סמיוטיקה צבאית כמעשה של התנגדות

"הספרים הם הקדמות לחלומות"

--- פרננדו פסואה, ספר האי-נחת1

כהמשך לדבריו הפיוטיים של פסואה, גם חפצים מעוצבים יכולים להוות הקדמה לחלום, שיקוף של מציאות או של זיכרון קולקטיבי. בקל"ב, תערוכתו האחרונה של פרופ' עזרי טרזי בגלריה פרדיגמה, ניכרת הזיקה אל עבר קולקטיבי ישראלי, עבר המתווך דרך חומרים, אסתטיקה ובעצם הפונקציה של המוצרים המעוצבים המוצגים בחלל הגלריאני. ברצוני להתייחס במאמר ביקורת קצר זה לשתי נקודות העולות מתערוכה זו: ראשית, העיסוק ב"קרוב" (לבית)כפרקטיקה מחקרית-עיצובית; שנית, תפקידו של המעצב התעשייתי בהווי העכשווי בו אנו חיים.

סוציולוגים חברי אסכולת שיקגו היו בין הראשונים שהחלו לחקור את "הקרוב".2 במקום המרדף אחר הבלתי ידוע והמסע המסוכן והבלתי-נגמר מעבר להרי החושך, להתמקד במוכר, בסמוך, במשותף. גם אנתרופולוגים במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים החלו לחקור חברות סמוכות וקרובות. באותה צורה בוחן טרזי את המישורים השונים המקשרים בין ישראליות, צבא, אזרחות ועם. השפה הסמיוטית של החפצים המעוצבים פועלת באופן תדיר על קו התפר שבין מישורי משמעות סמליים (שקי חול, ארגזי תחמושת ועוד) לבין תרבות הצריכה, שהרי עדיין מדובר במוצר פונקציונאלי אותו ניתן לרכוש ובו ניתן להשתמש.

התערוכה של טרזי מספקת לנו תמונת מראה על ההוויה הישראלית בהיבט מעגלי והיסטורי. מחד, מבט על העבר הקולקטיבי שלנו כעם מאז 1948, ומאידך, מבט חד ומפוכח על ישראל של השנים האחרונות. בתמונת מראה זו אנו חווים את הזיכרון הקולקטיבי הישראלי כעסוק בנקודת המפגש של העבר והעתיד, הנושקים זה לזה בפחד מהמלחמה, המלחמה הבלתי פוסקת על הבית, על הזהות. דרך החפצים המעוצבים מעורר בנו טרזי את ההבנה כי באותה מידה בה אנו עוסקים עשרות שנים במלחמה על הבית, הבית עצמו הופך לאתר זיכרון לשדות הקרב שהיו ושיהיו.

המעצב הארגנטיני המפורסם תומס מלדונדו (Maldonado) טען כי הנוחות היא אחד הכלים המרכזיים המשמשים בידי התרבות הקפיטליסטית להנחיל ולשעתק את ערכיה, שהרי כשנוח לנו, המוטיבציה לחולל מהפכה או שינוי חברתי הולכות ומתמסמסות. כחלק מגישה ביקורתית זו, וכהמשך לגישות עיצוביות דומות3. טרזי משתמש בחפצים המשמשים ביום-יום לצרכי נוחות, אך הופך אותם לארטיפקטים של זיכרון המעוררים בנו אי-נוחות. הוא מזכיר בכך את הדיסונאנס הקיים בחברה הישראלית בין הניסיון להשיג נוחות פיזית לבין חוסר הנוחות הפסיכולוגית המובנית בחברה החיה בחרדה קיומית מתמדת. חפצים יומיומיים אלה גורמים לנו לחשוב על המציאות הרחבה בה אנו חיים כיום, ועל ההיסטוריה המגולמת בדימויים איקוניים אלה. העבודות של טרזי גם מזכירות לנו שלמרות מראית העין של פריחת עולם העיצוב עד כדי דקדנטיות של כלים ורהיטים לבית בשנים האחרונות בישראל, הרי שרוב התעשיות הישראליות הן תעשיות ביטחוניות שנמצאות מתחת לרדאד של מגזיני העיצוב. בעזרת יצירת אי-הנחת הזאת, מיישר קו טרזיעם גישות עכשוויות בעיצוב תעשייתי הפונות מעבר לפונקציונאלי, מעבר לפן המקצועי של המעצב התעשייתי כספק שירותים, אל תפקודו של המעצב כאינטלקטואל חברתי המרים דגל סמיוטי קולקטיבי ומעורר אותנו למחשבה ביקורתית. העיצוב שהוגדר באופן מסורתי כ"טוב" לפי מידת התאמתו למוסכמות אסתטיות משתנות, עלותו ומידת הפונקציונאליות שלו, הופך לכלי המעורר את מודעות הציבור לבעיות חברתיות המשותפות לכולנו. בגישה זו דומה פעולתו של טרזי לקריאתו של דה סרטו  לעורר ביקורת סוציו-תרבותית דרך פעולות יומיומיות, וביניהן מסלולי הליכה או שימוש במוצרים מתועשים4.

