תדע כל אם עבריה, "ספר השנה: האם והילד": הדרכת הורים בשנות השלושים בישוב העברי

תקציר: מאמר זה מתמקד בספר ההדרכה הראשון להורים שיצא לאור בארץ ישראל – האם והילד – שפורסם בשני כרכים עבים ב-1933 וב-1934, והתייחס לטיפול הרפואי והפסיכולוגי באם ובילד כאחד. לשם כך קיבצו שני עורכי הספר, הרופא ד"ר מאיר והפסיכולוג ד"ר רבקאי, מאות מאמרי הדרכה להורים מאת מומחים, לצד פתגמים, שירים וצילומי ילדים ארצישראליים. הנסיבות ההיסטוריות של כתיבתו, לצד התמקדותו בכל נדבכי חיי המשפחה הנוגעים לאם, לתינוק ולילד, חושפות את הגישה לחינוך ילדים בישוב העברי שלפני קום המדינה, לאור הלבטים והקשיים הייחודיים לתקופה האמורה. יתר על כן, היקף הנושאים בהם הוא דן, עומק הדיון כמו גם אופיו הכללי, הינם יוצאי דופן לא רק בתקופתו, כי אם גם בין כלל ספרי ההדרכה היוצאים לאור בימינו[1]. 

יש הטוענים כי כבר בימי שלמה המלך החלה ההדרכה להורים, שהרי האמרה המיוחסת לו "חוסך שבטו שונא בנו" היא התרעה מפני פינוק יתר.[2] ברומא העתיקה יכלו ההורים להיעזר בספר: איך לזהות את הילוד הראוי לגידול מאת סוראנוס מאפסוס,[3] ואילו כיום מוצפים ההורים באין ספור ספרי הדרכה, אתרי אינטרנט, מגזינים, תוכניות אירוח, תוכניות ריאליטי ושלל סדנאות, הבאים ללמדם כיצד להיות הורים טובים יותר.[4]

הז'אנר הספרותי של הדרכה להורים כמעט ולא השתנה במהלך השנים.[5] על אף שבמאות ה-17 וה-18 רבים מספרים אלה נכתבו על ידי מיילדות,[6] מאמצע המאה ה-19 ואילך הכותבים הם בדרך כלל גברים, ברובם פרופסורים, רופאים ופסיכולוגים ומרבית הספרים מורכבים מבליל של עובדות מדעיות ועצות, הניתנות בחסות המדע כעובדות בלתי ניתנות לויכוח.[7] עם זאת, בכל ספרי ההדרכה עצות המומחים ניתנות ברוח התקופה, ולמרות ניסיונן להיראות כאמת שאין בלתה, הן תלויות זמן, הקשר ותרבות.[8]

הספרים מתחלקים לטיפוס 'רפואי' וטיפוס 'פסיכולוגי', כאשר לספרים בכל ז'אנר מבנה אחיד. הספר 'הרפואי', שהוא הנפוץ יותר, מהווה 'מדריך שלם' ולרוב אינו מיועד לקריאה רציפה. הוא בנוי בצורה כרונולוגית כך שהספר מלווה את גדילתו של הילד, וההורה קורא בכל שלב בהתפתחות ילדו את הפרק הרלוונטי. ספרים מהטיפוס ה'פסיכולוגי' בנויים אחרת; הנושאים שאובים משאלות המטרידות את ההורים ולאו דווקא מסודרים בצורה כרונולוגית.[9]

ספרים משני הסוגים פורסמו במרוצת הדורות גם בישראל. הראשון שבהם, בו מתמקד מאמר זה, היה האם והילד שיצא לאור בשני כרכים עבים ב-1933 וב-1934, והתייחס לטיפול הרפואי והפסיכולוגי באם ובילד. לשם כך קיבצו שני עורכי הספר, הרופא ד"ר מאיר והפסיכולוג ד"ר רבקאי, מאות מאמרי הדרכה להורים מאת מומחים, לצד פתגמים, שירים וצילומי ילדים ארצישראליים, המעלים תובנות מעניינות בכל הנוגע ליחסם כלפי האם והילד בתקופה האמורה, כפי שאראה בהמשך.

בשנות הארבעים של המאה ה-20 יצא לאור הספר  המטפלת: מורה דרך לעובדות בתי הילדים ולאמהות שנכתב על-ידי ד"ר אריך נסאו, רופא ראשי במחלקת הילדים בבית-החולים בעמק יזרעאל, ועסק בעיקר בהיבטים של בריאות וטיפול בילד החולה. באמצע שנות החמישים חל שינוי, ובמקום להוציא ספרות מקור, יצא לאור בעברית ספרו הנודע של ד"ר בנג'מין ספוק: הטיפול בתינוק ובילד. ספוק היה בעל השכלה ברפואת ילדים ובפסיכיאטריה וסחף אחריו קהל מעריצים בעולם כולו. נראה כי הכנסת ספרות מאמריקה הגדולה לזירת ההדרכה להורים בארצנו הקטנה, השתיקה לתקופת מה את המומחים הישראליים.

אכן, לא היה זה עד שנות השישים שהופיע הספר המקורי הבולט הבא בעברית: את וילדך. הספר נכתב על-ידי ד"ר פנחס שרשבסקי, רופא ישראלי ומומחה למחלות תינוקות וילדים, שהיה באותה תקופה מוכר לציבור האימהות בארץ בעיקר מתוכניתו ברדיו בה ענה על שאלות בנוגע לטיפול בתינוק ובילד. חשוב לציין כי הספר יצא במהדורות רבות ורבים מילדי ישראל חונכו לרגליו.[10] כיום, רבים ספרי ההדרכה בארץ, ובין אם מדובר בספרות מקור או ספרות מתורגמת - ברור כי ההיצע גדול מאי פעם.

ואולם, ריבוי זה מחדד את חשיבותו של הספר האם והילד משנות השלושים של המאה ה-20 –הנדון במאמר זה – אשר היה הסנונית הראשונה בנוף ספרות ההדרכה הקיימת היום. היקף הנושאים בהם הוא דן, עומק הדיון כמו גם אופיו הכללי, הינם יוצאי דופן לא רק בתקופתו, כי אם גם בין כלל ספרי ההדרכה בכללותם. יתר על כן, הנסיבות ההיסטוריות של כתיבתו, לצד התמקדותו בכל נדבכי חיי המשפחה הנוגעים לאם, לתינוק ולילד, חושפות את הגישה לחינוך ילדים בישוב העברי שלפני קום המדינה, לאור הלבטים והקשיים הייחודיים לתקופה האמורה.

בתחילת שנות העשרים השתייך רובו של היישוב היהודי 'לישוב הישן' ולוותיקי הארץ יוצאי עדות המזרח. אולם הרעת מצבם של יהודי אירופה הובילה לגל העלייה החמישית, במסגרתה הגיעו כ-250,000 אלף עולים לארץ ישראל ממזרח אירופה. יותר ממחציתם היו נשואים ובעלי משפחות, ושיעור הילדים בקרבם הגיע לכ-20%. הגם שעולים אלו היוו רק כ-20% מכלל העולים באותה עת, השפעתם ניכרה היטב הן בהרכב האוכלוסייה היהודית והן בהרכב הפוליטי ביישוב. העולים הביאו עימם ערכים מערביים, ידע מקצועי רב ורקע תרבותי עשיר. בין השנים 1933 ל-1939 עלו מגרמניה בלבד 1173 רופאים, אשר הביאו למהפכה בשירות הרפואי בארץ. בשנים 1939-1925 גדל היישוב היהודי מ-165,000 יהודים ל-420,000. על הנהגת היישוב התמודדו למעשה שתי התנועות הגדולות: תנועת הפועלים והתנועה הרביזיוניסטית. איחודן של שתי מפלגות הפועלים המרכזיות בשנת 1930 והקמתה של מפא"י, יצר בפועל מרכז כוח פוליטי, שבו לראשונה החזיקה מפלגה אחת בכ-40% מכוח ההצבעה ביישוב. תנועת הפועלים שאפה ליצירת חברה הנשענת על עקרונות סוציאליסטיים, שתהא מבוססת ככל הניתן על עקרונות של שוויון כלכלי וחברתי. לשם הבטחת עקרונות אלו תמכה התנועה בהלאמת אמצעי הייצור והקרקע הלאומית. כמו-כן היא תמכה בשימת דגש על התיישבות שיתופית-לאומית כאמצעי עיקרי ביישובה של הארץ.

עם הגידול באוכלוסיה היהודית החל המצב הכלכלי להאיר פנים. הישוב גבר על המשבר הכלכלי של סוף שנות העשרים, והכלכלה של היישוב היהודי בא"י הייתה בתהליך של צמיחה ושגשוג. בתקופה זו זרם לארץ הון רב שהגיע עם יהודי גרמניה, ובתוך כך ניכרה גם התקדמות והתפתחות במוסדות החינוך והתרבות ביישוב היהודי בא"י.[11]

מאפיינים אלה חשובים להבנת חשיבותו של הספר האם והילד כמו גם להבנת הסוגיות הנדונות בו. צמד עורכי הספר, הרופא ד"ר יוסף מאיר והפסיכולוג ד"ר ישראל רבקאי, היו דמויות משפיעות ומרכזיות בישוב העברי של שנות השלושים והארבעים. ד"ר מאיר – אשר על שמו קרוי בית החולים מאיר בכפר סבא[12] – היה מבכירי הרופאים בארץ וכיהן במשך כשלושים שנה כמנהל קופת החולים של ההסתדרות הכללית. במהלך תקופה זו הרבה בכתיבת מאמרי עצה לצד מאמרים בעל אופי פוליטי, חלקם בחסות קופת חולים.[13] ד"ר רבקאי נחשב למומחה גדול בפסיכולוגיה של הילד בשנות השלושים ונהנה מקליניקה עמוסת פציינטים.[14]

זהותם של שני הכותבים מכתיבה את אופיו של הספר, שכן למרות שהוא זהה במאפייניו למתכונת המקובלת של ספרי ההדרכה, הרי שהוא משלב בין הטיפוס ה'רפואי' לבין הטיפוס ה'פסיכולוגי'. הכלאה זו ניכרת כבר בהקדמה לספר, בה טוענים השניים כי ספר הדרכה זה הוא ראשון מסוגו בארץ וכי הוא חדשני גם בהשוואה לספרות דומה מחוץ-לארץ. הם מסבירים כי הספר בנוי בצורה כרונולוגית, מראשית התהוותו של התינוק ועד להיותו נער, וכי הוא משלב בין הסברים רפואיים ובין הסברים חינוכיים-פסיכולוגיים, כביטוי לאמונה בקשר ההדוק בין ההתפתחות הגופנית והרוחנית. כפי שמקובל גם בימינו, בצד כל מאמר מצורפת רשימה ביבליוגרפיות מפורטת שתפקידה, לדברם, להבהיר כי אי אפשר ללמוד את התורה כולה על רגל אחת, וכי נחוצה קריאה נוספת על מנת להעמיק את הידע בנושא.[15] עם זאת, בכפוף לגישתם המדעית של שני הכותבים, אין בספרם כל התייחסות למסורות מבית אבא בכל הנוגע לגידול ילדים, שכן בישוב העברי של שנות השלושים דגלו המומחים בחינוך רציונאלי בהתאם לעקרונות המדע והציונות, ולאורם כתבו את עצותיהם.[16]

בבחינת הספר עולה כי השאלות המעסיקות את ההורים נותרו ברובן ללא שינוי במרוצת הדורות, אולם אין ספק כי אופי הדיון כמו גם התשובות המוצעות לשאלות אלה, השתנו דרמטית. שאלת האם העובדת למשל, מטרידה אימהות גם בימינו, אם כי הדיון בסוגיה זו בשנות השלושים נגע בעיקר במחויבותה של האם בבניין הישוב העברי. גישה דומה ניכרת לפרקים דרך שאלות שונות המתאימות רק להקשר התרבותי הספציפי ששרר באותה התקופה, בעוד ששאלות שנראות מתבקשות או אף הכרחיות כיום אינן מקבלות מענה. כך לדוגמא, מפתיע העיסוק בגיל המעבר בספר ההדרכה הנדון, ובה בעת מאמר העוסק בלידה בולט מאוד בחסרונו. עם זאת, נדמה כי הדרישה לאימהות מושלמת, העולה מספרים רבים הנכתבים היום, מאפיינת גם את הספר האם והילד. הקריאה בו מעלה את המסקנה כי להיות אם עברייה בהתאם לדרישות המומחים (לפי צרכי השעה, מבחינה אידיאולוגית, סוציאלית ולמען טובתו של הילד) ולתפארת עם ישראל – הייתה (ואולי עודנה) משימה בלתי אפשרית.

