נוסטלגיה על קצה הלשון

אני כותב על התגבשותה של תחושה אישית, על נוסטלגיה המתהווה בין יחסי הגומלין של שתי השפות אשר אני חי בהן, ואשר הן חיות בי. שפת האם שלי, ספרדית, והשפה אשר רכשתי בילדותי בישראל, עברית. דרך הכתיבה הזאת אני שואף לשחזר מסע של אסוציאציות בהן זיכרון, נוסטלגיה ואסתטיקה, אחד הם. קליעה במטרת המשמעות, החטאה, התגשמות המשמעות, אי נחת, הם חלק מתפיסת המפגש בין תופעות סינסטזיות ותחביריות  ושל תרגום בזק חופשי, לוקאלי  לתחושה אוניברסאלית. שתי השפות הן קצוות של מטוטלת הנעה  בין מקומות: העולם והבית, הנכר והארץ המובטחת. המסע איננו דווקא גיאוגראפי אלא הוא הד של פעימות המטוטלת עצמן. זוהי יצירת-ביניים אשר נפרשת לה בין שפה-תחנה אחת, לבין שפה-תחנה שנייה במסע.

בין המילים יש כמה אשר להרגשתי אינן ניתנות לתרגום מילולי ישיר והחלטתי להשאירן כמות שהן, מתוך כוונה שהצליל והמבנה שלהן יעשירו את הקורא בתכנים הכרוכים במסעי האישי.

1963, פנים מוארות בשמש המדבר, אך זה עלינו והתאקלמנו. הנמשים, ברובם, צצו בישראל. גם גרגרי צילומים אפורים מתווספים לטעמים מן העבר, וגם לטעם המלח של הזיעה והלשון החדשות שלי. דרך השמיעה שפתַי מזהות אותי. שפתַי מזדהות איתי בדממה, דממת הספרדית, דממת האידיש וגם דממת העברית. ובין השפות, דמעות וניירות מכתבים כמעט שקופים, לרוב מקומטים ורוחשים כמו ציור של ורמר ואן דלפט. ריבועים קטנים משדרים פוטונים שחורים ולבנים. הצבעוניות הופכת למימד עממי. ארגנטינאי, יהודי, בדואי,ערבי, פולני. הצבע מודבק על החפצים כמו המזוזה התקועה בדלת. אך אני נושק לצבעים. לחול הלבן. מצבות לבנות בבאר שבע בבית הקברות האנגלי ממלחמת העולם הראשונה. לפעמים אני עובר שם כאשר אני בורח מבית הספר. לפעמים אני מדלג בין מצבה למצבה בדרך לקיוסק לאכילת קרטיב לימון.

גיל שמונה ומבטא ארגנטינאי. על לשוני הקטנה ארגנטינה הופכת לחבלי מבטא. את הארגנטינאית אני מנסה לנופף לעומק גרוני ולדלות עבריות יש מאין, אך הארגנטינאית שבה ומאפרת את אפי ואת אזני ואת כולי, ואיתי היא חונכת מעין ליצנות עברית ילדותית למול הנגב היפה.

הזיכרון. ההיזכרות כמו הנפש, אינה  נעשית דרך ריבועים קטנים. אחד כזה מודבק בתוך תעודת הזהות שלי, השם המלא, תאריך הלידה, זהות חזותית, חזות שלי, חותם. הזיכרון קורע את אלו נגד כיוון הסיבים. עם כל יום שחולף אני צובר עוד ועוד שאלות ואילו הלילות אוספים אליהם עוד ועוד מבטים.

מדי פעם שאון אופנוע מחריש את הרחוב השקט. חרש חרש זה בשקט. ומחריש זה ברעש הרעש של השקט, שנת-החלום, וחלום היקיצה. עשיתי עלייה בגיל שמונה, אני משתדל לחיות בעברית. זהותי משכימה כל בוקר לארוחת בוקר, למראה, לזרם מים חמימים, לעבודה ,לכדור נגד לחץ דם. העולם עשוי קטעים, מגזרי צלילים, ריחות ותמונות; הזהות מרחבית, אוקלידית, ביומטרית, נדפסת ומוכלת. הנפש מורכבת, פחות, אינה תלויה בתעודות.. מדי פעם היא עלולה ליפול לרשת של דיאגנוזות או המלצות כלשהן, ואז היא הופכת לזהות כואבת, לנוסטלגיה.

