לוחיות ארוטיות מניפור מהתקופה הבבלית הקדומה

אילן אבקסיס

תקציר:  בעיר ניפור התגלו לוחיות טין ארוטיות מהתקופה הבבלית הקדומה. יחודן של הלוחיות נעוץ בכך, שכל הלוחיות התגלו בניפור, הן מהתקופה הבבלית הקדומה, ובכולן מתוארת אותה סצינה: מגע מיני בין גבר, העומד מאחור, לבין אשה הרוכנת קדימה, והשותה בירה באמצעות קש. ממצא יחודי זה עורר את השאלה במה דברים אמורים?

ההסבר העיקרי בעבר, לממצא הוא, כי מדובר בתיאורי זנות פולחנית ממקדש אישתר בניפור. אולם בדיקה מעמיקה של נושא הזנות הפולחנית מראה כי, מעולם לא התקיים מוסד הזנות פולחנית, אלא במוחם של מלומדי אירופה במאה ה19, וממשיכי דרכם, אך בפועל. המאמר מציע כי, מדובר בלוחיות אשר שמשו כקמעות להגנה על פתחי הגוף הנשי (בדומה להגנה על פתחי הבית), דרכם עלולים שדים ומזיקים שונים לחדור לגוף. פתחי הגוף - בדגש על הפות ופי הטבעת מחד גיסא, ועל הפה מאידך גיסא.

במהלך חפירות ארכיאולוגיות וחפירות שוד, התגלו בעיר ניפור שמדרום לבבל מספר לוחיות ארוטיות יוצאות דופן. לוחיות אלה ראויות להתייחסות בשל ייחודיותן: כולן מתארות סצינה מינית, כולן נתגלו בניפור וכולן מן התקופה הבבלית הקדומה (משנת 1800 לפנה"ס בקירוב).[1] לא ידוע לנו על הימצאותן של לוחיות זהות או אפילו דומות ללוחיות אלה בכל רחבי מסופוטמיה.[2] ייחודיות הממצא, המוגבל לתנוחה אחת, לתקופה אחת ולמקום אחד, מעוררת מספר שאלות, שעליהן אנסה לענות במאמר זה. היות והתגלתה כמות רבה של לוחיות – כולן דומות עד זהות זו לזו – אתייחס במאמר זה לשלוש דוגמאות מייצגות, ואדון במשמעויותיהן האפשריות. סוגיית מציאתן של הלוחיות בעיר ניפור בלבד, והשתייכותן רק לתקופה הבבלית הקדומה, תידון בהמשך.

תמונה 1

לוחית טרקוטה, 9.1 X 6.7 ס"מ, תל אביב, המרכז הארכיאולוגי (באדיבות המרכז הארכיאולוגי, תל אביב)

בלוחית זו, המתפרסמת לראשונה במאמר הנוכחי, ניתן לראות זוג לפני קיום יחסי מין בעמידה, או במהלך הפוגה בעת קיום היחסים (תמונה 1). הגבר מתעתד לחדור אל האשה מאחור. הוא אוחז את האישה במותניה, במבושיו ניכרת בליטה. ככל הנראה הוא בעל זקן. האישה רוכנת קדימה, ברכיה כפופות קמעא, ידה השמאלית אוחזת בחפץ כלשהו הצמוד לפיה וידה הימנית שלוחה אחורה על גבה. מהקבלה לתבליטים אחרים (להלן), נראה כי החפץ הצמוד לפיה הוא פך בירה או קש המחובר לפך. מכתפו הימנית של הגבר ועד לחפץ שתחת פניה יש מעין רכס, שנגרם ככל הנראה על ידי פגם בתבנית היציקה. מתחת לראשה של האישה מצויות שתי דמויות, אך בשל השתמרותו הירודה של התבליט לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בילדים או במבוגרים שמבנה גופם אינו פרופורציונאלי.

 

תמונה 2

לוחית טרקוטה, 8.9 X 7.2 ס"מ, לונדון, המוזיאון הבריטי (באדיבות המוזיאון הבריטי)

בלוחית זו ההתרחשות ברורה יותר (תמונה 2). גם כאן יש זוג המקיים יחסי מין, וגם כאן הגבר חודר מאחור ולופת את מתני האישה. חלק הפין שאינו בתוך הנרתיק נראה בבירור. האישה רכונה קדימה בזווית חדה ובפיה קש המחובר לכד בירה, ממנו היא לוגמת תוך כדי המשגל. בתמונה זו האישה רוכנת כשברכיה ישרות, ידה השמאלית תומכת בגופה וידה הימנית אוחזת בקש השתייה. שיער ראשה אסוף, על בטנה חגורה ועל צווארה היא עונדת מחרוזת. על ראש הגבר המזוקן ישנו כובע.

תמונה 3

לוחית טרקוטה, 13 X 7.7 ס"מ, ברלין, מוזיאון המזרח הקדום.

גם בלוחית זו הגבר, בעל זקן, אוחז במתני האישה וחובש כיסוי ראש כלשהו (תמונה 3).[3] אגן הירכיים של הגבר צמוד אל אגן הירכיים של האשה. האשה רוכנת קדימה, ברכיה כפופות, שיערה גולש על כתפיה ועל גבה. בידה הימנית היא אוחזת בקש שממנו היא שותה בירה, בעוד שידה השמאלית נראית באופן חלקי.

