בשם האב

האב – המילה הראשונה והאחרונה. סביב מסמן זה סב ספרו של יצחק בנימיני – 'השיח של לאקאן'. השאלה הראשונה שעולה היא, מיהו בדיוק האב בסצנת האבהות הזו? כנגד ארבעה בנים דיברה התורה, ואני אדבר כנגד ארבעה אבות: האב הראשון הוא אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. האב השני הוא ז'אק לאקאן, שכבנו הנאמן של פרויד – ולשאלת הנאמנות עוד אשוב – מוצג כאביו הרוחני של מחבר הספר, יצחק בנימיני. גם יצחק בנימיני, כבנו הנאמן של לאקאן – וגם לשאלת הנאמנות הזו עוד אשוב –הוא בעצמו אב: אב לבנו כמובן, וגם אבי הספר שלפנינו. על כך יש להוסיף אב נוסף, רביעי במספר, הריהו האב המדומיין של פרויד, האב הראשון, האב המיתי, אבי כל האבות, כפי שהוא מתואר ב'טוטם וטאבו'. אב זה – כך מנסה הספר להראות – הוא שניצב בסוד וביסוד השיח של לאקאן.

הספר נפתח בשאלת הזיקה בין לאקאן לפרויד. בתחילת דרכו מציג את עצמו לאקאן כבנו הנאמן של פרויד, וטובע את הסיסמה "בחזרה לפרויד". כל זאת כנגד הפירוש המסולף שלו זכה לדעתו פרויד בידי ממשיכיו, הלא הם פסיכולוגיית האני האמריקאית מבית מדרשה של מלאני קליין מזה, ופסיכולוגיית הארכיטיפים של יונג מזה. לנוכח הפירוש המסולף של קליין ויונג, מציע לאקאן להיות במובן מסוים יותר פרוידיאני מפרויד. חזרתו לפרויד כוללת קריאה מחדש בכתביו מתוך כוונה להנהרת תכנים מובלעים בטקסט.

החזרה לאבי הפסיכואנליזה מתבצעת הלכה למעשה דרך עיון מחודש במה שיש לאבי הפסיכואנליזה לומר על האב. ובאמת, מדוע החזרה לאבי הפסיכואנליזה עוברת דרך מושג האב? כפי שעולה מהספר, החזרה לאבי הפסיכואנליזה דרך מושג האב קשורה לאקלים תרבותי מסוים ששרר באירופה בתחילת המאה ה-20. זהו אינו אלא עידן קריסת האב: מות האל וגוויעת המוסר, התפוררות הסדר העולמי והחברתי הישנים, כל אלו אינם אלא ביטויים ל"משבר" הפוקד באותה עת את אירופה, ומדרדר אותה לעברי פי הפחת של הניהיליזם. את העיסוק של לאקאן בשאלת האב אפשר בהחלט לקשור – יחד עם הגותם של ניטשה, הוסרל והיידגר – לאותו ליקוי מאורות פילוסופי ואידיאולוגי.

החזרה של לאקאן לאב, טוען בנימין, עוברת דרך הפשטתו. הפשטת דמות האב הפרוידיאני, כפי שהיא משורטטת ב'טוטם וטאבו' נעשית בהתקתו מהגוף ומהמיתוס אל הפונקציה והמסמן. האב של פרויד הוא קודם כל אב בשר ודם, הנטוע בסצנה משפחתית קונקרטית. וזאת בהתאם להלך הרוח הקליני של הפסיכואנליזה, המנסה, בניגוד לפילוסופיה, כך היא לפחות מצהירה, להימלט מתבניות מופשטות ולפתח את השיח שלה ממגע בלתי אמצעי עם החיים עצמם.