1. מי רשאי להוליד בנים? תורת האאוגניקה

המושג אאוגניקה (Eugenics) נטבע על ידי המלומד הבריטי פרנסיס גלטון (Sir Francis Galton, 1822-1911) בסוף המאה ה-19 ועוסק במדע להשבחת הגזע האנושי. גלטון, אבי התורה, האמין כי יש לעודד ילודה בקרב 'האנשים הטובים ביותר' בחברה ולמנוע אותה בקרב הנחותים. תורתו סחפה אחריה אוהדים רבים  משלהי המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20, והתפשטה ברחבי אירופה, ארצות הברית ודרום אמריקה. המופע הידוע והרצחני ביותר של האאוגניקה היה בגרמניה, אך אותותיו הכו במקומות רבים אחרים, אשר אימצו את עקרונות הגישה והעניקו לה צביון מקומי ייחודי. מדהים לגלות, למשל, שבמדינות רבות בארצות הברית התיר החוק עיקור בכפייה של בעלי פיגור שכלי עוד ב-1985![17]

גם בין דפי הספר האם והילד בולטים ביטויי האאוגניקה ומופיעים מספר מאמרים העוסקים בנושא. חשיבות הנושא כה גדולה, עד ששני הכרכים נפתחים במאמרים העוסקים בשאלה: "מי רשאי להוליד בנים?". ד"ר מאיר, מעורכי הספר, מסביר כי התשובה לשאלה זו קשורה בתורת האאוגניקה- "המדע לשיפור הגזע ולשמירה עליו מהתנוונות".[18] הוא טוען כי אומנם מדע זה עודנו צעיר, אך חשיבותו רבה ואפשר כבר להבחין בתוצאותיו החיוביות. לדבריו אחת המטרות החשובות ביותר בתורה זו היא השמירה מפני העברת מחלות תורשתיות. עם שובו של העם העברי לארץ אבותיו, מוטלת עליו החובה לדאוג להולדת בנים בריאים ושלמים בגוף ובנפש: "בשבילנו יש ל'אויגניקה' בכלל ולשמירה מהעברת מחלות תורשתיות בפרט ערך עוד יותר גדול מליתר העמים!".[19] בהמשך הוא מסביר כי על מנת לשפר את הגזע יש לברר את ה'יחוס' הבריאותי של המשפחות לפני הנישואין. על הורים בעלי ליקויים העלולים לעבור בתורשה יש לאסור את הילודה, ובמקרה של היריון על הרופאים מוטלת החובה לכפות עליהם הפלה. יתר על כן, נישואים בין קרובי משפחה אינם רצויים, שכן מומיהם של ההורים עלולים לעבור לצאצאיהם בצורה מרוכזת אשר תחליש את הגזע. לאור זאת, מומלצים נישואים בין עדות שונות, שכן "'נישואי תערובת' אלה מביאים ברכה לדור הבא".[20]

במאמר אחר, מרחיבה ד"ר אהרונובה את הדיון אודות חוקי האאוגניקה תחת הנושא "ההיגיינה של הנישואין". היא דנה בשאלה מהו הגיל המתאים ביותר להיכנס לחיי משפחה ועל פי דבריה מסתבר כי לטובת שיפור הגזע לא נאמר רק עם מי להינשא, אלא גם מתי. לדבריה, נשים צריכות להינשא  בגיל 20, בעוד שגברים צריכים להתחתן בגילאי 23-24. "ברור שיש להתחשב בתנאים הגזעיים והאקלימיים" היא טוענת, שכן "באקלים חם אפשר לגיל הנישואין להיות מוקדם יותר."[21] לטענתה אין להינשא לפני הגיל המומלץ כיוון שהנישואין המוקדמים מעכבים את התפתחותו המלאה של הגוף ולכן גורמים לאחוזי תמותה גדולים יותר הן של ההורים והן של הילדים. בנוסף, "ילדים מפגרים, נגועים בבלוטות נפוחות, רככת, אדיוטיות, מרובים יותר אצל ההורים שנישאו בגיל מוקדם."[22] הנישואין בגיל מאוחר (אחרי גיל 40 לאישה ו-50 לגבר), גם אינם רצויים, שכן אין הם מסייעים לשיפור הגזע, אלא להפך: הלידה כרוכה בקשיים רבים, ולפיכך משפיעה לרעה על בריאות האם והתינוק.[23] כמו כן, מציינת ד"ר אהורונובה, כי על פי ד"ר אוגוסט פורל (Dr. August Forel, 1848-1931), מאבות תורת האאוגניקה, הפרש הגיל בין הנישאים אינו צריך להיות גבוה משש עד 12 שנים, שכן הפרש גדול בין בני הזוג ישפיע לרעה על הדור הבא.[24] ד"ר אהורונובה מתייחסת לנושא בריאות בני הזוג עם דגש מיוחד על מחלות כגון העגבת והזיבה. לטענתה יש לאסור את הנישואין לחולים במחלות אלו עד שיעברו בדיקה רפואית שתעיד על החלמתם המלאה, ויקבלו רישיון מרופא מומחה שיאפשר להם להינשא.[25] היא מסיימת את דבריה באמירה כי "מנקודת מבט היגיינית נכון ליטול מחולי הרוח את כושר ההולדה" וכי "בגרמניה וברוסיה עשו את הבדיקה למתחתנים לחובה חוקית וזה מפחית את אחוז הנישואין האסורים לפי דרישות ההיגיינה."[26]

נושא זה נדון גם במאמרו של ד"ר לוי המצוי בראשית הכרך השני של הספר, ודן בהרחבה במחלות התורשתיות הנפוצות במיוחד בארץ. בתארו את מגוון המחלות האמורות ואת דרכי מניעתן הוא מבחין בין מחלות מדבקות לבין "מצבים תכונתיים בגוף העלולים להביא לידי מחלה."[27] על הסוג הראשון נמנית העגבת, אשר גורמת לטענתו להפרעות שונות בהתפתחות העובר, וכך מעלה את הסיכויים לכך שילדים אלה יהיו  "הדיוטות ומשונים במראיהם ובטבעם."[28] הסוג השני כולל מחלות חשוכות מרפא להן הוא קורא "הדיוטיות אמוירוטית והדיוטיות מנגולית." לדבריו, "מטעמים של השבחת הגזע", על אנשים שבמשפחותיהם נטייה למחלות אלו לא להתחתן זה עם זו.[29] הוא מסביר כי מאחר והמחלה אינה מופיעה באופן מיידי אלא לאחר דורות אחדים, ישנה חשיבות עליונה לבדיקת הייחוס הבריאותי. לפיכך הוא ממליץ בחום: "על הבאים בברית הנישואין להתייעץ קודם עם הרופאים: אם ראויים ורשאים הם להוליד בנים."[30]

במאמר אחר, מדגיש ד"ר פירשט כי חשיבותה הרבה של תורת האאוגניקה אינה רק ביולוגית אלא נובעת גם ממניעים חברתיים נאצלים: "למען החיסכון האנושי, למען זכות ההגדרה העצמית של האישה, הזכות על גופה, למען הילדים המקופחים והרעבים".[31] לדבריו הסדרת הלידות אין פירושה מניעת הריון והפחתת האוכלוסייה, אלא "מניעה בעד התהוותם של חיים חסרי תועלת" ולידת ילדים כדרך 'פרי המקרה'. על ידי פיקוח על הילודה ניתן לא רק למנוע את היוולדם של ילדים שככל הנראה היו חייהם רצופים קושי וסבל, אלא גם לסייע לראויים לכך ללדת בשפע ובהצלחה.[32]

עד עליית הנאציזם רווחו רעיונות אאוגנים בקרב רופאי הישוב העברי, שכן מרביתם חונכו באוניברסיטאות האירופאיות ובמהלך לימודי הרפואה למדו גם את התורה האאוגנית.[33] חסידי התורה היו דמויות מפתח בממסד הרפואי בישוב העברי שלפני הקמת המדינה; הם שניהלו ולמעשה יצרו את מערכת הבריאות הישראלית. ד"ר וייס טוענת כי עבור הוגים ציונים בתחילת המאה היוותה הציונות לא רק תנועת שחרור לאומית, פוליטית ותרבותית, אלא גם מהפיכה של הגוף.[34] עם השיבה ארצה לעבודת האדמה, היה אמור היהודי שהתנוון בגלות להשיב את בריאות גופו: "האדם העברי שלא טופל במשך הדורות, התקלקל והפך לקריקטורה. גב כפוף, סנטר מחודד, שפה שמוטה - אלה מאפייניו."[35] ד"ר בנימיני שהיה רופא הבית של הגימנסיה הרצליה כתב ביומנו: "רק גברים ונשים שלמים ובריאים בגופם וכשירים מבחינה גופנית מתאימים לקבל את הציונות. העם היהודי עובר כעת תהליך של סלקציה."[36] בין הבולטים שבחסידי האאוגניקה היה ד"ר יוסף מאיר, אחד מעורכי האם והילד.[37] ד"ר מאיר, אשר רכש את השכלתו הרפואית בוינה, היה בעת כתיבת הספר ראש ההנהלה המרכזית של קופת חולים. מעמדתו הבכירה הוא הביא לאימהות את בשורת האאוגניקה; חובתן הלאומית ללדת ילדים בריאים בלבד.[38] מעבר לדפי הספר התבטא ד"ר מאיר אודות הנושא בחריפות ואף הציע לסרס חולי נפש.[39]

לקראת סוף שנות הארבעים, כאשר התבררו הזוועות שהתרחשו בגרמניה בחסותה של האאוגניקה, התנערו תנועות וארגונים מקומיים שדגלו ברעיונות האאוגנים מתורה זו וחדלו להשתמש במונח זה ובביטויים כמו 'שיפור הגזע'. במקומם הפכה האאוגניקה ל'רעיון ההיגיינה' וכך קיבלה פנים חדשות.[40] ואולם, ד"ר מאיר המשיך לדגול באדיקות ברעיונות אלה.[41] כך בתחילת שנות החמישים, כשפרסם בן גוריון את פרס הילודה שהבטיח מאה לירות לכל אישה שתלד עשרה ילדים, הבהיר ד"ר מאיר שמשפחות גדולות לא בהכרח משרתות את שיפור הגזע: "אין לנו עניין בילד עשירי – אפילו לא בשביעי – במשפחות העניות יוצאות המזרח [...] במציאות כיום יש להתפלל תכופות לילד שני במשפחות הנמנות עם ה'אינטליגנציה'".[42]

לטענתה של סטולר-ליס, תמיכתם של ד"ר מאיר ושל רבים מראשי מערכת הבריאות בישראל ברעיונות האאוגנים הושתקה עם השנים, והועלמה מההיסטוריה של הישוב העברי. ואולם, נראה כי אותותיה מכים גלים גם היום.[43] על פי ד"ר וייס, החברה הישראלית ממשיכה לעסוק באופן כמעט כפייתי בפריון, כפי שעולה ממספר הבדיקות העצום שעוברות נשים במהלך הריונן, אשר אין לו תקדים בשום מדינה אחרת.[44] יתר על כן, ישנה נטייה לבצע הפסקת הריון במקרים שהיו מעוררים היסוס במדינות מערביות אחרות.[45] לטענתה: "מי שער לסוגיות האתיות המעורבות בכך, יטען שבישראל יש מימוש של אאוגניקה בצורת ריבוי הבדיקות וגישה מתירנית להפסקת הריון [...] האאוגניקה הישראלית המודרנית מהווה יישום של טכנולוגיה חדישה לרציונל הציוני-לאומי של סוף המאה ה-19."[46]

2. האֵם

מאז ומעולם היתה האם דמות מרכזית ברוב התרבויות, בהבטיחה את המשכיות המין האנושי ובהוותה גורם מכריע בהתפתחותו התקינה של האדם וביכולתו להתמודד עם העולם. היא המנחה ומעצבת את חיינו, משמשת להם עוגן ומייצגת את התקווה, אך היא נתפסת גם כאחראית לכל מעשי ילדיה ובעיקר למעשיהם השליליים.[47]

בתקופת היישוב העברי, האימהות הייתה התפקיד המרכזי שייחדה הציונות לנשים.[48] האידיאולוגיה הציונית, בייחוד לאחר השואה, הפעילה לחץ אדיר על הנשים ללדת ילדים רבים ככל האפשר והן נחשבו ל'רחם לאומי'.[49] המשפחה נחשבה לכלי מרכזי בהגשמת השאיפה הציונית להקמת חברה חדשה ולכינונו של 'היהודי החדש'. שאיפה זו תורגמה לתביעה חד משמעית מהאם היהודייה "להפשיל שרוולים ולהתחיל במלאכת גידולו וטיפוחו של אותו 'אדם חדש'."[50]  השגת המטרה של 'נפש בריאה בגוף בריא', מטרה שמשקפת את שני הרבדים של היהודי החדש – הרובד הרוחני והרובד הגופני – הוטלה על שכמן של האימהות,[51] שנדרשו  'לבנות מחדש את הדור'.[52] 

במאמר הפותח את הכרך הראשון של האם והילד, מבהיר ד"ר רבקאי לאם כי היא המחנכת העיקרית במשפחה. הוא מוסיף וכותב כי "ביחס להשפעה חינוכית על הילד הסדר הפוך: האב לאם הוא 'עזר כנגדה' ולא האם לאב."[53] הוא מדמה את האם למחוקקת ואת האב לממלא תפקיד אדמיניסטרטיבי בלבד. לטענתו האם הטובה אחראית לכינונים של גאוני וגדולי הדור ואילו האם הרעה אחראית לקיומם של הפושעים והחוטאים; "החיים והמוות, הטוב והרע, במידה גדולה מאוד בידי האם הם."[54] הוא משווה את האם בעולמו של הילד לאלוהים בעולם הגדול: כשם  שהאל יכול "להפוך תוהו ובוהו לגן פורח או להחזיר הכול, להפך, לתוהו ובוהו", כך יכולה האם "לתקנו וגם לסכנו, גם לבנותו וגם להחריבו."[55] הוא מסיים את המאמר בפניה לאם להבין את גודל האחריות המוטלת עליה ולהיות זהירה במעשי חינוכה. [56]

2.1. ההריון

בטרם תיכנס האישה להריון, מובן כי היה עליה להינשא. אולם כפי שראינו קודם, הבחירה מתי להינשא ועם מי, לא הייתה של האישה בלבד אלא נגעה לכל האומה תחת חסותה של תורת האאוגניקיה.[57] במסגרת זו, הובטח לאישה כי אם תינשא בגיל המומלץ, תוכל ללדת בקלות וילדיה יהיו חזקים יותר.[58] בנוסף, הודגשה חשיבותה של פעילות גופנית מתאימה,[59] שכן האישה הבריאה בגופה ובנפשה תוכל להתמודד עם ההיריון, הלידה ומשימת האימהות.[60]  עם זאת, הדגישו המחברים כי לא כל סוגי הספורט מתאימים לאישה וכי "עלול החיקוי הגס מצד האישה למעשי הגבר בספורט גם להזיק לה".[61] לעומת זאת, תרגילי ספורט מתאימים יביאו תועלת גדולה לאם לעתיד; ליקויים בווסת יתוקנו ושרירי בטן חזקים ימעיטו את הנזקים הכרוכים בלידה.[62]

ואולם, ההוראות הקפדניות לאם העתידית לא הסתכמו בהמלצות להתנהלות גופנית בטרם הכניסה להיריון. במאמר "ההיגיינה של ההריון" מובהר לאישה ההרה כי עליה לזכור שהיא "עמוסה בעבודה נוספת: לשאת בקרבה גוף שני - את העובר, ולהספיק לו כל מה שנחוץ למחייתו ולגידולו, וזה מכביד על גופה ומחליש אותה."[63] אין זה אומר כי עליה להימנע מלעבוד, להפך, לדברי ד"ר אשרמן "האישה המסלקת את ידיה מעבודתה [...] מתוך חשש שמא תזיק לבריאות ולשלום ילדה אינה אלא שוגה. הבטלה גוררת עצלות ועצבנות, מרבה את השומן ומדלדלת את השרירים." על האישה הבריאה לעבוד בתקופת הריונה: "העבודה מגבירה את התיאבון, מועילה לחילוף החומרים בגוף ומגרשת כל שעמום ועצבנות."[64] העבודות שיכולות לגרום לנזק לאישה הן עבודות הדורשות התאמצות מרובה כגון: "תפירה במכונת רגל וכתיבה משרדית [...] תליית לבנים והורדת חפצים מארון גבוה [...] הרמת משאות כבדים ועמידה ממושכת במקום אחד בשעת העבודה."[65] כמו כן, על האישה להיזהר מהתעייפות מרובה, הן גופנית והן רוחנית מפאת החשש להפלה או ללידה מוקדמת ומטעמים אלה "אסורה עליה נסיעה מהירה וממושכת בעגלה ואפילו ברכבת [...] הנסיעה באופנים, המשחק בטניס, הרכיבה על הסוס והשחייה."[66]  בהקשר זה מצוינים ערב פסח וערב השבת כמועדים בהן עלולה האישה לעייף את גופה יתר על המידה.[67]

