מסעו של החייל הלבן

רבות עבודות המיצג בהם האמנים הולכים. הליכה כפעולה בעלת משמעות אינה דבר חדש – בין אם הייתה זו משמעות דתית במסעות העלייה לרגל, או פילוסופית, בתקופת הרומנטיקה הגרמנית, למשל. מאז התפתחות הצילום המודרני, המאפשר תיעוד של הפעולה הרגעית, התפתחה ההליכה, הבאנאלית והיומיומית, כמדיום אמנותי. הליכה רעיונית, חסרת יעד או מטרה; המשמשת כהתרסה או כדרך להבעת עמדה: ריצ'רד לונג ההולך שוב ושוב על כר דשא עד שנוצר קו ישר; פרנסיס אליס ההולך ברחובות מקסיקו סיטי עם גוש קרח ההולך ונמס, או עם כלב עשוי מגנט המושך אליו חלקי מתכת אקראיים ברחוב; מונה חתום שהולכת יחפה בעיר הפועלים בריקסטון וגוררת נעלי עבודה הקשורות לקרסוליה.1 העבודות מפנות את תשומת הלב לעוצמה הצורנית, הגופנית והפוליטית הגלומות בפעולת ההליכה: הליכה מדיטטיבית, הליכה מחאתית, הליכה סמלית. נדמה כי בארץ הפכה ההליכה למסע.

בשנת 1973 הלך האמן מוטי מזרחי במסלול הייסורים של ישו, עם קביים ותמונה של עצמו כישו על גבו. האמן גיא ברילר, המגדיר את המסע כאמנות, יצא מאז שנת 1998 לעשרות מסעות ברחבי הארץ, לבדו או בליווים של אמנים אחרים.  בעבודתו -  I love Jerusalem and Jerusalem loves me המתייחסת למסעו של גוזף בויס, חי ברילר בקרוון שלו במשך 49 ימי ספירת העומר באיזור גבעת רם בירושלים, במסעו "נומנסלנד" מ-2011 ראיין אנשים בכל מקום אליו הגיע, ובימים אלה הוא משלים מסע עלייה לרגל בן שבוע לירושלים, "מסע בדרך לשלם". הגיוני שדווקא בארץ יתפתח המסע כמדיום אמנותי, לאור מרכזיותה וחשיבותה של האדמה, שהיא מטונימיה לסכסוך. ההליכה עליה ובתוכה ממחישה את הבעייתיות של המקום, את האבסורד שבקירבה ואת חוסר המשמעות וההיגיון של גבולות. בשנת 2004 הלך האמן הבלגי, פרנסיס אליס, לאורך הקו הירוק באיזור ירושלים תוך כדי טפטוף צבע ירוק מפחית, כדי להמחיש עד כמה ארעי הוא הגבול. עבודתה של האמנית ההודית שילפה גופטה, "2652", מגחכת גם היא את המצב. שם העבודה הוא מספר הצעדים שהאמנית פסעה בין כנסיית הקבר, הכותל המערבי ומסגד אל-אקצה בירושלים. המרחק בין שלושת המקומות שגורמים לשפיכויות הדמים הגדולות ביותר מאז שנת אפס לספירה הוא מספר ארבע ספרתי, לפי צעדיה של אישה אחת. המסע יכול, יותר מכל מדיום אחר, להעביר ביקורת חברתית – הוא מציע השתנות מתמדת של הנסיבות וכך המקומות השונים יכולים לשמש כאנלוגיה מקבילה או ניגודית לחברה שלנו.

האמן הירושלמי יהודה בראון יצא גם הוא במאי האחרון למסע, לו קרא The white trail, מסע בן עשרה  ימים, מצפון הארץ לדרומה, בדמות "החייל הלבן". כבר שלוש שנים שהוא מסתובב בדמות  זו – חייל בלבוש קרבי מלא הצבוע מכף רגל ועד ראש בצבע אקריליק לבן – באיזורים הקשורים לסכסוך, במזרח ובמערב ירושלים, בכפרים ערביים ובהתנחלויות יהודיות. את המקומות אליהם הגיע במסעו עם טנדר לבן, חייל לבן נוסף וצוות צילום של 7 אנשים בחר יהודה בקפידה. לכולם מטען לאומי, היסטורי או אישי. יהודה גדל בהתנחלות ועזב את ביתו הדתי-לאומי בזמן שירותו הצבאי. כמו אודיסאוס, החייל שחזר לביתו לאחר עשר שנים, גם מסעו של יהודה מספר את סיפור שיבתו הביתה – לאיתקה שלו אשר בשומרון, לאחר שנים רבות של תלאות, של מלחמה פיזית ונפשית, של מסע בעולם, בנפש ובמדיומים אמנותיים שונים. לקח לו 9 שנים לחזור, אך אין זו מטרתו.

הוא חוזר כדי להשתחרר משלוש שנות שירות בצבא הלבן.

שני חיילים, אחד אודיסאוס, השני יהודה. שניהם נלחמו במלחמה לא שלהם שבעקבותיה יצאו למסע. מסעותיהם אמנם אישיים, אך לא לחלוטין (יהודה מבקר בחברון משום שאחיו הצעיר גר שם עם משפחתו, אך למי בארץ אין עיר זו טעונה משמעויות ורגשות?) – הם מספרים גם את סיפור שיבתו של כל-חייל הביתה. הם חוזרים בדמות אחרת, כך שאיש לא מזהה אותם. התחפשותו של אודיסאוס לקבצן שימשה אותו כדי לברר מה קרה בביתו לאחר כל שנות היעדרותו. גם בשביל החייל הלבן ההזרה, ההסתתרות מאחורי המסכה הלבנה, מגינה עליו. היא מהווה חוצץ מפני התמודדות ישירה מדי עם המציאות. הוא חוזר בתור יהודה אחר. יהודה מפוכח, שהוא אמן שבחר להתבטא דרך אמנות המיצג. כמו אודיסאוס, הוא מתבונן ובוחן.