כמו אבן-נְיָרוּ האם המסע יוכל לזיכרון? מה ישלול את מי?

על הרציף בבואנוס איירס, מסרתי ללייבָּלֶה את אחד משני האקדחים הכסופים שלי, עליתי לאונייה הלבנה הענקית, חגור באקדח אחד. התיאודור הרצל כבר התניעה את מנועיה. נביאי העלייה. חיי נסחפו, האמונה בעתיד בסוף ההפלגה, בהצלחה, בהבטחה, בגבורה, בשלום,באהבה ובחוסן; נסחפו לתוכי פנימה ונטמעו.

הפלגנו במחלקה ראשונה. מדי פעם הסחף מגיח, מצליף בי כמו בשוט, שוט דמוי דלתא של נהר השזור באין ספור אפיקים של נפש, גדושים בדיו שחור. לפעמים מכה  בי ריח חדר האוכל של התיאודור הרצל: טעם מיץ האשכוליות המריר, ריח הדיוטי-פרי בשלל בשמים. שובל הריחות, הדברים, קולות השיחות, הילדים החלו להשתמש יותר במילים 'אבא' ו'אמא'. פחות'Papa'  ו- '‘Mama

השיירה של העלייה, ריחותיה, חלונות התא העגולים והצמודים לקיר העץ בברגי ברונזה. הילדות שלי ניסחפה על סיפון עץ הטיק שהפך לאחד מסממני הנוסטלגיה של המסע שלי, שלנו. בנמל נאפולי השתמשתי לעיתים קרובות יותר ב'אמא', לאבא המשכתי לקרוא 'Pa' , הוא קנה לי אופניים ביאנקי, פאר הטכנולוגיה האיטלקית של אותם ימים. אחרי שעגנו במפרץ נאפולי אכלנו פסטה וPapa  שר בליל כלשהו של בֶּל קָנְטוֹ, שהכיר עוד מבואנוס איירס. השירה של אבא הפכה לשם דבר אצל בני המשפחה. אם הוא לא היה עושה עלייה, קרוב לודאי שהוא לא היה שר בנוסטלגיה, טנגו, שירים באידיש ושירים נפוליטאניים. לעומת זאת Ma  , או 'אמא' הייתה מזייפת, לכל הדעות, דבר שבא לידי פיצוי בלהט הציוני שלה ובכפפות השלשת-רבעי לבנות, שהייתה עוטה אפילו בחודש יולי בחום של באר שבע.

חיי נסחפו למים, מים טבעיים, אך טבעם כה שונה, מי הנהר המתוקים שועטים לעבר מי האוקיאנוס המלוחים ואני: נפשי, זהותי, עוגנים במקום המפגש של המים הכחולים עם המים החומים ובקו המשווה, שני הפסים מתערבלים מעט, רק מעט, והמסע, הסחף, הוא גועש ורדוד בו בזמן, מלוח ומתוק, ושני הפסים הופכים לטעם ולדגל של נוסטלגיה.

שפה אחת מגרה את רעותה - ספרדית, עברית  - ואני צריך לבוא אתן חשבון מה שבאחרית הימים יאמר קוסמופוליט: היזכרות וניסיון לכינון של נפשי הדו-לשונית ו של לשוני הדו-נפשית. מי האוקיאנוס, שפת האם; מי הנהר, השפה הנרכשת. המילים מלובנות, כך אני חש אותן ואת עצמי כנפח המכה בפטישים של קרתנות, בשאריות ובזנבות יוקדים, והכל מתקרר לתוך תרגום בלתי מספק, חסר, של בגידה וסחף. והמילים מונחות כאן בכונניות ההיזכרות כמטרות להתרסה לעומת תרגומים הרפתקניים במסע הזהות.