בנוגע להשפעות העבודה בבית החרושת על האם, נטען כי הסיבוכים בזמן ההריון נפוצים יותר אצל נשים אלה, אך בגלל מבנה גופן החזק, הלידה עצמה עוברת "ביתר מהירות וקלות."[68] התינוקות נולדים קטנים יותר, ובקרב אלה אשר אימם חוזרת לעבודה מיד לאחר הלידה, התמותה גדולה יותר.[69]

באשר למנוחת האישה ההרה נאמר כי עליה לישון לפחות שמונה שעות בלילה, לשכב לשעה קלה אחרי ארוחת הצהריים ולנוח מספר פעמים ביום, גם אם לרגע קל.[70] עם זאת, אין זה אומר כי עליה להימנע לחלוטין מפעילות גופנית. אמנם, בכרך הראשון של האם והילד נאמר כי רצוי לצמצמה שכן "תקופת ההריון היא בעצמה כבר תקופת התעמלות אוטומטית."[71] יחד עם זאת, מהכרך השני עולה גישה שונה מעט: לאישה הרגילה להתעמלות מומלץ להמשיך בדרכיה, אם כי מוטב לה לעשות תרגילים איטיים ולהתייעץ על כך עם רופא. לעומת זאת, אישה שאינה מורגלת בהתעמלות צריכה לבצע תרגילים המתאימים לה, תחת השגחת רופא מומחה, בכדי שתוכל לחזק את גופה לקראת הלידה.[72] 

לצד דיון בעבודה ובמנוחה, זוכה תזונת האישה ההרה  לדיון נרחב לאורך הספר, ואף מוקדשים לה שלושה מאמרים באופן מיוחד. במאמרים אלה מובהר לאישה כי תזונה נכונה הינה תנאי בסיסי לבריאותה ולבריאות עוברה, וכי עליה לאכול לשובע ובמידה מספקת,[73] עם זאת מסביר ד"ר אשרמן כי הביטוי "לאכול בעד שניים" אינו מדויק, שכן מחקרים מוכיחים כי "הוספה של שביעית אחת בערך לכמות הרגילה של המזונות דיה לספק את הצורך בחומרים הדרושים לצמיחת העובר, בלי שתפגע במשהו בריאות האם."[74] באשר להרכב המזון, מומלץ להרבות בירקות ובמאכלים העשירים בויטמינים, בברזל ובסיד ולהימנע ממאכלים המכילים הרבה חלבונים ומאכלים המכבידים על העיכול.[75] מאכלים אלה יגנו על האם מפני חוליים נפוצים כדוגמת "התדלדלות הגוף מסיד [...], חולשת ונשירת השיניים [...] חולשת עצמותיה, עצבנות" ועוד.[76] בנוסף, בכדי להילחם בתופעות השכיחות של בחילות, הקאות ותיאבון משתנה, מומלץ לאם העתידית  לאכול שש ארוחות קטנות ביום כשהאחרונה תהיה הקלה שבהן, ולהכין לצד מיטתה "דברים ידועים הטעימים לחיכה, כגון: כוס חלב, פירות, צנימים וכו'" מהם תוכל לאכול עם יקיצתה.[77] עם זאת, מומלץ להיזהר ממאכלים גסים כמו מלפפונים חמוצים ודג מלוח העלולים לגרום לצרבת.[78] ואולם, לצד הדיון המפורט במאכלים היפים לבריאותה של האישה ההרה, מחברי הספר מבהירים כי ב"קביעת הדיאטה עלינו להתחשב לא רק עם האם, אלא גם הוולד". תזונה נכונה חיונית להתפתחותו של העובר, אשר "לוקח את 'החומר לבינינו' מאת אמו."[79]  

הדגש על בריאותו של העובר עולה גם מהדיון בשתיה, אשר פותח באמונה טפלה אשר גרסה כי אישה הרה אשר תרבה בשתיה "תגביר את צמיחת העובר, תרבה את מימיו, תגרום להתהוות מים בראשו".[80] הרופאים מבטיחים כי אין זה נכון ומדגישים כי צמצום בשתייה יכול לגרום נזק רב לבריאותה של האישה ולבריאותו של עוברה.[81]

מפתיע אולי כי בנושא ההיגיינה בתקופת ההריון, מוזכר רק הטיפול בפה ובשיניים ונאמר כי בכדי למנוע "מקלקול שיניים ומנשירתן" יש להקפיד לצחצח שיניים פעמיים ביום, בבוקר ולפני השינה, ותמיד לשטוף את הפה לאחר האוכל.[82] לעומת זאת, לבושה של האישה המעוברת מוזכר ביתר הרחבה:

תלבושת צרה ונעלים צרות אסורות בהחלט, שכן הן מביאות נזק לבריאות האישה בכלל ובזמן ההריון בפרט. עליה לנעול עקבים נמוכים וללבוש חזיות בעלות כפתורים ושרוכים כך שאפשר להרחיבן בהתאם לגודל השדיים. אם מורגשת התרחבות הוורידים, יש ללבוש גרבי גומי ובכל אופן "הביריות לא צריכות להיות עגולות" כדי שלא יפריעו לזרימת הדם ברגליים.[83]  בכל מקרה, יש לדגול ב"הלבשה הרציונאלית" ולהימנע מאויבתה המרה ביותר – המּוֹדָה – "שמקומה גדול מאוד בחיי האישה."[84] לצד הדיון בנזקים שהביאה המודה לבריאות גופה של האישה מציגים הכותבים את פרטי הלבוש המומלצים: "רע מאוד ההרגל להדק את המכנסיים וחצאי השמלות מסביב למותניים [...] השמלה העליונה צריכה להיות שלמה ולא מחולקת לחולצה ולחצי שמלה [...] יש להצטער ששוב התחילו ללבוש שמלות ארוכות מאוד. שמלה ארוכה מתלכלכת [...] יש גם להתנגד למודה המוסיפה על משקל השמלה על ידי קישוטים מיוחדים [...]."[85]  מטרת ההלבשה הינה להגן על הגוף ולא להזיק לו ועל כן יש להתאים את המודה לבריאות הגוף.[86]

לצד הדיון בהלבשה, מאמר שלם בספר מוקדש ל"יחסים המיניים לאישה בהריונה". לדברי ד"ר אשרמן, ניתן לחלק את ההריון לשלוש תקופות כאשר "בשלושת החודשים הראשונים אין ההזדווגות רצויה, מן החודש הרביעי עד השמיני מותרת ובששת השבועות האחרונים אסורה בהחלט."[87] באשר לקביעת זמן הלידה, תאריך הוסת האחרונה הוא נקודת המשען היחידה לפיה מבססים הרופאים את חישובם. על כן הם קוראים לכל אישה לנהל רישום מדויק של תאריכי הופעת הוסת.[88] הלידה עצמה אינה מוזכרת כלל, מוזכר רק האושר הגדול שבלהיות אם: "עוברים שבועות, חולפים חודשים וכל הייסורים הכרוכים בהריון ובלידה נעלמים. חיים חדשים, תוכן חדש מתחילים בשביל האם, אושר חדש, שמחות חדשות: 'אם הבנים שמחה, הללויה!'".[89]

ואולם, לצד האושר הנכסף אל לה לאם הטריה להזניח את גופה. לאחר הלידה עליה להמשיך ולשמור על תזונתה, "חוץ מבצל ושום המקלקלים במקצת את טעמו של חלבה יכולה האישה בלי שום חשש לבחור את מטעמיה מכל המינים."[90] על האישה המיניקה להשביע את תאבונה הגדל ולהרבות בשתייה. בכל הנוגע לפעילות גופנית, מומלץ להמשיך במתכונת התרגילים שננקטה לפני הלידה, עם תשומת לב מיוחדת לשרירי הבטן "שהתמתחו עד מאוד." יתר על כן,ההתעמלות תמנע מגוף האישה להשמין לאחר הלידה ותעזור להחזירו למצבו הקודם.[91]

ההיגיינה, שכמעט ולא הוזכרה כלל בהנחיות לגבי ההריון, תופסת לאחר הלידה מקום מרכזי. על האישה לשמור על ניקיון גופה ובמיוחד על ניקיון אברי המין ומתוארים בפירוט הדרכים בהן עליה לפעול, למשל- "לאחר ההשתנה ופעולת הקיבה יש לרחוץ את איברי המין בתמיסת קלי (שנים-שלושה גרעינים על כוס מים) ולהחזיק אותם כל הזמן מכונסים בצמר גפן."[92] מתירים לאישה "להשתמש במקלחת פושרת" אך מוטב לה שלא לרחוץ באמבטיה עד שישה שבועות לאחר הלידה.[93] בה בעת, מומלץ לאישה להדק את ביטנה בחגורה סרוגה למשך ארבעה עד חמישה שבועות לאחר הלידה, זאת בכדי למנוע תופעות כמו עצירות וצניחת האברים הפנימיים הנגרמות כתוצאה מהתרחבות יתרה של דפני הבטן.[94]

ד"ר אשרמן מציין כי בשונה מימים עברו, בהם הומלץ להחזיק את היולדת ימים רבים ואף שבועות במיטתה, כיום מאמינים בשיטת "הקימה המוקדמת" ובתועלתה לאישה. שכיבה ממושכת ללא תזוזה תגרום להיחלשות כל שרירי גופה, ובייחוד "אלה של הבטן ושל קרקע האגן שהתעייפו קודם והתמתחו בשעת הלידה."[95] הדבר יפגע לא רק ביופי הגוף, אלא גם בכושר העבודה ובבריאות.[96] בהקשר זה מייעצת ד"ר אהרונובה לאישה להשתדל לא להתעייף ולא להתרגז בתקופה לאחר הלידה, שכן השקט והמנוחה הכרחיים לא רק לה, כי אם גם לתינוקה. כמו כן, היא מסבירה לאם הטרייה כי מותר לה לקיים יחסי מין רק כעבור שמונה שבועות מהלידה, ומבהירה כי ההנקה אינה מהווה אמצעי למניעת הריון.[97]

2.2. הפלה ועקרות

ההפלה, גם היא מוזכרת בספר, תוך אבחנה בין הפלה טבעית ובין הפלה מלאכותית. מעניין שהכרך הראשון של האם והילד מתייחס אך ורק להפלה המלאכותית ולסכנות שבה, ומבטל את ההפלה הטבעית באמירה כי "סיבותיה אינן תלויות ברצוננו".[98] עם זאת, הכותבים מזהירים את הקוראת מהפלה מלאכותית, העלולה לגרום לסיבוכים  במהלך הניתוח ואף בהריונות אחריו,  כשהעונש החמור מכל הוא העקרות.[99]

סטולר-ליס טוענת כי הויכוח על ההפלות היה חריף ומלא רגש וכי מעבר לדפי האם והילד התבטאה ד"ר אהרונובה בחריפות וטענה כי ההפלה היא רצח, לא של ילד אחד בלבד כי אם גם של ילדים פוטנציאלים עתידיים. המתנגדים לה הציגו בין השאר את הבעייתיות של האם בהעדר מעונות יום ומיעוט מידע לגבי אמצעי מניעה.[100]

גם בין דפי האם והילד ניתן לזהות את האמביוולנטיות לגבי הנושא. באחד המאמרים מוזכרת הרגולציה של הלידה – חוק פלילי המטיל עונש על נשים המבצעות הפלה מלאכותית – כבעייתית ביותר. נאמר כי התנועה הסוציאליסטית דורשת לבטל חוק זה ולאפשר לרופא לאשר הפלה לא רק בהתחשבות במצבה הבריאותי של האישה, כי אם גם במצבה הכלכלי. מיד לאחר מכן, מובהר כי להפלה "תוצאות קשות לגופה ולרוחה של האישה" וכי "יש לחפש דרכים מתאימות למניעת הריון".[101]

בכרך השני של האם והילד, המאמר המוקדש להפלה מתאר דווקא את הדרכים להישמר מההפלה הטבעית: במקרה של מחלת חום בזמן ההריון עליה להימצא תחת השגחת רופא, עליה "לנהל אורח חיים נכון" כדי להימנע ממחלות מין ולוותר על אמבטיות חמות וחיי מין למשך שלושה חודשים. בנוסף, עליה להימנע מביקור במקומות בהם היא צפויה "לצפיפות ולגורמי פחד."[102]

בכל הנוגע לעקרות, בשני הכרכים של האם והילד מבהירים כי למרות שבדרך-כלל נוטה האישה להאשים את עצמה, הגורם לעקרות יכול להיות בשני בני הזוג.[103] על-פי סטטיסטיקה, בשליש מהמקרים "הגבר הוא בעוכריו של האושר המשפחתי."[104] הם מציגים בפרוטרוט את הבעיות והמחלות השונות העלולות לגרום לעקרות, אך מרגיעים ומסבירים שמעטים הם מקרי מחלות המין בישוב העברי.[105] לדבריהם, הסיבה העיקרית לעקרות בארץ היא ה"אינפנטיליות" (פיגור בהתפתחות המינית אצל הגבר או האישה). בנוסף, מוסבר התהליך הביולוגי הקשור ברבייה הן בגוף הגבר והן בגוף האישה ומצוין שלעיתים העקרות היא תוצאה של חוסר ניסיונם וידיעותיהם של בני הזוג בהלכות חיי המין.[106] בין דרכי ההתמודדות עם עקרות הנגרמת מסיבות ביולוגיות, הם מרגיעים כי יש פתרונות רבים: הורמונים, הרחבת צוואר הרחם, גרידה, הפחת אויר לתוך הצינורות, הפריה מלאכותית ועוד. בכל מקרה הם מציעים לבני הזוג החוששים מעקרות לפנות לעצת רופא מומחה שכן ל"שאלת המלחמה כנגד העקרות יש [...] חשיבות מכריעה בייחוד בחיי יושבנו בארץ."[107] חשיבות העניין כה גדולה, שבמידה ולא התגלה אצל אף אחד מבני הזוג מקור הבעיה, מומלץ להם להתגרש ולהתחתן עם בן זוג אחר, כך יזכו שניהם "להקים דור אחריהם".[108]

2.3. האישה העובדת

כיון שהספר האם והילד הוא קובץ מאמרים של מומחים שונים, הוא פורש תמונה רחבה באשר לאישה העובדת. למרות הדעות השונות ולעיתים מנוגדות המופיעות במאמרים, עובר ביניהם כחוט השני האתוס הציוני והסוציאליסטי. דמות האישה, תפקידיה במשפחה, מקומה בחברה ואף הפסיכולוגיה שלה נבחנים  דרך אספקלריה זו. האישה נתפשת כאחראית לא רק לביתה ולמשפחתה, אלא אף למפעל הציוני כולו, בו עליה לקחת חלק פעיל.

