר סרטים האהודים לא רק על הצופים אלא גם על מבקרי הקולנוע. המועמדויות לאוסקר ולפרסים אחרים, בייחוד של הסרטים המאוחרים, היו תמיד בקטגוריות כמו צילום, תלבושות, אפקטים מיוחדים ופס-קול – לעולם לא בקטגורית הסרט הטוב ביותר או הבמאי הטוב ביותר. הסרטים גם מעולם לא הוצגו במסגרת פסטיבלי-קולנוע מוערכים המתקיימים מחוץ לארצות הברית.[17]

ואולם, חשיבותה של סאגת 'מלחמת הכוכבים' אינה טמונה בהצלחתה הקופתית, בפרויקטים המסחריים שהיא הציתה או בתגובת המבקרים אליה. היא טמונה בעובדה שהיא הפכה לתופעה תרבותית חסרת תקדים. העובדה שמשפטי מחץ כמו "לוק, דע זאת: אני הוא אביך" (מ"האימפריה מכה שנית") או "עזור לי אובי וואן קנובי, אתה תקוותי היחידה" (מ'תקווה חדשה') שגורים בפיהם של כה רבים, קשורה בטבורה למימדיו העצומים ונאמנותם הכמעט פרוורטית של מעריצי-הסאגה. מאז 1987 מוציאה חברת ההפקות של לוקאס מגזין המיועד למעריצי הסאגה, שיוצא לאור עד היום;[18] עשרות ספרים, סדרות קומיקס ואנימציה שעוסקים בעולם שמסביב לסיפור המרכזי המוצג בסרטים יוצאים מדי שנה; וגולת הכותרת של התופעה היא כנסי המדע הבדיוני, הפנטזיה והקומיקס שהיקפם הולך וגדל מדי שנה מאז הווסדותם בתחילת שנות השבעים. הכנס הידוע ביותר, ה'קומיקון', נערך מדי שנה בסן-דייגו, ואפשר למצוא בו עשרות אלפי מעריצים שמגיעים מרחבי העולם כדי להתחפש לדמויות האהובות עליהן, להשתתף בתחרויות ולקנות מזכרות. כמה מעריצים אף גמרו אומר להקים ולקיים מסדר דתי המושתת על עקרונות מסדר הג'דיי כפי שהם מוצגים בסאגת 'מלחמת הכוכבים'.[19]

תופעת הקאלט ש'מלחמת הכוכבים' יצרה היא חלק מתרבות שוליים אמריקאית בפרט ומערבית בכלל, שמימדיה הולכים מתרחבים מאז שנות ה-70: תרבות הגיקים של המדע הבדיוני. תרבות זו כוללת את מעריציהם של יצירות כמו 'מלחמת הכוכבים', 'מסע בין-כוכבים', 'מבוכים ודרקונים', משחקי מחשב, קומיקס, אגדות ופנטזיה, אנימה, מנגה, סדרות טלוויזיה וסרטי מדע בדיוני. למרות מימדיה של התופעה, חשוב לציין שמהותה היא דווקא האיזוטריות שלה: זוהי תרבות נמוכה, פופולרית, ותמיד שולית.

שש נקודות ממשק

החלק הבא של העבודה ידגים את הטענה כי ייצוגים של רעיונות דומים מופיעים לעתים ביצירות תרבותיות המשתייכות לשני מרחבים שונים: גבוה ונמוך. לשם כך, אתחקה אחר שש נקודות ממשק בין ספר המדינה של אפלטון וסאגת 'מלחמת הכוכבים' של לוקאס: הכוח" מול "האלמנטים" (זהב, כסף, נחושת), אנשי-המגן מול מועצת הג'דיי, סגנון חיים נזירי וסגפני, תפקיד החינוך, שאלת המגדר והתדרדרות המשטרים. הציר המרכזי של ההשוואה הוא השומרים במדינה של אפלטון ואבירי הג'דיי בסאגה של לוקאס: השומרים הם מעמד מיוחד במדינה שמגינים עליה מבחוץ ומבפנים, ומתוכם נבחרים יחידי סגולה שמושלים במדינה. אבירי הג'דיי הם מגיני הצדק והשלום ברפובליקה, כוח צבאי, שלטוני ודיפלומטי. ואולם, כפי שיתברר, נקודות הממשק מקיפות עולם רחב של רעיונות – משאלות של מגדר ועד שאלות של סדר מדיני. נקודת הממשק הראשונה בין היצירות, ה'כוח' מול ה'אלמנטים', תהווה גם הצגה מקוצרת של השומרים כפי שהם נתפשים בשתי היצירות.

הכוח" מול "האלמנטים" (זהב, כסף, נחושת)

משל המתכות הוא בין המשלים המוכרים ביותר בספר המדינה. סוקרטס ממציא את המשל כאשר הוא נדרש למצוא את מה שהוא מכנה 'שקר מועיל': סיפור בדיוני שאם יסופר לאזרחי המדינה ויעבור מדור לדור הם יקבלו על עצמם בסופו של דבר את החלוקה של המדינה למעמדות.[20] לפי המשל בני-אדם נולדים מתוך האדמה כשהם כבר מושלמים, והם אחים במובן זה שכולם נולדו מאותה אדמה. ואולם, הם שונים זה מזה במובן זה שלתוך כל אחד מהם נוצקה מתכת שונה: זהב נוצק אל הראויים להיות מושלים, כסף במי שנועד להיות שומר, וברזל ונחושת באיכרים ובשאר האמנים.[21]

על-פי רוב, אומר סוקרטס, כל מעמד אמור להוליד צאצאים מה'מתכת' שלו. אולם, הוא לא פוסל את האפשרות ש"זהב יקים זרע כסף, וכסף – זרע זהב, וכן כל שאר סוגים עשויים להיוולד זה מתוך זה".[22] כלומר, מוביליות חברתית בין-דורית היא אפשרית. למעשה, לדידו של סוקרטס הציווי להגשים את ייעודו של אדם, זה שנגזר מאיכותו הייחודית, חשוב יותר מקשרי משפחה: "אם אחד מצאצאיהם יהא בו מן הנחושת או הברזל, אל ירחמו עליו בשום פנים ואופן אלא יעריכוהו כראוי לטבעו וידחוהו אל מעמד האמנים או האיכרים; ושוב, כשייוולד מהללו אחד שיש בו מן הזהב או הכסף, יעריכוהו כערכו וירוממוהו אל השמירה או ההגנה".[23]

משל המתכות מהדהד ברעיון של לוקאס אודות 'הכוח', שמוצג בכל סרטי הסאגה. אובי-וואן מסביר ללוק ב'תקווה חדשה' שהכוח הוא הדבר שמעניק לג'דיי את עוצמתו, זהו שדה אנרגיה שמתקיים בזכות כל האורגניזמים החיים, הוא מקיף אותנו, הוא בתוכנו והוא מאחד את הגלקסיה. הוא מעין יסוד מוניסטי שמניע את החיים בעולם, ואליו אנחנו מצטרפים כשאנחנו מתים. ההסבר הפסאודו-מדעי מאחורי ה'כוח' הוא מה שלוקאס מכנה מידי-כלוארידים: חלקיקים מיקרוסקופיים השוכנים בכל תא חי, וחיים איתו בסימביוזה. ב'אימת הפנטום' קווי-גון מסביר לאניקן שריכוז החלקיקים האלה הוא שמעניק לאבירי הג'דיי את כוחות העל שלהם: בפשטות, ככל שיש לך יותר מידי-כלוארידים, מידת השליטה שלך ב'כוח' שבעולם גבוהה יותר.

ריכוז המיני-כלוראידים הגבוה בדמם של אבירי ג'דיי מזכיר בסגנונו את משל המתכות: יש יסוד אחיד הזורם בדמם של יחידי סגולה שהופך אותם לשומרים או לג'דיי. הם נולדים עימו, והוא בגדר פוטנציאל שהם יכולים לממשו. מי שיסוד זה אינו נמצא בדמו פשוט אינו יכול להיות שומר במדינה או ג'דיי ב'מלחמת הכוכבים'. בעולם של לוקאס הוא פשוט לא ייבחר ללמוד באקדמיה לג'דיי; במדינה האוטופית הוא לא ייבחר לקבל חינוך כשומר.

כאן כדאי לומר שאם יש הבדל בולט לעין בין רעיון שלושת האלמנטים לרעיון הכוח, הרי הוא ההבדל הבא: משל המתכות הוא משל דמיוני, 'שקר מועיל', שנועד לעצב את תודעתם של אזרחי המדינה. התיאוריה אודות ה'כוח', לעומת זאת, היא בגדר אמת מדעית אמפירית בעולם של 'מלחמת הכוכבים'. ב'אימת הפנטום' קווי-גון משתמש במכשור ממוחשב כדי לבדוק את רמת המידי-כלוארידים בדמו של אניקן סקייווקר הצעיר; ב'מתקפת המשובטים' אנחנו נחשפים לכך שמורשת הג'דיי מועברת באופן אקדמי למהדרין, באקדמיית הג'דיי שעל כוכב קורוסונט, המאמנת דורות של אבירי ג'דיי ומקיימת ארכיונים וספריות המיועדים לשימוש הג'דיי. בעולם של 'מלחמת הכוכבים', ה'כוח' הוא עובדה ידועה והכל מתייחסים אליה כאל כזו.

