סטיגמטה
המושג "חושני" מרתק אותי זה שנים, בשל החיכוך הקיים בו בין המפתה לדוחה, בין המקובל לחריג ובין המוכר למאיים. מקום חיכוך זה, אותו התרבות נוטה לחלק, לסדר לארגן באמצעות חינוך למותר ואסור, מקובל ודחוי – מהווה רקע לעבודתי. חושניות מרתקת אותי בעבודתי כאמנית כבר שנים רבות, אם כי לא מהמקום הארוטי, אלא מהנקודה שבה היא נעשית חריפה עד למידה בלתי נסבלת ומתחילה להתחכך בדוחה ובמאיים. המפתה והמתוק מתחלפים במגעיל ובנורא, העכור מחליף את הצבעוני והפורח. בעבודתי אני עוסקת בחושני וביפה, באזורים שבהם המוות והריקבון מבצבצים מבעד למעטה הזוהר.
סוכריות הגומי, איתן עבדתי בין השנים 2003 ו-2007, שימשו לי כר נרחב לעשייה בכיוון זה. תצוגתן המרהיבה בחנויות הממתקים, והעושר הצבעוני והצורני שהעניקו להן היצרנים משכו אותי בכבלי קסם, ביחוד לאור העובדה שהסוכריות הצבעוניות הללו עשויות בצורה של יצורים מעוררי דחייה כמו רמשים, תולעים ונחשים. החיבור בין ה"אוראליות" המפתה של הסוכריות לבין החייתיות הדוחה שלהן נראתה לי טעונה בחומר נפץ ממשי. במהרה גיליתי טכניקות שונות לטיפול בסוכריות הגומי הצמיגות, כך שהן דמו בקלות לרקמות גוף, דם ובשר. בסדרת העבודות המוצגת כאן, כולה מהעשור האחרון, הסוכריות עברו מגוון של פעולות, החל מהדבקה, המסה ו"גיהוץ", וכלה בשילובן ברישומים "רגילים".
עבודתי הראשונה בנושא זה היתה השור השחוט מ-2003 (תמונה 1), אשר נעשתה על פי השור המבותר המפורסם של רמברנט מ-1655, המצוי במוזיאון הלובר בפריס.[1] השור השחוט, הבנוי מאלפי סוכריות גומי צבעוניות, היה לגבי דימוי מושלם לאמירה שחיפשתי ולקרבה המטרידה בין מימד הפיתוי לבין הריקבון. תמי כץ פריימן תארה את שור הסוכריות כ"במלאכת מחשבת עדינה, הנראית כשיבוץ אבני חן". באופן כזה, טענה כץ- פריימן בקטלוג תערוכת אוברקרפט, "מסווה שמיר את הדימוי המפלצתי של בשר החיה המדמם. הזיקה בין בשר גוף, קישוט ופיתוי באמצעות ממתקים העסיקה אותה גם בעבודות אחרות".[ 2]
פצע-קיר מ-2005 (תמונות 3-2), אשר הוצגה לראשונה במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין ובגלריה שלוש בתל-אביב, נעשתה בעקבות המבצע בג'נין ב-2005, בו נפערו חורים עצומים בקירות הבתים במחנה הפליטים לצורך מעבר חיילים מבית לבית. המקור לדימוי הפצע נלקח ממוטיב ידוע באמנות הנוצרית: החתך בין צלעותיו של ישו, שנוצר באמצעות כידונו של החייל הרומי. לאחר תחייתו, תחב תלמידו תומא את אצבעו בפצע בכדי לאמת את זהותו של ישו, כפי שצייר קרווג'יו בציורו המפורסם תומא המפקפק .[3] ה"פצע" בקיר, מדמם ונוטף, עשוי כולו מסוכריות גומי, חלקן שלמות וחלקן מותכות ושרופות. העבודה היא בה בעת פתח ארוטי, דמוי איבר מין נשי, וכן דימוי של חולי, דימום וריקבון שחור. גודלה העצום מעניק לה משמעות איקונית מאיימת, מעין "אנדרטה לפצע" הקולקטיבי שלנו, אם זה פצע נפשי או פוליטי.