לטענתה של סטולר-ליס, הגדרת האם הציונית כ'יולדת למען הלאום' אינה כה פשוטה. דמות האם ביישוב העברי מורכבת ומתקיים מאבק מתמיד על הגדרת זהותה; דימוי האישה כאם התחרה עם דימוי האישה הפועלת, הלוחמת, השותפה במפעל הציוני.[109] כאחת העדויות לכך היא מציגה משאל שערך ד"ר רבקאי בשנת 1935 בקרב כ-200 אימהות בארץ, שתוצאותיו מופיעות בכרך השני של האם והילד.[110] הנשים אשר העידו בסקר כי רצו בילדים נשאלו לגבי 'טעמי הרצון' לילד; מתוך 96 האימהות, ענו 57.3% 'געגועים לילד', 30.2% 'אמצעי כנגד השעמום והריקנות בחיים' ו- 12.5% 'קנאה בחברות'. התשובות מעידות על הבחירה באימהות כהחלטה פרטית, ללא קשר לצורך האומה. לעומתן, בקרב הנשים אשר לא רצו בילדים הנימוק הנפוץ היה דווקא טיעון ציבורי ולא אישי; מתוך 63 אימהות, 73% מקרב הנשאלות ענו 'הפחד מהפרעה באקטיביות הציבורית' ורק 23.8% הצביעו על 'הפחד הפיסי' כגורם להימנעות מילדים.[111] מהסקר עולה כי האישה בישוב העברי אינה יולדת למען הלאום אלא ממניעים אישים, דווקא למען הלאום היא נמנעת מללדת. 

בדומה לסטולר-ליס, גם ד"ר רבקאי זיהה את מורכבותה של האם הציונית. לדבריו, הגורם לבעייתיות הוא ה"אקטיביזציה המוגברת [...] שבה מצטיינת האישה העובדת אצלנו."[112] הוא מסביר כי פעילותה של האישה העובדת היא כפולה: לא רק ציבורית וכלכלית, כי אם גם אידיאולוגית. כל הליכות החיים בארץ הן במצב התהוות, ובשל כך נמצא הישוב העברי בעמדה ייחודית במאבק לשיווי זכויות האישה ולהתקרבות לאידיאל הסוציאליסטי של שוויון. נשים וגברים יוצרים יחד את זכויותיהם בכלל ואת מעמד האישה בפרט: "האישה העובדת אצלנו יוצרת יחד עם הגבר העובד את עצם ה'יש' מתחילתו, 'יש' שלא היה קודם לכן כל עיקר".[113] האקטיביזציה הכפולה, המיוחדת לאישה הציונית, גורמת לה לדחות את הרגש האימהי שבה, מתוך חשש "שמא תבוא האימהות ותפריע בעד הגשמתה המלאה של האקטיביזציה".[114]

במאמרה "האם העובדת והילד בחיי יום יום" מכריזה הכותבת כי "קשה היא דרכה של האישה העובדת."[115] לאחר העבודה עליה למלא גם את עבודות הבית, ובזמנה הפנוי היא נקרעת בין חובותיה הציבוריות לבין חובותיה לילדיה.  אם יש באפשרותה של האם למצוא איזשהו מוסד חינוכי שיוכל לטפל בילדה במשך שעות עבודתה, היא יכולה להיות שקטה ובטוחה שהוא נמצא בידיים נאמנות. אך אם אין אפשרות להכניס את הילד למוסד שכזה, מחוסר מקום או מחוסר אמצעים, הרי שאז ימצא הילד ללא השגחה וטיפול וישנא את העבודה הגוזלת ממנו את אימו. הכותבת מציינת כי יש מוצא נוסף: מסירת הילד לחברות ילדים, אך היא מוסיפה ואומרת כי היא "מתקוממת בכל ליבה" למוצא זה וכי נדמה לה ש"הילד החי רחוק מאימו מאבד משהו מתכונותיו הנפשיות החשובות ביותר, שכל התפתחותו נפגמת על ידי כך."[116] 

גם המאמר "יום האישה העובדת", מתאר את הקושי של האישה העובדת הנעשית לאם: "אין נושא לטרגדיה ודכדוכי הנפש גדול ממנה."[117] היא איננה יכולה למלא את תפקידיה האימהיים ועליה למסור את ילדה לטיפול בידי אחרים. בהמשך המאמר, מתוארת חשיבותה הרבה של האישה במאבק נגד "משטר השעבוד והניצול בעולם, שהוקם על ידי הקפיטליזם."[118] מוסבר כי האישה סובלת יותר מהגבר ממשטר זה, שכן "משטר השקר [...] הרדים את הכרתה והרגיל אותה לקבל את ייסוריה כדבר פטלי אשר אין לו תיקון."[119] על מנת להחדיר באישה העובדת את ההכרה הסוציאליסטית נקבע "יום אינטרנציונאלי לאישה העובדת, יום 'תשליך' כל עולמי בשבילה לזרוק בו למימי השכחה את חטאי שמרנותה שכפו עליה ולהעיר ולעורר בקרבה את הכרתה המעמדית המורדמת, זהו יום הסתפחותה של האישה העובדת בהמוניה לסוציאליזם המשחרר."[120]

המאמר "תנועת הפועלת ותפקידיה" מעלה על נס את תפקידה של הפועלת בארץ כיוצרת ערכים חברתיים וכלכליים, וטוען כי שלמות המשפחה דורשת שלאישה יהיו חיי עבודה עצמאיים. לשם המחשת טענתו הוא סוקר את התקדמותה של הפועלת העברית בארץ וקורא לכיבוש ענפי עבודה נוספים עבורה. הוא מציג את המשפחה כתופעה משמחת, אך מזהיר את האם הפועלת שלא "תנתק מהמחנה על-ידי צרות יום יום."[121] המאמר מציין כי האמהות העובדות לא מוצאות תוכן מלא בחיי המשפחה וכי "לא די שהאישה תהיה בעלת בית טובה ומטפלת בילדים – עליה גם להיות עוזרת בביצור הכלכלי של הבית, ולא – אין השלום שורה בחיי המשפחה."[122] לשם הגשמת חזון זה, עוסק המאמר "הגנת האישה העובדת" בצורך בחקיקת חוקים, אשר בעזרתם תורחב רשת מוסדות הילדים המאפשרים לאימהות לעבוד מחוץ לכתלי הבית. הכותבת מוחה על כך שבארץ אין חוקים לגבי הגנת האימהות וטוענת כי החוקים הקיימים נלקחו מהסכמים בינלאומיים שאינם מתאימים לתנאי החיים בארץ ולא מתייחסים לציבור הפועלות, להגנת בריאותן ולתנאי עבודתן.[123]

            לצד הדיון הכללי באם העובדת, הספר האם והילד מקדיש מספר מאמרים לתיאור חייה של האישה בקבוצה מחד גיסא, ובחייה של האישה במושב מאידך גיסא. בכל הנוגע לחיי האישה במושב מוצגת תמונה פסטורלית: "התינוק בעריסה, [...] האפרוחים והעופות בלול, [...] הפרות ברפת, השתילים והירקות בגן ועצי הפרי וההדר במגרש ובפרדס"[124] – כולם גדלים בנחת בניצוחה של האם המסורה. בנוסף לכל אלה, עליה לדאוג כמובן לכל עבודת הבית. מובהר לה כי לא מדובר בעבודה קלה, להפך: "רק שנים של עמל מקנות לחֲברה את הניסיון הסידורי בהנהלת המשק [...] לעיתים משלמת החֲברה בעד זה במיטב כוחותיה הפיסיים."[125] ריבוי הענפים במושב, הדורש מהאישה מעבר מעבודה לעבודה מוזכר כיתרון, אשר בולט ביתר שאת למול דפוס העבודה הקבוע של הפועלת העירונית המוצג כשלילי. בנוסף, האישה במושב חשה סיפוק נוכח יצירתה המתמדת והעובדה כי במסירותה  תלוי קיומם של החי והצומח.[126]

בהמשך, מופיע חיבור המציג תמונה שונה מעט אודות ראשית ימי המושב. אם שבניה כבר בגרו  מספרת על העבודה הקשה ותוהה "לשם מה?". לדבריה האימהות התרוצצו "מן התינוקות אל הלול, מן הלול אל הרפת ואל גן הירקות וחוזר חלילה,"[127] מבלי להצליח  למלא אחר שום משימה בשלמות, תוך שהן מלאות תרעומת על עצמן. היא מהרהרת: מדוע היא ושאר האימהות הצעירות דחו את הרעיון של יסוד "בית ילדים" ולשם מה היו נחוצים "קורבנות האם הצעירה, שהזקינה לא בעתה ושאיבדה במידה ניכרת את מנוחתה הנפשית."[128] החיים בקבוצה מציעים פיתרון לבעיה. במאמר "האישה בקבוצה", מוצגים חיי הקבוצה כמביאים "רווח והצלה לאישה."[129] האישה מסוגלת להגשים את שאיפותיה, להיות שווה לחבריה והקבוצה דואגת לחינוך ולכלכלה של הילדים באופן משותף. בנוסף, גם הדאגה לצרכי המשפחה מוסרת מעל האם, שכן הקבוצה דואגת לעניינים כמו הכנת האוכל, הכביסה והתפירה.[130] 

2.4. גיל המעבר

לתקופה בה מופסקת הווסת, המכונה בשם "תקופת הקלימקטריות", מתייחסים בספר האם והילד כאל "התקופה האחרונה בחיי האישה", תקופה בה "פוסקים כל התפקידים המיוחדים לאישה."[131] מעניין לציין כי פירוש המילה "קלימקטריות" קשור לביולוגיה של הבשלת פירות וירקות ומוגדר כ"שלב ביניים בין התבגרות הפרי לבין הזדקנותו, שלב שבמהלכו מתרחשים שינויים פיזיולוגיים וביוכימיים בעוצמה ניכרת."[132] מוסבר כי בתקופה זו מופיעות אצל האישה תופעות שונות, כגון: "עצבנות, זרם דם מוגבר לראש ולפנים, ולפעמים חוסר שיווי משקל בפסיכיקה, המתבטא בנטייה להתלהבות נפרזת או לדיכאון נפשי."[133] נאמר כי נהוג לכנות את "גיל הקלימקטריום" כ"גיל המסוכן" ומתוארים בפירוט המחלות, הליקויים והמכשולים המגיעים עם גיל זה.[134] עם זאת, מרגיעים את האישה כי כל אלו הם תוצאה של פחדיה של האישה בתקופה זו בחייה ומבטיחים כי אם היא חיה בתנאים טובים, עם בעל נחמד, אם היא מלאת סיפוק מעצמה ומעבודתה ויש לה "שיווי משקל פסיכי"; "הרי גילה ה'מסוכן' חדל ממילא להיות מסוכן בשבילה."[135]

ואולם, הכותבים ממליצים לאישה בתקופה זו "לבדוק את איברי המין למטרות פרופילקטיות לא פחות מפעמיים בשנה"[136] ולשמור על תזונה מתאימה. בה בעת הם מזהירים אותה כי בשר, חלבון ומאכלים תמציתיים כדוגמת מרק בשר, פלפל, דג מלוח וכד', אינם מומלצים כיוון שהם "מרגיזים את מערכת העצבים". לעומתם, מזונות העשירים בקמח ושומן מביאים להשמנה ולעצירות והרי "האישה בגיל זה נוטה בלאו הכי להשתמנות. [...] המעיים [...] תשושים בלאו הכי אצל האישה בגיל זה."[137] לפיכך, מומלץ לנשים בגיל המעבר לאכול מזון נוח לעיכול כגון: ירקות, פירות ותוצרת חלב. באשר לפעילות גופנית, נאמר כי התעמלות מתאימה יכולה למלא תפקיד חשוב ולהקל על חילוף החומרים, למנוע השמנה ולהגביר  את כושר התנועה.[138] לסיכום נאמר כי "מוטב שתתעסק האישה בתקופה זו בעבודה גופנית ורוחנית המתאימה לה. הפסיכיקה שלה דורשת תשומת לב מיוחדת, וההרגשה שהיא מועילה ונחוצה מעניקה לה סיפוק ומרגוע נפשי."[139] 

3. התינוק והילד

משימת החינוך בישוב העברי הייתה, כאמור, לגדל ילד בריא בגופו ובנפשו, תחת הרעיון הציוני של "נפש בריאה בגוף בריא". באופן כללי, בריאות גופו של הילד הייתה קשורה לתזונתו ולניקיון גופו ובריאות נפשו הייתה כרוכה באופן חינוכו ולוותה בהתעניינות הגוברת בפסיכולוגיה של הילדות.[140]

3.1. התפתחות גופנית ולשונית

הפרק הראשון בספר האם והילד המתייחס לתינוק, מתמקד בחושיו של התינוק. ד"ר רבקאי מסביר כי החושים הם הרקע להתפתחותו הגופנית והנפשית של הילד, וכי למרות שהתינוק נולד עם איברי החישה, פעילות החושים באה רק לאחר מכן ותלויה בתנאים הנוצרים על ידי המחנכים, אשר האֵם בראשם: "כל שגיאה בנידון זה עלולה להתנקם לאחר כך."[141] בהמשך מוסבר כי חושיו של התינוק אינם מפותחים כשל המבוגר, אולם רגישות חושיו חזקה יותר. פעילות חושיו של הילד הקטן, דורשת ממנו התאמצות רבה ועל כן מומלץ "לא להפעיל יותר מידי את חושי הילד, לספק חומר מפעיל לחושיו באופן מדורג ואיטי".[142] לדבריו, חוש השמיעה למשל, הוא פוטנציאלי בלבד ונחוץ לתינוק שקט גמור עד לראשית החודש הרביעי לחייו על מנת שלא להכביד על חוש שמיעתו הבלתי מפותח.[143]