ואולם, ההבדל הזה אינו עמוק כפי שנראה תחילה. ראשית, משום שמאחורי ה'שקר המועיל' של סוקרטס מסתתרת תפישה עמוקה יותר: המדינה הצודקת, לפי סוקרטס, היא המדינה שבה כל אזרח עושה את מה שטבעו וטיבו מורים לו לעשות, מדינה שבה מי שנועד לשמור שומר, מי שנועד לשלוט שולט, ומי שנועד לייצר מייצר: "צדקה היא לאדם שיעשה את שלו, וידו לא תהי בכל".[24] כלומר, השקר נועד לשכנע בדרך מושכת וציורית את ההמונים במה שסוקרטס מאמין שהוא אמת לאמיתה: שאנשים נבדלים זה מזה בטבעם, שלכל אדם יש ייעוד שעליו להגשים.

הסיבה השנייה שבעטייה ההבדל אינו עמוק כפי שנראה תחילה היא של'כוח' ב'מלחמת הכוכבים' יש מימד קוסמי-מיסטי משמעותי: ב'אימת הפנטום' כאשר קווי-גון מנסה לשכנע את מועצת הג'דיי לאמן את אניקן הצעיר, הוא משתמש במינוח כמו-מיסטי: "היה זה רצונו של הכוח שנמצא את הילד"; באותו סרט אמו של אניקן אומרת לקווי-גון שאניקן "נועד לעזור להם". ב'תקווה חדשה' אובי וואן אומר ללוק: "זכור, הג'דיי יכול להרגיש את הכוח זורם דרכו". וב'אמפריה מכה שנית' אנחנו למדים שאבירי ג'דיי יכולים לשלוט בכוח ברמה כה גבוהה שלאחר שהם מתים הם מסוגלים לנתק את הנפש שלהם מגופם ולהמשיך לנוע בעולם שלנו. ב'נקמתו של הסית'' יודה אומר לאניקן: "שמח בשמחתם של קרוביך שפסו מהעולם והתמזגו עם ה'כוח'. במיוחד באה לידי ביטוי הגישה הקוסמית-מיסטית הזו לכוח ב'האמפריה מכה שנית' כשיודה מאמן את לוק להיות ג'דיי. במה שלאוזן בת-זמננו נשמע לפרקים קצת כמו קשקוש רוחני מודרני המזוהה עם דתות מזרחיות, הוא אומר לו: "בעל בריתי הוא הכוח, ובעל ברית חזק הוא. החיים יוצרים אותו, נותנים לו לגדול, האנרגיה שלו מקיפה אותנו, מחברת בינינו. יצורים מוארים אנו, לא החומר הגולמי הזה. עליך להרגיש את הכוח מסביבך, כאן, ביני לבינך, לעץ, לסלע בכל מקום...". וכמובן, את העלילה של הסאגה מקיפה נבואה מעין-דתית שהכל מאמינים שאמורה להתגשם: יום אחד, ג'דיי אחד יהרוג את הסית' (הצד האפל של הכוח) ויחזיר את ה'איזון' לכוח.

בנוסף, בסרטים המוקדמים כאשר הקיסר פלפטין ומשרתו דארת'-ויידר שולטים באמפריה, אחד הקצינים בספינה מתעמת עם דארת'-ויידר ומדבר על ה'כוח' כעל אמונה תפלה' הוא מקניט אותו על "המסירות העלובה שלו לדת העתיקה הזו". כלומר, האופן שבו הסאגה מתייחסת ל'כוח' עוברת כמה שינויים לאורך הסרטים.

אם כן, בניגוד לרושם הראשוני, נראה שלשני הרעיונות – 'משל המתכות' מצד אחד ו'הכוח' מצד שני – יש יסוד של אמת פילוסופית או מדעית מצד אחד, ויסוד של סיפור מעשיה מיסטי מצד שני. בשני המקרים הם משמשים כדי לייצג רעיון דומה: לאנשים שונים ייעוד שונה, המוכתב להם באופן כמו-ביולוגי, ושעליהם למלא אותו. 

המושלים ומועצת הג'דיי

בתוך קבוצת השומרים סוקרטס מבחין בין שומרים רגילים – המרכיבים את הצבא של המדינה – לבין מה שהוא מכנה 'מושלים'. הוא אומר שמושלים אלה ייקראו 'שומרים' "במלוא מובן המלה הזאת: באשר ישמרו על כך שאויבים מבחוץ לא יוכלו, ובני המדינה מבפנים לא ירצו להרע".[25] מה שמייחד את האנשים הללו משאר השומרים הוא טבעם המצוין וחינוכם הארוך להיות פילוסופים – אוהבי חוכמה אמיתיים, כאלה שמעוניינים רק באמת ולא בסברות ובשקרים. זהו המסר המפורסם ביותר בספר המדינה: שבמדינה האוטופית ישלוט מלך שהוא פילוסוף. זה אמור לקרות, לפי סוקרטס, באחת משתי דרכים: או שהפילוסופים ייקראו למלוך במדינות, או שהנקראים עכשיו מלכים ושליטים יעסקו בפילוסופיה די הצורך. כך או כך, על השלטון המדיני והפילוסופיה להתחבר זה לזה.[26]

בדומה, מתוך אבירי הג'דיי בדרגה הגבוהה ביותר – ג'דיי מאסטר - נבחרים 12 הג'דיי הטובים ביותר לכהן במועצת הג'דיי, שהיא הממשק המרכזי בין הג'דיי לממשלת הרפובליקה.[27] מועצת הג'דיי משמשת במקור כרשות שלטונית לכל דבר: הג'דיי נשלחים למשימות דיפלומטיות ומגינים על חברי סנאט שחייהם נמצאים בסכנה מצד אחד, ומייעצים לסנאט ומעורבים בתכנון אסטרטגיה של הממשלה מצד שני. ואולם, ככל שתוכניתו של הסנאטור פלפטין להשתלט על הרפובליקה ולהפוכה לאמפריה מתקדמת, מועצת הג'דיי נוטשת את תפקידה כרשות שלטונית הפועלת לצד הסנאט, ומתחילה לראות את עצמה כמגינת הסאנט בפרט והדמוקרטיה בכלל. ב'נקמת הסית' זה מביא את חברי המועצה לשקול, אפילו, האם מוטב שהם ישתלטו על הסנאט לזמן מוגבל. ב'מתקפת המשובטים' כאשר המלחמה בין הרפובליקה לפדרציית הסחר פורצת, אבירי הג'דיי מרחיבים את הפונקציות שלהם כשהם משמשים כגנרלים של צבא הרפובליקה, והמועצה עצמה מתפקדת כמעין מטה כללי שבו מתכננים מהלכים צבאיים ואף פוליטיים של הרפובליקה. הג'דיי מדגישים שהטרנספורמציה הזו נועדה להיות מוגבלת בזמן – מטרתה לחזור למצב המאוזן של הפרדת רשויות; אך לפני שזה מתאפשר, פלפטין משתלט על הרפובליקה ומחסל את הג'דיי.

מועצת הג'דיי בגלגולה המקורי היא שיקוף מצוין של קבוצת המושלים שסוקרטס מתאר כ'אנשי מגן'. חברי המועצה - הטובים, המנוסים והוותיקים מבין הג'דיי - מרבים בהרהורים ומדיטציה כדי לגבש תמונה נאמנה של המציאות הפוליטית והצבאית, והממשלה והסנאט נעזרים לא אחת ביכולותיהם האינטלקטואליות והרוחניות כשהם שוקלים כיצד לפעול. ב'נקמת הסית'' פלפטין מתייעץ עם חברי המועצה לגבי תגובתו לפעולות הטרור של הבדלנים, ופונה אל יכולתו של יודה להעריך את שיתרחש בעתיד. ב'מתקפת המשובטים' מאסטר ווינדו אומר למאסטר יודה שהגיע הזמן ליידע את הסנאט בכך שהיכולת של מועצת הג'דיי להשתמש בכוח נפגעה, ושיקול הדעת שלהם אינו טוב כשהיה. כלומר, נדמה שבמידה רבה מועצת הג'דיי – שכאמור אינה גוף נבחר – שואבת את המנדט שלה מהיכולת שלה להשתמש ב'כוח' כדי לנתח היטב את המציאות ולייצר החלטות מושכלות ונכונות. זהו הרעיון הבסיסי שעומד גם מאחורי שלטונם של המושלים-פילוסופים: לא הכרעת הרוב היא שמעניקה להם מנדט, אלא חוכמתם ויכולתם להשתמש בה כדי לשלוט.