אסדות  של התרסות,  בין שמיים וארץ, בין חוף ללב-ים, אופקים עמוסים ומרחבים ריקים. דלתא אשר אינני מסוגל למקם במדויק,  המח, השכל, הראש, משתלחים מתקהים ומתחדדים לכדי מפה של המסע, חלקים ומכלול בלי התחלה ובלי סוף. הכדור עגול והוא סובב על צירו,  האם בכדי להתמצא דרושה אוריינטציה? או אולי  נהפוך הוא? מסע ההיזכרות מורכב מנאמנות למקור, ליעד, לאמת היסטורית. לבי במזרח ואנוכי צריך מילון.

לאחר הפלגה של עשרים ושניים יום, התחלתי לכתוב מימין לשמאל. לגבי זה היה להתחיל או להנחיל אוריינטציה לחיי, כתיבה ממזרח למערב. יחד עם השמש הזורחת במדבר יהודה, שועטים צבאים לצד הקומנדקר שאני נוהג בו. בסוף היום החמה תשקע מאובקת בחוף דָבּוּש, החוף האהוב עלי בהרצליה. כיווני הכתיבה ממזרח למערב מטילים צל ענק בדרכן של השיירות -  הנבטיות, העבריות והפניקיות - ואצלי השיירה של ההיזכרות מתמידה ופושטת ממזרח למערב וממערב למזרח. השיירה זקוקה לצל למען ההיזכרות, אור בוהק מדי עלול לחרוך את הקצוות של מפת הזיכרון. הצל הוא מצמוץ, הפסקה של האור ושל התנועה, של הניגודים במרכיבי הזהות;  בצילומים של הצלם האמריקאי  אדוארד ווסטון אפשר להיווכח בזה. מפגש בין האור והצל כהוויה וכחסר, תמונות של שפה נוסטלגית לביטוי תשוקה מתמדת לשיפור הצילום. הנוף, הדמות, העולם. אך זה אינו אפשרי. הניגודים מבטאים את כאב הכמיהה הנוסטלגית בעטיו של הבלתי אפשרי .

הצילומים הללו הם insuperables. חסרה לי המילה בעברית, בלתי מנוצחים זה אינו מספק.

אני תוהה מדוע בבואנוס איירס התפתחה אסתטיקה כה דומיננטית  של נוסטלגיה, לעומת זאת בניו יורק זה לא קרה. אולי כי הראשונים הגיעו ברובם מאזור הים התיכון, אזור של  גבולות משיקים פתוחים, של שיירות

וסוחרים ונתקעו בתוך מישורים של יבשת אופקית, ב Pampa. לעומת זאת, המוצא של אנשי ניו יורק הפרגמטיים נובע ברובו מכך שבאו מאי גדול. האנגלים הראשונים, האיריים, הגיעו ליבשת ענקית והרוויחו מרחבים עצומים. בבואנוס איירס, זהות היא נוסטלגיה  בניו יורק, זהות היא אוטופיה. מתמיה לחשוב שמרכז העולם המודרני, ניו יורק, ולב ליבה של העיר, מנהטן, הוא אי קטן.

איך אפשר לתאר בספרדית מילה כמו 'השתרר'. השתררה דממה. איזו השתלשלות של רישים וממים. השתררה חשיכה. הקושי הוא לא במציאת מילה חלופית, קרובה, אלא במציאת ייצוג פונטי בדומה ל'השתרר' אשר בהשתררות הרישים הסופיים מתנגנת מוזיקה של שקט וחשיכה. ובמקום זה במסע ההזכרות, כפי שגודו לא מופיע לעולם, כאן כן מופיע משורר. המפגש הופך לנפש של שפה, צלילית, מוארת, שקטה וחשוכה משוררת ומשתררת.