הדיון בלוחיות יוקדש להיבטים הבאים: כד הבירה, מיקום הדמויות, תנוחת הדמויות, מהות הלוחיות וזהות האישה. בכל הלוחיות – הן באלה שנסקרו כאן והן באלה שלא – ניתן לראות בצד ימין כד בירה, שממנו שותה האישה באמצעות קש.[4] הקביעה כי מדובר בבירה מתבססת על כך שהמשקה האלכוהולי העיקרי בבבל היה בירה ולא יין, ושהבירה, בניגוד ליין, נלגמה ישירות מהכד באמצעות קש.[5] בנושא זה ראוי לציין כי במסופוטמיה נחשבה הבירה לאחד מסמלי התרבות האנושית, המבדילים את בני האדם מבעלי החיים. כך למשל בקטע מפורסם מעלילות גלגמש:[6]

לא ידע אנכידו [חברו לעתיד של גלגמש]

לאכול לחם

לשתות שכר        

לא למד

פתחה הקדשה את פיה     

ותאמר אל אנכידו

"אכול לחם אנכידו,

כיאה לחיים [כלומר בני האדם],       

שכר שתה כמנהג הארץ"

אנכידו אכל לחם כדי שבעו

שכר שתה           

שבעה גביעים...

ויהי לאדם...

כגבר נהיה.[7]

הכנת הבירה במסופוטמיה הייתה עיסוק חשוב ומרכזי בייצור החקלאי; זהו גם המזון הקדום ביותר שנמצאו לגביו הוראות הכנה.[8] יתר על כן, השילוב של בירה עם סקס היה נפוץ וידוע במסופוטמיה.[9]

היבט נוסף הראוי להתייחסות הוא מיקום הדמויות על גבי הפורמט. מיקום האישה רומז על חשיבותה ועל מרכזיותה: בכל הלוחיות היא ניצבת במרכז הלוחית ותופסת את מרבית שטחה. מצידה האחד מוצב הגבר ומצדה השני פך הבירה, ושניהם מתפקדים כאלמנטים משניים המשלימים אותה. היחס ביניהם הוא יחס הופכי: כיסוי הראש של הגבר, הנראה בבירור בתמונות 2 ו-3, נמצא בפינה השמאלית העליונה, ואילו פך הבירה נמצא בפינה הימנית התחתונה. בהמשך למיקום הדמויות, ראוי להתייחס גם לתנוחת קיום יחסי המין שבה הן נמצאות. לא ברור אם מדובר בחדירה כדרך הטבע או בחדירה אנאלית.[10] על פניו אין עדות שלא מדובר בחדירה ואגינלית, אולם ייתכן ששתיית הבירה נועדה לטשטש ולעמעם את הכאב שנגרם עקב חדירה אנאלית.[11] קיימת גם האפשרות ששתיית בירה היא חלק מובנה מיחסי מין אלה, ללא קשר לאופן החדירה. ההיבט המרכזי, עם זאת, הוא שאלת תכליתן של הלוחיות ומשמעות ההתרחשות המתוארת בהן.

עובדת הימצאותן של הלוחיות באותו המקום, שיוכן לאותה תקופה והיותן מתארות את אותה התנוחה, הביאה לכך שעיקר ההסברים שניתנו עד כה התמקדו בכיוון הפולחני או המאגי.[12] בראש ובראשונה עולה על הדעת עניין הזנות הפולחנית.[13] נושא הזנות הפולחנית מוביל אותנו למושג ה- qadištu האכדית ומקבילתה האטימולוגית במקרא: הקדשה. נבחן תחילה את הקדשה המקראית ואת ה-qadištu.[14] הקדשה נזכרת במקרא בשלוש מובאות. בכולן היא מופיעה בהקבלה ברורה וחד משמעית לזונה. בפעם הראשונה נזכרת הקדשה בסיפור יהודה ותמר:[15]

וַתָּסַר [תמר] בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף [התעטפה], וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.  וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:  כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ.  [...] וַיִּשְׁאַל [חירה, חברו של יהודה] אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. (בראשית ל"ח, 15-14, 22-21)

יהודה בן יעקב חשב שתמר כלתו, שהתחפשה וכיסתה את פניה, היא זונה. כשחברו, חירה העדולמי, הלך לחפשה על מנת לשלם לה את המוסכם (גדי עזים), ולפדות את הערבון (הפתיל, החותם והמטה של יהודה), היא כונתה בפיו ובפי אנשי תמנה קדשה.[16] גם בספר הושע מופיעה אותה ההקבלה: "לֹא-אֶפְקוֹד עַל-בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה, וְעַל-כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה--כִּי-הֵם עִם-הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ, וְעִם-הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ; וְעָם לֹא-יָבִין, יִלָּבֵט" (הושע ד' 14).[17] בחוק המקראי, באיסור קדשה וקדש בספר דברים נאמר: "לֹא-תִהְיֶה קְדֵשָׁה, מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל; וְלֹא-יִהְיֶה קָדֵשׁ, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--לְכָל-נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם" (דברים כ"ג, 19-18).[18] כפי שיוסבר להלן, אזכור הקדשה בפסוק יח מחד גיסא, ואתנן זונה ובית ה' בפסוק יט מאידך גיסא, הוליך שולל ויצר את הרושם כי קדשה היא זונה במקדש, וכי ספר דברים אסר על תופעה זו.[19]

שורש המילה קדשה הוא ק.ד.ש. ומציין, בין השאר, דבר מה מופרד, מובדל, מיוחד.[20] היות וקדשה וקדושה מבוססים על אותו שורש – הרי הרעיון של חיבור הקודש והחול, הטמא והטהור, הנקי והמלוכלך, הלבן והשחור – נראה אך טבעי. בעניין זה ראוי לציין כי בשפה העברית אותו שורש יכול לציין משמעויות מנוגדות. כך השרש ב.ר.א מצוי גם בפועל לברוא וגם בפועל לברא (כמו בירוא יערות). כך השורש ש.ר.ש מצוי בפועל להשריש, וגם בפועל לשרש.[21] על כן, באופן דומה, השורש ק.ד.ש משמש הן לתיאור הטהור (קודש) והן לתיאור הטמא (קדשה).[22] עיון במובאות המקראיות מוכיח אמנם כי קדשה הינה זונה, אולם אינו מוכיח כלל ועיקר כי קדשה משמעה זונה פולחנית.[23]