על מנת להסביר את דבריו, מביא ד"ר רבקאי דוגמאות כיצד אין לפעול: התופעה הידועה של הגעת מבקרים רבים המגיעים לברך את היולדת ותינוקה ("'יריד' סואן של אנשים" כדבריו של ד"ר רבקאי), מייגעת את חוש הראיה והשמיעה של הילד הרך. בה בעת, על אף שטיולים בחיק הטבע מומלצים עבור התינוק, הרי שהבחירה המקובלת בקרב הורים לטייל במקומות ה"סואנים מהמוני תינוקות" אינה מומלצת, שכן כך "מתעייפים חושי קליטתו של התינוק". ברוח דומה מזהיר רבקאי אימהות הרוצות לפתח את חוש האסתטיקה של הילד מפני הפיכת  חדרו ל'תערוכת' תמונות, אשר גורמות דווקא לנזק לחוש הראייה.[144]

מאמרים אחרים בספר, כדוגמת "הילוד"  של ד"ר קהלר, עוסקים בסימני ההתפתחות התקינה של תינוק בשנת חייו הראשונה. לפיו, בחודש השני צריך התינוק להתחיל למלמל, לעקוב בעיניו אחר עצמים קרובים ולצחוק בפעם הראשונה. בין החודש השלישי לרביעי עליו לזהות אנשים קרובים איתם הוא נפגש תכופות. בחודש החמישי יוכפל משקל גופו בהשוואה להיוולדו והוא יימשך לעצמים נוצצים. בחודש השישי יסגל יכולת ישיבה ואילו בחודש העשירי יסגל יכולת הליכה (בעזרת אדם נוסף). בין החודש העשירי לשנים-עשר יבין מילים ומשפטים ובחודש השנים-עשר יוכפל משקל גופו פי שלושה ביחס להיוולדו ובתחילת שנתו השנייה לחייו ילמד ללכת בכוחות עצמו.[145] במאמר אחר מופיעה טבלה המתארת את משקל הילד וגובהו מהיוולדו ועד לגיל שתים-עשרה.[146]

נושא אחר הנדון בהרחבה הוא בקיעת השיניים, הזוכה להסבר מפורט להפליא, הכולל אזכור מדוקדק של זמן וסדר ההבקעה של כל שן ושן. נאמר לאם כי כל סטייה מהסדר שפורט עלולה להשפיע לרעה על התפתחותו של הילד וכי בכל מקרה כזה יש לפנות בדחיפות לרופא. הרופא לא ימצא רק את הסיבה להבקעה ה'בלתי נורמאלית', אלא כך יגלה "ליקויים חשובים בהתפתחות הילד כולו."[147]

לצד הדיון הכללי בהתפתחות תקינה, מעניין כי השמירה על התפתחות גופה התקין של הילדה מצוינת באופן מיוחד. בעניין זה מעלה ד"ר אהרונובה מספר נקודות חשובות: הניסיונות להעמיד את הילדה על רגליה בטרם הזמן כמו גם התאמצות מרובה, ישפיעו לרעה על צורת האגן והשכבת התינוקת על כר גבוה תגרום להתעקמות חוט השדרה. הכבדה על הילדה בהכנת שיעורי בית תעייף את עצביה שטרם התחזקו ותגזול את שעות המנוחה שכה חשובות להתפתחות גופה.[148] יתכן והדגש על הפגיעה באגן הנשי קשורה לדאגה ליכולת ההולדה העתידית שלה, כרחם לאומי פוטנציאלי בהתהוות.

ואולם, סוגיית התפתחות השפה הנדונה בספר מיועדת לשני המינים, ומוקדשים לה מספר מאמרים מאת ד"ר רבקאי, החוזרים כולם על רעיון מרכזי אחד: ההורים הם אלה שאחראים על התפתחותו הלשונית התקינה או הלא תקינה של הילד.[149] בכל הנוגע למלמול מסביר רבקאי כי סיבתו אצל הילדים היא פסיכולוגית ונוגעת בעיקר לדיבורו הבלתי תקין של המבוגר. בהמשך הוא נוזף בהורים אשר משועשעים ממלמוליו של הילד ומחקים את שפתו הלקויה וקורא למבוגר לזכור כי את חיתוך דיבורו שלו, על כל ליקויו, הוא מוריש לילדו.[150] עניין זה כה חמור, עד כדי כך שנאמר כי מוטב להוציא ילד שממלמל או מגמגם מסביבת הגן, עד אשר ייגמל מליקוייו.[151] לטענתו, אצל הילדים בארץ כפולים ומכופלים הקשיים בשפה בהשוואה לילדים בארצות אחרות והוא מפרט את הגורמים לכך. ראשית, המונח 'שפת אם' אינו מתאים עדיין לשפה העברית בארץ, שכן מרבית האימהות עברו לשפה העברית משפה אחרת ו"לא תמיד העברית שגורה בפיהן כראוי".[152] שנית, השפה העברית נמצאת בתהליך התגבשות, יצירת אוצר המילים טרם הסתיימה וכך גם סגנונה טרם גובש. שלישית, הדיאלקטים (חיתוכי הדיבור) בארץ אינם טבעיים, כי אם מושאלים משפות אחרות: "יהודי שבא מפולניה מדבר עברית באקצנט פולני, יהודי גרמני 'מגרמן' את העברית שבפיו."[153] הילד קולט את חיתוכי הדיבור השונים והדבר מכביד עליו. לבסוף, הוא מציין את פעלתנותם הרבה של הילדים בארץ, המלווה ברכישת מושגים רבים הדורשים ביטוי מילולי, אשר מדרבנת את  הילד להתחיל ולדבר חודשים שלמים לפני ילדים החיים בארצות נכר.[154] לדבריו: "העודף של מושגים על אמצעי הביטוי מהוה בכלל את הגורם העיקרי לחבלי הלשון אצל כל ילד."[155]

בשל כל הקשיים הללו העומדים בפני הילד בלימוד ובהתפתחות השפה דורש ד"ר רבקאי מן ההורים שיהיו זהירים עם התינוק בעניין זה.[156] הוא מפציר בהם לא לדבר שפות אחרות על יד התינוק ולא לשאת עימם את "שרידי הדיאלקטים שהביאו עימם מן החוץ והכניסו באופן מלאכותי לשפה העברית" לבית התינוק. [157] בהקשר זה, האם מצווה באופן מיוחד על לימוד השפה על מנת שתשמש מודל לחיקוי לשוני לילדיה.[158] 

3.2  תזונה

התינוק עם היוולדו מתואר כיצור חסר אונים, המשווה לגוזל הסנונית, אשר זקוק לאביו ולאימו שיספקו לו מזון ומחיה.[159] בשנתו הראשונה תזונת התינוק המומלצת היא זאת המזומנת לו מן הטבע – חלב אם – ומוזהר כי "תינוקות שניזונים בדרך מלאכותית מספר המתים גדול בהם הרבה יותר."[160] אם שאינה יכולה  להיניק (מסיבות של "צער ושיברון לב") יכולה להזין את תינוקה בחלב פרה או עז, זאת למרות  "שכרוכה סכנה גדולה באותו חלב [...] שהרי חלב הפרה מיוחד דווקא לעגל."[161] "אם כבר מוכרחים לכלכל את היונק בחלב פרה",[162] ישנן דרישות קפדניות לניקיון חלב זה, עליהן נמנות בריאות הפרה וכל הבאים במגע עם החלב, ניקיון הרפת והפרות ופסטור החלב. לסיום ממליצים לאם ה"מוכרחה" להשתמש בחלב פרה, להשתמש: "אך בחלב משקי עובדים, בחלב 'תנובה'."[163]

ואולם, יש להעדיף במידת האפשר את ההנקה,  שכן  אם זו תעשה בדרך הנכונה, טמונה בה ההזדמנות הראשונה לחינוך התינוק. על ידי הנקה בזמנים קבועים ובמרווחים קצובים של ארבע שעות "למד התינוק שצעקתו לא תעמוד לו לקבל את השד ושהוא מוכרח לחכות לשעה הקבועה."[164] הזנה מסודרת מסוג זה תקנה לתינוק הרגלים, ותלמד אותו לדרוש את ארוחתו בשעה קבועה.[165] 

גם לגבי גמילת התינוק מההנקה מופיעים הסברים מפורטים. על פי דבריו של ד"ר פרבר מסתמן כי חל באותה תקופה שינוי בגישה לגבי המועד המתאים לגמילה: "עוד לפני זמן לא רב היו מייעצים הרופאים להיניק כעשרה חודשים שלמים. עדיין ראו סכנה באוכל המלאכותי גם לתינוק הקשיש ועל כן טרחו לדחות את מועד הגמילה עד כמה שאפשר. עם התקדמותנו בשיטת ההזנה המלאכותית נוכחנו שאפשר להקדים את הגמילה."[166] לטענתו, יש להפסיק את ההנקה בהדרגה החל מהחודש השישי, ולסיים את תהליך הגמילה עד גמר החודש התשיעי. הוא מוסיף ואומר כי בכל אופן אין להתחיל בגמילה מבלי להתייעץ עם רופא ילדים שיכריע בעניין כיוון שגורמים רבים קובעים את זמן הגמילה: התפתחות הילד ובריאותו, כמות חלב האם, המצב הכלכלי והעונה (מוסבר כי בעונת השרב והחמסינים יש לחכות עד שהתינוק מסתגל לחום ורק אז לשנות את ההזנה).[167] הוא מסביר שבעניין ההנקה "בחודשים הראשונים אנו מחמירים בצדק על האם ודורשים ממנה התאמצות הכרוכה בהינקה", אך בבוא הזמן "כשהונח היסוד לבריאות התינוק ומצבו הטוב, שמחים אנו להקל עליה."[168]  לדבריו ייתכן שיותר טוב לתינוק להמשיך לינוק עוד חודש-חודשיים, אך "מה לעשות אם האם מוכרחת בתוקף התנאים הסוציאליים להקדים ולשוב לעבודתה שמחוץ לבית?".[169] 

לצד הגמילה, דנים המחברים בהרחבה בתזונת הילד לאחר גמילתו מהנקה, זאת באמצעות תפריט מפורט להפליא המותאם לתינוק שנגמל בגיל תשעה חודשים: "בשש בבוקר ספל חלב שלם עם סוכר וצנימים או קקאו, בעשר בבוקר דייסה על שני שלישים חלב ומיץ פירות, בשתיים בצהריים ארוחת ירקות עם תפוחי אדמה וחצי חלמון, בשש בערב פירות (בננות עם גבינה, פירות וצנימים עם רבע כוס חלב), ב-10 דייסה כמו בשעה 2. אליה נוסיף גם כפית חמאה."[170] לצד תפריט מפורט זה, אשר בולט בדקדקנותו בהשוואה ליתר הדיונים בתזונה בספר, מופיעות בשני הכרכים של האם והילד טבלאות תזונתיות מרובות, המלוות בהסברים מדויקים בכל הנוגע לויטמינים ולערכים התזונתיים של פירות ומיני מזונות.[171] המחברים מדגישים את חשיבות ההזנה הנכונה להתפתחותו התקינה של התינוק והילד, ואף מבהירים כי כשם שהזנה נכונה עשויה לשמור על הילד מפני מחלות, כך הזנה רעה עלולה לקלקל את בריאותו.[172]

לנושא הויטמינים מוקדש מאמר מאת ד"ר פרבר המסביר כי "הויטמינים הם היסודות הנסתרים שבמזון" וכי הם הכרחיים לבריאות, במיוחד לזו של הילד הקטן. נאמר כי "הם משמשים אבני יסוד למבנה התאים והרקמות שבגוף" וכי בהעדרם יפגר התינוק במשקלו ובגודלו ואף יחלה במחלות קשות.[173] בהמשך מפורטים הויטמינים לסוגיהם, מוסבר לשם מה הם נחוצים ובאיזה מזון הם מצויים וכי רק הזנה הכוללת את כולם "תוכל לשמש ערובה להתפתחותו הבריאה של הילד".[174]

במאמר על הזנת הילדים קוראים לאם לנהוג בדרך "ההזנה הרציונאלית".[175] נאמר כי חלבונים, שומנים, פחמימות וויטמינים, הם החומרים היסודיים הנחוצים לבניין הגוף, אולם יש להקפיד על צריכה מפוקחת שלהם, על מנת למנוע הכבדה על מערכת העיכול והשמנה בלתי מבוקרת.[176] בהמשך, מופיעים נתונים מפורטים להחריד אודות הצריכה המומלצת ליום של כל אלה כפונקציה של גיל הילד.[177]

מאמר נוסף מתאר את הערכים התזונתיים של מוצרי חלב ושל סוגי פירות שונים, ביניהם אשכוליות אשר  "מבשילות בזמן שהענבים כבר כלו מן השוק ותפוחי-הזהב עוד טרם בשלו, כלומר בתקופה ענייה בויטמינים."[178] מאמר אחר משבח את "ערך הדבש בהזנת ילדים" ומסביר את התפקיד החשוב שהוא ממלא בתזונת הילד. גם שם מוגשת המלצה חמה לצרוך את הדבש המוצא לשוק על ידי 'תנובה'.[179] כמו כן, מאמר שלם עוסק בנושא "רצפטים למאכלי ילדים רגישים וחסרי תיאבון".[180]

בכל הנוגע לשתייה, מאמר בשם "הישתו הילדים מים כאות-נפשם?" מסביר כי בעבר נהגו לענות לשאלה זו בחיוב, אם כי "בהשפעתה של תורת הרפואה המודרנית לילדים נשתנה בזמן האחרון היחס הזה לשתיית-מים תכלית שינוי."[181] לדברי ד"ר כספרי הכנסת מים רבים לתזונת הילד תגדיל אומנם את משקלו אך בצורה מלאכותית בלבד שכן "עורו של ילד כזה אינו חזק למדי, כי אם מבוצק ורופף, הרקמות אינן מתוחות כראוי."[182] בכדי לבאר את הסוגיה הוא הוא משווה את השפעת המים על גופו של הילד להשפעת המים על פירות: תפוחים שגדלו בשנה גשומה יהיו אומנם גדולים, אך "די לו לתפוח כזה לקבל מכה קלה והנה מתהווה במקום המכה מקור-ריקבון וקלקול." לעומת זאת, תפוחים שגדלים בשנה שאינה גשומה הם אומנם קטנים יותר, אך קשים וחזקים.[183] לפיכך, הוא קורא לאימהות להפחית ביסוד הנוזלים במזונות ומסביר כי גם בימי הקיץ החמים אין להרבות בשתייה. בתקופה זו הוא מציע לתת לילד לשתות מכף ולא מכוס ו"שהמשקה הניתן לילד לא יהיה טעים ביותר ומעורר בילד תשוקה להוסיף ולשתות." רק בדרך זו תוכל האם להיות בטוחה "שהילד פונה לשתיה אך בשעה שיש לו באמת צימאון וכי מידת השתייה לא תעלה על מידת הצורך לפצות ולמלא את הרטיבות שהתנדפה מגופו יל ידי הזעה בימים החמים."[184] 

