ראשית שפה: ראיון

 

ד.א. במסגרת לימודי המ.א. בהם את לוקחת חלק כיום, בתכנית המחקרית החדשה שהוקמה השנה בבצלאל ב"מדיניות ותיאוריה של האמנויות", הצגת כמה מגופי-העבודות שהתהוו על שולחנך כחלק מהלימודים במחלקה לצורפות ואופנה. אני מבקשת לפתוח את השיחה בינינו בהתמקדות בפרויקט אחד, שהיה תולדה של הקורס "ראשית שפה" אותו למדת בשנה ב'. מייד אשאל אותך בצורה ממוקדת על תהליכי העבודה, אבל קודם לכן, תוכלי אולי לתאר לי, על פי הבנתך, מה מטרת הקורס הזה ומי מעביר אותו?

ש.פ. אולי כדאי להסביר קודם כי יש אצלנו במחלקה שלוש התמחויות- תכשיטים, חפצים ולבוש. בשנה א' לומדים יסודות של תפירה ושל צורפות, ובשנה ב' אנחנו נדרשים לבחור, בסמסטר א', שתי התמחויות, ואילו בסמסטר השני נדרשים להתמקד בהתמחות אחת, שמלווה אותנו עד סוף התואר. אני בחרתי בתחום התכשיטים והסטודיו הזה הוא בעצם הראשון שדורש ממני התמחות בתחום שבחרתי. אופי העבודה בקורס הזה שונה לגמרי, שכן מדובר בקורס אחד מרכזי ולכן התהליכים הרבה יותר מעמיקים ומאפשרים חשיבה מעמיקה ולא חשיפה קצרה ותרגילים קצרי מועד. כך גם מתאפשר לסטודנט, כפי ששם הקורס מציע, להתחיל ולגבש שפה אישית וייחודית לו.  את הקורס הזה, שנקרא "ראשית שפה" העבירה עינת לידר, שהיתה ועדיין ראש המחלקה לצורפות ואופנה. בתחילת הקורס אנחנו לומדים על ההיסטוריה של בצלאל ובעיקר של המחלקה. היו לנו כמה מרצים אורחים מהמחלקה עצמה, מקצתם עוד מצויידים במקרני שיקופיות של פעם, וזו היתה נקודת המוצא של הקורס. בקשו מאתנו להתמקד בנושא מסויים שקשור להיסטוריה של המחלקה, זה יכול היה להיות תמתי או ספציפי. אפשר היה לבחור גם ביוצר מסוים ולעשות לו מחווה.

ד.א. השתמשת בביטוי "חשיבה מעמיקה" ואני רוצה לצאת ממנו לשאלה הבאה שלי; כאשר הצגת את סדרת התכשיטים שיצרת במסגרת הקורס הזה, היה לך חשוב לחשוף את מקורות ההשפעה שהניעו אותך לעצבם. אותי רתקה העובדה שמדובר בבצלאל של שנות השלושים המאוחרות, שנים בהם הרודנות הנאצית כבר נותנת אותותיה. התוכלי לומר לי מדוע בחרת להתמקד בתקופה הזו דווקא של ההיסטוריה של המחלקה, וכיצד התהווה גוף העבודות הזה?

ש.פ. בהתחלה, כמו בכל פרויקט מאוד קשה לבחור מה יניע אותי. אני זוכרת שעינת חשפה אותנו להרבה מאוד ספרים על ההיסטוריה של בצלאל. באחד הספרים היה פרק קצר שנקרא "בצלאל החדש ושואת יהודי אירופה", שסיפר על בצלאל בשנות השלושים והארבעים. נכתב שם, וזה תפס אותי, שבארכיון העירייה נמצאים עדיין המסמכים, אפילו צוין באיזה ארגזים. נכתב שם שבשנים שלפני מלחמת העולם השנייה בצלאל הוצפה בפניות של מועמדים יהודיים מרחבי אירופה, שקיוו להתקבל ללימודים וכך לקבל אשרת עלייה ארצה ולהנצל מן המלחמה שפתח. הם הדגישו שבאותה תקופה לא היו מודעים בארץ לגודל הזוועה באירופה ולכן בצלאל התייחסו אל המועמדים כמו אל כל מועמד אחר, תוך כדי שמירה על הפורמליסטיקה המקובלת. כמות המתקבלים הייתה מוגבלת, הן ע"י מגבלות המוסד והן ע"י מגבלות השלטון המנדטורי. כאשר כבר ידעו מה קורה, והתחילו לקבל מועמדים רבים יותר, זה כבר היה מאוחר מידי ולא ניתנו אשרות עלייה.