אחת השאלות המרכזיות ששאלתי את טרזי בראיון עמו, הייתה האם היכולת הביקורתית בעולם העיצוב שמורה למעצבים הפועלים בתחום ה"עיצוב האמנותי" (Design Art). על כך, ענה טרזי, כי עצם המונח בעייתי, ומונח אחר, עיצוב אקספרימנטאלי, עדיף בעיניו. אמנם, העיצוב האקספרימנטאלי, שאינו מוגבל על ידי ייצוריות או מחירי יעד, מאפשר לפתח ביקורתיות ביתר קלות. דווקא עולם העיצוב התעשייתי הסדרתי הוא הזקוק יותר מכל לנקודת מבט ביקורתית, אומר טרזי. לדעתו, מעצבים חדשניים נוגעים בתפיסות ניסיוניות, כמו ייצור המחשב הנייד של חברת אפל בעזרת כרסום של גוש אלומיניום. אולם, אל חידושים טכנולוגיים אלה חייבת להתווסף שכבה נוספת של אמירה חברתית5.

אחד הכלים המרכזיים, כך לימדונו אנשי אסכולת פרנקפורט, המשמשים את התרבות הקפיטליסטית לקיבוע ערכיה, הוא התיעוש6. החפץ המתועש, שמחירו נוח, והוא נגיש וזמין לכל, יוצר תעתוע של שוויון. אולם, כפי שניסח טרזי בראיון שערכי עמו, ההיבט הביקורתי של העיצוב התעשייתי לא יכול להישאר כנחלתו הבלעדית של העיצוב הגלריאני. דווקא בעיצוב המתועש, הסדרתי, ההמוני, החדשנות, שביכולתה להוביל לביקורת חברתית, חשובה אף יותר. גם גופים מסחריים או תאגידים כלכליים זקוקים לזרימת דם חדשה וביקורתית כדי לקדם את עצמם ולקשר את העשייה הכלכלית עם החברה והתרבות בהן הם ניצבים. כדאי לקוות כי תערוכה זו תפתח פתח לדור של מעצבים תעשייתיים שלא יסתפקו בתפקוד מקצועי כחלק אינהרנטי מעולם התעשייה והכלכלה הקפיטליסטית, אלא יזכירו לנו שהשינוי כאן, ממש קרוב לבית.

• 1. פרננדו פסואה, ספר האי-נחת, תל-אביב: בבל, 2000: 25.
• 2. גיאורג זימל היה בין הראשונים, ואחריו לואי וירת ורוברט פארק (מופיעים בספר "אורבניזם"): גיאורג זימל, פארקרוברט פארק ולואי ווירת, אורבניזם, תל-אביב: רסלינג. 2004.
• 3. למשל, Design Noir אצל  Anthony Dunne and Fiona Raby, Design Noir: The Secret Life of Electronic Objects, Basel: Birkhauser, 2001.
• 4. מישל דה סרטו, המצאת היומיום, תל-אביב: רסלינג,2012.
• 5. כפי שטרזי עצמו מקדם בחטיבה המחקרית D-Vision.
• 6. Theodore Adorno, "Culture Industry Reconsidered", In: J. C. Alexander and S. Siedman (Eds.). Culture and Society: Contemporary Debates, pp. Cambridge: Cambridge University Press, 1990, 275-282