מאחורי הקלעים של הפקת רישום טבע דומם עם בד קנבס
"רישום – גם כשאני חושב שהתחלתי להבין משהו, מסתבר לי שלא הבנתי בעצם כלום"
יצירה (צילום 1)
יצירה בשבילי היא התעסקות בסידור וארגון מחדש לפי הטעם ושיקול הדעת האישי שלי.
אני לוקח תרכובות אטומיות שקיימות בעולם הזה ומשנה אותן. צבע הפחם הוא התגבשות חלקיקי אטום לכדי מסה אחת שאני מפורר ומפזר על שטח הנייר. שחרורם של החלקיקים מן הגרעין שמאגד אותם ביחד יוצר דבר חדש, שמתהווה ומתגבש לכדי משהו אחר.
מהנה אותי לחשוב שכשמסתכלים על ציור/רישום/קטע כתיבה שלי מקבלים תוצר ערוך ומוגמר. הצופה שיסתכל על הרישום 'טבע דומם עם בד' יראה רק את האובייקט שנגזר. הוא לא ישער לעצמו שמימין לאובייקט היו מונחים ספרים ומשמאל לאובייקט הייתה מונחת כוס מלאה בדבק וחוטים. יותר מזה, כמה מלוכלך היה חדרי באותו הרגע. או כמה שעות עבדתי על הרישום.
לפעמים, כשאני מסתכל על ציורים של אחרים, בעיקר ציורי נוף, אני חושב בצורה פנורמית ומנסה לדמיין מה נמצא מעבר למסגרת שתוחמת את התמונה.
השראה (צילום 2)
הדרמה בחדר העבודה מתרחשת בדיוק ברגע בו מכבים את האור המרכזי. הדברים המעניינים באמת לפתע מתגלים ומתעוררים לחיים.
בדיוק כמו לזהות גחליליות תחת שיח נמוך וליהנות מזה. במקרה הזה: השראה לרישום חדש שלי. 'טבע דומם עם בד קנבס'. חתיכת בד מסוג קנבס שקניתי לפני ארבע שנים בנחלת בנימין, תל-אביב. החתיכה הייתה גדולה יותר (ארבעה מטרים בערך) ונרכשה במטרה לשמש כבד לתמונה שלבסוף לא קרתה.
שלשום, במהלך העבודה על הרישום שארך שלושה ימים רצופים, ברקאי הופיע פתאום. לא הבחנתי שהשעות רצו לי. תכננתי לרשום עד השעה 3:00 לפנות בוקר בכלל. בשלב היולי זה של הרישום הראיה שלי עוברת פאזה והופכת לראיה דו-ממדית. אין לעצמים נפח. הכול נראה בשבילי כלוח שטוח.
על מנת לספר סיפור של בד נדרשו לי כ-30 שעות עבודה בקירוב. האור מספר בדיוק את אותו הסיפור, אם לא יותר טוב, בזמן שלא עולה על שנייה אחת. ואני מהרהר לעצמי כמה קטן האדם אל מול איתני הטבע.
View Finder (צילום 3)
בעזרת הויאו-פינדר אני עושה 'קרופ' על הקטע שהכי מעניין אותי בחדר.
כל מה שמשתקף מבעד למרובע ייכנס לרישום. כולל הצל שנופל על הקיר, שחתיכת הבד גורמת לו. אין חשוב יותר או חשוב פחות עכשיו. הצל מאחור באותה דרגת חשיבות כמו גם חתיכת הבד שמונחת במרכז התמונה. אל לנו לשכוח כי חתיכת הבד מתאפשרת במפני שהצל מאחוריה. כל עצם משפיע על משנהו. והם חיים ביחד במעין מערכת יחסים. כשהתחלתי את הרישום הקווי שלי ביתיים נכנסו אליי לחדר והביטו בי במבט משתומם. כמו לא באמת רצו להאמין שאני בוחר לצייר את חתיכת הבד.
"בד?! – זהו?" – לא הבינו במה אני מרוכז כל-כך!