ד.א. אותי מסקרנת העובדה שפסקא בספר מתרגמת לגוף יצירות. בעיני, אני מוכרחה להודות, זה סוג של פלא. אז בואי ספרי לי קצת, איך ממעמד קריאת הפסקא מתהווה בתודעה שלך המחשבה על גוף עבודות שיעסוק בנושא הזה.

ש.פ. בשלב הראשוני כמובן לא חשבתי עדיין על התוצאה. ביקרתי בארכיון וחיפשתי את הארגזים המדוברים, שכמובן לא היו במקום שעליו התחייב המאמר. כמו תמיד התשובה שקיבלתי מהארכיונאי היתה שכעת, בדיוק, ממחשבים את המערכת ולכן לצערם הארגזים לא במקום. אבל התעקשתי וקיבלתי מגירת כרטיסיות שכללה את כל המידע באשר לבצלאל. התחלתי לעבור על הארגזים עם המסמכים, ומצאתי דברים רבים שלא היו רלבנטיים אבל גם כמה שהכילו מכתבים של מועמדים וגם את התשובות שהם קיבלו מבצלאל. העסיקה אותי גם החומריות של המכתבים הללו, שכן הארגזים כללו ניירות קופי ישנים שהחלו זה מכבר להתפורר. יש לי משהו עם דברים ישנים, שמאוד מושכים אותי. מצד אחד חשבתי שזה מפליא בכלל שנותנים לי לגעת בדברים האלה שעוד שנייה נעלמים, מצד שני, אם לא הייתי מחפשת בארגזים הם מן הסתם היו יושבים עוד כמה שנים ומעלים אבק.

היו שם ניירות קופי כחלחלים ישנים כאלו, והיו גם את המכתבים עצמם, שהיו מלאי רגש. על המכתבים הופיעו, בעפרון אדום, הערותיו של יוסף בודקו שהיה אז מנהל בצלאל. אנשים ישבו וכתבו שם בכתב רש"י והשקיעו את כל כולם, והתשובה שנכתבה היתה סטנדרטית, שיטתית, שתי שורות מן המזכירות.

ד.א. מה מטריד בעפרון האדום?

ש.פ. הרגשתי סוג מסויים של אלימות. זה מעניין שאת שואלת מכיוון שהיו הרבה מכתבים בגרמנית שאותם לא יכולתי לקרוא, אבל יכולתי לקרוא את הערותיו של בודקו: "נדחתה, לא אשנה את דעתי", או לחלופין: "נתקבלה, אך עדיין לא קיבלנו אישור לגבי התשלום. האם יש לה את האמצעים?". "לא ידוע עדיין אם יש לה אמצעים".

ד.א. האסוציאציה המיידית שעולה לי בראש עכשיו זה שמדובר במספרים....

ש.פ. כן, היה משהו שנורא צרם לי במכתבים המאוד סטנדרטיים האלו, אל מול הכתיבה מלאת הרגש. אני זוכרת משפט של מישהי "אני בטוחה שבצלאל לא תסרב לנערה יהודייה בשעה קשה זו להציע לה את העזרה שהיא זקוקה לה". אז להגיד לא ידענו, או לא נוכל לסייע.... או לצערנו אין ביכולתנו לענות לבקשתך... כל הניסוחים האלו היו לי קשים לקריאה. היה גם מכתב ממחנות העקורים בקפריסין של מישהו שהמשיך להתעקש ובכל זאת לא התקבל.

ד.א. האם אני אחטא לאמת אם אומר לך שלדעתי, בדיוק בפער הזה, בתווך שבין הקריאה של המסמך ההיסטורי היבש משהו, אל נוכח הידיעה שלך את המציאות ההיסטורית, או אם תרצי אחרת: בדיוק במקום שבו מתהווה דיסואנס לעיתים נוצרת יצירת אמנות?

ש.פ. אני חושבת שזה נכון. זה הרבה פעמים הדרך להתמודד עם קושי או להשלים את הפער החסר. אני זוכרת שכאן הרגשתי ממש מחוייבות שלי להביא את הסיפורים האלה. איך זה שאף אחד אחר לא שמע, לא יודע, שכח כבר, או לא רוצה לזכור? היו לי בהתחלה מחשבות על האנשים הספציפיים שאת הדיוקן שלהם ראיתי מחובר למכתבים שהגיעו לבצלאל.

 

דימוי מס' 1

צילומי מועמדים שצורפו לבקשות הקבלה לבצלאל, מתוך ארכיון עריית ירושלים.