המקבילה האכדית לקדשה העברית היא ה-qadištu, החולקת עם הקדשה את אותו שורש שמי בדיוק: QDŠ / ק.ד.ש.[24] ה- qadištu נקשרה במחקר קשר הדוק לזנות הפולחנית, אשר תפקידה כשמו כן הוא – קיום יחסי מין תמורת תשלום במקדש כלשהו, כחלק מטקס פולחן האל. אולם, לא ברור כלל כי אכן התקיימה זנות כזו. ה-qadištu מופיעה במגוון טקסטים אכדיים כסוג של כוהנת, בעיקר של האלה אישתר בבבל. ישנם מספר גורמים שתרמו ליצירת המשוואה בין ה-qadištu ובין זנות פולחנית. הגורם הראשון הוא הקשר האטימולוגי והשרש המשותף בין קדשה ל-qadištu. היות ובשפה המקראית קדשה פירושו זונה, ומבחינה אטימולוגית qadištu הינה קדשה (דהיינו זונה), והיות ובנוסף ה-qadištu מופיעה ככוהנת לאישתר – אלת האהבה והפריון – הרי שהפיתוי לקשר את ה-qadištu לזונה פולחנית גדול. קישור זה זוכה לחיזוק גם במובאה מכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (Herodotus, c. 485- 425 BC):[25]

המנהג המכוער ביותר של הבבלים הוא זה: כל אשה שבארץ, חייבת פעם בחייה לשבת במקדש אפרודיטה ולשכב שם עם אדם זר[26] [...]רובן עושות כך: הן יושבות בתחום המקודש שמסביב להיכל, כשלראשן סרט מחוטים[27] [...] כשאשה מתיישבת שם אסור לה ללכת הביתה, לפני שאדם זר יזרוק מטבע כסף לחיקה, והיא תשכב עמו מחוץ למקדש [...] ערך המטבע אינו חשוב, כי האשה לא תסרב. אסור לה לסרב, מפני שהכסף נעשה מקודש. היא הולכת אחר הראשון שזרק מטבע ואינה מסרבת לאיש. אחרי המשגל היא פטורה כלפי האלה וחוזרת אל ביתה, ואחרי כן אין מחיר, גדול ככל שיהיה, שבו אפשר לפתות אותה [...].[28]

אולם סיפור זה אינו נתמך בשום עדויות נוספות שהן, ועל כן ניתן להניח שאין לו בסיס ואף שמדובר בפרי דמיונו של הרודטוס.[29] אך די היה בסיפור זה על מנת שמלומדי אירופה בני המאה התשע עשרה ינגידו את נשות המזרח ה'ארוטיות', 'החושניות' וה'סוררות' לנשותיהם ה'צנועות' וה'חסודות'.[30] גורם שלישי לפירוש המונח  qadištuכזנות פולחנית הוא הקשר שבין ה- qadištu לאישתר, אלת האהבה והפריון הבבלית. באופן טבעי נקשרה הזנות הפולחנית אל אישתר (אם כי ניתן, עם זאת, לתהות מה לאלת האהבה וליחסי מין בתשלום, שהרי 'אהבה' וזנות הם לכאורה דבר והיפוכו). לרעיון זה ניתן למצוא חיזוק בעלילות גלגמש, בקטע המתאר את ההתרחשות לאחר שגלגמש דוחה את הצעת הנישואים של אישתר: "אספה אישתר את הכוהנות, השגלות ואת הקדשות".[31] למרות שהרעיון מפתה והצליח להסעיר ולגרות את דמיונם של האשורולוגים בדורות הראשונים למחקר של ה-qadištu כזונה פולחנית, הרי שהוא משולל כל יסוד.[32] עיון ביקורתי בטקסטים השונים שבהם נזכרת ה-qadištu, לא מעלה שום הוכחה כי ה-qadištu היא זונה פולחנית. ה-qadištu הינה אישה שהוקדשה לשרת בקודש ותו לא, היא כוהנת ולא זונה.[33]

לאחר ששללנו את פירוש הלוחיות כמתארות סצנה של זנות פולחנית, עלינו לחזור ולנסות לענות על השאלה המרכזית: מה היה תפקידן של הלוחיות ומדוע נתגלו רק בניפור? מצב ידיעותינו כיום אינו מאפשר לענות באופן חד משמעי על שאלה זו, אך ניתן להגיע להשערה מושכלת בנדון. מתפוצת הלוחיות ואחידותן התוכנית, ניתן להסיק כי מקור הסצנה הוא בפולקלור העממי.[34] לוחיות רבות נקשרו באותה התקופה לאלה אישתר, המוכרת גם בשם השומרי איננה.[35] אפשר כי מה שמתואר בלוחיות אלו היא איננה/אישתר בכבודה ובעצמה, לוגמת בירה ומקיימת יחסים כ-harimtu שמימית.[36] בעוד שמאפייניה של האֵלה עולים בקנה אחד עם הפעילות המתוארת בלוחיות, תפוצתה הרבה של הסצנה עודנה דורשת הסבר.

ההסבר המתקבל על הדעת הוא שפתחי הגוף נתפסו כמקבילים לפתחי הבית, ואלה כאלה נזקקו להגנה מפי מרעין בישין.[37] הפות (באכדית- bāb ūri) ופי הטבעת (באכדית- bāb šuburri) במיוחד נחשבו לרגישים ופגיעים לחדירת שדים מסוגים שונים.[38] ניתן להניח שהחדירה מאחור (בין אם מדובר בחדירה אנאלית ובין אם לאו), לצד החדרת הקש לפיה של האשה, ציינו את סתימת הפתחים דרכם המזיקים יכלו לחדור לגוף האישה, ולפיכך הלוחיות היו לוחיות הגנה מפני המזיקין השונים.[39] חלק מהלוחיות נמצאו בדלת או בחלון, ונועדו, ככל הנראה, לחסימת כוחות הרשע מלחדור לבית ולגוף.[40] זו הסיבה להופעת סצנת המין, שאותה ניתן לכנות 'סצנת חסימת כוחות האופל' בכל הלוחיות שנמצאו. ג'וליה אסנט סיכמה את הענין:

Like thousands of other Old Babylonian terracotta plaques without sexual content, they are complex tool of domestic magic whose images are grounded in Sumerian folk traditions. They functioned primarily to protect the house and its occupants.[41]

הזהות בין הלוחיות הרבות רומזת כי תבנית אחת שימשה לייצור לוחות רבים, וכי העתקת הלוחיות שכפלה גם את הכוח המגן של הלוחית המקורית.[42] אפשרות אחרת לפירוש הלוחיות היא שהן נועדו לגונן על היכולת המינית של בני הזוג; על תפקודו המיני של אבי המשפחה או על אם המשפחה, על מנת שתזכה הן להתעבר והן ללדת ילדים בריאים.[43] אפשרות נוספת היא שלוחיות אלה הן המקבילות העתיקות לסרטי המבוגרים כיום. דהיינו אמצעי ויזואלי להגברת החשק המיני אצל הגברים בעיקר.[44] עם זאת, שני ההסברים האחרונים אינם קולעים, לדעתי, למטרה. ההסבר המתקבל ביותר על הדעת, לדידי, הוא עניין הגנת פתחי הגוף הנשיים. זאת בשל מרכזיות האשה ואחידות התנוחה המתוארת בתבליטים. מרכזיות האשה רומזת כי אין לפנינו עניין זוגי, והעובדה שמדובר בתנוחה האחת (ולאו דווקא בתנוחה הדומיננטית) רומזת כי אין פה גיוון והעשרה של חיי המין. לעומת זאת, מרכזיות האשה ואחידות התנוחה מתאימות להפליא לעניין מאגי החוזר על עצמו שוב ושוב, שבו האישה היא מוקד ההתעניינות.

לסיום, עלינו לענות על שאלת מציאתן של הלוחיות בניפור בלבד, והשתייכותן לתקופה הבבלית הקדומה. סוגיות אלה לא נידונו בספרות המחקר שנבדקה, למעט ציונן כעובדות. לדעתי, הזמן והמרחב שלובים זה בזה וקיימת זיקה הדוקה בין הלוחיות הללו לבין מקדש אישתר בניפור. הלוחיות, לפי השערתי, נוצרו במקדש גופא, או בידי גורמים הקשורים למקדש. אפשר גם שכוחן היה יפה רק לתחומי ניפור.[45] ניתן אם כן לומר כי מדובר במנהג מקומי, שהיה רווח בזמן אחד ובמקום אחד ולא חרג מתחומי ניפור, ולא גלש מעבר לתקופה הבבלית הקדומה.



[1] העיר ניפור קרויה באכדית nibbur. בשומרית: URU.EN.LÍL.KI (עירו של אנליל). העיר שוכנת דרומית מזרחית לבבל, בין בבל לארך, 150 ק"מ דרומית מזרחית לבגדד. עיר זו היא תֵּל אָבִיב הנזכרת ביחזקאל ג' 15. התקופה הבבלית הקדומה חלה מ-1850 לפנה"ס (בקירוב) עד כיבוש בבל ע"י מורשילי הא' מלך חת ב-1595 לפנה"ס. הדמות הבבלית המפורסמת ביותר מתקופה זו היא עמורפי (המוכר כחמורבי) מלך בבל. ראו: Julia Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body in the Erotic Art and Texts of the Old Babylonian Period", in S. Parpola and R.M. Whiting (eds.), Sex and Gender in the Ancient Near East, Helsinki, 2002, pp. 27-52. צלמיות רבות שוכנות באוספים פרטיים, ובמגוון מוזיאונים ומוסדות מחקר, עובדה המרמזת על כך שחלקן הגדול הגיע מחפירות שוד. ראו:Julia Assante, "Style and Replication in Old Babylonian Terracotta Plaques: Strategies for Entrapping the Power of Images", in Lorentz et al. (eds.), Ex Mesopotamiaet Syria Lux: Festschrift für manfreid Dietich zu seinen 65 Geburtstag, Münster, 2002, p. 2). ראו למשל את המגוון באתר זה: http://www.collector-antiquities.com/565/

[2] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 31. מעניין לציין כי מבין הלוחיות שמקורן ידוע לנו, מרביתן הגיעו  מהרבעים של פשוטי העם, ולא (כפי שהיינו מצפים, וכמקובל לאור ניסיון העבר) באזורי האליטות. ראו:  Julia Assante, "From Whores to Hierodules: The Historiographic Invention of Mesopotamian Female Sex Professionals", in A.A. Donohue and M.D. Fullerton (eds.), Ancient Art and Historiography, Cambridge, 2003, p. 27. תפוצתם הרחבה של הלוחות הניעה תעשיית זיוף, וזו, בתורה, הגדילה עוד יותר את תפוצתם. בנוסף, יש לציין כי לעיתים תבניות עתיקות משמשות ליצור זיופים בני ימינו (ראו למשל: http://www.collector-antiquities.com/566).  
משיחות שקיימתי עלתה הטענה כי הלוחיות התגלו במקדש בניפור. למרות ניסיונותיי לברר באיזה מקדש מדובר, לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה. המועמד המוביל הוא המקדש המרכזי של ניפור – מקדש אנליל (אל הרוח והסער השומרי, פטרונה של העיר ניפור. בשומרית נקראת העיר 'עירו של אנליל' כזכור). אולם אין להוציא מכלל חשבון שדווקא מקדש איננה (אלת האהבה, הפריון והמלחמה השומרית. בת דמותן של אישתר, אפרודיטה וונוס) הוא המקדש המדובר, כך שבהחלט יתכן כי רובן הגיע מחפירות שוד. יש לציין כי לוחיות ארוטיות רבות ומגוונות התגלו בכל רחבי מסופוטמיה, ושויכו על ידי החוקרים לתקופות שונות. אולם הלוחיות הנידונות נמצאו רק בניפור וזוהו כשייכות רק לתקופה הבבלית הקדומה.