אני יושב אל מול הבד ושנינו מנהלים שיחה סופר מעניינת שכוללת עימותים, חידושים, בדיחות ופלפולים – לעתים נראה לי שאנחנו מגיעים לטונים גבוהים מדי באמצע הלילה – ומוזר לי שהסביבה לא שומעת דבר! הייתכן?! – זה הרי לא הגיוני! .
... נראה לי שציפו שאצייר דבר אחר. אולי דבר יותר יפה. ... אבל מה זה דבר יפה?
לפתע חשבתי שזה בדיוק כמו להגיד שמוסיקה קלאסית היא פחות טובה מפני שאין בה מילים!
סיפורי-בדים
למדתי כי לכל בד יש סיפור חיים משלו. והם לא מפסיקים לדבר אותו מעצם הווייתם.
זה אנחנו שאף פעם לא טרחנו באמת להקשיב. הרגשתי שלבד הקנבס יש אופי מסתייג. הוא יציב. הוא בעל נוכחות. מעומלן. מגובש ומעוצב כבר. הוא מגיע לסביבה חדשה ומביא את עצמו – בלי להתנצל. יש לו מטען אישי נכבד והוא מאוד בטוח בעצמו – הוא לא מנסה למצוא חן בעיניך. לעומת בד הסאטן שחשבתי לרשום בהתחלה. לבד הקנבס קשה להתאקלם בסביבה חדשה וצריך לדובב אותו – לסייע לו לפחות בהתחלה על מנת שירגיש בנוח. נראה לי שסיפור חייו הוביל אותו להיות למי שהוא. הוא לא נפתח אליי מיד. הרגשתי שהתחלתי להבין אותו באמת רק לאחר עשר השעות הראשונות שבחנתי אותו ותהיתי על קנקנו.
לפתע – בלי הכנה מוקדמת – פיצחתי אותו! – הרגשתי שהכרנו מחדש אך ממקום גבוה הרבה יותר!
שוחחנו שלושה לילות רצופים ולא הפסקתי להתרשם ולהתפעל מהאישיות העצומה שלו. בד הסאטן לעומתו מנייריסטי למדי ועוגב לתשומת לב בחוסר שקט. הרגשתי שהוא מנסה למצוא חן בעיני מיד – מדי ובהגזמה! במעין התייפייפות משכרת וברומנטיות סוחפת. כמו מנסה לקנות אותי. הוא פלרטט מיד גם עם השולחן למן הרגע הראשון שהנחתי אותו עליו. לא בחל באמצעים – החליק עליו. ... ליטף אותו. ... כאילו אין אף אחד בחדר! חיפשתי תוכן כבד וסיפור חיים משמעותי לרישום הזה! – בבד הסאטן אני אבחר פעם אחרת. כשיתחשק לי סטוץ חד פעמי.
כשאני מצייר אני מתחבר לניצוץ האלוקי שבי והופך למעין 'בורא'. בעקבות הציור הפכתי לאדם פחות סבלן וזה מתבטא בשיחה עם אנשים-בנהיגה בכביש – ובכלל במציאות שקיימת לפניי. מה שלא יוצר אצלי זיק של עניין – משעמם אותי ואני פשוט מתעלם ללא בושה. אני יכול להבין מאיפה זה גם מגיע – אני רגיל לברוא את הדברים לפי ראות עיניי. דבר שלא נראה לי לא ייכלל בכלל בתמונה. מקסימום יימחק. הכי גרוע – יועלם מתחת לכתם שחור! אני בטוח שהקב"ה סובל אותנו יותר. במיוחד שאנחנו לא הולכים לפי ראות עיניו בעולם הפרטי שלו – שהוא ברא! אני חוטא לא קטן ומנצל את ההזדמנות הזאת לבקש סליחה.