מימין לשמאל:

אדולף זוננפלד- "על סמך העבודות הוחלט לקבלו כתלמיד מן-המנין בבית-ספרנו, אולם בלא הערבות הדרושה וכד', אין כידוע לכב' אפשרות לטפל בבקשת תעודת עליה בשבילו" (מתוך מכתב לכבוד המשרד הארצישראלי בברלין, מאת מזכירות בצלאל, 22.9.38)

לילי ניסר יקוביוס, ברלין- "למיותר לציין שעבודותיה מצאו מאד חן בעיני וכי הייתי שמח לראותה פעולת בארצנו. אולם לצערי הרב איני רואה אפשרות לעזור לה בעלייתה ארצה והנני מצטער מאד על כך" (מתוך מכתב לכבוד הגב' יקוביוס, ברלין, מאת יוסף בודקו, 24.2.39)

יהודה טרמו, לודז - מתוך מכתב שעניינו המועמד יהודה טרמו - "...הנני להודיעך כי הוא נתקבל כתלמיד מן המנין בבית-ספרנו. לאחר שימלא אחרי התקנות... יהיה אפשר לטפל בהשגת רשיון עליה בשבילו." (מאת יוסף בודקו, 2.8.39)

יהודית פיצר- "הריני מתכבד להודיעכם כי מתוך עשרת המועמדים הנ"ל יכלתי עד כה להחליט על קבלתן כתלמידות בבית ספרנו של יהודית פיצר, ליזה גרוס ומרים הס. (על יהודית פיצר להמציא עוד תעודת בריאות ותעודה על התנהגות; על ליזה גרוס – תעודת בריאות)." (מתוך מכתב לכבוד ועדת התלמידים היהודית המרכזית, פרג, 11.7.39)

מגדה ויל, צ'כוסלוביקה- במכתב מתאריך ה-31.8.39 נכתב כי עד כה התקבלו 8 תלמידות, ביניהן מגדה ויל; "ועליכם לדאוג לכך שהסכומים הנ"ל -.150 x 8 = -.1200 לא"י יועמדו לרשותנו בהקדם האפשרי." (לא ידוע אל מי מוען המכתב)

 

ד.א. בגלל החיבור החזק שיש לי לצילום, שלא לומר לחפצים ישנים, אני מוכרחה לומר לך שכאשר העברת אליי את תיק המסמכים לעיון, העין נפלה דבר ראשון על הדימויים. ומבחינתי זה כלל את התמונות של המועמדים. שהשאירו עלי רושם חזותי גדול מאוד, אבל גם החתימות הנאציות, העמוסות בצלבי הקרס ובנשר, שכמו משתלטות על נייר המכתבים.

ש.פ. כן, החיבור הוא דרך החזותי. אני אגב חיפשתי את היצירות של המועמדים עצמם על מנת שתהייה לי נקודת התייחסות חזותית נוספת. זה קורה לי הרבה שהנושאים שאני בוחרת, המושאים ליצירה הם פעמים רבות ללא פנים, ללא דימוי. רעיון מופשט שאין לו ייצוג חזותי דווקא. ואז אין לי במה להתלות. ויוצא מזה משהו חיובי כי אני חייבת להביא מתוך עצמי את הביטוי החזותי לרעיון הזה שיש לי. אבל הנטייה הראשונה היא לחפש משהו להתלות בו.

ד.א. אז כאן אני לא יכולה להתאפק אלא לשאול, האם מצאת איזשהו שריד לתיקי העבודות של המועמדים הללו?

ש.פ. היה משהו אחד שנשאר, אבל רובן המכריע של העבודות הוחזרו אל השולחים, ואפילו היה מקרה אחד, ציני, שבו המועמד התבקש לשלוח כספים על מנת שבצלאל תוכל לשגר אליו בחזרה את תיק העבודות שלו. זה מאוד סיקרן אותי לראות את העבודות אבל בשלב מסויים הבנתי שזה פחות רלבנטי. זה יכול אולי לספק צורך אישי שלי אבל לא זה הנושא פה, זו לא הבעיה.

ד.א. אז כאן אולי השאלה של הפלא. אני מסתכלת על היצירות עצמן, שלוש מחרוזות וסדרת סיכות. איך זה מתהווה?