אם לפרויד יש מחשבות מופשטות על האב, הרי שהן אינן מנוסחות בפילוֹסוֹפֶמות, אלא – אם להיעזר בלשונו של לוי-שטראוס, שאליו עוד אגיע – במיתוֹפֶמוֹת. כמו למשל במקרה של המיתוס של אדיפוס, שבסיועו חושב פרויד את התא המשפחתי הגרעיני. ב'טוטם וטאבו' יוצר פרויד את מה שהוא מכנה "מיתוס מדעי" אודות האב הקדמון, המאפשר לו לחשוב באופן היסטורי על הולדת התרבות: עיקר טענתו היא כי הדרך לחוזה החברתי הראשון חייבת לעבור דרך רצח האב הקדמון, וזאת תוך איסור חמור על מה שהיה מותר לאב זה, הלא הם האלימות בלא גבול וההתענגות בלא גבול, כלומר, רצח וגילוי עריות.

הדיון של פרויד בדמות האב גם רוויי בשיירים ביולוגיסטים, הלקוחים מדארווין ולאמארק. מושג המפתח הוא הירושה הפילוגנטית: פרויד, בעקבות לאמארק, סבור כי הירושה הגנטית כוללת לא רק מרכיבים פיזיים, אלא גם נפשיים. החזרה של לאקאן לפרויד כוללת את הפשטת דמות האב מהמרכיבים הקונקרטיים, המיתיים והביולוגיסטיים הללו. במקום אב בשר ודם, אב כמיתוס וכמקור לירושה פילוגנטית, לאקאן מציב את האב כפונקציה מופשטת במערך המשפחתי והחברתי. המעבר מדמות האב כמיתוס לאב כפונקציה קשור גם בפנייתו של לאקאן לשפה. בהקשר זה, לאקאן שם בקדמת הבמה את הטקסטים של פרויד העוסקים בשפה, כמו הטקסט על הבדיחה, ומעלים את הטקסטים בעלי ההקשר הביולוגיסטי.

הפשטת האב מקבלת סיוע בלתי צפוי מקלוד לוי-שטראוס, החושף במחקריו האנתרופולוגיים את המבנה הסטרוקטורלי של יחסי השארות בשבטים פרימיטיביים. לאקאן – המדבר על ממצאי לוי-שטראוס במונחים של "התגלות" – מגייס את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לפסיכואנליזה. כך נולדים המונחים המזוהים עם לאקאן יותר מכל: הסדר הסמלי ושם-האב (Nom de la Pair). האב אינו יצור בשר ודם ואינו מיתוס. האב הוא מסמן. האב הוא מסמן מיוחס במה שלאקאן מכנה הסדר הסמלי. ניתן לומר שלאקאן ממיר את האב הפרוידיאני מאב דמיוני לאב סמלי. בהתאם לחיבתו של לאקאן לנוסחאות, אפשר לנסח זאת באופן הבא: לאקאן = פרויד + סטרוקטורליזם. הרוויזיה שלאקאן עורך בפרויד מעתיקה את הפסיכואנליזה מהשיח הביולוגיסטי של תחילת המאה ה-20 לשיח הסטרוקטורליסטי של שנות ה-60.

אז מהו בדיוק המובן של האב כמסמן? כידוע, לפי לאקאן, הקיום האנושי מתקיים בשלושה סדרים: הממשי, הדמיוני והסמלי. הסדר הסמלי הוא כלל מערך המסמנים והחוקים שלהם כפוף הסובייקט, ובראש ובראשונה השפה. למערך זה יש קיום בפני עצמו, קיום טרנסצנדנטלי אפשר לומר, במובן זה שהוא קודם לסובייקט בעל השם הפרטי ומאפשר אותו ככזה. האב כמסמן – הזוכה לשם שם-האב – הופך לפונקציה חסרת פנים האחראית על תקינות הסדר הסמלי ועל הכנסת הסובייקט הנולד לתוכו, ובראש ובראשונה לשפה. שם-האב עומד הן במובן של השם, כלומר של מסמן, והן במובן של החוק ותוקפו. במובן מסוים אפשר אף לזהות את האב כשם-האב עם הסדר הסמלי בכללותו. כבודו האבוד של האב מושב אם כן מתוקף הפיכתו לישות מופשטת המהווה את מקור המסמן והחוק. הדחקת שם-האב היא בדיוק המובן הלקאניאני של הפסיכוזה. ניתן בהחלט לקרוא את הפרויקט של לאקאן כפרויקט של השבת עטרת כבודו האבוד של האב ליושנה. אז כהיום, תחלואי החברה נובעים רובם מכולם מאובדן מעמד האב.