אורח חיים נזירי וסגפני

אחד הפחדים הבסיסיים של סוקרטס העוברים כחוט השני בספר המדינה הוא הפחד מהתרופפות המעמדות, מכך שאנשים יפסיקו למלא את ייעודם במדינה וינסו למלא תפקיד לא להם. הדבר נכון בייחוד לגבי מעמד השומרים. סוקרטס מכיר בכך שבכל משטר הכוח משחית, ומביע חשש שהשומרים ינצלו לרעה את כוחם ויהיו "אדונים גסי-רוח" ולא "בני-ברית אדיבים".[28] כדי לשמור מהתדרדרות מוסרית שכזו, הוא מציע שני פתרונות: הראשון הוא חינוך (בכך אדון בהרחבה בחלק הבא). השני הוא פתרון מוסדי: הסביבה שבה הם חיים והכלים שהם משתמשים בהם ביום-יום צריכים כולם לעודד אותם להיות משרתים של האזרחים. כך נוצר סגנון חיים סגפני במיוחד, שאמור לעצב שומרים ענווים, עצמאיים ואמיצים.[29]

אורח החיים של השומרים מאופיין בראש ובראשונה באיסור על החזקת רכוש, חוץ ממה שסוקרטס מחשיב כהכרחי. עליהם לקבל מצרכים ומזון משאר האזרחים עליהם הם מגינים, אך כל מה שהם מקבלים אמור לענות על צרכים בסיסיים בלבד, ובכל מקרה אסור להם לצבור הון אן לרכוש זהב וכסף. בחיי-היום-יום שלהם תשרור אחווה: הם יאכלו את הארוחות שלהם ביחד ויתגוררו זה לצד זה במשכנות הפתוחים לכל המבקש להיכנס אליהם.[30] עליהם לראות זה את זה כבני משפחה אחד של השני: "שכל אשר יזדמן לו, יראה בו אח או אחות, או אב או אם, או בן או בת, או צאציהם או אבותיהם של אלו".[31]

האיסור על רכוש, ובעיקר על משכנות, אדמה ומתכות יקרות נובע מהסברה כי שומר שמחזיק ברכוש אינו יכול לשים את האינטרס של המדינה במקום הראשון. "...כאשר ירכשו להם אדמה משלהם ובתים ומטבעות, הרי שיהפכו בעלי בתים ואיכרים תחת שומרים, ולשאר האזרחים יהיו אדונים אויבים, תחת היותם בעלי-בריתם, ויחיו כל ימי חייהם כשהם שונאים ושנואים, ואורבים לאחרים ואחרים אורבים להם, והם מפחדים הרבה יותר מפני האנשים שבפנים משיפחדו מפני אויבים שבחוץ, וכבר הם מהלכים על סף האבדון, המה ושאר אנשי המדינה".[32] החשש מפני צבירת הון כה מוחשי לדידו של סוקרטס, שהוא מבקש ששומרים לא ייגעו בכלים מזהב וכסף ואף לא יימצעו תחת קורת גג אחת עם כלים כאלה.[33] על כך אפשר ללמוד גם מההקבלה לקדרים שמופיעה קצת מאוחר יותר בשיחה: "קדר שנתעשר – כלום סבור אתה שעוד יהא נכון לעסוק באמנותו?" אדינמטוס עונה: "בשום פנים לא". וסוקרטס ממשיך: "והוא יילך וייעשה עצלן ורשלן יותר משהיה?" "בהרבה", עונה אדימנטוס.[34] זהו ההיגיון של סוקרטס לגבי כל אחד מהתפקידים במדינה, ומניה וביה לגבי מעמד השומרים.

איסור נוסף שנכנס לרשימת האיסורים הללו הוא האיסור על מונוגמיה. על נישואים והולדה סוקרטס אומר ש"ככל האפשר יש לנהוג בדברים האלה כולם לפי הפתגם: "משותף הוא רכוש הידידים".[35] על נשות השומרים להיות משותפות לגברים, "ואף אחת לא תדור ביחידות עם אחד; וכן יהיו ילדיהם משותפים. ואב לא ידע את יוצא חלציו, ולא ילד את אביו".[36] תחת המשפחה המונוגמית, סוקרטס מציע מערכת של זיווגים בין גברים לנשים שכל מטרתה היא התרבות והשבחת טבעם של הילדים.[37]

בעיצומו של תיאור החיים הסגפניים והנזיריים האלה, אדימנטוס שואל את סוקרטס: האם שומרים שחיים כך, ללא רכוש וללא שכר, יהיו אנשים מאושרים?[38] התשובה של סוקרטס היא אותה תשובה בסגנון אוטופי לפיה כאשר כל אחד ממלא את תפקידו במדינה המונחית על-ידי התבונה אי-אפשר שלא להיות מאושר, כלומר – המדינה הצודקת היא המדינה המאושרת ומי שלוקח בה חלק פשוט אינם יכולים שלא להיות מאושרים.[39] אך השאלה של אדימנטוס מבטאת תהיה אותנטית: אנחנו מזהים אושר והגשמה עצמית עם בעלות כלשהי על רכוש והיקשרות ארוכת טווח עם אנשים אחרים, וקשה לנו לתאר לעצמנו חיים מאושרים תחת האיסורים החמורים שסוקרטס מטיל. אכן, בהמשך התשובה של סוקרטס מתגלה עמדה קצת יותר כנה. הוא אומר: "אל נא תכריחני להטיל על השומרים מין עושר שיכשירם לכל דבר שבעולם, אך לא לשמירת שומרים".[40] כלומר, סוקרטס מודה שהאושר שהשומרים מתברכים בו אינו אותו אושר של האמנים והאיכרים. בכל זאת, כפי שאדימנטוס רומז, משהו חסר בחייהם של השומרים.

אורח החיים הסגפני הזה מאפיין גם את אבירי הג'דיי ב'מלחמת הכוכבים'. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה במאפיינים החזותיים שלהם. הם לבושים בגלימות פשוטות בצבעי האדמה, מגפיים כבדים ועמידים וחגור בסיסי. מהשלישייה שאנחנו מלווים בשלושת הסרטים המאוחרים – קווי גון, אובי וואן ואניקאן אנחנו למדים שהתסרוקות שלהם מסמלות את מעמדם במסדר: המתלמדים אוספים את שערם הקצר וקולעים צמות ארוכות, המאסטרים מאריכים את שערם ואת זקנם. הנשק של אבירי הג'דיי – חרב האור – אולי נראה לצופה בן-זמננו כמו דוגמה משעשעת לנשק מצועצע מסרטי מדע בדיוני, אך בעולם של 'מלחמת הכוכבים' הוא נחשב דווקא לפשוט ואפילו ארכאי. האן סולו מקניט את לוק כשהוא מתאמן בחרב האור ב'תקווה חדשה': הוא אומר לו שהוא מקווה שהוא יודע כי "דתות מפוקפקות ונשקים עתיקים אינם יכולים להתחרות עם אקדח לייזר טוב". הג'דיי מתייחסים לחרב האור כאל נשק 'תרבותי' יותר מנשקים אחרים. ב'נקמתו של הסית', למשל, אובי וואן נאלץ להשתמש באקדח לייזר כדי להרוג את הגנרל גריבס, ומיד לאחר מכן מפטיר לעבר עצמו: "כל-כך לא מתורבת"!

מאחורי הסגנון החזותי של אבירי הג'דיי עומדת פילוסופית חיים המורכבת ממגוון של איסורים. ב'אימת הפנטום' קווי גון מזהיר את אניקן הקטן ש"אימונים במטרה להפוך לג'דיי אינם אתגר פשוט. ואפילו אם תצליח – מדובר בחיים קשים". פדמה אומרת לאניקן המתבגר ב'מתקפת המשובטים': "בוודאי קשה להישבע אמונים למסדר הג'דיי. אינך יכול לבקר במקומות שאתה אוהב, לעשות את הדברים שאתה אוהב", ואניקן מוסיף: "או להיות עם האנשים שאני אוהב". פדמה תוהה אם כלל מותר לג'דיי לאהוב, ואניקן מסביר לה שאסור להחזיק רכוש ולהיקשר לאנשים. יודה אומר ללוק ב'אמפריה מכה שנית': "הרפתקה? ריגושים? ג'דיי אינו חושק בדברים אלו". כמו כן, אסור לג'דיי להשתמש בכוח שלהם לדבר מלבד משימותיהם: ב'מתקפת המשובטים' אניקן מנסה להרשים את פדמה עם תעלולי-כוח (הוא גורם לאגס לרחף באוויר) ואומר ש"אם אובי וואן היה תופס אותי הוא היה כועס מאוד".