ש.פ. זה היה תהליך מאוד קשה מכיוון שלא ידעתי מתי להרפות, איפה לעצור את המחקר. נשאבתי לזה והתחלתי לחפש מה עלה בגורל האנשים שלא התקבלו. ביקרתי שוב ושוב בארכיון על מנת לאסוף עוד ועוד מידע, אבל בשלב מסויים המנחה שלי עצרה אותי, ואמרה לי שהסתיים שלב איסוף החומר, וחשוב שאתקדם הלאה...

בהתחלה נכנסתי למכתבים. העתקתי אותם עם נייר קופי, היה מכתב שממש עברתי עליו במכחול, בעט, בטוש על מנת לקבל עליי את האנשים האלה, להתחבר אליהם דרך הדבר היחידי שאני יכולה להתחבר דרכו. והייתי די אבודה במשך זמן רב כיצד להמשיך מכאן, איך ליצור מכאן. ואז התחלתי לעבד את החומרים דרך החוויות שלי. הרבה מן החוויות שלי בארכיון. דימיינתי את הארגזים האלה, שהולכים לאיבוד בארכיון בין ארגזים אחרים. התעסקתי בחוויה החומרית של הקרטונים, התיקיות, ניירות הקופי. ואז התהוו ההתחלות של החומרים. ביקשתי ליצור חומר גלם מתוך החומרים שנתקלתי בהם. חיברתי ביחד קרטון, שקפים, כרטיסיות של ארכיון ועוד. בשלב הבא עברתי לדימוי של הקופסאות, שנראות כמו קופסאות ארכיון סטנדרטיות, ובצד הפנימי הצמדתי את קטעי המכתבים.

 

דימוי מס' 2

שיר פינס, סקיצות, 2009, חומרים: קרטון ונייר. טכניקה: פריסה, הדבקה, שריפה. צילום: שיר פינס

 

הרגשתי שאני נשאבת לעבודה גם אם היא עוד לא מובילה לתוצאה ברורה.

ד.א. את מדברת ורצות לי בראש הרבה מאוד אסוציאציות; האחת נקשרת לכתיבה האוטומאטית של הדאדאיסטים, שהיא כתיבה על זרם התודעה, שתמיד נתפסת בתודעה שלי כניסיון לצאת מ-writers block. ואסוציאציה אחרת היא שיש קשר בין עיבוד של טראומות לבין שימוש בטכניקות עבודה שהן עמלניות מהיסוד שלהם. כך או אחרת, תהליכי היצירה הם אף פעם לא זבנג וגמרנו...

ש.פ. אני חייבת להגיד שהאבחנה הזאת מדהימה ומפתיעה אותי. היסוד העמלני חזק אצלי בהרבה מן הפרויקטים שאני יוצרת והאסוציאציות שלך חוזות במדויק את התפתחות תהליך היצירה שלי - הפרויקט הבא שיצרתי "חדוות היצירה זה לא בלקסיקון שלך, אה?", עוסק בדיוק בשאלות האלה, בנוגע לתהליך היצירה ולמחסום היצירה בפרט. מה שמעניין בשאלה שלך הוא, שכנראה לאור החוויה שעברתי עם הפרויקט שאנו דנות בו, הדרך שבה בחרתי להתמודד עם השאלות הללו ב"חדוות היצירה" היא דרך יצירה בזרם תודעה, בלי תכנון מראש ועד כמה שאפשר, בלי פחדים ומחסומים. מעניין שגם "חדוות היצירה", התחילה ממקום מאוד עמלני, כאילו שכדי לאפשר קרקע פורה ליצירה, להניע את ההשראה, אני חייבת להתחיל ממקום של עבודה סיזיפית ועמלנית. מין שלב שאתה עוד לא חושב, אתה עושה; בשביל לחשוב. 

ד.א. תרפיה באמצעות החומר?

ש.פ. כן, זה גם ברור שתהליך היצירה הוא לא פשוט. לא עולה הברקה, עשית וסיימת. אבל פעמים רבות אני שואלת את עצמי, בוודאי במבט לאחור, מדוע הייתי צריכה לעשות כל-כך הרבה קופסאות כדי להתקדם הלאה. אני מרגישה שאלו ידיים חושבות. שעל מנת להמשיך את התהליך חשוב מאוד לא לעצור.

ד.א. אני מבחינה על השולחן שעליו הצבת את הקופסאות הקטנטנות הללו, בכמה קופסאות שרופות.