[3] מתוך: Babylon Wahrheit, Berlin 2008, p. 289 (ספר התערוכה על בבל במוזיאון העירוני של ברלין).

[4] בירה בלשון המקרא: שיכר. באכדית: šikarum. במקרא מופיע השכר יחד עם יין פעמים רבות. כך המלאך בדבריו לאם שמשון: "וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא" (שופטים י"ג 4). או בשיחה בין חנה לעלי: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל-לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד-מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ. וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת-רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת-נַפְשִׁי לִפְנֵי יְהוָה (שמואל א' א' 13 - 15).

המילים שיכר ו'שיכור' – מי ששתה יותר מדי אלכוהול – מוצאן מאותו השורש. עובדה זו מהווה עדות נוספת לכך שהשיכר (בירה) קדם ליין. ממצאים ארכיאולוגים מורים על כך שהחיטה והשעורה בויתו לפני הגפן. יש לציין כי בעברית בת ימינו המילה 'שיכר' מתארת מגוון משקאות אלכוהוליים מפירות שאינם ענבים.

[5] בבבל, כארץ מישורית (וגם חמה) גידלו חיטה ושעורה, מהם הכינו גם בירה, אך לא גידלו גפן. בארצות הרריות כישראל ואשור (כורדיסטן של ימנו) שתו יין (בנוסף לבירה כאמור). סביר שהאצולה הבבלית שתתה יין (כמופיע במסורת על בלשאצר בדניאל ה'), אולם היה זה יין מיובא.

[6] וכן בטקסים השונים לאלים (Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 31). והשווה את החוק המקראי: "וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין, לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד; בַּקֹּדֶשׁ, הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר--לַיהוָה" (במדבר כ"ח 7, הדגשה שלי). למידע כללי על עלילות גלגמש, ראו: http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13291.

[7] "עלילות גלגמש", לוח 2, שורות 64-43 (מתוך: ש. שפרה וי. קליין (עורכים ומתרגמים), בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירי המזרח הקדום, תל אביב, 1996).

[8] ראו: Johana Stucky, "Nin-kasi: Mesopotamian Goddesof Beer", in MatriFocus – Cross Quarterly for the Goddess Wwoman. Samhain, vol. 6 (1), 2006,             http://www.matrifocus.com/SAM06/spotlight.htm.

[9] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 32. במובנים מסוימים הבירה עוררה אסוציאציות של נרתיק לח ומוכן לחדירה, או של הנרתיק באופן כללי (שם, עמ' 35). השילוב של יחסי מין ושתיית אלכוהול היה למנהג נפוץ מאז ועד עתה.

[10] במסגרת דיון על אסור ומותר בתשמיש מיטה ראוי להזכיר את 'שולחן הפוך', אשר נידון בתלמוד הבבלי, מסכת נדרים, דף כ' עמוד ב: "אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי [שאסור לשוחח עם הרעיה בדברים שאינם קשורים ישירות לתשמיש] אלא כל מה שרוצה אדם לעשות באשתו - עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח - אוכלו, צלי - אוכלו, מבושל - אוכלו, שלוק - אוכלו. וכן דג בא מבית הציד... [האשה משולה לתבשיל אותו מותר לבעלה לאכול בדרך בה יבחר...] ההיא דאתי לקמיה דרבי [ההיא שבאה לפני רבי, להתלונן על בעלה] אמרה לו רבי, ערכתי לו שולחן [לשון נקיה למשגל] והפכו! [חרג מעולם המושגים המיני של אותה אשה] אמר לה [רבי]: בתי, תורה התירתך [ע"פ התורה מותר לגבר ביאה כרצונו], ואני מה אעשה ליך [לך]? [אין איסור מפורש מהתורה – בעיה שלה]. [ועוד מקרה] ההיא דאתי לקמיה רב [ההיא שבאה לפני רב] אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא? [מה שונה מהדג? שיכול אדם לאוכלו בכל דרך שירצה, כך יכול איש לבעול את אשתו בכל דרך שירצה]."

לגבי משמעות המונח 'הפיכת שולחן', הדעות חלוקות. יש שפירשו אותו כחדירה אנאלית, יש שפירשו אותו כקיום יחסי מין בתנוחת הכלב ויש שפירשו אותו כקיום יחסי מין כשהאישה למעלה. ונראים דברי רש"י כקולעים ביותר: "ביניתא [דג] - שיכול לאכלו כמו שירצה".

[11] בהקשר זה יש לזכור כי עד התחלת השימוש בחומרים מאלחשים, היה האלכוהול מטשטש הכאבים הנפוץ בעת טיפולים רפואיים.

[12] Henry W.F. Saggs, The Greatness that was Babylon: A Survey of the Ancient Civilization of the Tigris Euphrates Valley, London, 1962, p. 186.

[13] על הזנות הפולחנית המשוערת ושלילתה ראו: Johana Stucky, "Sacred Prostitutes", in Matri Focus: Cross Quarterly for the Goddess Woman Samhain, vol. 5 (1), 2005 http://www.matrifocus.com/SAM05/spotlight.htm. וכן מאיר גרובר, "זונה וזנות בעולם המקרא", זמנים, גיליון 90, 2005, עמ' 29-20.