הדיון בתזונת הילד לא מסתפק רק במתן מרשמים ועצות, אלא מנסה לפענח את הקוד התרבותי שנוצר באותן שנים בארץ סביב תזונת הילדים.[185] אותם רופאים ומומחים שזה עתה פנו בדרישות מפורטות ומסובכת באשר לתזונת הילד, מאשימים כעת את האימהות שהן אחוזות ב"פסיכוזה של ויטמינים",[186] מלגלגים עליהן על שמתאוננות על חוסר התיאבון של ילדיהן[187] ונוזפים בהן על ההפרזה והבזבזנות בהם הן נוהגות באשר לתזונת ילדיהן.[188] להלן כמה דוגמאות בולטות: אימהות חדורות כוונות טובות, שניסו, כהדרכת המומחים, להזין את ילדיהן במגוון ויטמינים, הוגדרו כאחוזות "מניה". אודות הנושא כותב ד"ר כספרי: "ילד של פועל מחיפה מקבל פירות טריים במשך היום: מיץ משני לימונים, תפוח אחד, גזר אחד, שלוש עגבניות, שתי בננות ומיץ מתות. מחיר השוק של הדברים היפים האלה הוא כיום 21 מא"י. אותה תועלת אפשר היה להשיג מעגבניות במחיר 3 מא"י. אבי הילד הזה מרוויח 210 מא"י ליום, הוי אומר: 10 אחוז משכר עבודתו מוציאים לא להזנתו היסודית של הילד, כי אם לתוספת-הזנה, להזנה מיותרת. ילד אחר מקבל מרק משבעה מינים שונים של ירקות, שמחירם 18 מא"י בזמן שבעד 5 מא"י אפשר להשיג אותה התועלת ממין ירקות אחד או שנים [...] אם אחת בעמק המתפארת בזה, שהיא מבשלת מרק לילדה משנים-עשר מינים [...] אם שנייה במושב שהתאוננה לפני שאין ביכולתה לתת לילדה יותר משתי כוסות מיץ פירות בעוד ששכנתה נותנת שלוש כוסות. אלו הן הפרזות מעציבות שאין להן דבר עם המדע [...] הרי זה כבר לא 'טיפול' כי אם 'מותרות'."[189] דימוי מפתח בתחום זה הוא 'ילדי השמנת', הילדים שגם בתקופות מחסור קיבלו את המאכלים היקרים ביותר:[190] "משני דברים שהם שווים בערכם תבחר האם לילדה את הדבר העולה ביוקר יותר. בלתי מוצדקת היא, למשל, שאיפת האם לתת לילדה, דווקא בשר עוף במקום בשר רגיל, אף כי בשר עוף הוא פחות חשוב לילד מבשר רגיל. כזו היא השאיפה לתת לילד שמנת במקום חמאה, הממלאה אותו התפקיד כמו שמנת."[191]

אותה 'מניה' של האימהות הייתה גם ההסבר לבעיות האכילה אצל הילדים.[192] פרופ' מול טען שחוסר התיאבון אצל תינוקות "יסודו במצב הסוציאלי, ובעיקר בעובדה שמספר הילדים במשפחות פוחת והולך, והבן היחיד נתון בסביבה הרוויה חרדה, דאגה ופינוק."[193] ד"ר רבקאי הוסיף לכך וטען: "לא הילד עצמו, אלא האם המתאוננת, במחילה ובכבודה, אינה בריאה די צרכה [...] הילד אוכל כמה שנחוץ לו!".[194]

3.3.  היגיינה ושמירה מפני מחלות

בתביעה החד משמעית לניקיון, לא הפרידו המומחים הבחנה ברורה בין ניקיון אישי או ניקיון הבית; כל רמז לזוהמה נחשב כמסוכן לבריאותו הפיסית ולכן גם הנפשית של הילד.[195] עם זאת, דגש מיוחד הושם על ניקיון הבית כאמצעי בדוק למניעת מחלות.[196] כך למשל, ארבעה פרקים בספר האם והילד מוקדשים לנושא "החיטוי" וכוללים בתוכם הסברים מפי ד"ר פישל לגבי הדרך המתאימה לנהוג בכל מה שבא במגע עם אדם חולה; החל מחלל הבית, קירות הבית, הרצפה, המיטה, הסדינים, הבגדים, השירותים וכלי האוכל וכלה בגופו של האדם המטפל בחולה. בהקשר זה מופיעים הסברים מדויקים לגבי אמצעי החיטוי השונים, הכימיים והפיסיקליים, מטרתם ודרך השימוש בהם בהתאם  לסוג המחלה או לאובייקט אותו צריך לחטא.[197] לצד הדיון המפורט במחלות, נדון בהרחבה בספר גם ניקיון הגוף, הכולל מתחת הכותרת "ההרגל לניקיון" גם גמילה מחיתולים. במאמר מוסבר כי כבר ברבע האחרון של השנה הראשונה לחייו ואפילו לפני כן, יש להושיב את התינוק מפעם לפעם על סיר, עד שילמד לעשות בו את צרכיו.[198] המטרה הייתה לסגל את גופו של הילד ליציאות קבועות בשעות קבועות,[199] כפי שהסבירה ד"ר אהרונובה: "חשוב מאוד לחנך ולהרגיל את הילדות מקטנותן, לא לעצור את הפרשות השתן [...] וכמו כן לעשות את צרכיהן בשעות קבועות, לכל הפחות פעם ליום בבוקר. הניסיון הראה שברוב המקרים, חינוך כזה מצליח ומרגיל את המעיים לפעול בדייקנות כשעון."[200]

לצד הדיון בגמילה, הדגיש ד"ר ברכיהו את חשיבות רחצתו היומיומית של התינוק, זאת במטרה להרגילו לנהוג בדרך זו גם כשיגדל. הוא מסביר את חשיבות הטיפול בעור וטוען כי הרחצה חשובה במיוחד בארצנו החמה, זאת למרות המודעות למחסור במים בארץ, לצד עלויות חימום המים הגבוהות, אשר מנעו מרבים להתרחץ מדי יום ביומו. עם זאת, יש לו פתרון:  "אפשר לצאת ידי חובת הרחיצה גם במזלף" ועל ידי כך להשיג "תוצאות גדולות בהוצאות מעטות."[201] מספוג הרחצה לעומת זאת יש להימנע, משום שהוא מכיל לעיתים קרובות חיידקים, ולפיכך מוטב להמירו במטלית, הניתנת לכיבוס. בכל הנוגע לטמפרטורת המים המתאימה לרחצה הוא פוסק כי מים חמים מיטיבים לנקות את הגוף, אם כי זרם מים קרים בסיום הרחצה יחסן את גוף הילד. אומנם, יש להתייעץ בעניין עם רופא; שכן לילד עדין למשל, עלולים מים קרים להזיק.[202] לגבי הרחצה בזמן מחלה, מסביר ד"ר דורפמן כי האמונה שאסור לרחוץ את הילד בזמן זה היא דעה קדומה. לדבריו ההפך הוא הנכון: "ניקיון הגוף בזמן מחלה – אחד מהתנאים המשיבים את הנפש." לא רק שהדבר לא יזיק, כי אם יועיל- הרחיצה תגרום לירידת החום לזמן מה, תרגיע את העצבים ותרדים את הילד.[203]

המודעות לשונות בקרב ילדים בכל הנוגע לטמפרטורת המים, עולה בצורה אחרת משני מאמרים המוקדשים לטיפול בילדות. לטענת ד"ר אהרונובה, ההיגיינה של הילדה שונה מאוד כבר מיום היוולדה מזו של הילד, ודורשת טיפול מיוחד.[204] היא מזהירה כי "אל הילדה צריך תמיד לגשת בידיים נקיות"[205] וכי אסור להשכיבה במיטת ההורים, שכן אם הם סובלים ממחלות מין, היא עלולה להידבק, ובמקרה של זיבה עלולה לסבול בבגרותה מעקרות..[206] כמו כן, ד"ר אהרונובה ממליצה לרחוץ את איברי המין של הילדה פעמיים ביום ולהיזהר שלא להשתמש בכלי רחצה משותפים (ספוג, מגבת, סבון) לילדה ולשאר בני המשפחה. מאותן סיבות היא מזהירה שלא לרחוץ מספר ילדות באמבטיה יחדיו, ומוסיפה כי יש להקפיד לרחוץ את ידי הילדות אחרי עשיית הצרכים ולגזור את ציפורניהן.[207]

גם השמירה על ניקיון הפה והשיניים נדונה בספר, זאת במטרה למנוע התרבות של חיידקים. לאור זאת, "שפשוף השיניים" במברשת למספר דקות לפחות פעמיים ביום – בבוקר ולפני השינה – הוא הכרחי, זאת לא יאוחר מגיל שנתיים, אם כי כל המקדים הרי זה משובח. המחברים מדגישים כי לכל אחד מבני המשפחה נחוצה מברשת משלו, המותאמת לגילו, זאת כדי למנוע סכנת הזדהמות. כמו כן, לאחר השימוש במברשת השיניים יש לשטפה היטב וליבשה בשמש.

לצד חשיבות ההגיינה היומיומית, השמירה בפני מחלות היוותה חלק חשוב בגידולו של הילד ובין דפי שני כרכיו של האם והילד ניתן למצוא כעשרים מאמרים המוקדשים לנושא זה. מגוון הרופאים מציגים פירוט עשיר של כל המחלות הנפוצות בקרב ילדי הישוב העברי בליווי דרכי המניעה והטיפול בכל מחלה ומחלה. המאמרים מפרטים את אופן ההתמודדות עם מצבים שונים, החל במקרים פעוטים כמו שריטה או חתך[208] וכלה במחלות העלולות להיות סופניות כמו שחפת.[209] כל אלה מטופלים בניצוחה של האם המסורה ותחת השגחת רופא, כפי שמבאר ד"ר דורפמן: "הטיפול המדיציני הוא בידי הרופא, כמובן; האכילה, הרחיצה, הניקיון, הטיפול הפסיכי – בידי האם הם."[210] בנוגע לטיפול הפסיכולוגי מוסבר לאם כי עליה לפעול על פי האינסטינקט האימהי, ולהפחית ככל יכולתה את סבלו של ילדה החולה. עם זאת, הכרזה זו מלווה באזהרה עבור האם הרחמנית, שלא תפנק חלילה את הילד יתר על המידה.[211] ואולם, נדרשת מהאם רצינות תהומית בנוגע לכל שיעול או הצטננות, שכן קלות ראש וטיפול לקוי עלולים לגרום להסלמה אפילו של מחלות קלות ולהתפתחות מחלות רציניות ביותר כמו למשל אדמת, שעלת ושחפת.[212]

נקודה מרכזית נוספת העולה מכל המאמרים היא שמלבד האחריות של כל אם לבריאות ילדיה שלה, מוטלת עליה גם אחריות סוציאלית בנוגע לדרכי טיפולה במחלתם. לדברי ד"ר לוי אמצעי הזהירות הראשון בשמירה מפני הצטננות הוא לא להביא את הילד החולה במגע עם הילד הבריא. הוא מדגיש כי מספיק ילד אחד בין ילדים בריאים כדי להדביקם ומזהיר "הזלזול של אם אחת עלול להביא מגיפה על חבריו הבריאים של הקטן או הקטנה."[213] באותו עניין כותב ד"ר טיטל כי אימהות שמתנהגות בצורה בלתי אחראית "כשהן מובילות את ילדיהן החולים באוטומובילים ציבוריים, שולחות אותם לגנים ולבתי-הספר ולכל מיני חגיגות", מסכנות בכך את חייהם של עשרות ומאות ילדים אחרים.[214] 

המומחים מציעים אין ספור עצות לגבי השמירה מפני מחלות מדבקות. לדבריהם בראש ובראשונה יש להקנות לילד כבר מינקותו "מידות טובות בהיגיינה". בין השאר כולל הדבר את ניקיון גופו ובגדיו של הילד כמו גם הימנעות מהרגלי ניקיון מגונים.[215] מאחר ו"ידינו משמשניות הן [...] בייחוד ידיו של הילד",[216] יש להרגילו להימנע מלחטט באף או למצוץ אצבע, שכן אין הוא מבחין אם ידו נקייה או מלוכלכת.[217] בנוסף, נאמר כי חשוב ללמד את הילד לא לאכול ולשתות בכלים שהשתמשו בהם אחרים: "יש להזכיר כאן את ההרגל הרע שנוהגים בו הילדים לתת לחבריהם לטעום מתפוח או מפרוסת לחם שאכל ממנה תחילה או להאכיל אותם כף לבן או שמנת או להאכילם מהגלידה שלו או ללקק מעט מסוכרייה שקנה."[218] על פי ד"ר לוי, הרגלים נוספים שיש להקנות לילדים בריאים הם בין השאר "הזנה מושלמת" (אכילת מאכילים מזינים ומשביעים) והקפדה על שעות המנוחה והשינה הרצויות.[219] 

טיפול זהיר בחולה משמש גם הוא אמצעי למניעת הדבקות, ולפיכך אם האם היא זו המטפלת בחולה, "מן הנכון שתלבש סינר לבן בשמשה את  החולה, תפשוט אותו בחדר החולה ותרחץ את ידיה יפה במים וסבון לפני עזבה את החדר",[220] זאת בכדי למנוע הדבקה של ילדים אחרים בבית. לצד הדיון הכללי במחלות, ישנה התייחסות מיוחדת למחלות הקיבה והמעיים, שהן הסיבות העיקריות לתמותת תינוקות בקיץ.[221] כמו כן, מוזכרות מחלת האסכרה (דיפטריה) ומחלת השנית (סקרלטינה), שנחשבו למחלות המסוכנות ביותר בגיל הילדות.[222] מחלות אלה דורשות בידוד מוחלט של הילד בזמן מחלתו ואף זמן מה לאחר שהחלים. יתר על כן, ד"ר ברין מסביר שעם גמר מחלת השנית יש לנקות את החולה באופן יסודי באמבט חם ולהרתיח את בגדיו, מומלץ לשרוף את צעצועיו  וכן לנקות את החדר ואת רהיטיו בחומרי חיטוי מתאימים.[223] 

