מרוטשילד לרוטשילד: מחאת הצדק החברתי בקול שונה

ב- ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל וחברי מועצת העם חתמו על מגילת העצמאות, באולם מוזיאון תל-אביב הישן שבשדרות רוטשילד. מגילת העצמאות מצהירה על חזונם של מקימי מדינת ישראל ופותחת במילים הבאות:

בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית..., בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי... בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו שממות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.[1]

למרות ההצהרות שנשמעו ברחוב רוטשילד ב-1948 על חלומות של תרבות מפותחת, חברה שוויונית, עידן של שלום והפרחת שממות, במדינת ישראל העצמאית נפתח עידן שכלל, בין היתר, מלחמות, טרור, ואיומים בטחונים בלתי פוסקים. אירועים טראומטיים אלו משפיעים על  השיח הציבורי חברתי הישראלי במהלך שישים ושלוש השנים אחרונות בחברה המושתתת במידה רבה על ערכי ביטחון ודגש על מיליטריזם, יהדות וגבריות.

במוצאי שבת, 6.8.2011, עמדה דפנה ליף , אישה צעירה, יוזמת מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד, בחום יולי אוגוסט ים תיכוני והתבוננה בכ- 300,000 איש שנהרו ברחובות תל אביב  למחות  ולזעוק לצדק חברתי. דפני קראה  מדפיה "בשבועות האחרונים צמרמורת ורוח חדשה, משהו חדש, כולנו ביחד מקרית שמונה ועד אילת"... בקול ברור ונהיר הוסיפה דפני, "את הקול הזה אי אפשר להשתיק".

מלומדים רבים, בארץ ובעולם,  כבר הספיקו לכתוב בזירות ציבוריות שונות אודות המחאה הישראלית החדשה, החל מפרופ' מייקל וולצר, דרך דני האדום, וכן רבים נוספים. המלומדים ואישי הציבור כתבו על היבטים שונים של תכני הפניות המועלות, על הדינמיקה של מדינת רווחה מול ניאו-ליברליזם ועוד.  קול אחר, אשר הושמע פחות בדיונים אלו, הינו הדיון הראוי בתפקידו של כוח עולה במחאה החדשה, אשר לו השפעה מהותית על אופיה – תפקידן של הנשים בשיח הדאגה (Ethic of Caring) בחברה רווית מלחמות ומילטריזם.

קרול גילגן, חוקרת פמיניסטית הטביעה בשנות השבעים את המושג בקול שונה (In a Different Voice), כחשיבה ביקורתית , פמיניסטית, על התפיסה המוסרית של גברים ונשים[2]. לורנס קולברג  שערך את מחקרו על מדגם גברי בשנות ה-70',[3] טען כי השיפוט המוסרי של נשים לקוי כיון שאינו חד משמעי; בעוד שגילגן (1982) מצאה במחקרה המבוסס על מדגם נשי כי קולן של נשים הוא שונה ואחר, וההעדפות המוסריות שלהן במצבים מסויימים עלולות להיות שונות משל גברים (למשל, בשל דאגה לילדים, או לחילופין סדר העדפות שונה).[4] מחקריה לאורך השנים מחדדים את ההשתקה  התרבותית של הקולות השונים - הנשמעים ושאינם נשמעים.

במהלך שלושים השנים האחרונות חקרה גילגן במחקריה, מאות גברים ונשים והצביעה על הבלבול השורה בקרב גברים ונשים מהמעמד הבינוני, בני הדור החדש, דור מבולבל, החש שחי בתוך שקר והכמה ל"קול הדאגה" ,(The Voice of Caring) להגברת האינטימיות במקביל לצורך לשרוד בעולם ערכי גברי.[5]

במחקריה, גיליגן מדגישה על המתח הקיים בין עולם של דמוקרטיה ועולם פטריאכלי ועיצוב התרבות המודרנית על ידי נרטיבים  נפשיים-תרבותיים  פטריארכיים, כמו תסביך אדיפוס. אהבת הילד לאימו נתפסת  על ידי הפסיכולוגיה כמאבק ומלחמה של שני גברים על כיבוש אישה אחת. גילגן מציעה אלטרנטיבה למלחמה ביצירת  "אתיקה של דאגה" (Ethic of Care)[6]. תפקידם החשוב של הדאגה ואמפתיה מחברת בין רוח גוף ונפש ובין מחשבה לרגש. ההנחלה של הקול האחר, והשמעת מגוון דעות,קולות וצבעים  מאפשרת את השאיפה הפנימית למשמעות, לחברה שיש בה צדק ושוויון חברתי, כאשר הצורך לכוח ושליטה גובר  במחיר היכולת לאהבה ודאגה, נוצר מנגנון של הישרדות כמו בזמן טראומה בה  העצמי מפצל את עצמו ויוצר מנגנון ניתוק.[7] ניתוק זה מכונה די-סוציאציה.