ברמת אביב בשנת 1964 בנו ליד בית ברודצקי את הבניין הראשון אשר הותקנה בו מעלית. לא הכרתי אף אחד בבניין אך חלפתי לידו מספר פעמים. בבואנוס איירס הייתה לי מעלית מלידה, אך אחרי מסע העלייה, המעלית הפכה למושא תשוקה ילדותי. וחיכינו שנתיים, עד שעברנו לרח' תור הזהב בהרצליה, לבניין עם מעלית.  המסע בתוכה היה מעיין עשייה אוונגארדית. בפנים  היה חולף הקיר ללא דלת בטחון, ואנו הילדים היינו משתינים עליו בזמן הנסיעה. העלייה במעלית  אינה מעוררת בי נוסטלגיה מיוחדת, ואיני שוכח את ריח השתן של הקופסה הירוקה והמלוכלכת ההיא המוארת בניאון.

עבורי, נוסטלגיה היא כאב אסתטי מהסוג אשר חווה סטנדל; תמיהה של החושים אשר קופאים בזמן ושבים לחיים בצורה שונה, אולי אחוזים זה בזה. בהיסטוריה של החושים שלי מככבות ורשה, בואנוס איירס, פאריז, מונפלייה, ברסלונה  הרצליה, פורט בואו, ניו יורק. הרחובות וחדרי החדרים משיקים על משטחי השמשות, בברלין, בורשה, השמשות הללו נותצו, השמשות שלנו כבו. השאון ההוא והקור עדיין כרוכים בחושים שלי.

סבי היה זגג והוא התקין את שמשותיו של חלק מהבניין הראשון של מכון ויצמן ברחובות. לפעמים בבית הספר העממי בהרצליה מישהו היה פולט כלפי מבלי משים: "עוף לי מהעיניים, מה אתה חושב שאבא שלך זגג? אתה לא שקוף...", ואני לתומי הייתי עונה: "סבא שלי היה זגג!" לעיתים הייתי חוטף סטירה בגלל

התשובה הנכונה. נוסטלגיה היא תמיד חלק ממסע מלא סטירות וסתירות ,ותרגומים פחות או יותר שקופים או שאלות רטוריות.

כאשר הארץ הופיעה באופק החל להישמע מלמול כללי על הסיפון של האוניה. לפעמים קריאות Furtivas  לעבר החוף הקרב, "ראו אדמה!", "הארץ!", ישראל!". אנשים צהלו ורקדו, השתמשו ללא עכבות בעברית בסיסית. הציפייה לנגיעת הירכתיים במזח הייתה טעונה, על הרציף ממול להרים המוריקים עמדו פחוני ענק, לידם חיכו למטה בני המשפחה אשר לא דברו ספרדית,  והעברית  השגורה בפיהם  הייתה מעוצבת דרך הפולנית והאידיש והמבטא המעורב שלהם. בחודש אוגוסט 2011 נסעתי יחד עם אחי הצעיר לחיפה, המתנו לרכבת שתחזיר אותנו להרצליה, באותו הרציף מול מעגן האוניות, מול הפחונים הגדולים. חמישים  שנים אחרי, זיהיתי אותו למולי, את רציף העלייה, ראיתי תרנים של אוניות משא. אוניית הנוסעים המפוארת תאודור הרצל, הלבנה, פורקה לחלקיה בשנות השבעים או השמונים. אחי הצעיר לאו לא זכר את המסע ואת המקום של העגינה, הוא פקפק. כל אחד מאתנו  הוא תחנה אחרת במסע הזה. שבנו ביחד להרצליה . בכניסה לעיר, מבדח אותי לראות, כל פעם מחדש, את דמותו הענקית של הרצל עומדת אחוזה בכבלים כמו גוליבר בארץ הננסים.

סבי נפטר לפני שאני, נכדו הבכור, הפכתי לאמן אשר בסוף לימודיו עדיין לא ידע להתבטא בחיים ובאמנות. אני מניח שגם סבי וגם אני לחמנו פנים אל פנים מול המלאך, והספרדית והאוקיינוסים, והפולנית, והאידיש והעברית. אולי סבי התקין ויטראז'ים ולא סתם שמשות במכון ויצמן? ויטראז'ים שקופים אשר דרכם חלפו אלפי מבטים של שרשים ועקירות, של נטיעות ושירה ופרידות.