סדרה נוספת במקבץ זה היא השפתיים (תמונות 5-4), המורכבת מסוכריות גומי שגוהצו על נייר פרגמנט, והפכו לספק שפתיים, ספק איבר מין: חומרי, חושני, מפתה אך גם דוחה. דואליות זו עולה גם מהמנורה (תמונה 6), אהיל דקורטיבי מצופה בסוכריות שפתיים אדומות מתוקות וחושניות, אך גם נכוות, נפצעות, מדממות אט אט, מותכות, משנות צורה, נעלמות.
וילון הסוכריות (תמונה 7) הוא פרט ממיצב שהוצג ב-2004 במוזיאון הרצליה, כשהוא חוסם כניסה לחלל חשוך. הצופה היה חייב לעבור ולהתחכך בו, לחוש את המגע הדביק, האלסטי והמצמרר בחושניותו, ולהבחין בסוכריות תולעי הקולה המתפתלות כרימות, יוצאות ונכנסות מתוך סוכריות שפתים ושיניים אשר אוכלות ומכלות את הווילון המפתה. למיצב זה נלוותה גם עבודת וידיאו שהוקרנה בהמשך החלל.
נערת החודש (תמונות 9-8) הוא פרויקט רישומי מ-1999, אשר הוצג לראשונה בגלריה הקיבוץ. הפרויקט נעשה במיוחד עבור העיתונות הכתובה, והוא אכן הופיע בכתב העת סטודיו ובעיתון הארץ בתדירות קבועה במשך מספר חודשים. רציתי להציע דימוי נשי שיוצג ליד הדימוי המושלם והנקי ללא-רבב של הדוגמניות המצולמות. החצנת הדימום הטמא של המחזור הנשי בתוך המרחב הציבורי של העיתונות – הכתם האדום שמיליונים מושקעים במוצרים לספיגתו ולהעלמתו –, הייתה משמעותית עבורי בהקשר של אמירה החושפת את קיומן של נשים בתרבות.
אסיף (תמונות 13-10), היא סדרת רישומים מאוחרת, השואלת דימויים מעולם הטבע, ומשתמשת בחרקים, פרחים ורמשים מתים ומיובשים. בספר האמן אסיף מ-2009 יוצגו הידיים האוספות, הנוגעות, המלטפות, מצילות אך גם כואבות ומדממות. החרקים השבריריים נוגעים - לא נוגעים, חודרים לגוף או מרפרפים על פני השטח, ספק מרפאים, ספק מסמלים את הקץ ואת המוות.
תודות לטלי תמיר
עדי, גלריה שלוש
סטיגמטה (1.15 MB)
[1] ראו: Rembrandt van Rijn, The Slaughtered Ox, 1655, 94 x 69 cm., Paris, Musée du Louvre.
[2] מצוטט מתוך: תמי כץ פרימן (אוצרת), אלוהי הפרטים הקטנים: אוברקרפט, דקורציה ויופי נשכני (קטלוג תערוכה), הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה, 2004.
[3] ראו: Caravaggio, Doubting Thomas, c. 1601-1602, oil on
canvas, 107 x 146 cm, Potsdam, Sanssouci.
מיכל שמיר, אמנית ומרצה לאמנות מזה כעשרים שנה, מכהנת בחמש שנים האחרונות כראש בית הספר לאמנות, חברה ותרבות במכללת ספיר. שמיר לימדה שנים רבות בבצלאל ובמדרשה לאמנות בבית ברל. היא השתתפה בעשרות תערוכות בארץ ובחול ומיוצגת בארץ על ידי גלריה שלוש ובברלין על ידי גלריה DNA. שמיר זכתה בפרס שרת החינוך ואף כיהנה כחברה בוועד נאמני פרס שרת החינוך, התרבות והספורט. עבודותיה מצויות באוספים חשובים כגון מוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, מוזיאון חיפה, אוסף דורון סבג, אוסף שוקן ובאוספים פרטיים שונים בחו"ל.