כמו בספר המדינה, הסיבה לאיסורים הללו היא הפחד של מסדר הג'דיי משלל רגשות שליליים הנקשרים לאחזקת רכוש והיקשרות לאנשים. ב'נקמתו של הסית' יודה מסביר לאניקן הצעיר שהיקשרות לאנשים אחרים מובילה לקנאה, צלה של חמדנות; שכדי להיות אביר ג'דיי עליו לאמן את עצמו כך שיהיה מוכן לאבד את כל מה שהוא מפחד לאבד. הסיפור בשלושת הסרטים המאוחרים מביא למסקנה שהפחד הזה הוא מוצדק: הכעס על מותה של אמו, והפחד לאבד את אשתו, הם שמובילים את אניקן אל הצד האפל. הוא טובח באנשי החול ב'מתקפת המשובטים' כשהוא מוצא את אמו החטופה אצלם (ומיד לאחר מכן מתחיל לראשונה השימוש מוטיב המוסיקלי המזוהה עם דארת' ויידר, גלגולו הרשע של אניקן); והוא מצטרף אל פלפטין ב'נקמתו של הסית'' רק לאחר שהוא מבטיח לו שביכולתו להציל את פדמה ממוות בטוח.

תפקיד החינוך

ספר המדינה מבוסס במידה רבה על ההנחה רבת ההשלכות בדבר טבעים שונים לאנשים שונים. ואולם, אין בכך בכדי לומר שאין מקום לחינוך והדרכה בסיפור הזה. למעשה, ההפך הוא הנכון: ספר המדינה הוא סיפור פדגוגי לא פחות משהוא סיפור פוליטי, סוציולוגי, אפיסטמולוגי, אונתולוגי ואתי. לפי סוקרטס, אנשים אמנם נולדים עם טבע מסוים שמועיד אותם למלא תפקידים מסוימים במדינה, אך לחינוכם יש תפקיד מרכזי בשאלה האם ובאיזו מידה הם יפתחו וינצלו את הטבע הזה. הוא מנבא שעם החינוך הנכון, מדור לדור אנשים טובים ומוכשרים יותר ויותר ייוולדו ויתבגרו במדינה האוטופית: "שהרי גידול וחינוך הגון, כשהוא נשמר בעינו, מעמיד טבעים טובים, וטבעים הגונים הנאחזים בחינוך שגם הוא כך, שוב יעלו בסגולתם הטובה אף על קודמיהם, משאר בחינות ומבחינת הזרע שיקימו".[41]  

החלק בספר המדינה שמייצג באופן המובהק ביותר את התפישה הפדגוגית של הספר כולו הוא פרק ז', בו מוצג משל המערה. סוקרטס אומר שזהו משל על "חינוך וחוסר חינוך".[42] המשל מתחיל בחלל מערה בו כבולים בני-אדם כך שמבטם מוסב תמיד קדימה אל הקיר שמולם. מאחוריהם ניצבת חומה, ומאחוריה דולקת אש. על החומה סובבים בני-אדם, והם נושאים כלים ופסלים. האש שדולקת מאחוריהם מטילה את הצללים שלהם ושל כליהם על הקיר שפני האסירים מכוונים אליו. בגלל חוסר-יכולתם להסב את פניהם, אנוסים האסירים לצפות בהתנהלות הצללים שעל הקיר ולשמוע את ההדים של קולותיהם, ולא את האנשים שיוצרים אותם. כל עוד הם כבולים, הצללים הם כל מה שהאסירים מכירים, ואין להם סיבה לחשוד שמדובר בסך-הכל בצללים ובהדים של דמויות שאין ביכולתם לראות.[43]

אז, אחד מהאסירים מותר מכבליו ומוכרח להפנות מבטו אל האנשים שעל החומה ואל האש שמאחוריהם. הבוהק של האש יסנוור את עיניו, מזהיר סוקרטס, והוא יהיה שרוי בבלבול. לאחר-מכן מובל האיש במעלה היציאה מהמערה, עד שהוא ניצב מחוץ לה באור-יום: אור השמש, בדומה לאור האש שבמערה, יסנוור את עיניו, והוא יזדקק לזמן כדי להתרגל אליו. ואולם, מרגע שעיניו יתרגלו, יוכל להביט בכל הסובב אותו: ראשית בצללים של דברים, שנית בבבואות שעל פני-המים, שלישית בדברים עצמם, ובסופו של דבר בשמש. לאחר ההתבוננות בשמש, יבין האסיר המשוחרר את חשיבותה: אורה הוא שמאפשר לו לראות את שאר הדברים. כעת, אם יחזור האסיר למערה כדי לספר לרעיו את שגילה בשהותו בחוץ, ייתקל בהתנגדות מצדם. האסירים, שמורגלים לצללים ולהדים, לא ישושו לעזוב את המוכר להם כדי לחפש מראות אחרים - הם יעדיפו להמשיך בדרך-החיים המוכרת להם.[44]

חלקו הראשון של משל-המערה מדבר על מצבם של בני-האדם: כמו שהאסירים אנוסים להביט רק אל הצללים ולכן הם תופשים אותם כאמיתיים, כך ידיעותינו שלנו לגבי העולם מוגבלות מאוד, ואין אנו יודעים זאת: מה שנראה בעינינו כאמת הוא לא יותר מצללים והדים של אמת. מחוץ למערה קיימות אמיתות גדולות יותר מאלה המופיעות על הקיר שמול האסירים, בדיוק כפי שמחוץ לתמונת-העולם שבה אנו מורגלים מצפות לנו ידיעות אמיתיות. לתהליך ההשתחררות מהכבלים וההפניה אל האמת סוקרטס קורא חינוך: "טיב החינוך אינו כטענתם של כמה אנשים המתיימרים בהכרזותיהם שהינם מחנכים. שהרי לפי טענתם, מכניסים הם ידיעה לתוך הנשמה, שעד אז לא היתה בה ידיעה, כאילו הכניסו ראייה לעיניים עיוורות". אלא, החינוך הוא בקיאות ב"הפניה; דהיינו – הידיעה כיצד יוסב אותו כוח הנשמה בדרך קלה ויעילה ביותר; ואיננו בא ליצור בכוח זה את הראייה, כי אם מניח שזו כבר מצויה בו, אלא שאיננו מכוון לצד הנכון ואינו מביט אל אשר צריך היה; ולכך יביאנו החינוך".[45] בכך מבטא סוקרטס את הרעיון שחינוך הוא אמנות ההפניה: חינוך הוא אינו החדרת ידיעה לליבו של אדם, אלא הפניתו אל הכיוון הנכון. את הדרך עצמה, הוא חייב לעשות בעצמו.[46]

זאת, בקווים כלליים מאוד, פילוסופית החינוך שעומדת מאחורי משל המערה. סוקרטס מתאר באופן ספציפי יותר כיצד החינוך של השומרים – ואלה מבינהם המוכשרים למשול – צריך להערך. התינוקות שיוולדו לשומרים יובאו לבתי תינוקות מיוחדים בבעלות המדינה בהם הם יוזנו ויטופלו מבלי שההורים ידעו למי שייך איזה תינוק.[47] הם יזכו לחינוך הגופני והעיוני הדרוש למי שנועד להקדיש את חייו להגנת המדינה, וחינוכם יתבסס במידה רבה על מערכת של תמריצים: פרסים, עיטורים והכרת כבוד ניתנים למצטיינים בלימודים ובקרבות.[48]

חלק גדול מפרקים ו' ו-ז' מוקדש לאופן חינוכם של אלה מבין השומרים שעתידים להיות מושלים. סוקרטס אומר ש"יש להעדיף את האנשים שהם חסוני אופי ואמיצי רוח, ובמידת האפשר – יפי תואר ביותר". הם צריכים להיות אציליים וגבריים, פיקחים ואוהבי עמל. עליהם לשנוא שקר אבל להיות סלחניים כלפי שקרים שהם תוצאה של סכלות.[49] כדי שילמדו להלחם יש להביא את הילדים רכובים על סוסים אל המלחמה "כדי שיסתכלו בה, ואם ניתן הדבר להעשות בלא סכנה יש לקרבם בסמוך למערכה ולהטעימם מן הדם".[50] יש ללמדם לימודים עיוניים וגופניים, ובכל שלב לזהות את המצטיינים מביניהם, לתמרצם בפרסים ועיטורים, ולדרוש מהם ללמוד יותר.[51] רק בגיל מבוגר יחסית המצטיינים בכל הלימודים והמבחנים למינהם יורשו ללמוד פילוסופיה; ורק אלה מהם שיהפכו לפילוסופים - אוהבי חוכמה אמיתיים -  יוכלו לשמש כמושלים, כש"מדי פעם בפעם יחנכו אחרים שכמותם וישאירו למדינה שומרים חדשים".[52]

בשלושת הסרטים המאוחרים של 'מלחמת הכוכבים' אנחנו נחשפים לאקדמיה לג'דיי, בה ילדים מכל רחבי הגלקסיה לומדים ומתאמנים, וחיים במנותק ממשפחותיהם. כמו השומרים, הג'דיי נבחרים בגיל צעיר בשל תכונותיהם המעולות ונאלצים להיפרד ממשפחותיהם ולהתמסר לחלוטין למסדר. ב'אימת הפנטום' קווי גון מבקש ממועצת הג'דיי לאמן את אניקן בן התשע להיות ג'דיי, והמועצה דוחה את בקשתו על הסף מכיוון שהוא מבוגר מדי כדי להתחיל באימונים – כבר בגיל תשע המועצה סבורה שיהיה קשה מדי לחנך ילד להיות ג'דיי. כמו שהשומרים חייבים לעבור כמה עשורים של חינוך גופני ועיוני ולהגיע לגיל מופלג לפני שהם מוכשרים להפוך למושלים, כך גם על הג'דיי להגיע לבגרות ולצבור ניסיון מספק בטרם מועצת הג'דיי מעניקה להם את תואר המאסטר.