ש.פ. עכשיו זה קצת מוזר לי להיזכר בזה, אבל כאשר עשיתי את הפרויקט הזה זה היה הפרויקט הראשון המשמעותי שלי בבצלאל. הייתי צריכה אישור בכדי להעז, או בכדי לשחרר. זה היה שלב שהבאתי את כל הקופסאות האלו ועינת דחפה אותי להעז גם אחרי שעשיתי, להרוס אותן. לקרוע. לשרוף. וגם אם היה לי ברור שזה עוד לא שם, היה משהו משחרר באקט של היצירה שאחר-כך נהרסת. ה"לא שלם", זה אלמנט שהתגלה כמשמעותי לפרויקט, וקיים גם באובייקטים הסופיים.

ד.א. כבר אמרתי דאדאיזם? אבל היות שאני יודעת שבפרויקט הסופי עוצבו מחרוזות, ספרי לי אם כך, מה היה השלב הבא?

ש.פ. עברתי מקופסאות מתפקדות, דמויות ארכיון, שניתנות לפתיחה, לקופסאות אטומות שהן מסה של חומר. מה שליווה אותי כל הזמן היה הדימוי של המחסנים על גבי המחסנים, של הארכיון, ובתוכם ארגזים על גבי ארגזים שאיש לא יפתח אף פעם, ואף אחד לא יידע אם לא אומר מה ראיתי שם.

הדימוי של הארגזים היה של שכחה, של הזנחה, של היסטוריה החבויה בקופסאות מאובקות, אבודות בארכיון. אבל היה משהו חסר – הזיכרון. רציתי להעניק כוח לזיכרונות האלה, להעצים ולהנכיח אותם. מכאן הגעתי לרעיון של זיכרון שלא מרפה; שכופה את עצמו עליך.

ואז, בשלב השלישי עברתי מקופסאות לתכשיטים שניתנים לענידה אבל יש להם יכולת התפשטות, או שהם כופים את עצמם עלייך. אובייקט שמתנהג כמו טפיל. ובמקביל עבדתי בקורס של ניפוח זכוכית, והחלטתי למקם את אחת הקופסאות בתוך בועת זכוכית כזו. התמהיל בין שני טיפוסי האובייקטים הללו העביר אותי לשלב הבא ביצירה, שבמהלכו עיצבתי אובייקטים דמויי קוצים, אותם בסופו של דבר הפכתי לסיכות, לצד מחרוזות זכוכית חלולות.

ד.א. אם כאשר התבוננתי על דימויי הקופסאות בגלגלולן הראשון והשני, לא יכולתי שלא לחשוב על הקשר בינן לבין הזכרון, כעת, כאשר אני מתבוננת על הסיכות אני לא יכולה שלא לחשוב על הדרך שבה החומריות שלהם מייצרת שיח ישיר עם האיקונוגרפיה של השואה. או באופן ספציפי יותר עם גדרות התיל.

 

                

דימויים מס' 3-4

שיר פינס, סיכות קוצים, 2009, חומרים: כסף 925. טכניקה: הלחמות עדינות. צילום: שי הלוי

 

ש.פ. זה נכון, אבל זה לא ממש קרה באופן מודע. החומריות הזו היא תולדה של התחושות שלי ביחס לזיכרון שכופה את עצמו, שנוכח. הסיכות נצמדות אל הדש של הבגד, הן לא דורשות ענידה. הן נתפסות.... חיפשתי משהו שהוא שם אם תרצה או לא. חפץ שנוכח, מטריד, לא נעים. אבל הוא קיים ואי אפשר להתעלם ממנו.

ד.א. האסוציאציה של גדרות התיל מטרידה אותי מכיוון שיש באובייקטים שלך משהו שלא מתחנף, שנותן תחושה של חספוס, עד כדי פציעה אפילו. זה קשור בקוצניות ובהרגשה שזה יכול היה גם להצמד לבשר החי. האם נכון לומר שמהמהלך של ניפוח הזכוכית וההטמעה של הקופסא בתוך הבועה, נולד בעצם הגלגול האחרון של המחרוזות? שזה מה שנתן להן את ההשראה החזותית?

ש.פ. במהלך חלק נכבד מהתהליך הייתי עסוקה בקופסאות. בניסיון לייצר אותן בכל מיני דרכים. כאשר הגיעה הזכוכית הבנתי שאני כבר לא חייבת את הקופסאות כי היה לי כבר מיכל אחר. מיכל הזכוכית ממשיך את הרעיון של השימור במקום השכחה. עברתי ממיכל מתבלה, מתכלה ואטום, למיכל שקוף שמשמר בתוכו את הזיכרון לדורות, אך עדיין שברירי. כל הדימוי של המחרוזות, על החומריות שבו, מדבר על שימור הזיכרון, כמו למשל, הגליצרין הממלא את אחת המחרוזות ובו מרחפים קוצים, משומרים ומושהים.