כאן המקום להעלות את שאלת נאמנות הבן לאב, כלומר, נאמנותו של לאקאן לפרויד. עיקר הטענה של לאקאן כנגד פרויד יכולה להתנסח כמעבר מהדמיוני לסמלי. אך במעבר זה לאקאן מצהיר על נאמנותו לפרויד תוך שהוא מרוקן אותה מתוכן. שהרי מה נותר מהאב של 'טוטם וטאבו' במערך הסמלי מבית מדרשו של לאקאן?

אם ראשית הספר מוקדשת למפנה מהדמיוני לסמלי, ובהתאמה מהביולוגיסטי לסטרוקטורליסטי, הרי שאחריתו מוקדשת למפנה מהסטרוקטורליסטי לתיאולוגי. השאלה שעל הפרק היא הזיקה של שם-האב הלאקאניאני לשם המפורש, קרי, אלוהים. זו אינה שאלה של מה בכך, שכן לאקאן מהווה את אחד מאבות המזון של השיח הליברלי החילוני העכשווי. בזיהוי שם-האב הלאקאניאני עם השם יש כדי לחתור תחת הפרשנות החילונית האורתודוכסית ללאקאן.

כדי לעבור מהסטרוקטורליסטי לתיאולוגי פונה בנימיני הן לביוגרפיה של לאקאן (שהיה בעל עבר קתולי), והן לעיון מחודש בכמה מהטקסטים שלו, שבהם נידונות סצנות תיאולוגיות מכוננות, כמו למשל מפגש משה עם האל לנוכח הסנה הבוער. עיקר הטענה העולה מהספר היא, כי האל הנוכח אצל לאקאן אינו אלוהי המטפיסיקה והדת. כנגד אלוהי המטפיסיקה והדת – האל הנחשב במונחים אונטו-תיאולוגיים בלשונו של היידגר – מציב לאקאן, בדומה להוגים אחרים בני זמנו, אלוהות אחרת, או אלוהות כאחרוּת. בהקשר הנוצרי, הכוונה בראש ובראשונה לאל הגנוסטי, המתקיים לצד האלוהות הנוצרית הרשמית, כמו למשל אלוהי הכת היאנסניסטית, האפל והמעורפל. בהקשר היהודי, מדובר באל המקראי, האל הנוקם והנוטר, האל בעל השם הפרטי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב.

גם במקרה של המפנה מהסטרוקטורליסטי לתיאולוגי – ובניסוח אחר, משם-האב של לאקאן לאלוהי יצחק של בנימיני – ניתן להעלות את שאלת הנאמנות לאב. במקרה זה, מדובר בשאלת הנאמנות של זה המדבר את שם-האב בשם האב. השאלה היא האם אלוהי יצחק – האל הפרטי, שהוא גם האל של יצחק בנימיני – נאמן לשם-האב של לאקאן. ניתן בהחלט לומר, כי בנימיני עושה ללאקאן בדיוק את מה שלאקאן עשה לפרויד: הדיבור בשם האב על שם-האב מרוקן את שם האב מתוכן.

אך כאן עולה שאלה עקרונית יותר בנוגע למשמעות האחרונה של הדיבור בשם האב: השאלה היא אם לדבר בשם האב משמעו אך ורק לדבר את האב, כלומר לדבר את השם שהאב אמר; או שמא ייתכן שהמשמעות האחרונה של הדיבור בשם האב היא לדובב את האב כשם מעבר לאב ומבעד לגרונו של הבן. אם כך הם פני הדברים, משמעות הדבר היא, שבדברו את שם-האב בתור השם, בנימיני הוא אכן בן נאמן לשם-האב הנושא את השם הפרטי ז'אק לאקאן.

פרטי הספר

יצחק בנימיני, השיח של לאקאן, רסלינג, תל אביב, 2009