[14] ה-qadištu האכדית היא, מבחינה אטימולוגית, ה'קדשה' המקראית. ראו: Joan Goodnick Westenholz, "Tamar, "QĔDĒŠA", "QADIŠTU", and sacred prostitution in Mesopotamia", Harvard Theological Review, vol. 82 (2), 1989, pp. 245-265.. אין לבלבל בין ה- qadištu לבין ה-naditu. ה-naditu הייתה כוהנת, שבמקרים מסוימים (בהתאם למקום ולזמן) נאסר עליה להרות וללדת. על הnaditu – ראו: Rivka Harris, "The Nadītu Woman", in Studies Presented to A. Leo Oppenheim, Chicago, June 7th, 1964, pp. 106-135. על ה-naditu בחוקי חמורבי (שמהם בא לה עיקר פרסומה) ראו Rivka Harris, "The Nadītu Laws of the Code of Hammurapi in Pra", Orientalia, vol. 30, 1961, pp. 163-169. naditu מפורסמת היא אמו המשוערת של סרגון א' מלך אכד (סוף המאה ה-24 ותחילת המאה ה-23 לפנה"ס). באגדה על הולדת סרגון נזכרת אמו: "אנוכי סרגון המלך החזק מלך אכד. אמי כהנת גדולה [naditu]. את אבי לא ידעתי... אמי הכהנת הגדולה חבלתני [התעברה], בסתר ילדתני [בשל האיסור המדובר], שמתני בתיבת גומא, ותאטום את הפתח בזפת. השליכתני לנהר [ואני] שוקע ועולה. נשאני הנהר אל אקי שואב המים. אקי שואב המים בהשקיעו את הדלי אשר לו, העלני. אקי שואב המים כבנו גדלני (מתוך: הימים הרחוקים ההם, עמ' 632). עוד אישה שנוטים לבלבל בינה לבין ה- qadištu היא ה- harimtu (יש לבטא את הH כ-ח' כלומר חָרִמְתֻ). ה-harimtu אף היא מכהנת בקודש, אך מעמדה הוא של אישה לא נשואה שאינה ברשות אביה. בניגוד לאשה נשואה המותרת רק לבעלה, הרי ה-harimtu  מותרת לכל אדם (על ה- harimtu ראו: Julia Assante, "From Whores to Hierodules", pp. 33-32). מכאן ועד לזנות פולחנית המרחק בדמיון קצר ביותר. יש לשים לב כי שרש המילה harimtu הוא H.R.M ח.ר.ם – הקשור מבחינה סמנטית לשרש ק.ד.ש. כך למשל: "וְרַק-אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן-הַחֵרֶם פֶּן-תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן-הַחֵרֶם וְשַׂמְתֶּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ. וְכֹל כֶּסֶף וְזָהָב וּכְלֵי נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל קֹדֶשׁ הוּא לַיהוָה אוֹצַר יְהוָה יָבוֹא" (יהושע ו' 18 – 19. הדגשה שלי).

[15] ליהודה נולדו שלושה בנים. הבן הראשון, ער, התחתן עם תמר ומת. הבן השני, אונן, יבם אותה ומת. יהודה חשש לתת לה את השלישי, שֵׁלָה. היא שכבה עמו בערמה והרתה ממנו.

[16] אפשר כי יש פה יש שימוש בלשון מעודנת יותר, כמו השימוש בלשון ימינו במונח 'נערת ליווי' במקום במילה 'זונה'.

[17] מעניין לציין כי הושע עצמו נישא לזונה שילדה לו שלושה ילדים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ, לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים--כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ, מֵאַחֲרֵי יְהוָה .וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, אֶת-גֹּמֶר, בַּת-דִּבְלָיִם" (הושע א', 3-2).

[18] במקביל לקדשה ישנו ה'קדש' המופיע בדברים כאמור. וכן במלכים א' י"ד 24, ט"ו 12, כ"ב 47, מלכים ב' כ"ג 7, ואיוב ל"ו 14. בהקבלה לקדשה, ובהתבסס על דברים כ"ג 19-18 היו שראו בקדשים זונות פולחן ממין זכר. ראו: עודד בוסתנאי, בתוך גרשון גליל (עורך) עולם התנ"ך: מלכים א', תל אביב, 1994,עמ' 155). אולם היות וענין קדשה = זונה פולחנית אינו נכון, רעיון הזנות הגברית בטל מאליו.

[19] על הקדשה במקרא ומהותה ראו מאיר גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"?, באר שבע כרך ג', תשמ"ח, עמ' 51-45. על חוסר זיקתה לזנות פולחנית ראו שם, עמ' 51-50. על הזנות במקרא ראה מאיר גרובר, "זונה וזנות בעולם המקרא", זמנים, גיליון 90, 2005, עמ' 29-20.

[20] בחתונה, לדוגמא, מקדש הגבר את האישה: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". הרי את מיוחדת/ נבדלת לי.

[21] וכן המשמעות של השם 'גרשון' (וכן גרשם, בנו של משה רבנו) מהשרש ג.ר.ש. בשם 'גרשון' נשמרה המשמעות המקרבת של השרש ג.ר.ש. או אמו של יהושפט מלך יהודה: עֲזוּבָה בַּת-שִׁלְחִי (מלכים א' כ"ב 42), השרש ע.ז.ב במשמעות מקרבת.

[22] ראו גם: גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"?, עמ' 51-50.

[23] Mayer I. Gruber, "Hebrew QĚDĒŠAH and her Canaanite and Akkadian Conges", in Ugarit Forschungen, vol. 18, 1986, p. 133; Julia Assante, "From Whores to Hierodules", p. 15. לדעה אחרת ראו:Gerhard Von Rad, Old Testament Library: Genesis (trans. John H. Marks), Philadelphia, 1972, p. 359 (בפירושו לסיפור יהודה ותמר).

[24] עם זאת, לשורשים זהים אין בהכרח משמעות זהה. כך למשל השרש א.מ.ר בעברית משמעו להגיד, לדבר, ואילו amārum באכדית משמעו לראות. השרש מ.ש.ה בעברית משמעות להוציא מן המים, ואילו באכדית mašūm משמעו להטביע דווקא.