אני חושבת שיש פה שתי אמירות מקבילות - בעוד שהקוצים מדברים על הזיכרון כנוכח וכחלק מאיתנו בעל כורחנו, המחרוזות מזכירות לנו את השבריריות שלו ואת האחריות המוטלת עלינו לשמרו. 

 

 

דימוי מס' 5

שיר פינס, שרשרת דיו, 2009, חומרים: כסף 925, כסף 999, זכוכית, דיו. טכניקה: ניפוח זכוכית, שיבוץ. צילום: שי הלוי

 

דימוי מס' 6

שיר פינס, שרשרת פחם, 2009, חומרים: כסף 925, כסף 999, זכוכית, פחם. טכניקה: ניפוח זכוכית, שיבוץ. השרשת מונחת על גבי צילומי המסמכים מהארכיון. צילום: שי הלוי

 

דימוי מס' 7

שיר פינס, שרשרת קוצים, 2009, חומרים: כסף 925, כסף 999, זכוכית, מים, גליצרין. טכניקה: ניפוח זכוכית, הלחמות עדינות, שיבוץ. השרשת מונחת על גבי צילומי המסמכים מהארכיון. צילום: שי הלוי

 

ד.א. אני רוצה לצאת מפה לפרויקט השני שנשוחח עליו ואני מוכרחה להודות שהיו לי הרבה לבטים איזה פרויקט לבחור. היסוד המחבר עבורי היה כפול, המוטיבציה המחברת עבורי הייתה כפולה. אחד זה הנושא של תהליכי העבודה שהם ספק מודעים ספק לא מודעים שעלו לי מפרויקט בצלאל 36'. השני הוא האלמנט העמלני שהגדרתי אותו כמעט תרפויטי. לטובת הקוראים שלנו אומר שאני מדברת על פרויקט שעשית טרם הגיעך לבצלאל, בתיכון, ואני מוכרחה להודות שמהיכרות רבת שנים עם פרויקטי גמר בבתי ספר בארץ אני לא נוטה בקלות לבחור אותם, אבל יש כאן חריג. לכן אני מתעקשת לחזור אליו אחרי שאת מסטרנטית בבצלאל. תארי אותו בבקשה.

ש.פ. הפרויקט הוא תולדה של מחלת סכרת הנעורים שהתגלתה אצלי בעצם בזמן התיכון, בערך שלוש שנים לפני עשיית הפרויקט. חומר הגלם שלו הוא אותו חומר הגלם שנאלצתי להתמודד איתו שזו הסכרת. הוא מורכב מכל המוצרים הרפואיים שהשתמשתי בהם לטיפול במחלה ואספתי אותם במחשבה שהם יובילו לאיזשהי יצירה.

 

 

 

 

 

 

דימויים מס' 8-10

שיר פינס, 2005, חומרים: פסולת רפואית משימוש עצמי- מזרקים ודוקרנים מסוגים שונים, צינורות למשאבת אינסולין, שסתומים למשאבת אינסולין, מכסי בטיחות לדוקרנים, קפסולות אינסולין ובטריות. צילום: אברהם חי

 

ד.א. בפעם הראשונה שראיתי את העבודה שלך חשבתי במונחים של קישוט אוריינטליסטי, המקום הישראלי, חשבתי על רוזטות שנמצאות במסגדים בקהיר או בירושלים, חשבתי על הכל חוץ מאשר על מזרקים של אינסולין שילדה בכיתה ט' מתחילה להשתמש בהם בבית ספר תיכון. אז מה זה? איך זה נוצר?

ש.פ. אז אספתי וגם חשוב להגיד שהאיסוף הוא לא מקרי כי מנחים אותך בבית החולים לא לזרוק את כל המזרקים והמחטים חשופים בפח. זה נאסף בבקבוק קוקה קולה, נאסף ונאסף ומצטבר ופתאום אתה קולט את הכמות, פתאום אתה רואה איזשהו סיכום של תקופה.

ד.א. זה גם פרויקט ירוק?

