מסעו של קרצמן אל קהילייה מדומיינת: המקרה של אל-עראקיב
מסעו של קרצמן לכפר הבדואי אל-עראקיב בצפון הנגב במהלך הקיץ של 2010 מגלה קהילייה שישנם שיטענו כי היא נעדרת עקבות לחלוטין[i] . אל עראקיב אולי מהווה נקודת ציון על חלק מהמפות אך שבט אל-טורי הנוכח במקום הזה כבר תשעה עשורים לסרוגין ארעי כמעט לגמרי ואין לו כמעט נוכחות פיזית במקום. התבוננות בדימויים של קרצמן מנכיחה את מה שנעדר קיום לכאורה ומחייבת אותנו לשאול את עצמנו על מי אנחנו מסתכלים, האם זו אכן קהילייה מדומיינת?
המחויבות של קרצמן לתיעודם של השסעים הסוציולוגיים והפוליטיים המפלגים את החברה הישראלית איננה בבחינת חידוש. זהו קו המאפיין את יצירתו זה מכבר וניתן לשער שהוא זה שהניע אותו כאשר יצא למסע הזה. בניגוד לרוב המכריע של הצלמים הישראליים שנוטים לעסוק כהרף עין בהיבטים שונים של הסכסוך, קרצמן מזכיר לנו שוב ושוב מה עומד בבסיסו של הצילום הדוקומנטרי; בשונה מרבים אחרים הוא מתמיד ומישיר מבט אל לב הסכסוך. הפעם ניצבים בנקודת הפונקטום של היצירה שלו בני הקהילייה הבדואית.
ההתנתקות מחיי היום יום השלווים של תל-אביב מאפשרת לו לספק עדות על המתרחש במקום שאין לו לכאורה מיקום. המהלך הזה הוא נדיר ומהווה את התשתית ליצירת האמנות המרתקת הזו. התערוכה 'הכל אודותינו' [all about us], שהוצגה בגרמניה במרץ 2011, מספרת את סיפורה של הפריפריה של החברה הישראלית, זו שלא נוטים להתבונן בה, בוודאי לא לראותה. המבט של קרצמן מתמקד בקצוות הלגיטימציה, במקומות שעשויים להכריע את הסיפור הישראלי ולמרות זאת רבים נוטים להתעלם מקיומו. התערוכה הזו מספקת לנו נקודת מבט על אנשים בכלל, ומספרת את סיפורם של מי שחיים בשוליים, בסיטואציה של הרס מתמשך.
המסע המרתק הזה של צלם פוליטי מהמובילים הפועלים בישראל היום, לוקח אותנו אחורה במנהרת הזמן שכן מתקיימת כאן שיחה עם כמה מן הנציגים המרתקים ביותר של הצילום הסוציו-פוליטי. כאשר התבוננתי בצילומים של קרצמן לא יכולתי שלא להזכר בפרויקטים מכוננים כמו 'אנשי המאה העשרים' של אוגוסט סנדר, בתיאורה של דורותיאה לאנג את שנות המיתון הגדול בארה"ב או בפרויקטים שהיו יותר שנויים במחלוקת, כמו למשל צילומיה של לני ריפנשטאל שהוקדשו לתיעודו של שבט הנובה בסודן. סנדר היה בין הראשונים לנסח את קשרי הגומלין בין הצילום המתעד לצילום האמנותי, מי שהפך את הצילום לכלי סוציולוגי שיש לו כוחות מהותיים ויכולת לתאר ולתעד את הקהילייה אך עובדה זו לא פגמה באיכויות יוצאות הדופן שהיו לצילום שלו מבחינה אמנותית, כאלה שהיו פורצות דרך בזמנן.
גם פעולתו של קרצמן ייחודית על שום התמהיל המתקיים בה בין התיעוד לבין האמנות; תיאורו את שבט אל עראקיב נשאר נאמן לעקרונות הצילום הדוקומנטרי אך בה בעת ניכרת בו עוצמת המבט הסובייקטיבית של קרצמן האמן. לכל אלה מצטרף הנופך העכשווי של יצירותיו שמהדהדות את אלו של צלמים בני דורו כגון רוגר באלן או דיאן ארבוס.
הטבע של יצירתו של קרצמן הוא פרגמנטרי ולא רציף; אין כאן סיפור נארטיבי שניתן לעקוב אחריו באופן שיטתי. עובדה הזו הולמת את מושאי הצילום שלו באופן מושלם. היא מאפשרת לו להציג לצופה הרבה מעבר לאיכויות הפיזיות של המצולמים שלו; במובנים רבים צילומי הנוודים של שבט אל-טורי מייצרים איכויות שהן על-זמניות והעדות שהצילום מספק היא מעבר למקום או לזמן מסוים. פניהם של הנוודים משרטטת מציאות שחוצה את כל קווי העוני.