באקדמית הג'דיי לתלמידים יש שיעורים משותפים (כמו זה שאנחנו נחשפים אליו ב'מתקפת המשובטים' כשאובי וואן מפריע למהלך שיעור שעורך יודה); אבל המרכיב החשוב ביותר בחינוך של הג'דיי הוא ההצמדה של כל תלמיד למורה אחד ויחיד, שמדריך אותו באופן פרטי וצמוד עד שהוא מוכן להפוך לאביר ג'דיי. מרכיב זה מזכיר את הדרישה של סוקרטס מטובי השומרים להשקיע זמן מדי פעם בחינוכו של הדור הבא. וכמו בתיאור של סוקרטס, המתלמדים מתלווים מגיל צעיר למדריכים שלהם למשימות וקרבות, כדי להתנסות בהם ולצפות בפעולותיהם של מוריהם מקרוב. 'אימת הפנטום', למשל, נפתח במשימה דיפלומטית שיוצא אליה קווי גון, והוא לוקח עימו את תלמידו אובי וואן; אנחנו רואים שקווי גון מנצל אותה לא אחת כדי ללמד את אובי וואן. למשל, כשאובי וואן מרגיש שמשהו חשוד מתרחש במקום אחר, קווי גון אומר לו שעליו תמיד להתרכז בראש ובראשונה בכאן ובעכשיו. הוא מנצל את המשימה שלהם כדי ללמדו על דרכי הפעולה של הג'דיי באופן כללי יותר.     

בניגוד לחזון החינוכי שסוקרטס מציע, פרסים ותמריצים אינם חלק מהמשנה החינוכית של הג'דיי. מכיוון שעל אבירי ג'דיי להיות ענווים ואלטרואיסטים, גאווה – גם על ניצחונות והישגים -  אינה נתפשת כתכונה חיובית ואין היא מעודדת על-ידי המורים. ב'מתקפת המשובטים' אובי ואן מזהיר, למשל, שהכישורים המיוחדים של אניקן הופכים אותו ליהיר, ויודה מודה בעצב שעובדה זו נכונה גם לגבי ג'דיי אחרים, ותיקים יותר. באופן כללי, עידודים ושבחים אינם שכיחים בסאגה. ב'אימת הפנטום' אובי ואן ואניקן מקבלים ציון לשבח מממשלת נאבו, הכוכב שעזרו לשחרר מידי פדרציית הסחר; וב'תקווה חדשה' מנהיגת הכוחות המורדים מעניקה ללוק עיטור על שעזר לנצח את האמפריה בקרב על 'כוכב-המוות'. אך פרט לשני מקרים אלה, קשה למצוא עידודים ושבחים שניתנים לג'דיי הצעירים בזכות הישגים לימודיים או ניצחונות בקרב. בייחוד הם נעדרים כחלק ממשנה חינוכית: אנחנו לא רואים מורה המשבח את תלמידו באף אחד מסרטי הסאגה. אפילו כשאניקן מציל את חייו של מורו אובי וואן ב'מתקפת המשובטים', כל שאובי וואן שואל אותו הוא: "מדוע לקח לך כל-כך הרבה זמן"?

הרעיון של חינוך כ'אמנות ההפניה' מהדהד גם הוא במשנה החינוכית של הג'דיי. במקומות רבים הרושם שניתן הוא שמורי הג'דיי אינם מחדירים לראשם של תלמידיהם מידע או טכניקות, אלא מלמדים אותם להפנות את מבטם אל הכיוון הנכון: לזהות את הכוח ולתת לו להדריך את פעולותם. ב'אמפריה מכה שנית', כשיודה מאמן את לוק, לפני משימה קשה הוא מורה לו: "עליך להרגיש את הכוח מסביבך, כאן, ביני לבינך, לעץ, לסלע - בכל מקום". ההפניה לכיוון החדש היא כה עמוקה, שלוק צריך ללמוד הכל מחדש: יודה אומר לו, "עליך לשכוח את מה שלמדת"; והוא מנסה לשנות מהשורש את האופן שבו הוא תופש את הפעולות שהוא עושה: "אל תנסה" הוא אומר לו – "עשה".

רבות דובר בספרות הפרשנית על הגישה הקיצונית של סוקרטס כלפי אמנים ומשוררים. החינוך שהוא רושם לשומרים הצעירים אינו מאפשר להם להיחשף לסוגים מסוימים של סיפורים ושירים: כאלה שמדגישים יותר מדי את המימד הטראגי של החיים, כאלה שמטילים מורא מפני המוות, כאלה שמבזים את האלים ומספרים על חטאיהם, ובייחוד – כאלה שמספרים שלרשעים טוב, ולצדיקים רע. כל אלה הם נרטיבים שאסור לשומרים הצעירים להיחשף אליהם, פן יגדלו להיות רעים או חלשים.[53]

קשה לומר את אותו הדבר על אופני החינוך של הג'דיי: אנחנו לא נחשפים לאיסורים וצנזורות שמטילים מורים על תלמידיהם. ואולם, ב'נקמת הסית'', כשאנחנו נחשפים לראשונה לנקודת המבט של הסית', האופן שבו אנחנו תופשים את החינוך של הג'דיי מתערער. פלפטין אומר לאניקן על הכוח: "אם מישהו רוצה להבין את המסתורין הגדול, עליו ללמוד את כל ההיבטים שלו – לא רק את נקודת המבט הדוגמטית והצרה של הג'דיי. אם ברצונך להפוך למנהיג שלם וחכם עליך לאמץ נקודת מבט רחבה יותר של הכוח". הביקורת הזו מקבילה לביקורת שכיחה שמושמעת נגד החינוך הסוקרטי במדינה האוטופית: חינוך לנרטיב אחד, חשוב וטוב ככל שיהיה, תמיד מסתכן בלהפוך לחינוך מנקודת מבט צרה ודוגמטית מדי. 

שאלת המגדר

אחד הרעיונות המהפכניים והמפתיעים בספר המדינה הוא שנשים ממעמד השומרים שוות לגברים: הן צריכות לקבל את אותו החינוך, להתאמן אותם אימונים, ולעמוד באותן החובות שעומדים בהן גברים.[54] סוקרטס אינו מכחיש שיש הבדלים בטבעם של נשים וגברים – למשל, הוא סובר שהן קצת יותר חלשות מגברים.[55] אבל אין בכך כדי לשכנעו שהן אינן יכולות להיות שומרות מצוינות בדיוק כמו גברים. הוא סבור שלנשים אין עיסוק המיוחד לנשים כנשים, אלא כפי שכל גבר מוכשר לדבר מסוים, כך גם נשים נבדלות זו מזו בטבען, ויש המוכשרות להיות שומרות ולהגן על המדינה ויש המוכשרות לייצר.[56] לכן, "נשי השומרים חייבות איפוא לפשוט בגדיהן, שהרי סגולתן הטובה תהיה להן כסות, במקום בגדים, וכן חייבות הן להשתתף במלחמה ושאר מיני השמירה הדרושים למדינה, ולא לעסוק בעניינים אחרים".[57] גם אין מניעה לדעת סוקרטס שהטובות בשומרות יתפקדו כמושלות: גלואוקון אומר לסוקרטס:"יצרת את המושלים, מעשה ידי פסל", וסוקרטס מתקנו: "וגם את המושלות גלואוקון; שהרי אל נא תדמה בנפשך שבאיזה דבר מדברי נתכוונתי יותר לגברים יותר מנשים".[58] רעיונות אלה גרמו לדורות של פרשנים לסבור שאפלטון מציג, דרך החזון של סוקרטס בספר המדינה, משנה פמיניסטית שמקדימה את זמנה באלפי שנים.[59]

זהו רעיון שמהדהד ב'מלחמת הכוכבים': הג'דיי שסביבם סובבת הסאגה הם גברים, אבל לכל אורך הסרטים אנחנו נוכחים לדעת שגם נשים משמשות כאבירות ג'דיי. ב'מתקפת המשובטים' אנחנו אף רואים שגם במועצת הג'דיי – כלומר, בדרגות הגבוהות ביותר – מכהנות נשים. באותו סרט, בקרב בין הג'דיי לצבא של הרוזן דוקו, אנחנו רואים שאחוז מרשים מהאבירים הם נשים.