הדיון במניעת המחלות המדבקות במוסדות בהם שוהים הילדים, גם הוא מרכזי. לגבי בית-הספר, כאמור, עיקר האחריות נופלת על ההורים. על כן ממליץ ד"ר הינריך לבתי-הספר לקבוע חוק שיאפשר את חזרתו של ילד חולה לכיתתו רק על סמך תעודת אישור לכך מאת הרופא המטפל. הוא מוסיף ומעיר כי האחריות המוטלת על בית-הספר היא השמירה על ניקיון חמור בין כותליו.[224]

בהקשר זה, ד"ר פרבר מתייחס לנושא השמירה מפני מחלות מדבקות בבית התינוקות בקבוצה ובמעון היומי בעיר. לדבריו, חשיבות הדבר גדולה שכן "סובלים הילדים שבמוסד ממחלות מדבקות לעתים יותר קרובות מהתינוק היחיד הנמצא בטיפול אצל אימו."[225] הסיבה לכך במוסדות כמו בית התינוקות ומעונות בעיר (מעונות לילדי אימהות עובדות) היא הלינה המשותפת, בעוד שבמעון היומי הסכנה היא שהילד הלן בביתו יכניס למוסד מחלה מהחוץ ומבית הוריו. בהמשך הוא מפרט את הכללים עליהם צריכות המטפלות העובדות במוסדות אלה לשמור בקפדנות: טיפול נבדל ונפרד בילדים הבריאים, שיטופלו קודם, ובילדים החולים, שיטופלו בנפרד, וכן הימנעות מהעברת צעצועים מהחולים לבריאים..[226]

ד"ר אונגר מציג תמונה שונה אודות הנושא, שכן לטענתו חלה התקדמות רבה במצב בריאותם של ילדי הקבוצה. הוא מציין כי "מחלות תהיינה תמיד", אך מסביר כי תחלואת ילדים אלה ירדה עד למינימום. הוא מתגאה בכך שמצב בריאותם של ילדי הקיבוצים טוב יותר מאשר מצבם של ילדי העיר וטוען כי הלינה המשותפת טובה יותר לילד מבחינה נפשית וגופנית.[227]

לצד פירוט התחלואות הרבות העלולות לתקוף את התינוק, מוקדשים שני מאמרים לדיון בתמותת תינוקות. מאמר אחד מציג נתונים לגבי תמותת התינוקות בעולם: נמצא כי הרבע הראשון לחיי התינוק הוא המסוכן ביותר ושככל שדחוק מצבה הכלכלי של המשפחה - כך גדולה יותר הסכנה. בנוסף, התמותה בכפרים קטנה יותר משהיא בערים והתמותה בין התינוקות ה'בלתי חוקיים' גדולה במיוחד.[228] במאמר אחר, מציג ד"ר פרבר את הנתונים לגבי תמותת התינוקות בישוב העברי. הוא פותח בנימה אופטימית: "עלינו להיות שמחים וגאים, שתמותת התינוקות ביישובנו, הודות למאמצי המוסדות לפיקוח על האישה ההרה והתינוקות, הופחתה במשך השנים בהרבה", אך מזהיר כי אסור לשכוח שיש עוד הרבה ליקויים בתחום הדורשים תיקון.[229] הוא מציין שיש הבדלים ניכרים לפי ערים ולפי עדות; התמותה גדולה יותר בירושלים בה "הישוב ישן והעדות הספרדיות המחזיקות עדיין בהרגלי חיים ישנים ורשלנות גם בגידול ילדים, המרובים אגב יותר מאשר אצל בני העלייה החלוצית."[230] הוא מסכם את מאמרו בקריאה להרחיב ולשפר את כל המוסדות האחראים לטיפול באם ותינוקה.

3.4. חינוך ופסיכולוגיה

עיקר ההדרכה לאם בשני הכרכים של האם והילד עוסק בשאלות בנוגע לחינוך. מלבד שאלות החינוך הקשורות בטיפול הפיזי הראוי ובהשגת הגוף הבריא בהם דנתי לעיל (הזנה, היגיינה ובריאות), מעל לארבעים מאמרים עוסקים בדיון בנושא זה בלבד ומציגים את הדרך להשגת הנפש הבריאה שתשכון בגוף בריא זה. נקודות מרכזיות העולות מקריאת המאמרים הם החינוך לחברתיות והחינוך לעבודה, כאשר בשניהם, החיים המשותפים בחיק המשפחה מהווים הכנה ובסיס לחיים המשותפים מחוץ למשפחה.

אודות החינוך לחברתיות מסביר ד"ר ברנר כי יש להניח את היסוד לשיתוף עוד בזמן הילדות, בזמן שהילד עוד לא מבדיל בינו לבין העולם החיצוני. אם החינוך לשיתוף יבוא לאחר שהילד כבר עושה את ההפרדה הזו, גורלו שיהיה אגואיסט "ויקמץ ברחמיו לזולתו."[231] לדבריו האינסטינקט החברותי חשוב ביותר, מלבד העובדה שהוא דוחף את האדם לרצות להיות חלק מחברה, הוא נוטע בליבו את הרצון להיות מקובל על אחרים ולהתבלט בחברה בה הוא שותף. כל אלה תורמים להנחת אבני יסוד באישיות הכה חשובים לפעילות חיינו: שאיפות, אמביציות, גאווה, התחרות, קנאה, בושה, התמדה וכו'.[232] על כן חשוב לשים לב להתפתחות הרצויה בעניין זה ולתת לילד את האפשרות של פיתוח רגש החברתיות בכל היקפו. הרגש החברותי, הרצון לפעול בחברה, רגש השיתוף והאיחוד, הרצון להיות מוקר על ידי החברה, כל אלה צריכים לשמש כאמצעים לחינוך הילד לפעול לטובת החברה לה שייך. לדבריו: "האנשים החברותיים הם בוני החברה [...] עליהם נשענת החברה ובכוחם היא צועדת קדימה [...] אלה אשר לא קשרו או ניתקו את קשריהם עם החברה [...] אשר אינם מוצאים את מקומם בחברה [...] מאלה יצאו הפושעים והחוטאים הנחשלים והעזובים, האומללים בעצמם וגורמים סבל לכלל. הסיסמא, אפוא צריכה להיות: חנוך את בנך לחברתיות, לשירות החברה, לחיי חברה, למען יהיה שלם בנפשו."[233]

אודות החינוך לעבודה כותבים המומחים כי חשוב לבנות את חינוך הילד על בסיס העמל כבר מהגיל הרך,[234] שכן על מנת שהילד יהיה חדור מחאה סוציאלית; "עליו לספוג אותה בחושיו, ברגשותיו."[235]  לדבריהם: "בחיק המשפחה העובדת יקבל הילד חינוך ראשון לעבודה."[236] אדם שרכש כבר בילדותו הרגלי עבודה נכונים וערך העבודה נטוע בו "יהיה חבר טוב לחברת העובדים."[237] לעומתו, אדם שלא למד אודות "טעם העמל" מתוך מעשי הוריו הכנים, אלא מתוך סיסמאות ריקות מביסוס; לא יהיה חלק ממחנה העבודה.[238] לסיכום נאמר: "מוסד חינוכי אשר העמל אינו אבן הפינה בבניינו, לא יכשר לחנך ילדי עובדים."[239]

על מנת להסביר את ערכו הרב של החינוך, מסבירים המומחים את ההבדל שבין הירושה הביולוגית לירושה הסוציאלית.[240] לדבריהם, ערך התורשה גדול מאוד בחינוך והתכונות התורשתיות מקיפות את הגוף ואת הנפש.[241] אולם, הירושה הביולוגית הינה גורם אחד בלבד בהתהוותו של הילד; הסביבה, תנאי החיים, ההורים, השכנים, אנשי הסביבה, מעשיהם ומנהגיהם; גורמים אלה שייכים לירושה הסוציאלית ולהם השפעה ניכרת על הילד.[242] הירושה הביולוגית משמשת בסיס בלבד, האינסטינקטים של האדם הם גמישים ומקבלים את צורתם מהשפעות חיצוניות על ידי החינוך. תכונות הנקנות על ידי חינוך אינן עוברות בירושה, אולם השפעתם נמשכת מדור לדור- זו היא מסורת הדורות. בהמשך הוא מדגיש כי אין אחת חשובה מהשנייה ומדמה את גוף האדם ונשמתו לבניין: "הירושה הביולוגית נותנת את הלבנים לבניין [...] הלבנים קובעות את טיב הבניין, את כוחו, את הלחץ המכסימלי שקירותיו יכולים לסבול, אך לא את צורת הבניין, את סדר חדריו וכו'. כל זה תלוי בסדר הבנייה. אצל האדם החינוך הוא הבונה מהחומר התורשתי את 'בניין' נשמת האדם ותרבותו."[243] אם בקלסתר פניו של אדם נזהה את קווי הוריו שקיבלם בירושה ביולוגית, הרי באופיו, במעשיו וביחסו אנו יכולים להכיר את בית הוריו שם חונך בילדותו ואת הסביבה בה גדל.[244]

על פי הגישה הזו מסביר ד"ר פרבר אודות חינוך התינוק: "כערך ההזנה לגופו של הילד, כן ערך החינוך לנפשו."[245] לדבריו, כבר בחודשים הראשונים לחייו נרקם עולמו הרוחני, כבר אז הוא נתון להשפעת הסביבה, כל הקרובים לו מחנכים אותו, הוא מחקה את הוריו מבלי שיהיו מודעים לכך ויוצר את אישיותו כדמותם וכצלמם. ההשפעה הזו יכולה להיות חיובית או שלילית, על כן צריכים המבוגרים להיזהר במעשיהם.[246]

הדיון בפינוק ובהפרזה בחינוך הילד העברי הינו נושא בולט בספר. ד"ר רבקאי מקדיש מספר מאמרים לדיון בתופעה, שלתוצאותיה הוא קורא "פֵּדִיאַרְכַט" – הדרגה האולטימטיבית של הפינוק אליה הגיע הצאצא הציוני.[247] הוא מסביר כי ארץ ישראל העובדת היא אחד המקומות היחידים בעולם בהם החינוך האוטוריטטיבי ("חינוך השעבוד הישן-נושן"[248]) כמעט ואינו קיים, חופש הילד ועצמאותו מתגשמים ומעמד הילד בחברה, מרכזי. לטענתו יש בכך הפרזה וקיצוניות אשר למרות סיבותיהן המובנות, הן אינן מוצדקות, והתוצאות מוכיחות כי יש צורך בהאטה ומתינות.

את הגורמים להפרזה ולקיצוניות בחופש הניתן לילדים בארץ מחלק ד"ר רבקאי לגורם כללי וגורם פרטי. הגורם הכללי הוגדר על ידו כרצונם של העולים ארצה, בעברם לחיים חדשים ופרודוקטיביים, "לכפר על חטא השעבוד והנחתת ערכו ועצמאותו של הילד, ששימשו במשך דורות יסוד לחנוך היהודי הישן."[249] לעומתו, הגורם הפרטי יסודו באופי החלוצי של הפעילות בא"י. המעפילים לארץ ישראל הנבנית, מרגישים כי הם אך מתחילים בגאולה וכי יידרש המשך לפעולותיהם: "את דגל ההתחדשות והגאולה יהיה עליהם למסור לילדיהם אחריהם, מכיוון שכך נעשו הילדים מרכז התקוות והסיכויים לסיומה המוצלח של עבודת הגאולה."[250]  מהסיבות הללו נוצר בישוב העברי מעין 'פולחן ילדים' שאין עוד כמותו בעולם ונוצר מין 'פדיארכט'. על כך מסביר ד"ר רבקאי: הייתה בהיסטוריה תקופה בה האב שלט במשפחה ובחיים (תקופת הפטריארכט), קדמה לה תקופת שלטונה של האם במשפחה ובחיים (תקופת המטריארכט), וכעת תקופת שלטונה של הצלע השלישית- הילד (פדיארכט).[251] הוא מסביר כי אכן הגיע הזמן למגר את שלטונו של המבוגר, אך אין כל היגיון "למגר כסא-מלכות ולשחרר עבדים על מנת ששניהם יתחלפו בתפקידיהם [...] מה הועלתם חכמים בתקנתכם?".[252] 

להמחשת טענותיו רבקאי נותן דוגמאות לאותו פדיארכט, ביניהן: "אמא ואבא יכולים להיות לבושים בבגדים קרועים-בלואים [...] ובאותו הזמן את הילד מלבישים הדר. ארון הבגדים כולו מלא אך במבחר-חליפותיו הגדול של הילד [...] כשהילד שוכב לישון, אז מקימים בבית ממש את דיני ההתנהגות בשעת שנתו של מלך [...] אף רשרוש בל ישמע, כל המבוגרים נאלמים, מדברים ביניהם בלחש, מכבים את המנורה, אם הילד לא הורגל לישון באור, משאירים, להפך, את המנורה בוערת כל הלילה אם הילד איננו יכול לישון בחושך."[253] הוא מזהיר כי על ההורים לזכור כי לא חיי נסיכים מחכים לילד בישוב העברי: "האם בהשלטת הילד ופינוקו המופרז, בהסרת כל אי-נעימות ואי-נוחיות הכי-קלה מעל דרכו עלולים לסגלו לחיי-עבודה ומחסור הצפויים לו?"[254]

באותו הקשר מכריז ד"ר כספרי במאמר אחר שלעיתים הטיפול בילדים עובר את מאת האחוזים ובכך לא רק שאינו מועיל, כי אם גם מזיק. מדובר בהפרזות מיותרת שלדבריו נובעות מצורך סובייקטיבי של האם ואין להן קשר לצורך האובייקטיבי של הילד.[255]