כתב היד שלי, יעבור להדפסה. המחיקות בכתב היד לא יהוו "חומר" לקריאה, אחרי הכל הן מסתירות דברים לא רלוונטיים; אך במסע של היזכרות, המחיקות בכתב הן שכחה, נוסטלגיה, טשטוש ונסיגה מרעיון, תיקון טעות, התכנסות בעולם הספקות, צנזורה. חופש מושחר. בשנות השמונים סבתי הראתה לי את הגלויות אשר שלחו אליה הוריה ממחנה הריכוז באושוויץ. חצי מהטקסט היה מחוק בדיו שחור הכאב, הגעגועים התמקמו במקום הכתוב והמדומיין המכוסה דיו אשר לא הצליח לעבור, הוריה של סבתי לא הצליחו גם במעבר אל החופש. בעבר, בעבודת השחזור בציור דאגו להסתיר את המקום של התיקון.  כיום, עבודת השחזור העכשווית חייבת להיראות. השחזור של היום מחזק את יצירת העבר כאובייקט מיתולוגי, ואת ההווה כרצף אשר האמנות לא מצליחה לייצג לגמרי. שפת האם שלי ספרדית. לשם מה עשיתי מסע? עליתי לעברית? לא בכדי למחוק מקום אחד למען השני. לעיתים תכופות אני פונה לעזרה לאחת מהשפות, למען השנייה.

אחת הפנטזיות שלי כילד בזמן ההפלגה  בתיאודור הרצל  מבואנוס איירס לישראל, הייתה האפשרות של פריצתה של סופה נוראית, סערה אשר תטביע את האוניה הלבנה והיפה שלנו. חששתי, כי לא ידעתי לשחות,

ותוך כדי הליכתי על הסיפון הייתי חולף ליד סירות ההצלה ומנסה לחשב כמה אנשים עשויים להיכנס בסירה, והאם כל משפחתי תהייה ביחד באותה הסירה. דמיינתי שאם לא אשחה אשב בסירה, אוכל לחתור, הייתי רואה את עצמי חותר כמו שעשינו באגם של Palermo , בבואנוס איירס, אבל הפעם לכיוון חיפה.

בספרדית את האדם שחותר במשוטים מכנים  'Remero'  במילה הזאת אין דו-משמעות כמו שיש בעברית  ל'חותר', שהיא יכולה להיות גם מילה נרדפת ל'תככן'.

החומה הסמנטית הוקמה לאורך דרכים אין סופיות של השפה, דרכים מקבילות בין שפות. מדי פעם הן משליכות משמעות אחת על השנייה, כאילו היו נתונות לחסד של ענווה ואז חסל סדר נוסטלגיה, השפה הראשונה והשנייה והשלישית אומרות בסך הכל את מה שכולנו חווים, השפות משמשות אותנו בהסכמתן ולא

בהסכמתנו. למילה 'חולף' למשל, אין תרגום בספרדית, 'Pasajero' , זה עובר. ולא יותר.

מעט אחרי שהגענו לישראל רשמו אותי ואת אחותי הצעירה, עדי, לקורס שחייה בבריכה בהרצליה.

המדריך היה אתלט חסון ונאה כבן ארבעים וחמש, קשה לי לדמיין אותו כיום כבן תשעים.

בשנות התשעים המוקדמות עשיתי קורס חתירה במשוטים בתעלה האולימפית בברסלונה ; כיום אני שוחה וברשותי יש תעודת חותר בסירות עם משוטים מאוד ארוכים ומושבים נעים מדגם 'שֶל'  לארבעה חותרים.