הדי-סוציאציה הוא מנגנון הישרדות המאפשר הסתגלות לאירועים טראומטיים. מנגנון זה מתבטא בתחושה מדומה של ניכור מעין הרגשת אדישות, קהות רגשית וסבילות.[8] דיסוציאציה  הוא מנגנון פיצול  וניתוק. מדובר ביכולת המופלא של האדם להתנתק רגשית ומחשבתית מן המתרחש בזמן טראומה ולעשות את הנדרש. זאת  על מנת לתפקד, מחוץ לבית, בצורה סבירה.[9]

קיומה של הדי-סוציאציה, בספירה הפרטית מקביל לקיומה של די-סוציאציה בספירה החברתית-ציבורית: הניתוק בין פרט ופרט, ההשתקה של האזרח, אי השמעת הקול, ניכור, הרגשת אדישות, קהות רגשית וסבילות המשקפות סימפטומים של מצוקה בחברה הישראלית.

נחזור לדפני, לסתיו שפיר, ולנשים נוספות, ממתחילות גל המחאה הנוכחי ובוראות המחאה האחרת,[10] מחאה  מענגת, מצמררת, מרגשת את עם ישראל. מחאה נוסטלגית, המשחזרת ביטוי של שיח אחר.  "קול הדאגה" (The Voice of Caring) בחברה הישראלית דורש להביא צמצום בפערים החברתיים, כלכליים, מגדריים ולאומיים, ומשקף שיח של כבוד ואהבה למגוון הקולות והגוונים בחברה כמו הנחלת תרבות דיבור אחרת המאפשרת שותפות, הסכמה או אי הסכמה  בתנועות ידיים שאינן אלימות.

כמו דפני,  הופיעה סתיו שפיר ממארגנות המחאה בטלביזיה  וקראה לעם ישראל "אנחנו מזמינים כל הזמן את כל מי שיכול שרוצה להשמיע את קולו...... מחאה שמכילה את כולם".[11]

אנו, סבורות שמדיניות מחאה זו טמונה במידה רבה בהשפעתן של נשים ישראליות על המחאה המאסיבית, אך לא אלימה ולוחמנית,  בנושא צדק חברתי. בנוסף, הקול האחר הנשמע מגרונם של הצעירים המתרפקים על החזון של מקימי מדינת ישראל אשר חלמו ויזמו מדינה עצמאית וצדק חברתי.

שיח המחאה האחר, שיח הלוחמים המחודש, בחברה העייפה ממלחמות ואלימות, בהנהגת הדור הצעיר, נשים וגברים, משפיע אף על התקשורת. בהמשך הערב במחאת 300,000 איש, החלו הכתבים שסיקרו את עצרת המחאה להשתמש במונחים מחודשים כ-"תהליך", "קורה פה משהו שהוא אחר לחלוטין... אנחנו מחנכים את ילדינו לשיח אחר לגמרי, לסולידריות".[12] אותן תובנות אחרות, שונות, תופסות מקום משמעותי ובולט במחאה הנוכחית, שיח אחר שמזכיר במידת מה, ומעורר נוסטלגיה אל הרוח בה מייסדי מדינת ישראל הציגו את חזונם בהצהרת העצמאות, ”הקמת ישוב שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית". 

הקולות המתהווים מאפשרים לשיח חדש, אחר לצמוח, שיח שונה בחברה הישראלית מוכת הטראומות  וההישרדות כמנגנון הדי-סוציאציה כדרך של הסתגלות על ידי ניתוק. זהו שיח פחות  מוכר בשישים ושלוש שנות קיומה של מדינת ישראל, קאנון משותף של קולות המאפשרים חיבור ולא ניתוק, א-סוציאציה ולא די-סוציאציה ומתוך הא-סוציאציה מתאפשר לשמוע את הדהוד מכלול הקולות השונים בחברה והאפשרות  לחיות בכבוד.

את הקרדיט להנעת המחאה האחרת יש להעניק בראש ובראשונה לנשים שהניעו, הנהיגו והשכילו לעשות שימוש בבית/אוהל כאלמנט מוביל ומלכד של החברה הישראלית למחאה. לא עוד תנועת מחאה מגזרית, הטוענת לקיפוח כלכלי, חברתי או פוליטי, אלא מחאה המאפשרת לכלל החברה להצטרף, גברים ונשים כאחד. השיח החדש של המחאה הנוכחית, איפשר למשפחות רבות, מקצוות שונים בחברה הישראלית להחשף ו"לצאת מהארון", לזעוק ללא בושה: קשה לנו לחיות בכבוד במדינה שלנו, אנו דורשים צדק חברתי, בואו נחולל שינוי יחד.

האם יעיזו מנהיגי מדינת ישראל לשוב ולהעריך את השורשים והערכים של הצדק בחברה עליה הושתת חזונה של מדינת ישראל?  האם הגעגוע והכמיהה של הציבור הישראלי להשתמש בקול אחר יצליח להחזיק את המחאה ועקרונותיה בראש סדר היום הלאומי לטווח הארוך? האם  יעיזו מנהיגי שנות ה- 2000 לנסות לשוב ולהישען על חזונם הערכי של מקימי מדינת ישראל ודור תש"ח שהושמע במוזיאון תל-אביב הישן בשדרות רוטשילד בשנת 1948?  והאם קולן האחר של מובילות המחאה בשדרות רוטשילד של שנת 2011  יאפשר "קול אחר" של מדינה המושתת על ערכי הדאגה לאחר וצדק חברתי שיתקיים לצד השיח הבטחוניסטי?