כדאי לציין שסוקרטס מגביל את המהפכה המגדרית האוטופית הזו למעמד השומרים, ולא מרחיב אותה לכל אנשי המדינה. שוויון כשלעצמו – גם לא מגדרי - הוא לא ערך שספר המדינה מנסה לקדם.[60] בדומה, אין רמז לכך שהשוויון בין נשים לגברים במסדר הג'דיי מצביע על מצב דומה בשאר חלקי העולם של מלחמת הכוכבים. צבא המשובטים מורכב מדגם גברי של חייל; כל האויבים שהג'דיי נלחמים בהם, בלי יוצא מן הכלל, הם גברים; והמשפחה של אניקן בכוכב טטואין, אותה אנחנו מכירים ב'אימת הפנטום' המאוחר וב'בתקווה חדשה' המוקדם, היא משפחה מונוגמית ומסורתית. 

כאן כדי להתעכב לרגע על שתי הדמויות הנשיות המרכזיות בסאגה: פדמה אמדלה – אשתו של אניקן, וליאה – אחותו של לוק. אמדלה היא המלכה של כוכב נאבו ב'אימת הפנטום' וחברת סנאט ומנהיגת האופוזיציה בשני הסרטים שמגיעים אחריו. היא דוגמה לדמות נשית חזקה ומעניינת שמניעה את העלילה לא פחות משאר הדמויות. ואולם, בסופו של דבר היא נופלת לאותן קלישאות מסורתיות לגבי תפקידן של נשים בקולנוע: כשהיא נכנסת להריון ב'נקמתו של הסית' היא מודאגת ממה שיקרה לה אם הסאנט יגלה על כך - כלומר, נשים יכולות להחזיק בתפקידי כוח בעולם של 'מלחמת הכוכבים', אבל ההיתר הזה הוא תמיד בערבון מוגבל כאשר מדובר בילדים; ברוב ההרפתקאות בשלושת הסרטים המאוחרים היא נלווית לגיבורים ולא ממש מניעה את העלילה – לפעמים היא מתלווה למרות שברי שאין לה תפקיד של ממש בסיטואציה, אלא פשוט בגלל שהיא "סקרנית" (למשל ב'אימת הפנטום', כאשר היא מבקשת להתלוות אל קווי גון ואובי וואן בחיפושם אחר חלקי חילוף לחללית שלהם); וגורלה, שנחשף בסוף 'נקמתו של הסית'', הוא למות בלידה משברון לב (הרובוט-רופא שמטפל בה אומר: "גופנית הכל בסדר, אבל היא פשוט ויתרה"). 

30 שנה לפני כן, ליאה שימשה דוגמה נהדרת לדמות נשית חזקה: אנחנו יודעים שהיא הנסיכה של כוכב אלדוריאן, חברת הסנאט של האמפריה, ומנהיגת הכוחות המורדים בשלטונו של הקיסר באמפריה. למרות כמה נפילות לקלישאות המוכרות שיתכן שהיו מתבקשות בעידן שבו יצאו שלושת הסרטים הראשונים – למשל, סצינה מפורסמת בבגד ים מוזהב והעובדה ש'תקווה חדשה' סובב סביב ניסיון להצילה מידי שוביה - אין להכחיש שהיא חלק מרכזי מהסיפור בסאגה, ובמידה רבה המניע העלילתי שלה: הסרט הראשון מתחיל כשהיא נופלת בשבי בעת שהיא מנסה להבריח תוכניות צבאיות. חשוב לא פחות, ב'שובו של הג'דיי' לוק מבשר לליאה שהכוח זורם גם בדמה, וביכולתה להיות אבירת ג'דיי ממש כמוהו.

התדרדרות המשטרים

למשטר המאפיין את האוטופיה של סוקרסט הוא קורא אריסטוקרטיה – שלטון המצויינים. ואולם, סוקרסט מכיר בכך שבמוקדם או במאוחר המשטר הזה נידון להתפרק, ומשטרים אחרים, גרועים יותר, עתידים להחליף אותו: "כל שנתהווה צפוי לכליה", הוא אומר. בפרקים ח' וט' של ספר המדינה הוא מתאר לבני-שיחו את מהלך העניינים הצפוי של התדרדרות המשטרים החל מהמשטר האידיאלי, דרך סדרה של משטרים גרועים, ועד למשטר הגרוע מכולם: הרודנות.

המדינה האידיאלית תתנוון, הוא אומר, כתוצאה מטעות: במדינה האידיאלית הילודה נערכת לפי חישובים זהירים שכל מטרתם לייצר אזרחים שטבעם משובח; כל טעות חישוב בטבלאות הילודה תביא לערבוב של האיכויות זו בזו, וילדים 'מתאימים פחות' ייוולדו. כשתעשה טעות שכזו, יופר שיווי המשקל והסדר ההרמוני.[61] כשהטעות תתרחש וההרמוניה תופר אנשים בעלי טבע גרוע יתבגרו וימשלו, והמדינה תהפוך לתימוקרטיה, שפירושה המילולי הוא "שלטון הכבוד". היסוד השולט בתימוקרטיה הוא עוז הנפש, השאיפה לכוח צבאי וניצחון. במשטר כזה כבודם של השומרים נתון כלפי המושלים ולא כלפי החוק. הם מתרפסים בפני מושליהם ואכזריים לעבדיהם. המדינה מפסיקה לחנך חינוך מוסי, והחינוך הוא גימנסטי בלבד, מה שמחזק את המימד של עוז הנפש בלבבותיהם של השומרים, ומחליש את מימד התבונה. לפי סוקרטס, זהו ממשל המערב טוב ורע: טוב, משום שעדיין ישנם עקרונות מסוימים וריסון תאוות; רע, משום שפעולות השומרים אינן תבוניות ושכלתניות אלא נובעות מהרצון לנצח ולצבור כבוד. משום שאין הנחייה תבונית, אין מנוס מכך שהשומרים אט אט ייכנעו לתאוות אחרות כגון התאווה לרכוש.[62]

משטר המבוסס על כבוד הופך במהרה למשטר המבוסס על כסף: הדרך הטבעית, לפי סוקרטס להתחרות זה בזה במדינה היא בדרך הממון. מכאן, שהתימוקרטיה תהפוך לאוליגרכיה (מילולית: "שלטון המעטים"): היסוד השולט במשטר כזה הוא הכסף: האזרחות מוגבלת על-ידי כמות ההון שברשות האדם, יש רדוקציה של החוק למושגים של ממון, והמנהיגים אינם שולטים הודות לכישוריהם אלא לממונם. סוקרטס מנבא שהאוליגרכיה תוביל לפיצול לשתי תת-מדינות: מדינת העשירים ומדינת העניים. האזרח הוא האדם בעל הרכוש, ואילו העניים מיותרים במסגרת פעילותה של המדינה והופכים לפושעים.[63]

אוליגרכיה אינה יכולה להתקיים לעד; במוקדם או במאוחר, אומר סוקרטס, העניים יתמרדו בעשירים שעשקו אותם ויבקשו את הכוח הפוליטי שמגיע להם. כך, האוליגרכיה תתחלף בדמוקרטיה (מילולית: שלטון הרבים). בדמוקרטיה שולט פלורליזם לגבי אופני חיים שונים: כל אופן חיים הוא טוב בפני עצמו ואינו נופל מאופן חיים אחר. הפלורליזם הזה מוביל לרלטיביזם מוסרי: כל העמדות שוות, כל התאוות שוות, פשע בשביל אדם אחד הוא מעלה בשביל השני. היסודות המרכזיים של הדמוקרטיה הם החירות והשוויון, שני ערכים שאינם עולים בקנה אחד, כמובן, עם הבחנה בין האיכויות השונות של בני האדם והכישורים שברשותם. אם אנשים הם חופשיים ושווים לחלוטין, הרי שאנחנו עתידים לצפות בהתפרקות מוחלטת של מבנים חברתיים: ילדים לא שומעים להוריהם, תלמידים למוריהם, ואפילו בעלי-החיים אינם רוכשים עוד כבוד לבני-אדם. סוקרטס מדגיש שדמוקרטיה מאופיינת בכך שלדמגוגיה יש כוח רב במיוחד: עד כדי כך שכל אזרח היוצא בהצהרות המטיבות עם העם יכול להיבחר. לכן ההמון, שלעיתים קרובות חסר את הכישורים לקבל החלטות חשובות, והניתן להשפעה בקלות יתרה, עלול לבחור באדם שאינו מתאים כלל לנהל את המדינה.[64]