גיאומטריה (צילום 4)
כך נראית התשתית הבסיסית בכל רישום. קווים גיאומטריים. העין שלי מפרקת לרסיסים את המושא המצויר. במחשבה שלי זה נראה כמו כוס שנסדקה אך עדיין שומרת על המרחב שלה. קווים דקים. קווים עבים. קווים כהים. קווים בהירים – נשלחים כקרני לייזר ימינה ושמאלה למעלה ולמטה ישרים ונשברים – משחק מטורף לגמרי!
חלק מהקווים אני אשאיר – את מקצתם אני רושם ותיכף מוחק רק על-מנת שיסייעו לי להבין היכן נגמרים הקווים האחרים. במהלך פעולה זו אני מדמה לראות את בד הקנבס כמו מרושת קורי עכביש דמיוניים ואני עוקב אחריהם. בסיס גיאומטרי ברישום הוא הכרחי. אחרת הרישום 'יקרוס'. בדיוק כמו במלאכת הבנייה יש להעמיד יסודות ועמודי בטון איתנים. הקווים שאני רושם ומוחק משמשים לי כפיגומים לרישום. כשטפסנים בונים בניין הם מקימים במשך כמה ימים פיגומים, ולא בכדי.
ניתן לחשוב שהפעולה מיותרת. הרי ממילא הם יפרקו אותם לבסוף?! יש לזכור כי בניית הפיגומים היא המאפשרת את מלאכת הטיוח ולבסוף את הצבע, שבשפת הרישום נקרא כתם. בסיום הרישום הגיאומטרי אני רוצה לדמיין שנוצר מבנה שקוף שלאחריו אני מגיע עם חופן של אבקה קסומה ושופך אותה מלמעלה. הכל נשפך ומתפזר באופן שטוח ודק על פני השטח.
כתם (צילום 5)
במהלך העבודה על הכתם אני נעזר שוב ב'ויאו פינדר'. גיליתי בעזרתו שהגוונים בטבע לא רבים מדי כפי שהעין מבינה אותם. הם פשוט מתפרשים לנו שונה כשהם נמצאים ביחס לגוונים אחרים. הבחנתי שיש גם צל בצבע לבן – בדיוק כמו הצל המוכר והאפור. לבן ביחס לגוונים אחרים, כמובן – שוב מערכות יחסים.
סיפוק/ריקנות (צילום 6)
כך נראה התוצר המוגמר. למדתי עם הזמן למתן את הכתם. ולאוורר אותו. לאפשר לו לנשום. רואים את זה. כתוצאה מכך ניתן ביטוי גם לנייר עליו הוא מצויר כיוון שברישום לוקחים חלק גם הפחם וגם הנייר, והם לא אמורים לבטל האחד את השני.
לפעמים כשאני רושם אני מרגיש שאני לוקח חלק בטקס דתי. אני באמצע תפילה. נדמה לי כי אלוקים גזר עליי ללמוד את העולם הזה דרך הציור. כשהתמונה מתקבלת יש תחושה אמביוולנטית. מחד סיפוק ומאידך ריקנות. וישר עולה השאלה: "על מה אני אעבוד עכשיו?"
אפילוג (צילום 7)
פיסת בד פשוטה מונחת מקופלת על כסא. דוממת. פתאום אני מבחין שהשכינה כבר הלכה ממנה. אני מניח אותה על הכסא רגע לפני שאני מכניס אותה בחזרה אל המגירה וחושב על כל הלילות הסוערים שלנו ביחד. אני כמעט יכול להישבע שהיא מחזירה לי חיוך....
כפיר מהצרי (1.15 MB)
כפיר מהצרי. נולד ב-1987 בראש העין ומתגורר כיום בירושלים. בעקבות שיעורי רישום בסטודיו לרישום וציור בירושלים, החליט לעשות מפנה בחייו ולעזוב את לימודיו באוניברסיטת בר אילן בחוג לכלכלה ולוגיסטיקה ולעבור לבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב. כיום כפיר הוא סטודנט שנה ב' במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. מתעסק בציור מגיל צעיר מאוד ופועל גם בתחומי האיור, הצילום, העיצוב, הכתיבה והתקשורת החזותית.