[25] להרחבה על הרודוטוס ראו: John Gould, Herodotus, New York, 1989; Aubrey De Sélincourt, The World of Herodotus, London, 1962. הספר האחרון מתאר את המאבק בין הפרסים ליונים (פלישות דָרְיָוֶשׁ א' ב-490 לפנה"ס, ואֲחַשְׁוֵרוֹשׁ א' ב-480 לפנה"ס ליוון), ואת הרקע להתנגשות זו, השזור בידיעות רבות הנוגעות למזרח הקדום. בנימין שימרון מסכם את הדברים: "הוא ידע כל מה שנוסע יווני השומע את רק את לשונו יכול ללמוד בארצות שביקר בהן והתעניין בכל דבר" (בנימין שימרון, "הרודוטוס ההיסטוריון", בתוך: דוד אשרי [עורך], לא לשם שעשוע בלבד, ירושלים, תשס"ו, עמ' 57).

[26] הרודוטוס זיהה את אישתר עם אפרודיטה. ראוי ציין כי גם בעלילות גלגמש נכרכה אישתר עם תופעת הזנות. בלוח השישי אישתר מציעה לגלגמש לשאתה לאשה. הוא מסרב, ובין השאר אומר: "[סודר זונה לו תעטי] תחת גלימה, [לא] אשאך [לאשה]!" (עלילות גלגמש, לוח 6, שורות 32-31).

[27] ראו תמונה 2.

[28] הרודוטוס, היסטוריה (תרגמו: ב. שימרון ור. צלניק אברמוביץ), תל אביב, 1998, ספר א', עמ' 119.

[29] Amelie Kuhrt, "Achaemenid Babylonia: Source and Problems" in H. Sancisi-Weerdenbeurg and A. Kuhrt (eds.), Achaemenid History 4: Center and Periphery, Leiden, 1990, p. 184. יש לזכור כי הרודוטוס לא ביקר בבבל, וידיעותיו עליה הגיעו מפי שמועות. לעומת זאת ידיעותיו על מצרים, בה כן ביקר, נכונות הרבה יותר.

[30] Assante, "From Whores to Hierodule", p. 13. חוקרי המזרח הקדום בעבר פירשו כל נוכחות של אישה משרתת במקדש כקשור בזנות (גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"?, עמ' 138).

[31] עלילות גלגמש, לוח 6, שורה 155. בקטע זה נזכרו שלושה סוגי נשים, שתפקידן לא ברור לחלוטין. ייתכן שהן קשורות ל'נישואי האלים' (שפרה וקליין, בימים הרחוקים ההם, עמ' 239, הערה 71). התרגום של ביטוי זה בעלילות גלגמש שגוי: במקרא מופיעה ה'שגל' פעמיים: "בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר" (תהילים מ"ה 10). "וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ..." (נחמיה ב' 6). שגל זו היא ה ša ekali האכדית, שתרגומה המילולי הוא 'של הארמון', והכוונה כאן היא ל'מלכה'. המתרגמת בלבלה בין ה'שגל' המקראי (=מלכה) לבין השרש העברי המודרני 'שגל'.

[32] למאמר המסכם את הנושא בצורה מקיפה ראו: Westenholz, "Tamar, "QĔDĒŠA", "QADIŠTU".

[33] על ה- qadištuכמשרתת בקודש, ראו: גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"?, עמ' 133; Stucky, "Sacred Prostitutes". למגוון איזכורי ה-qadištu ראו: גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"? עמ' 143-139. על ה-qadištu בחוקי חמורבי ראו שם, עמ' 144, וכן Stucky, "Sacred Prostitutes". ל- qadištu היו תפקידים אחרים כגון מיילדות, טיפול בתינוקות ועוד (גרובר, "הקדשה – מה תפקידה"? עמ' 146). למעשה יש פה טיעון מעגלי: ראשית טענו שהיות ו'הוכח' כי במקרא הקדשה היא זונה פולחנית, הרי שוודאי שה- qadištu (הקשורה לאישתר אלת האהבה והפריון כזכור) הינה זונה פולחנית גם כן. כשהתברר שלא ניתן להסיק מהמקרא כי קדשה = זונה פולחנית, פנו להוכיח זאת בעזרת השוואתה ל- qadištu.

[34] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 31. לדעתה (הסבירה בעיני) מדובר במסורת שומרית (שם, עמ' 32).

[35] Assante, "Style and Replication", p. 8, ועל הקשר בין הלוחיות למקדש איננה בניפור, להלן.

[36] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", pp. 30, 32.

[37] דימוי איברי הגוף לעצמים מתחום הבניה אפשר למצוא גם בקהלת ביחס לזקנה: "בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת" (קהלת י"ב 3).

[38] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 33. עניין זה מזכיר את 'הדיבוק' החודר לגוף. ūrum באכדית, משמעו ערווה. bābum, באכדית משמעה דלת / שער (כמו باب בערבית). המשמעות המילולית של הביטוי bāb ūri היא: 'שער הערווה'. šuburrum באכדית משמעו המילולית של הביטוי bāb šuburri היא: 'שער פי הטבעת'. ענין השער, בהקשר זה, נועד לחדד את סכנת חדירת המזיקים לגוף.

[39] Assante, "Sex, Magic and the Liminal Body", p. 33; Assante, "From Whores to Hierodules", p. 28.

[40] הפתחים מהם יכולים כוחות השחור והאופל לחדור לבית. עניין זה מוזכר בעלילות בעל מאוגרית, שבהן מסופר על האל בעל שציווה על כושר וחסיס (מילולית: מיומן וחכם; ידוע גם בשם כתר וחסיס) שלא לבנות חלון בארמון, פן יבוא אחיו מוֹת (אל המוות) וייכנס לארמון. רעיון זה נזכר בספר ירמיה: "כִּי-עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ, בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ--לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת" (ירמיה ט' 20). בארמונות של מלכי אשור היו מצדי הדלת שני פסלים של שוורים מכונפים (באכדית: lamassu ו - šēdu. אטימולוגית בעברית: שד), שגוננו על פתח הארמון. בעזרת פסל גדול כזה שהופל, התנקשו בחיי סנחריב מלך אשור. כפי שכתב אשורבניפל נכדו: "בפסל השור את סַנְחֵרִיב אב אבי שיצרני בלב [הפסל] מחצו" (גליל ראסם, שורות 71-70. פורסם בתוך:Riekle Borger, Beitrage zum Inschrieftenwerk Assurbanipal die Prismenklassen a, B, c = k, d, E, F, G, h, J und t Sowie Andere Inschriften, Harrassowitz, 1996, p. 44). ביהדות רעיון הגנת הפתח מפני מזיקים בא לידי ביטוי בצורת המזוזה.