מתוך המצב הכמעט אנרכי שמאפיין את הדמוקרטיה צומחת הרודנות: השליט במדינה הדמוקרטית - זה שעומד בראשה מתוקף חוק - משתכר מכוחו, אינו יכול לעמוד בפיתוי להשיג עוד ועוד כוח, ובכך הופך לרודן. שהרי "כל רודן שיעלה וישגשג, שורש נביטתו אינו אלא זה: העמידה בראש".[65] התהליך יתחיל כשהשליט יבטיח לעם הבטחות וינהג עימו בנדיבות לב, למשל – הוא ילהיט את ההמונים נגד העשירים ויחלק מחדש את רכושם. אך עד מהרה על-מנת למגר כל איום על שלטונו הוא יאלץ להשמיד כל אדם הקורא עליו תיגר, ובמיוחד את האנשים הטובים והמוצלחים ביותר, שהם המסוכנים ביותר ליציבות שלטונו. פעולה זו משניאה אותו על חלקים נרחבים מהעם, וכדי להחזיק בשלטון עליו לדכא גם אותם. זהו מצב אומלל ביותר, הן עבור העם והן עבור השליט: שכן הוא חושש כל העת לחייו ועליו לחשוד בכל. נקודה מעניינת היא שהרודן יבקש תמיד לשמר מצב של מלחמה על-מנת שהעם יזדקק למנהיג, וכן שיוכל להחרים את רכושם מבלי שיתנגדו לכך.[66]

כדאי לציין שתי נקודות חשובות העולות מתיאור התדרדרות המשטרים, שיועילו רבות בניתוח של התהליך המקביל ב'מלחמת הכוכבים'. הנקודה הראשונה קשורה לסיבה שבעטיה מתדרדר המשטר האידיאלי – כאמור, טעות חישוב. נהוג לסבור שהטענה כי אפילו טעות חישוב פעוטה שכזו יכולה להצית תהליך של התדרדרות פוליטית נועדה להדגיש עוד יותר את העובדה שלדעת סוקרטס התדרדרות המשטרים היא בלתי-נמנעת: מה שמצית אותה יכול להיות עניין שרירותי לחלוטין, כזה שאין דרך למנועו. אין טעם להיזהר יותר בחישוב או להקפיד יותר על החוקים; השימוש בטעות חישוב נועדה להמחיש את הקביעה כי כל מה שמתהווה נידון לכליה בסופו של דבר, גם המדינה האידיאלית.

הנקודה השנייה נוגעת כבר להתדרדרותם של המשטרים הגרועים. סוקרטס מפליא לתאר כיצד כל משטר מתפרק ומוחלף על-ידי משטר אחר מסיבות מבניות שהן אינהרנטיות למשטר עצמו. זוהי המרכזיות של כבוד ותחרות בתימוקרטיה שמובילים באופן טבעי לאוליגרכיה; זהו הניצול של מעמד אחד בידי מעמד אחר באוליגרכיה שמאיץ את החתירה לחירות ושוויון המאפיינים את הדמוקרטיה; ואלה הם האנרכיה, הפילוג והניכור של האזרחים במסגרת המדינית הדמוקרטית שמאפשרים מלכתחילה את עליית הרודן. כל משטר גרוע טומן בחובו את זרעיו של המשטר הגרוע הבא.  

על פניו, העולם שמוצג בסאגת 'מלחמת הכוכבים' נע בין שתיים מצורות השלטון האלה: דמוקרטיה ורודנות. אם חושבים על כל תהליך התדרדרות המשטרים שסוקרטס מתאר ב'מדינה', הרי ש'מלחמת הכוכבים' מתרחש לקראת סופו של תהליך זה. כלומר, הסיפור אינו מתחיל במשטר אידיאלי, אלא במשטר גרוע שמתחלף באחד הגרוע ממנו אף יותר. ואולם, הדמוקרטיה השוררת ברפובליקה בשלושת הסרטים המאוחרים מיוחדת בכך שהמבנה שלה כוללת  את אבירי הג'דיי – יסוד שהמנדט שלו אינו נובע מבחירות דמוקרטיות אלא משליטתם בתבונה. במובן הזה, יהיה נכון יותר לומר שנקודת הפתיחה של הסאגה היא במשטר גרוע (דמוקרטיה) שמעורבבים בתוכו אלמנטים של משטר אידיאלי (אריסטוקרטיה). להלן, שלבי ההתדרדרות של משטר-כלאיים זה אל המשטר הרודני.

שלושת הסרטים המאוחרים, שמקדימים כרונולוגית את המוקדמים, עוסקים בדעיכתה של הרפובליקה המאוחדת של הגלקסיה לכדי אמפריה רודנית. בתחילתם, הרפובליקה מתנהלת באמצעות סנאט אדיר מימדים, שבראשו עומד יושב-ראש שמשמש כזרוע המבצעת של הרפובליקה, ולרשותו עומדים מנגנונים ביורוקרטיים נרחבים. כלומר, היא מתנהלת כדמוקרטיה מודרנית למהדרין. יש בה ייצוגיות ושוויון, הפרדת רשויות, הליך נאות ושמירה על החוק. כאמור, היא שונה מהדמוקרטיה שסוקרסט מתאר בכך שהיא בנויה כך שהיא כוללת בתוכה את מועצת הג'דיי, הפועלת לצד הסנאט - בכך היא מציגה יצור כלאיים בין הדמוקרטיה לאריסטוקרטיה.

במהלך הסרטים אנו עדים למזימתו של פלפטין להפוך מסנאטור במדינה הדמוקרטית לשליטה הרודני של אמפריה. ב'אימת הפאנטום' הסנאט מטיל מס גבוה על המסחר בגלקסיה, ובתגובה לכך, בעידודו החשאי של הסנאטור פלפטין ארגון הסוחרים 'פדרציית הסחר' מטיל מצור אלים על כוכב נאבו; פדמה אמדלה, מלכת נאבו, מבקשת שיושב-הראש יפעל כדי להסיר את המצור, וכשבקשתה נתקלת בהיסוסים ביורוקרטיים היא מעלה הצעת אי-אמון ביושב-הראש הנוכחי, גם זאת בעידודו של הסנאטור פלפטין. יושב-הראש החדש שנבחר הוא הסנאטור פלפטין עצמו, שמבטיח לאמדלה שיהיה "יושב-ראש חזק שלא ייתן לטרגדיה בכוכב שלה להימשך".[67]

ב'מתקפת המשובטים' פלפטין מקדם את תוכניתו כפשהוא מקים בחשאי תנועה חמושה של בדלנים, המתנגדת לשלטונה של הרפובליקה בגלקסיה. כשמתברר שהבדלנים מגייסים צבא, הסנאטורים נבהלים מהכוח העולה בגלקסיה ומסכימים מיד להצעתו של יושב-הראש פלפטין להעניק לו סמכויות ביצועיות נרחבות. כשאובי-וואן מספר לאניקן על כך, אניקן מבטא את הרוח הרווחת ברפובליקה באותה עת כשהוא אומר: "טוב! זה אומר פחות התדיינות ויותר מעשים". האווירה המתוחה של מאזן אימה בין הבדלנים לרפובליקה מאפשרת ליושב-הראש, כעת בעל סמכויות נרחבות במיוחד, לשכנע את הסנאט להקים צבא שישרת את הרפובליקה ויגן עליה מפני הבדלנים. למעשה, כך אנחנו למדים במקביל להתרחשות זו, צבא כזה כבר קיים: מזה שנים שוקדים בני כוכב קמינו על הקמת צבא-משובטים שהזמין פלפטין במרמה. אם כן, בסוף 'מתקפת המשובטים' פלפטין הוא יושב-ראש בעל סמכויות נרחבות שהכריז מלחמה על הבדלנים בעזרת צבא שהסנאט אישר להקים רק לאחר שהחשש ממלחמה השתלט עליהם (אחד הסנאטורים אומר: "הסנאט לא יאשר הקמת צבא-משובטים כל עוד הבדלנים לא יתקפו". כלומר, הפחד ממלחמה דרוש כדי שהסנאט יסכים להפנות משאבים נרחבים לביטחון).[68]

ב'נקמת הסית'' מועצת הג'דיי מגלה את תוכניתו הזדונית של פלפטין, ומבקשת לעצור ולשפוט אותו. פלפטין מכריז שזהו מעשה של בגידה ברפובליקה, שכן מועצת הג'דיי חותרת תחת יושב-ראש הסנאט. מכאן ואילך, הוא מכריז על הג'דיי כעל אוייבי הרפובליקה ומשתמש בצבא-המשובטים כדי להרוג אותם בזה אחר זה. הוא אינו מסתפק בלוחמים עצמם, אלא הורג אפילו את הילדים שמתחנכים להיות ג'דיי בעתיד. בסרט, היחידים ששורדים הם אובי וואן ויודה שיוצאים לגלות; אניקן מצטרף אל פלפטין והופך לגלגולו הרשע, דארת' וויידר. כשמשימה זו מושלמת, והג'דיי אינם עומדים עוד בדרכו, הוא מספר לסנאט שהג'דיי זממו להשתלט על הרפובליקה ועל כן הם חוסלו על-ידי הצבא. כדי להבטיח ביטחון ויציבות, הוא מכריז על ארגון מחדש של הרפובליקה לכדי אמפריה גלקטית, שהוא יעמוד בראשה כקיסר. אמדלה מקשיבה לנאומו ואומרת: "אז כך החירות מתה: במחיאות כפיים רועמות".[69]