ש.פ. אפשר להגיד, אבל זה לא הגיע משם. המשמעות שכל מחט שם, כל דוקרן, כל סטריפ של בדיקת הדם- הכל עבר בגוף שלי, הוא חלק ממני. זה חזק. מעניין שדווקא זה הוביל אותי ליצור איזשוהי מחווה למוצרים האלה, כי למשל חולים אחרים שראו את העבודות ושמעו את הסיפור אמרו שכשהם אוספים את המוצרים המשומשים, כמו שהם קיבלו את ההוראות, נורא קשה להם להסתכל על זה, על הפסולת. זו בכל זאת פסולת רפואית, מלאה קונוטציות שליליות, היא אמורה להיות בפח פלסטיק אדום עם ציור גולגולת. אבל הם לא אשמים המוצרים האלה שכל האסוציאציות שלהם הם לא נעימות – עובר בגוף, דוקר, כואב – הם מה שבעצם מאפשר לי חיים.

ד.א. את מתארת תהליך שהוא לא מובן מאליו: להתיידד עם המחלה באמצעות גורמי הטיפול בה. להפוך אותה למשהו פחות מנקר ופחות מאיים ויותר פמיליארי.

ש.פ. לא סתם אני מתייחסת לזה כחומר גלם, כי אלה הקלפים שהחיים שיחקו לי ועכשיו השאלה היא מה אני עושה עם זה, איך אני מתמודדת עם זה. אז אני יכולה לאסוף את זה בפח אדום ולפחד מזה או שאני יכולה ליצור מזה.

ד.א. את מבינה איך עובד קו המחשבה שלי שמחבר בין היסוד העמלני של האיסוף לכדי התוצאה הסופית שהיא מאוד שקדנית פרטנית עמלנית ומדויקת, לבין התרפיה הנפשית שמוצעת בתהליך הזה.

ש.פ. אני מבינה ומאוד מסכימה ומזדהה. ולגבי העמלנות והשקדנות, המורה שלי לאמנות בתיכון אמרה לי: את תשבי על זה יום ולילה ולא תספיקי לסיים את העבודה.

ד.א. ספרי לנו על המידות של העבודה.

ש.פ. מדובר בשלושה לוחות עץ שכל אחד בגודל 1.60 מ' על 1.25 מ', צבועים בשחור, ועל גביהם הודבקו כל העזרים הרפואיים אחרי שמוינו לסוגים ולקבוצות גם על פי צבעים. התוצאה היא סוג של מנדלה שרק אחר כך גיליתי שזו בעצם צורה שמשרה שלווה, איזון ורוגע, גם על מי שעושה אותה וגם על מי שמתבונן בה.

ד.א. מה זה מנדלה?

ש.פ. מנדלה היא מעגל מקודש, מבנה או ציור שמתחיל מנקודה מרכזית ומתפתח החוצה בצורה מעגלית, גיאומטרית וסימטרית. היא מוכרת מתרבויות עתיקות רבות ומהטבע בכלל. זה אלמנט שמיוחס לו כוח ריפוי.

ד.א. זה לוקח אותי לשני מקומות אסוציאטיביים. האחד הקלידוסקופ, שכשאנחנו מתבוננים בו לנוכח האור אנחנו יכולים לדמיין באמצעותו. השני: ששרבוט ילדים בדרך כלל כולל אלמנט של חזרתיות. עשית סקיצות לפני?

ש.פ. ממש לא. עבדתי אינטואיטיבית ומתוך החומרים. אני לא יכולה לשחזר מה הוביל אותי לעבוד בצורה כזו, החומרים הם שהובילו אותי.

ד.א. איזה סוג של קבלה היה לפרויקט בתיכון.

ש.פ. בתיכון, אני לא זוכרת שהייתה התלהבות גורפת, חוץ מהאמרה של המורה לאמנות שציינתי כבר, לא היתה התייחסות נוספת ממנה. זו היתה עבודה אישית בבית והיא לא היתה שותפה לה. באופן כללי התגובות מצד המורים והתלמידים היו חיוביות, אבל לא יותר מזה.

כל עבודות הגמר היו מוצגות בחללים בבית ספר.

ד.א. איזה בית ספר?

ש.פ. בתיכון גבעת ברנר. אני רציתי איזשהו מקום שמאפשר לראות את העבודה ממרחק וגם להתקרב אליה. המקום הכי מתאים היה הכניסה, יש שם סוג של אמפי והעבודה ניצבה מולו. אפשר להגיד שזה המקום הכי מרכזי בבית ספר.

ד.א. יש אלמנט מסוים של הטעיה כי אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם העבודות בפורמט מצולם, שהעלתה לי אסוציאציה של המשחק האימפרסיוניסטי של המתקרב מתרחק, ובטח ובטח אתה חייב להיות מאוד קשוב לפרטים בתוך הדימוי בכדי להבין שמדובר בפסולת רפואית. לקחת את זה בחשבון כשעבדת על זה, שיש כאן התכתבות עם ההיסטוריה של האמנות?