אנשי השבט עובדים קשה ולובשים בגדים פשוטים שהיו שייכים פעם לתושביה של תל-אביב. הם מתבוננים לנו ישר בתוך העיניים ומבטם מזהיר, מוכיח וקובע שאין להם דבר להסתיר. אף כי נשות השבט מכוסות ברעלה נדמה כי זו אינה מצליחה לבלום את הכעס החודר החוצה באמצעות מבטן.
האל-זמניות של הצילום של קרצמן יוצרת כאן מסמך שיש בכוחו לתאר עובדות פוליטיות, סוציולוגיות והיסטוריות המאפיינות את החברה הישראלית הרבה מעבר למקום או זמן מסויים. לדימויים האלה יש פוטנציאל לעצב בעתיד את התודעה הקולקטיבית שלנו ולהפוך חלק מבנק הדימויים של החברה הישראלית ככלל והבדואית בפרט. בעיני מדובר בסדרה של תצלומים שיש בכוחם לתאר את הסיטואציה הפוליטית טוב יותר מכל מסמך אקדמי כתוב, שכן הם חושפים את המתח הפוליטי האצור בתוך הקבוצה. אנשי אל-עראקיב נראים מותשים. ארשת פניהם מספרת את סיפור הבנייה וההריסה החוזרים חלילה פעם אחר פעם.
הדימויים של קרצמן חושפים גם את ההרס. עצמים המגובבים לערימות מלמדים שפעם התקיימו כאן פעם חיים. החפצים הנודדים, כמו בעליהם, ייעלמו בהדרגה כמו פנטומים מן הנוף. אך בינתיים העדשה קולטת שרידים של אוהל, פיסות עץ, סממנים של יישוב שנעקר. ערימות ההרס אולי ייעלמו עם הזמן אבל בינתיים קולטת העדשה של קרצמן תחושה של כעס עמוק שעשויה להתדרדר לאנרכיה. מסעו של קרצמן לוקח אותנו לארץ הישימון בה מונחים שרידים של זיכרון. במקום ההוא, שלכאורה לא שייך לאף אחד, מתקיימת קהילייה מדומיינת של אנשים אמיתיים.

[i] גרסא של טקסט זה פורסמה לראשונה באנגלית ובגרמנית בקטלוג התערוכה של מיקי קרצמן. ראו:
Miki Kratsman, All about us, Sternberg Press: Ursula Bilckle Stiftung, 2011.
פרופ' דנה אריאלי הורוביץ מרצה בכירה ועומדת בראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה ב"בצלאל". מאז הקמתו נמנית אריאלי-הורוביץ עם צוות העורכים של היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים ופרוטוקולאז'. מחקריה עוסקים בקשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה במשטרים טוטליטריים ובדמוקרטיות. בין הספרים שפרסמה עד כה: רומנטיקה מפלדה: אמנות ופוליטיקה בגרמניה הנאצית (האוניברסיטה העברית, מאגנס, 1999); יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה (מאגנס, 2005, זוכה פרס ראש הממשלה לשנת 2006); אמנות ורודנות: אוואנגרד ואמנות מגויסת במשטרים הטוטליטריים (אוניברסיטת תל-אביב, ההוצאה לאור, 2008). לאחרונה ראה אור פחד מוות: הטרור ומופעיו באמנות ובתרבות הפופולרית, בעריכתה בצוותא עם דפנה סרינג (מאגנס, 2010). מיקי קרצמן, יליד ארגנטינה, 1959,עלה לארץ בשנת 1971. ראש המחלקה לצילום באקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל, צלם ברשת שוקן משנת 1985. עיקר עבודתו של מיקי קרצמן מתקיימת באזורי התפר, עוסקת בגבולות החברתיים והגאוגרפים במרחב הישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות עסק בחקירה ויזואלית של מושג "הארכיון", במרחב הבדואי סביב תוכנית פרבר במסגרת הפרויקט "עקורים”; עובד כעת על מחקר סביב נראות השאהיד ומקומו בארכיון מציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. זכה בפרס מוזיאון ישראל לצילום ע"ש אנריקה קלוין (1997), מלגת Multi Exposure (2001), פרס שר החינוך, התרבות והספורט (2001), מלגת מחקר ע"ש רוברט גרדנר מטעם מוזיאון פיבודי באונ. הרווארד (2011), ובפרס א.מ.ת. מטעם משרד ראש הממשלה (2012).