בתחילת 'תקווה חדשה', הראשון מבין הסרטים המוקדמים, אנחנו שומעים שהקיסר פלפטין חיסל סוף-סוף את הסנאט של הרפובליקה לשעבר, והנהיג שיטה של מושלים מקומיים הנשמעים לפקודותו. בכך הושלם תהליך בן שלושה עשורים להפיכת הרפובליקה לאמפריה, מתחילת תוכניתו של פלפטין ועד לחיסול הסנאט לגמרי. שלושת הסרטים המוקדמים מספרים על ניסיונותיהם של כוחות המורדים להפיל את שלטון הקיסר. הם זוכים לעזרה מלוק, בנו של אניקן, שיודה ואובי וואן מאמנים אותו להיות אביר ג'דיי. ב'שובו של הג'דיי', האחרון בסרטים המוקדמים, הכוחות המורדים מצליחים לבסוף להביא למותם של הקיסר וסגנו, והאמפריה מפורקת.[70]

נקל לראות, אם כן, שששת הסרטים מדגימים יפה את המעבר בין דמוקרטיה לרודנות כפי שהיא מוצגת בספר המדינה. לא רודן זר כובש את הגלקסיה, אלא סנאטור מתוך המנגנון הדמוקרטי הופך לשליטה. הוא משתמש בכלים ובנהלים של המערכת הדמוקרטית – למשל בהצעת אי-אמון – כדי להשיג כוח. הוא מנצל את התרבות הפוליטית במערכת דמוקרטית, על חולשותיה ופגמיה הרבים, כדי לממש את תוכניתו. למשל, כשאמדלה מבקשת שהסנאט יגיב למצור האלים שפדרציית הסחר הטילה על נאבו הסאנט מבקש להקים ועדה. פלפטין לוחש לאמדלה: "הנה נכנסים לפעולה הביורוקרטים – שליטיה האמיתיים של הרפובליקה". הוא יודע שאחד החוליים האופייניים ביותר למשטר הדמוקרטי הוא ביורוקרטיה, וכי זהו חולי השנוא במיוחד על פוליטיקאים.[71] הוא משתמש בסלידה הזו כדי לשכנע את אמדלה שרק פעולה חריפה - הצעת אי-אמון, שתביא לבחירתו ליושב-ראש - תיתן מענה לצרכים של נאבו. כפי שסוקרטס חזה, פעולתו הראשונה של פלפטין כרודן היא חיסולם של המאיימים עליו: אבירי הג'דיי; וכדי להחזיק בשלטון הוא נדרש כל העת לחרחר מלחמה ולאחד את עמו מול אויב מזדמן: פדרציית הסחר שהקימה לעצמה צבא והטילה מצור על כוכבים, אבירי הג'דיי שלדבריו זממו להשתלט על הרפובליקה, ולבסוף כוחות המורדים. 

ביקשתי לטעון מוקדם יותר שבמובן אחד אין לראות בתהליך הזה ב'מלחמת הכוכבים' כמעבר בין דמוקרטיה לרודנות: הדמוקרטיה ברפובליקה כוללת בתוכה את הג'דיי, ולכן קרובה יותר למשטר האידיאלי מאשר הדגם הטהור של דמוקרטיה. אם אכן כך הדבר, והמשטר שאנחנו עדים להתפרקותו מכיל אלמנטים של משטר אידיאלי, כדאי לחזור אל הטענה לפיה "כל מה שמתהווה נידון לכלייה". סוקרטס אומר שאין כל ערובה שמשטר אידיאלי יהיה יציב לאורך זמן. במוקדם או במאוחר הוא יתפרק ויוחלף בגרוע ממנו. הרעיון הזה מהדהד ב'מלחמת הכוכבים'. ב'נקמת הסית'' פלפטין מנסה לשכנע את אניקן שחוכמתם של הג'דיי אינה מגינה עליהם מפני מה שכל בן-אנוש חשוף אליו: התאווה לכוח. "זכור, כל מי שצובר כוח מפחד לאבדו, אפילו הג'דיי". הוא אומר. וכמובן, הסיפור של אניקן ב'מלחמת הכוכבים' הוא הדוגמה האולטימטיבית למישהו שרצה לצבור עוד ועוד כוח, והכוח הזה השחית אותו; ולמרות שהוא ג'דיי, והוכשר על-ידי הג'דיי הטובים והחכמים ביותר – הוא לא היה מחוסן מהחולשה האוניברסלית הזו.  

אם כן, אפשר לזהות ב'מלחמת הכוכבים' תהליך של התדרדרות ממשטר גרוע אחד לשני, וכך לחזות באופן שבו זרעיו של המשטר הבא כבר טמונים בטבעו של המשטר הנוכחי; ואפשר לראות בסאגה גם כתהליך קריסתו של משטר כמעט-אידיאלי אל תוך משטר גרוע. במקרה הזה, הסיפור מדגים בצורה לא פחות טובה איך כל שמתהווה נידון לכלייה: אפילו המשטר הטוב ביותר הוא משטרם של בני-אדם, ואלה נידונים להרסו במוקדם או במאוחר.

סיכום ומסקנות

מלחמת הכוכבים היא סיפור בדיוני, אך כזה המתייחס אל עצמו כאילו הוא קרה במציאות: כל אחד מהסרטים מתחיל במלים "לפני הרבה מאוד זמן, בגלקסיה רחוקה מאוד". ספר המדינה, לעומת זאת, הוא חיבור אוטופי באופיו; הקמת המדינה האידיאלית היא תרגיל מחשבה פילוסופי בין סוקרטס לחבריו.[72] ואולם, במידה רבה סרטי מדע בדיוני כמו 'מלחמת הכוכבים' הן יצירות אוטופיות שמשמשות אותנו היום לאותם צרכים בדיוק ששימשו אותנו תרגילי-מחשבה אינטלקטואלים בעבר: להרהר במשטר האידיאלי, באדם האידיאלי, ובמפלתם.

אין זה מפליא, אם כן, שאפשר למצוא את אותם רעיונות אלמותיים ביצירה קלאסית כמו המדינה וביצירה שהיא חלק בלתי נפרד מהקאנון הטראשי של התרבות המערבית בת-זמננו כמו 'מלחמת הכוכבים'. טבעים שונים וייעודים שונים לאנשים שונים; שוויון מגדרי ומרד במשפחה המסורתית; גורלם של משטרים אידיאליים להתדרדר; טבעו המשחית של הכוח; הנטייה האנושית לרצות עוד ממנו; הצורך שלנו להיקשר לאחרים ולהחזיק ברכוש, והחתירה שלנו להתנתק מהצרכים הגשמיים הללו דווקא בגלל שקשה לנו לעשות כן; הרעיון של חינוך כאמנות ההפניה ולא כשינון של רעיונות קיימים; והשאיפה שלנו לחבר בין פוליטיקה לתבונה; כל אלו הם רעיונות שאנחנו נחשפים אליהם בין אם אנחנו קוראים את ספר המדינה בשיעור פילוסופיה ובין אם אנחנו צופים ב'מלחמת הכוכבים' בסלון ביתינו. אנחנו יודעים לומר שבמקרה הראשון אנחנו צורכים תרבות גבוהה ובשני תרבות נמוכה. הראשון הוא פילוסופיה, יצירת ספרות, דיאלוג מושחז ומתוחכם. השני הוא טראש קולנועי אמריקני, מהנה ומרגש לצפייה. אין פלא שאת הראשון אנחנו מכירים באוניברסיטה ואת השני בסלון או בקולנוע. אבל בהרהור לאחור, הם מלמדים לקחים דומים למדי, ומעלים שאלות קרובות להפליא. אם כן, ההבחנה בין תרבות גבוהה ותרבות נמוכה מאותגרת לפחות במובן הזה: נראה שלפחות לפעמים,  הן משמשות כדי להעביר את אותם רעיונות ממש.  

ג'ורג' לוקאס הזכיר למעריציו, דרך יצירתו, את אותם הרעיונות הקלאסיים המושרשים בתרבות המערבית משחר המחשבה הביקורתית. הוא עשה זאת תוך שזירת מיתוסים פנטסטיים והולדת עולמות חדשים, רחוקים אלפי שנות אור. אך כל אותה העת הוא נח על כתפי ענקים. כשם שאמן המתייחס ברצינות לעבודתו נדרש להזכיר ולהתייחס גם לאלו שקדמו לו, כך גם לוקאס מתייחס בסרטיו לאותם הוגים קדומים אשר העלו על הכתב את אותן המחשבות אלפי שנים לפניו. ואפשר לטעון שהדבר נעשה בלאו ברירה. לוקאס לא יכול היה לברוא את עולמם של אבירי הג'דיי אלמלא יצירות אחרות אשר קדמו לו בשדה המד"ב. החלליות, היצורים המשונים והכוכבים המרוחקים הם תוצר של חשיפה מתמשכת לתוכן אשר היה קיים כמה עשרות שנים לפני תקופתו של לוקאס, בקולנוע ובספרות. ובאותה העת את החוקים של עולמם בסס לוקאס על החוקים של העולם העתיק, אשר שאף ליצור משהו טוב יותר. 

---