ש.פ. זה קרה אינטואיטיבית. כן ידעתי שאני רוצה לשוות לעבודה איזשהו מראה שהוא לא מה שזה כדי לחבר אנשים אחרים לחוויה שלי. שהחוויה הראשונית לא תהיה הרתיעה הכל כך אופיינית למפגש עם פסולת כזו.

ד.א. מתי אחרי סיום התיכון הבנת שיש כאן פוטנציאל.

ש.פ. היו תגובות מאוד חיוביות. כשהבוחנת מבחוץ באה העבודה הרשימה אותה מאוד אבל עדיין זו היתה עבודת גמר בתיכון. ואז איכשהו דרך חברה משותפת, גלגול כלשהו, מישהי שעבדה באגודה לסכרת נעורים שמעה על זה והזמינה אותי להציג את העבודה באיזשהו כנס שהיה, בעיקר של חברות התרופות. חברות שעובדות בציוד רפואי לסוכרתיים. גם כשהבאתי את זה היא לא קלטה, היא לא ציפתה לדבר כל כך גדול. בכנס התגובות היו מאוד אוהדות, ואחריו הוזמנתי להציג את העבודה בכנס מאוד גדול לרגל 25 שנים לאגודה לסכרת נעורים בארץ, שהשתתפו בו חוקרים ופרופסורים מכל העולם העוסקים בתחום הסכרת. לקראת הכנס האגודה שלחה אלי הביתה צלם שצילם את העבודות ומהצילומים הוכנו פוסטרים שחולקו לכל המשתתפים בכנס. היו סביב הכנס כל מיני אירועים והענקתי צילום כזה לכמה וכמה מכובדים, בניהם גם לשר הבריאות.

ד.א. כל זה קרה לפני בצלאל? ההחלטה שלך להביא את זה כחלק מתיק העבודות שלך לבצלאל כבר הייתה?

ש.פ. זה קרה לפני בצלאל והיה לי ברור שהעבודה הזאת היא חלק, או נכון יותר, יותר מחלק - היא היתה הבסיס לתיק העבודות שלי לבצלאל.

ד.א. חשבת מאז לחזור אל הפרוייקט?

ש.פ. אני עדיין אוספת את כל המוצרים ותמיד יש איזשהי מחשבה לחזור ולהמשיך. אבל אני גם אומרת מאז למדתי בבצלאל, האם אחזור ואעשה את אותו הדבר?

ד.א. אנשים חוזרים הרבה פעמים. בואי נבחר פרויקט אחרון ושלישי שאת רוצה לדבר עליו. הוא יכול גם להיות פרויקט מדומיין, חופש לעשות כראות עינייך, מה היית עושה? יכולה להיות שאלה כמו: לאן את הולכת מכאן. את יכולה לדבר גם על המסלול שלך לתואר השני בתיאוריה ומדיניות, שהוא יותר ממסדי. איך מכל זה את מגיעה אל התיאוריה של הצורפות, או למה בחרת בכך.

ש.פ. לאן אני הולכת אני לא ממש יודעת. לגבי פרויקטים קודמים: אני חושבת שהפרויקטים העיקריים שלי היו תולדה של מחקר מאוד אינטנסיבי או איזושהי התמקדות במשהו וירידה לעומק שלו, ותמיד ראיתי את החשיבות של המחקר לצד היצירה. זה בעצם מה שהוביל אותי לתוכנית התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות. תמיד הרגשתי שיצירה טובה צריכה להיות מבוססת גם על מחקר וחקירה. כצורפת, אני נכנסת לתחום של אוצרות וכתיבת ביקורת עם מטרה ממוקדת – כתיבה ויצירת במה לתצוגה ולשיח על צורפות עכשווית בישראל. אני מרגישה שיש כאן עוד הרבה מקום להתפתח. יש מחסור בבמה להציג בה וליצור עבורה תכשיטים עכשוויים. ואני חושבת שחשוב להעמיק את השיח והמחקר בנושא.

ד.א. איך את מסבירה את היעדר המחקר בתחום הקרפט? האם זה קשור לקושי לדבר את החומרים ואת תהליכי העבודה? או שזה קשור לדימוי של תחומים כמו צורפות ואופנה שהם לכאורה יותר שימושיים.

ש.פ. זו שאלה קשה.

ד.א. אני יודעת. אבל די ברור לי שאם את ממוקדת מטרה נוכל להניע שינוי בתחומים האלה בשנים הבאות.... שיהיה לך בהצלחה