[41] Assante, "From Whores to Hierodules", p. 15.

[42] Assante, "Style and Replication", p. 1.

[43] ובתור אלת האהבה והפריון, ברור כי איננה/אישתר תרצה ואף תדע לשמור על הגבר, שחלקו בתהליך הפריון הוא חמישים אחוזים. יחד עם זאת, נושא הגנת הגבר והאון הגברי זכה למגוון לחשים מגוננים, מה שמעלה את ההשערה שהלוחיות שימשו את הנשים דווקא. חשוב לזכור שבאותה עת נשים לא מעטות סבלו מבעיות פוריות (בשל תזונה לקויה ותנאים היגיינים ירודים), וכן שאחוזי תמותת התינוקות נעו באותה עת בין חמישים לשמונים. נזכיר כמה מנשות המקרא שסבלו מקושי בהבאת ילדים: שרה (בראשית ט"ז 1), רבקה (בראשית כ"ה 21), רחל (בראשית ל' 1, 22), אם שמשון (שופטים י"ג 2) וחנה (שמואל א' א' 2).

[44] גם על נושא זה נכתבו מגוון טקסטים מסופוטמיים. בהקשר הנוכחי ראוי להזכיר את מדרש חז"ל ביחס לנבואה על מות אחאב וניקיון המרכבה לאחר מותו. בספר מלכים מתואר מות אחאב כך: "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת-מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן [...] וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם-הַמַּכָּה אֶל-חֵיק הָרָכֶב" (מלכים א' כ"ב 35-34). אולם לאור הביטוי "וַיִּשְׁכַּב אַחְאָב עִם-אֲבֹתָיו" (מלכים א' כ"ב), תיאור המאפיין מלכים אשר מתו בשלום על כיסאם, לא ברור לגמרי שאחאב אכן נפל בקרב. הנבואה, לאחר פרשת כרם נבות, מתוארת במילים הבאות: "כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה" (מלכים א' כ"א 19). ואילו על ניקיון המרכבה כתוב – "וַיִּשְׁטֹף אֶת-הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֵּר" (מלכים א' כ"ב 38). הבעיה שעמה מתמודד מדרש חז"ל היא שבנבואה לאחאב לא נזכרו זונות כלל ועיקר. וכך מנסה המדרש להסביר את הסתירה: "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת. רבא אמר: 'זונות ממש. אחאב איש מצונן היה [קריר מבחינה מינית] ועשתה לו איזבל שתי צורי [צורות] זונות במרכבתו כדי שיראה אותן ויתחמם'" (סנהדרין ל"ט ע"ב). ייתכן כי יש לפנינו רמז לנבואה שלא השתמרה בכתובים, ולפיכך יש לכרוך, אולי, את הזונות לשתי הגרסאות של סיפור כרם נבות, האחת במלכים א' כ"א, והשנייה במלכים ב' ט' (ראו: אלכסנדר רופא, "כרם נבות מקור הסיפור ומגמתו", בית מקרא, גיליון ד', מס' קט"ו, תשמ"ח, עמ' 446-432; וכן בקישור:         http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13289):

[45] תפיסת האל מקומי מבוססת על אמונה משני סוגים. הראשון הוא האמונה כי לאלים השונים יש נחלות משלהם, וכי מעבר מנחלה לנחלה משמעו מעבר משטחו של אל אחד לאל שני. כך למשל, דברי דוד בבורחו מפני שאול: "וְעַתָּה, יִשְׁמַע-נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֵת, דִּבְרֵי עַבְדּוֹאִם-יְהוָה הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי יְהוָה, כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת יְהוָה לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א' כ"ו 19). וכן רות שעברה משטח כמוש (מואב) לשטח ה' (יהודה) ואמרה: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי" (רות א' 16). השני הוא האמונה כי אל מסוים יכול להתפצל לזהויות מקומיות נפרדות, והוא מכונה בשמו ובשם המקום. כך למשל ידוע בַּעַל צְפוֹן (במדבר ל"ג 7), בַּעַל גָּד (יהושע י"א 17) או בַּעַל חֶרְמוֹן (דברי הימים א' ה' 23). וכך בכתובות כונתילת עג'רוד נזכר ה' אלהי ישראל כ'יהוה שמרן' (ה' שומרון) ו'יהוה תימן'. על כונתילת עג'רוד וממצאיה ראו (בקצרה): שמואל אחיטוב, אסופת כתובות עבריות, ירושלים, תשנ"ג. עמ' 162-152. במסופוטמיה ידועה אישתר - נינוה, אישתר - ארבאיל (אירביל של ימנו) ואישתר - ניפור. וכן סין (אל הירח) – חרן וסין אוּר.


אילן אבקסיס הינו היסטוריון וחוקר מקרא ישראלי, המרצה בחוג למקרא באוניברסיטת חיפה, בחוג למקרא במכללת גורדון ובחוג למקרא ומורשת ישראל בסמינר הקיבוצים. בעבר לימד במכללת לוינסקי. אילן הוא ממובילי המיזם "התנ"ך בפייסבוק", ומאמר מפי עטו בנושא (ושותפו למיזם) יראה אור בקרוב. בימים אלה כותב אילן ספר על אחאב בן עמרי.

על החושני באמנות, אוקטובר 2011