אני רוצה להתערבב עם האדום שלך
"כאשר נקבר, נחה נפשי בשלום ובשלווה, אפופה בניחוח כה עז של דם עד שלא יכולתי לשאת את המחשבה להדיח את הדם הזה שזרם ממנו אליי". --) קתרינה הקדושה מסיינה).[1]
חושניות היא, לתפיסתי, חוויית החיות של האחר. חווית נוכחות של חיים, שככזו אינה יכולה להיות חוויה מתמשכת. אורכו של הרגע הזה כאורך הרגע שבו עדיין פועם לב החיה השחוטה, לפני הריקבון. הזמן קצר, שכן בכדי להתחבר בצורה הקיצונית ביותר לחיות של האחר, האחר הזה צריך למות. והמוות, הוא כבר הרגע שאחרי החושניות.
הזמניות היא גם הביטוי לסינגולריות של החוויה, לא רק במובן של החוויה כחד פעמית, אלא במובנה כאינסוף חוויות ספציפיות שאינן ניתנות לשחזור. חוויות שמאפשרות התקרבות רגעית - מעבר לחומר - למה שמוסתר באחר. דרך שיער הגוף, הפרשות, דם, זיעה הנצברת בפינות נסתרות. חומרים שבאים מתוך הגוף אבל גם מספרים על ההיסטוריה האחרונה שלו. על היום שהוא עבר. אוגרים נתונים בריח, בטעם ובמגע. חיבור עם הדם מספק את החיבור הישיר למערכת ההפעלה של האחר. אני לא מחפש ידיעה מדעית של המנגנון הכללי הפועל של הגוף, אך אני מבקש להכיר את מה שתמיד נשאר מחוץ להישג ידי. להכיר משהו אחר לגמרי, שישאר אחר לגמרי, ושאין לי דרך אליו אלא דרך המפגש הזמני.
העבודות המוצגות כאן הן לא עבודות "על" חושניות. במהלך העבודה אני מפשיט ומפרק את הגופים, מתפלש בפנימיות שלהם. כשאני בונה אותם, אני פותח וסוגר, הופך פנימה והחוצה, בונה מבחוץ ומחדיר פנימה, בונה בפנים ומושך החוצה. אני מתפלש בהם. מכניס את הראש והידיים. מרגיש את החום שלהם. מתעטף בהם. מקלף. רואה מצד אחד ומוביל מצד שני את זרימת הדם שלהם. אני עובד באורכיות עם נזילת הדם – עם טפטוף הצבע האדום למטה. הדם זורם תמיד למטה. משחק עם הקרביים. איתן אני יכול לעשות את מה שלעולם לא יהיה אפשרי לעשות עם אדם אחר. עבורי, העבודה עליהן בעצמה היא החוויה החושנית.
אני מרגיש את החום.
יאיר גוטרמן (1.15 MB)
[1] בטאיי משתמש בציטוט של קתרינה הקדושה כמוטו לספרו הבלתי אפשרי (ז'ורז' בטאיי, הבלתי אפשרי [תרגמה: אביבה ברק], תל אביב: רסלינג, 2003, ללא מספר עמוד).
יאיר גוטרמן, יליד 1974. חי ועובד ביפו-תל אביב. מפסל בחוטים, בונה בובות ומעצב. בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. בדצמבר 2010 הציג את "קשירות" תערוכת יחיד ראשונה בפריסקופ-גלריה לעיצוב עכשווי.