גם אם לא הכתירו אותו כ'פדיארכט', כל המומחים בספר האם והילד תמימי דעים בנושא הקיצוניות וההפרזה בחינוך. דוגמאות על גבי דוגמאות מציגות את תוצאותיו השליליות של החינוך המופרז: זאב, בן הזקונים שנצמד לסינר אמו המפנקת אותו יתר על המידה הוא פחדן וחסר ביטחון שלעולם לא יהיה עצמאי.[256] אריה, הבכור במשפחה שנתרגל לפינוקיה ותשומת ליבה הבלתי מעורערת של האם כלפיו, גדל להיות ילד רגיש ורגזן,[257] וכזאב ואריה עוד רבים אחרים. בנוסף, כמעט בכל מאמר יופיע לצד ההסבר כיצד יש לנהוג, הזהרה מפני הפינוק המפורז בהקשר זה. כך למשל כותב ד"ר פרבר אודות חינוך התינוק כי אהבת האם היא אמצעי חינוך נפלא, אך אֵם נבונה תדע לתחום את אהבתה. פינוק מופרז "אין כמותו לקלקול";[258] ילד מפונק יהפוך לעריץ שאינו מתחשב בסובבים אותו ולא ימצא את מקומו בחיים. לדבריו התינוק מטבעו הוא 'אסוציאלי', הוא מכיר רק את צורכי עצמו ותובע סיפוק מיידי לכל מאווייו, על האם ללמדו לשלוט ביצריו ולהכין אותו למציאות הקשה הצפויה לו. על כן הוא מזהיר: "די ליטול תינוק הצורח בלילות פעם ופעמים על הידיים, וחזקה עליו שיהא דורש תמיד את ההנאה הזו, והוא הדין בשתיית תה באמצע הלילה, בנדנוד העריסה, בהחלפה תכופה של החיתולים הרטובים וכדומה".[259] על האם להתאזר בסבלנות בטיפולה בתינוק ואפילו להקשות עליו לעיתים. הוא מוסיף כי גם השתדלותה של האם 'לפתח את התינוק' ("ללמד אותו חוכמות והמצאות [...] ללמדו כל מיני מילים ושמות-עצם, לאמנו בתנועות"),[260] לא רק מיותרת כי אם גם מזיקה. הוא מסביר להורים: "בעיקר תהא תשומת ליבנו נתונה לבריאות הגוף [...] ההתפתחות הרוחנית תבוא מאליה בלא טרחה מצדנו."[261]

בהמשך הוא מזהיר כי בשעת מחלה מזניחה האם את החינוך, מפאת פחד היא מאבדת את עשתונותיה ואינה שומרת על הכללים וההרגלים: "מרוב רחמיה על היצור הקטן והסובל היא מחזיקה אותו שעות רצופות בזרועותיה, מספקת את כל דרישותיו, משפיעה לו ממתקים ומאכלות אסורים ואינה מקפידה על הניקיון בשעת עשתו את צרכיו. הזנחה כזו סופה להתנקם. די בימים אחדים של מחלה שהילד ישכח כל תורתו."[262] באותו נושא כותב פרופ' פפנהיים: "גילויי אהבה סוערת מצד האם לילד, חיבוקים ונשיקות במשך רגעים רצופים לילדים בני שלוש ארבע, גילויי חיבה מיוחדים ליונקים בשעה שמנקים ומסדרים אותם, השינה יחד עם ילדים במיטה אחת, רעדה מופרזת בשעת מחלת הילדים, דאגה למידת אכילת הילדים וכו' – כל אלה הדברים, הבאים בעצם במקרים רבים לאם כתוצאה מאי-סיפוקה היא הארוטי, מביאים לילד הפסד ברור ובטוח."[263]

עם זאת, באותה נשימה בה מאשימים את האם העברייה בפינוק יתר ומסבירים לה שאין היא צריכה לדאוג ל'התפתחות הרוחנית' של התינוק, נוזפים בה על כך שהיא לא דואגת לפן הפסיכולוגי בחינוך. ד"ר פוליאסטרו מסביר כי האימהות בישוב העברי פונות לרופא רק במקרי מחלה גופנית, מעטים המקרים שיפנו לרופא אם ישנה בעיה פסיכולוגית: "כשהילד מתקשה בחינוך, כשהוא עקשן, רציני שלא בהתאם לגילו, אינו מרגיש את עצמו טוב בחברת ילדים, אינו מתענג במשחקים וכו'."[264] הוא טוען כי התינוק הוא למעשה "עזוב לנפשו מבחינה פסיכית" וכי בכלל, מעטות האימהות שחמושות בידע הדרוש בנושא.

בכל הנוגע לחינוך בשיטת השכר והעונש, התנגדו המומחים התנגדות נחרצת. לשכר הם התייחסו כעל מעשה פינוק וההסברים לעיל מראים עד כמה היה שלילי בעיניהם. העונש נחשב לשריד מהחינוך האוטוריטטיבי הנוקשה, לא מודרני, לא רציונאלי; ועל כן מיותר לחלוטין.[265] לטענתם התועלת המגיעה לכאורה מהשכר והעונש היא מיידית בלבד ומובילה למעשה לתוצאות הפוכות מעליהן רצו ההורים להגיע.[266] אל העונש אין להתייחס כשיטת חינוך, הוא גורם לילד לרגשי נחיתות ולחוסר ביטחון במעשיו; "כל הרוצה שלא יכבה שביב האש של פעילות ומרץ בעיני הילד, שלא תורעל נשמתו בארס האכזבה והשנאה לעולם הסובב, שלא תכרה מתחת להתפתחותו בור של ייאוש ופלגמטיות, מנע ימנע מלהשתמש בעונש כבאמצעי חינוכי."[267] בהמשך, מסביר פרופ' פפנהיים כי הניסיון במשך השנים האחרונות הוכיח את חומרת הנזק הנגרם על ידי יחס קשה בחינוך,ומוסיף: "לא בדור אחד יוגשם החינוך החופשי כהלכתו, ידרשו דורות אחדים עד שיעבור החינוך למסלולו החדש."[268]

מדברי המומחים עולה כי חשיבות החינוך בחיק המשפחה היא הרת גורל בעיניהם, אם כי הדעות בנושא היו חלוקות. אחד המאמרים הראשונים בספר עוסק בשאלת החינוך המשפחתי, מעלותיו וחסרונותיו. לטענת ד"ר רבקאי, בתנאי החיים החדשים מוסד המשפחה הולך ומשנה את צורתו באופן מוחלט ומכך נובע כי אפשרויותיה החינוכיות של המשפחה הולכת ומצטמצמות. עובדה זו מעלה ויכוח באשר למקומה של המשפחה בחינוך הילד.[269] על מנת לחדד את הדיון, מסביר ד"ר רבקאי כי שאלת ערכה החינוכי של המשפחה נוגעת בעיקר לגילו הרך של הילד, שהרי עם התבגרותו הוא הולך ומתנתק מהשפעתה ונחשף יותר להשפעות הסביבה שמחוצה לה: "והנה זו השנייה דוחפת יותר ויותר את השפעת הראשונה ויורשת את מקומה."[270]

המצדדים בערכה החינוכי של המשפחה טוענים כי השפעתה על הילד הרך יש בה אך ורק מעלות טובות, הנובעות מאופייה המצומצם של המשפחה הגרעינית בהשוואה לחברה בכללותה, המאפשרת לילד להסתגל לחיים בצורה הדרגתית בטרם יצא לעולם.[271] לדבריהם, אם ישנם חסרונות לחינוך המשפחתי, הרי הם נוגעים רק לילדים הגדולים יותר. שום מוסד אחר לא יוכל למלא את מקום המשפחה בחינוך ויש לעשות הכל כדי להמשיך בהענקת חינוך משפחתי לילד.[272] לעומתם, השוללים את ערכה החינוכי של המשפחה טוענים כי גם לגבי ההשפעה בגיל הרך, החסרונות רבים מן המעלות. לדבריהם המשפחה דווקא מאטה את המעבר לחיים הציבוריים, גורמת לילד לאגוצנטריות יתרה המזיקה במיוחד נוכח חיי השיתוף בישוב העברי. הילד זוכה לתשומת לב רבה מידי ולפינוק בלתי מוצדק, לא לומד להעדיף את טובת הכלל על טובת הפרט וכל אלו גורמים לאנטיסוציאליות.[273] הם טוענים כי צמצום השפעתה החינוכית של המשפחה  תועיל לילד, ולפיכך יש "להוציא את הילדים מרשות המשפחה באותו זמן שהיא עדיין מחזיקה מעמד."[274] לסיכום הם מזהירים: "החינוך – היא עבודה מקצועית הדורשת הכנה מדעית. ההורים – לרוב אין להם הבנה מקצועית זו והם עלולים להזיק מלהועיל. מוטב שיעמדו לילדים, כבר מגילם הרך, מחנכים שמלאכתם בכך, מומחים ואחראים."[275] 

סיכום

מקריאת שני כרכי האם והילד עולה תמונה חדה וברורה אודות הגישות לחינוך בשנות השלושים בישוב העברי. לצד הנחיות בנוגע להחלפת חיתולים ורחצת התינוק, הפיצו המומחים רעיונות אידיאולוגיים-ציוניים, זאת על-ידי תערובות מחוכמת של עובדות ועצות, בהתאם לז'אנר ספרי ההדרכה. הבאת ילדים לעולם בארץ ישראל של אז, לא נגעה לרצונותיהם של ההורים בלבד, אלא נקשרה להבטחת קיומה של האומה. מופת המפעל הציוני- 'היהודי החדש' תחת התמה של 'נפש בריאה בגוף בריא', היה כולו באחריות ההורים. רעיון היהודי החדש לא נגע רק לאידיאליים הרוחניים, כפי שנהוג לחשוב, כי אם גם להיבטים פיזיים של הגוף הרצוי. הדבר בא לידי ביטוי באופן החריף ביותר ברצון להשביח את הגזע בקרב הישוב העברי, עובדה שרבים העדיפו לשכוח.

הטיפול הפיסי והטיפול הנפשי היו שלובים זה בזה ומעיון בעצות המומחים עולה אחדות הגוף והנפש: נושאים כמו ניקיון הגוף והנקה מתגלים כבעלי חשיבות רבה להתפתחות הנפשית, בעוד שנושאים חינוכיים נתפסים כקשורים לשאלות פיסיות.[276] התזונה למשל, מתגלה כקשורה לא רק לבריאות הגוף ומסתבר שלכל עגבנייה או תות, הייתה חשיבות הרת גורל להתפתחותו הנפשית של הילד.[277] הגוף הנקי והממושטר נחשב גם הוא, כאמור, למשמעותי בהתפתחות אישיותו של הילד והיווה תנאי להשתלבותו בחברה.

מלבד הציפיות האינסופיות המוטלות על כתפיה של כל אם, תפקידה של האם העברייה התעצם נוכח הדרישות הלאומיות והאידיאולוגיות שהופנו כלפיה. מלבד הדרישה ללדת ילדים בריאים, והרבה, היה עליה לגדל דור בריא וחזק בגופו ובנפשו[278] ובמקביל לקחת חלק פעיל במפעל הציוני. ניתן לומר, אם כן, כי מומחי האם והילד לא תיארו במאמריהם כיצד להיות אמא בלבד, אלא כיצד להיות אם עברייה.

מדרישות המומחים עולה תחושה כי האם העברייה צריכה להיות כל-יכולה; עליה להיות מצוידת בידע רב על מנת לחנך לרגליה את הדור הבא, החל מידע בקיבוע רגלו השבורה של הילד ועד לידיעת השפה העברית למופת.  נראה שכדי להיות אם השנה, או סתם לעמוד בדרישות, הייתה צריכה כל אם להיות: מחנכת, רופאה, אחות, דיאטנית, פסיכולוגית, בלשנית, חקלאית ופועלת; וכל זה עם סינר לבן למותניה. בנוסף, היה עליה להיזהר לא לפנק את ילדיה יתר על המידה ולא להראות להם חיבה יתרה, שלא יחשבו חס וחלילה שכל חייה סובבים סביבם...

למומחים הייתה נטייה להכניס את האם למצבים בלתי אפשריים כאשר הם ממליצים לה דבר והיפוכו. מקריאת עצותיהם עולים לא פעם מסרים כפולים וסותרים. הם מסבירים לאם כי התפתחותו הרוחנית של הילד תבוא מאליה ולאחר מכן נוזפים בה על שאינה מייחסת חשיבות להתפתחות הנפשית. הם מתארים את התפריט הראוי לילד בכל גיל וגיל, עם פירוט המשקל המדויק של כל אחד מאבות המזון שעליו לצרוך ובאותה עת מלגלגים על ההיסטריה שלה סביב נושא תזונת הילד. מייעצים לה בכל חריגה מה'תקין' לפנות בדחיפות לרופא, וכשעושה כך טוענים כי היא היסטרית ומשוגעת.

אין זה מפתיע אם כן, כי מתוך רצון למלא אחר עצות המומחים על הצד הטוב ביותר, הייתה 'הפרזה' בחינוך. כאשר כל מה שמתרחש בין כותלי הבית ובתוך המשפחה נוגע באופן כה ישיר לגורל העם, לא פלא כי ההורים של שנות השלושים זעקו לעזרת המומחים. נוצר מצב בו הלאומי והפרטי מתערבבים, כאשר הנושא הפרטי ביותר- הבאת ילד לעולם וטיפוחו; נוגע לכלל הלאום. המומחים השונים, מתוקף סמכותם, ניצלו את הזירה בה פעלו על מנת להשפיע על האם; כשהאידיאולוגיה הפוליטית מוצגת כאמצעי חינוך, קשה לסרב לה.

התחושה היא כי כל אמא שקראה את הספר מתחילתו ועד לסופו, מתוך רצון למצוא מענה לשאלות החינוך ולהיות אם טובה יותר, יצאה מבולבלת יותר מכשהייתה לפני כן והוצפה בשאלות נוספות שנותרו ללא מענה. כך למשל, נדרש מהאם במסגרת הפעילות הציונית לצאת לעבוד, אך לא ניתנת לה תשובה חד משמעית אודות הטיפול בילד בזמן שהיא בעבודה. מעונות היום בעיר אינם מומלצים לכל הדעות, חברת הילדים בקיבוץ בה הילד רחוק מאימו, תפגע בהתפתחות הנפשית התקינה ואילו הילד המתחנך במשפחה יפגע מהיותו עד בכל עת ליחסים בין הוריו, על הקונפליקטים וקשריהם המיניים ויתפתח בו רגש קנאה להוריו. נראה כי המומחים הובילו במקרה זה את האם המסכנה למבוי סתום. 

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט טבע את המונח "אם טובה דייה", לדבריו האם האידיאלית קיימת בפנטזיה בלבד.[279]  אולם, בספרי ההדרכה של שנות השלושים, שורטטה דמותה של האם הטובה באופן חד משמעי, ללא גמישות ובהתאם לדרישות רוח התקופה.