אודיסאוס, שיוצא למלחמה בעל כורחו (כמו רבים בארץ כיום הוא ניסה להשתמט בעזרת הליכה לקב"ן), הוא שלבסוף מביא לנצחונם המהולל של היוונים על הטרויאנים. הוא מנצח בכוח המחשבה, האמנות, התחבולה והאמונה. כמו הסוס הטרויאני, כך גם דמותו של החייל הלבן מתעתעת, גורמת לבלבול ולטעויות בזיהוי: הוא לבוש קרבי, הולך בהליכה מבצעית עם נשק דרוך, מבטו רציני והוא משדר איום – דימוי שגור כל כך בחיינו. אך הוא לבן. ניתן לראות בתיעוד וידאו של המסע עד כמה מבלבלת הדמות ההיברידית הזו את הקהל – הם מזהים את הנעליים הצבאיות, את האפוד ואת האחיזה של הנשק; הוא לבוש כמו כל אותם חיילים מסביבנו ומתנהל כמותם, אך רחוק מלהיות אחד מהם. דווקא הצבע הלבן, שמסמל בתרבות המערבית כניעה וטוהר, הוא שגורם לאנשים להיות חשדניים, הוא שגורם לחייל הלבן להיות מוכר וזר בו-זמנית ולכן מאיים.

לאמנות המיצג בישראל אין תודעה והערכה כמו לאמנות ביוון העתיקה. כל אמנות, במיוחד אם נדמה כי היא נוגעת בעניינים פוליטיים, ישר נחשדת כ"שמאלנית" (או שמא "סמולנית", בלשון הטוקבקים הזועמים באתר של עיתון "הארץ"). האיום שמפעיל החייל הלבן לא נובע מכך שהוא נושא נשק, אלא מחוסר הבהירות שלו, מהחשש שמא מדובר בביקורת. זהו ה"מוכר" שבדמותו, שבזכותו מצליח החייל הלבן להפקיע את החומות הטרויאניים של התודעה הישראלית – החומה שנבנתה מפני כל יוזמה אמנותית שמנסה לעורר מחשבה או דיון. דמותו השותקת, המוזרה, המעניינת, האסתטית, הסוריאליסטית והלא רגילה, מצליחה לעורר את האנשים בינם היא מסתובבת – בין אם לאלימות או לשאילת שאלות. לא משנה כיצד זה בא לידי ביטוי כל עוד היא עושה משהו. כל עוד האנשים מתבלבלים לנוכחותה. כל עוד היא גורמת להם לסובב את הראש ולתהות. כל עוד היא מחייה משהו בתת-מודע.

בפעולתו של אודיסאוס, בה הוא מצווה על המלחים לסתום את אוזניהם בשעווה ולקשור אותו לתורן הספינה כדי להאזין לשירת הסירנות, יש נופך מיצגי, מלאכותי, מנוכר, מתבונן, מסתייג מהזדהות. המיצג של אודיסאוס משבש, אם לא הופך, את ההררכיה על הסיפון: אודיסאוס הקברניט והמפקד נהפך למעין אסיר כבול שאיש לא שועה לתחנוניו.2 חלק מנסיונו של החייל הלבן הוא לאתגר את ההיררכיה הקיימת בארץ ולערער על המונופול הקיים, בו החייל הירוק הוא בעל הכוח. החייל הלבן מבקש מהחיילים הירוקים להראות לו תעודות, דורש לדעת מי מפקדם, מסרב להקשיב לפקודותיהם, עד שקשה לדעת מי חייל של מי. גם זה חלק מהמסע חזרה הביתה של החיילים שלנו, הניסיון להבין עבור מי הם לוחמים, לאיזה צבא הם שייכים, או שמא חיילותם היא חלק מהווייתם.

המסע של החייל הלבן הוא אומנם מסעו הפרטי של יהודה לביתו, אך דמותו הנראית כמו עטופה בתכריכים מסמלת את שיבתם של כל החיילים לביתם. הם חוזרים הלומי קרב, רצופי תלאות; הם מסתובבים בינינו כמו רוחות רפאים, כמו אמת שמנסים לטייח – יהודה המחיש את זה כאשר צעד בתור החייל הלבן בזמן הצפירה ביום הזיכרון האחרון לחללי מערכות ישראל. השיבה של החייל הלבן אל כל אותם אתרים לאומיים, כפרים נטושים ושטחי הפקר, בסיסים בהם שירת, מקומות בהם לחם וגנים בהם שיחק בילדותו מראים בצורה כואבת ופואטית את הקושי שבחזרה. גם אם מורידים את תחפושת הקבצן ואת המדים הלבנים, הצלקת (כך קראו לפוסט-טראומה בימיו של הומרוס) נשארת.  

*את כל התמונות בסדרה צילם אלכסנדר ינצקו, צלם גרמני הפועל בברלין, שעובד בשיתוף פעולה מלא עם יהודה על הפרוייקט של החייל הלבן.

מסעו של החייל הלבן (1.15 MB)\

• 1. מתוך התערוכה: באופן פורמלי (1): קו שנוצר על ידי הליכה, ומה לעשות עם ציור במאה ה־21?, מוזיאון חיפה, 2 ביולי 2011 – 4 בפברואר 2012. אוצרת: רותי דירקטור.
• 2. ראה: לינק