עם העלייה, ההפלגה, היוצרות התערבבו, כמו שהמים של האוקיינוס התערבלו לשובל קצף לבן טורקיז שהשתרך מאחרי האונייה. לא התעייפתי מלהביט בשובל העצום. נוסטלגיה ילדותית לערבוב של יוצרות. בתיאודור הרצל הלבנה והיפה הקרינו פעם את הסרט אורפאו נגרו של מרסל קאמי. הסרט היה גרסה מודרנית למיתוס של אורפאוס, דמות מיתולוגית של נגן ומשורר וגם גיבור ללא חת. אורפאוס שיטה ביפי נגינתו ושירתו  בכארון,  החותר והמוביל של סירת הנשמות. כארון השיט את אורפאוס לשאול בחיפוש אחר אורידיקה אהובתו,. אורפאוס, בניגוד לגיבורי המיתולוגיה האחרים, הצליח לחזור פעמיים מהשאול. הסרט הרשים אותי כל כך שאני זוכר שחשבתי לעצמי, חוץ מלשחות ולחתור להצלתי, כדאי לי לשיר או לנגן או משהוא כזה.. הסרט השני שהוקרן על התיאודור  הרצל היה חמים וטעים,  ומה שהרשים אותי ביותר היו הנשיקות בין מרלין מונרו וטוני קרטיס. המטאפורות שלי לנוסטלגיה נבנות בין שתי שפות אשר חיות בי, הכחולה והחומה, המלוחה והמתוקה, הלבנה והשחורה. מסע ההזכרות מותז מתוכן בערבובייה.

כמה שנים לאחר מכן כבר הרגשתי ישראלי. לא פספסנו אפילו מצעד אחד של צה"ל. הורי לקחו אותנו לשם מדי פעם, אבי היה מושיב אותי על כתפיו כי בקשתי זאת, במיוחד כאשר עברו לפנינו חיילי חיל-הים. המדים הלבנים הזכירו לי את טעם ההפלגה. האפשרות לנוע ולהותיר שובל לבן טורקיז מעורבל וקריר.

לא להדבק ליבשה, ליבשת, לא להתייבש.

"זהו Marsh " היה פולט אבי, והתכוון למה שבעברית נוספה לו המילה 'שיר', שיר לכת.  Marcha' '  בספרדית זאת  הליכה, הקצב של המשמעת הראשונית של ההתקפה, או הנסיגה, וגם של צבא העליה  לישראל. אצל חברות  שונות אפשר למצוא  פזמוני עבודה. אצל הכושים האמריקאים, יותר נכון לומר פזמוני עבדות; השיר נבע מתנועות הגוף, ההרמה, ההתכופפות וההכאה במכוש על אבני-הדרך וחוזר חלילה. כך גם התפתח קצב דומה מעבודת קציר הכותנה. התכופפות, קצירה, הזדקפות. הג'אז נולד משם בין היתר. המוסיקה הישראלית של שנות הששים והשבעים הייתה חדורה משמעת ראשונית, צועדת. כל תנועת גוף מכוננת אסתטיקה משלה, שיר לכת, שיר שֶבֶת, שיר עבודה ופזמון חזרה מהעבודה.

ב - 1968, סבתי השיגה מרפסת לצפייה במצעד, בקומה שנייה בבית דירות ברח' יפו בירושלים. בדירה של מישהו שהיא הכירה, והוא הכיר את בעל המרפסת. רוב הצופים היו אנשים מבוגרים, יוצאי פולין. בשנת 2010 הייתי בלודז' ובורשה, רק אז הבנתי מדוע אצל הרבה משפחות יוצאות פולין אף פעם לא חסרו פרחים בבית. בורשה מוכרים פרחים בכל פינה, ורב הילדות מקושטות בסרטי שער שזורים בפרחים. גם בדירה בירושלים  היו פרחים, זה היה יום העצמאות של מדינת ישראל, אך אני זיהיתי ריחות פולניים של מרק, דגים ומאפים ממולאים בפירות. יצאנו ישר למרפסת, אולי נכנסנו אליה, חלפנו על פני הסלון המסודר והממורק. על המרפסת ישבו המון אנשים אשר נראו לי זקנים וברכו אותנו לשלום. הכל היה כמו שדמיינתי לפני העלייה לארץ, הכל מקושט בדגלים קטנים ובאנשים מסבירי פנים. סבתי חבשה כובע לבן ולבשה בגדים אלגנטיים ומדי פעם החזיקה בידי ואמרה: "אתה רואה דני, חיילים". נותרתי עומד לידה במשך כל זמן המצעד, וברגע מסוים הפסקתי להבין אותו, את המצעד. קשה לתאר את השאלות העולות למראה מצעד צבאי. התחלתי להתבונן לצדדים והתחלתי להבין את המרפסת ומדוע לתיאודור הרצל צמח זקן כה ארוך כאשר הוא עמד וחזה אותנו בוינה. הגיע רגע שכל אשר חפצה בו נפשי היה סנדוויץ' של Miga  עם ג'מבון. וכפי שרק בארגנטינה יודעים להכין אותם. אומרים שזה איכות החיטה והמים, אומרים... בכל מקרה, סבתי הייתה שומרת כשרות ומג'מבון במיוחד בירושלים של 1968, ביום העצמאות, יכולתי לשכוח, שוב הנוסטלגיה, המרפסת, הזקן,      ה-Miga , העברית, הוינאית, השטרודל. הרצל ואני חד הם. הייתי חייב להמתין עשרים שנה עד הגעת רגע

החטא, באגט עם חמאה וג'מבון באיזו ככר קטנה בפאריס. כמו בסיפור יוסף ואחיו, כמעט נפלתי בבכי על כתפי המלצר. בהגיענו לישראל, הרווחתי טחינה, פלאפל, חומוס, סלט קצוץ, ושלל טעמים חדשים שהתווספו לזיכרונותיי העמוסים באסתטיקה נוסטלגית. זה דומה למה שהיום מכונה Revival  או תחייה, בעולם האופנה והעיצוב ואפילו הופכים לטרנדים אשר מצליחים להחזיר עטרות ליושנן, פיפטיז, סיקסטיז.

את הדירה שלי עדיין לא הצלחתי לעצב לפי כלל ההיבטים האסתטיים הנוסטלגיים של היסטוריית החיים שלי. אני חושב שאני גם לא רוצה בזה. אחר שראיתי את הColectivos  האוטובוסים של בואנוס איירס, אלו התגלמות הנוסטלגיה באמצעות אורנמנט אקלקטי קרתני אשר נתקע אי שם באוקיינוס בחיפוש אחרי ארט נובו אבוד בין קריאולים ומהגרים פשוטים. הקישוט של האוטובוסים הוא המצאה Porteña  (של העיר בואנוס איירס) והיא נקראת Fileteado' ' קישוט מסולסל ועמוס בצבעים משלימים מסביב לטיפוגרפיות מועתקות מארצות אירופה ומותאמות בצפיפות לעגלות, שלטים, ורכב ציבורי של העיר של נהר ה-Plata  .

הגות עדיף לה להיאמר או להיכתב בהמשכים, מדי פעם, בפרקים כמו הלמידה שבע"פ, ההגות צצה, מרימה ראש מעל אוקיינוס היום יום, כמו הדולפינים שליוו את התיאודור הרצל לכל אורך ההפלגה מבואנוס איירס לחיפה. הגות דולפינית, מפלחת מסע והיזכרות, מצליפה בשוט הנוסטלגיה. הסימנים או יותר נכון הצלקות נשארות בצורה של שפות, לפעמים מקבילות ולפעמים נערמות אחת על רעותה.

מסע והיזכרות הם תכני הוויה המונחים לעיתים בצורת כתב או בצורת דיבורים של מילים אשר מוגבלותן ממציאה, יצירתית, מחפשת, חסרת נחת. הבלתי מושג מתבטא כאן בהגות בלתי ניתנת לתרגום; ומתוך אהבתי לשתי השפות החשובות בחיי, הספרדית והעברית.