מאמר מערכת
במרכז גיליון מס' 26, חורף 2012, של כתב-העת היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים – "קונפליקט: אנטגוניזם ויצירה", עומד מושג העל 'קונפליקט' אשר מצוי בלב המסורת המערבית של חשיבה תיאורטית-פילוסופית.
העיסוק בקונפליקט כמודל רעיוני מבקש לאתר, לבחון ולדון במתחים, בתהליכים ובמצבים המגדירים, מעצבים ומכילים את האמנות והיצירה התרבותית, וזאת ביחס לחברתי, לפוליטי, להיסטורי וליומיומי. עיסוק מסוג זה מציף את מערך היחסים המורכבים אשר מקשרים אובייקטים, שדות שיח ותופעות אמנותיות ותרבותיות למקום, לזמן ולמחשבה; מסביר ומבאר תהליכי יצירה ופרשנות; מגדיר ו/או מפרק משהו מן המכלול תיאוריה-פרקטיקה; ומאיר את המתח שבין אמנות לבין הרגישות והגמישות המתגלמות ביחסים דיאלוגיים וב'מגעים ז'אנריים'. מובן שעל רקע גורמים אלו יש לעיסוק ב'קונפליקט' חשיבות רבה בשיח האינטלקטואלי הישראלי. בהיותו של שיח זה נטוע בהוויית המקום והתקופה, ידועי השסעים והמאבקים, הוא עצמו מאופיין ב'קונפליקטואליות'. העיסוק המדובר ב'קונפליקט' הוא המאגד את החומרים המגוונים האסופים בגיליון זה – מאמרים אקדמיים, מסה ביקורתית, ותערוכות וירטואליות.
את הגיליון פותח מאמרה של אפרת הילדסהיים, "גינון גרילה והערב רב", שבוחן בפריזמה תיאורטית מורכבת את מהותה והיתכנותה של התנגדות, ואת דרכה של הפעולה החברתית-טרנספורמטיבית. הילדסהיים שואפת להגדיר את התופעה החדשה יחסית של 'גינון גרילה', המגלמת את הפעולה החברתית הזו,
מאמרן של חן מור וקארינה לינצקי, "סוגיית הדיור ברוסיה הסובייטית והפוסט-סובייטית: מסע טקסטואלי מהבניה חברתית לדה-קונסטרוקציה ממסדית", מופיע בגיליון הנוכחי כחלק מנוהל חדש שלפיו מאמר סטודנטים נבחר ייכלל בכל פרסום של הפרוטוקולים, במקום הקדשת גיליון הקיץ לעבודות סטודנטים. המאמר בוחן טקסטים מז'אנרים שונים כאתרים סוציו-פוליטים ותרבותיים שבהם משורטטים אופני פעילותן של דינמיקות אידיאולוגיות המניעות תהליכי הבניה ופירוק במרחבים עירוניים. יצירתו של מיכאל בולגקוב, "האמן ומרגריטה" ונאומיו של מיכאל גורבצ'וב בתקופת הפרסטרויקה משמשים את החוקרות במאמציהן לעקוב אחר האג'נדות שנקשרו בסוגיית מצוקת הדיור בברית המועצות לשעבר, המשמשת מקרה הבוחן בתזת המחקר. לתפישתן נדרשת גישה מתודית חדשה אשר תאפשר – באמצעות נטרול ההיצמדות לז'אנר טקסטואלי יחיד והכלת מכלול נרטיבים מז'אנרים שונים, לעתים מנוגדים – את זיהוי רכיבי ההתפתחות של הדיאלוג-קונפליקט שמתגלע בין האישי-אזרחי לציבורי-ממסדי בתנאי המצוקה המובנים אידיאולוגית במרחב העירוני.
מאמרו של דיויד גוס, "עמימות מתוכננת: עימות עיצובי" עוסק ב'עיצוב' וב'גרוטסקה' כשני מצבים אנושיים שביניהם יש הקבלה פורמלית ומתח תוכני יסודי. מתוך דיון בתולדות הקונפליקט בין השתיים, מפתח גוס שפה עיצובית ביקורתית המכוונת לאסתטיקה מורכבת המודעת לקונפליקט המדובר ולמעשה מתבססת עליו.
מאמרה של עירית כץ, "אין מוצא או: מהי ארכיטקטורה מינורית?", מחיל באופן מרתק את המשגתם של ג'יל דלז ופליקס גואטרי את מושג הספרות המינורית על המציאות המורכבת של מחנות הפליטים הפלסטיניים. דיון זה, המייצר הקבלה בין חיי היום-יום והשימושים ה'טקטיים' במרחב הפיזי במחנות הפליטים ובין שימושים בשפה, מתקיים במתח אירוני ביחס למציאות הישראלית, ובייחוד ביחס לתורת ההפעלה של צה"ל שבאה לידי ביטוי במבצע "חומת מגן". גם תורה זו, יש לומר בציניות, שאבה מרעיונותיהם של דלז וגואטרי (ר' אסף חזני, הקשר בין תהליכים חברתיים לתורת ההפעלה של צה"ל, מערכות 435, עמ' 18-25).
מאמרה של ננה אריאל, ""אמנות עשיית המניפסט": טשטוש הגבול בין מניפסטים לאמנות במאבק החברתי", מציג את המניפסט לא רק ככלי טקטי המבטא את מסמוס הגבולות בין תודעה לפעולה ("מעשה-דיבור") בזירה של קונפליקטים חברתיים ושדות שיח מנגדים, אלא בעיקר כטקסט היברידי המאתגר את שאלת הגבולות בין המניפסט כז'אנר מזוהה ליצירת האמנות. נושאים מסקרנים אלה נבחנים על ידי אריאל באמצעות השדות הטקסטואלי והחזותי של המחאה החברתית בקיץ 2011.
מאמרו של דיאגו לזריך, "קונפליקט ויצירה: הפרדיגמה הפוטוריסטית" (המופיע בגרסתו המלאה בצדו האנגלי של כתב-העת), דן בהיווצרותו, תוכנו ומשמעותו ההיסטורית של השיח האיקונוקלסטי-גאולתי שקידמה תנועתו של פיליפו טומאזו מרינטי מרגע הופעתו של ה"מניפסט הפוטוריסטי" בשנת 1909. דיונו של לזריך מציג באופן מרתק את המתח האנטגוניסטי שבין העמדה הפוטוריסטית ובין השיח הליברלי השולט בזמן ההוא. הוא מציע פרשנות היסטורית שלפיה השפעתה של העמדה הפוטוריסטית על השיח הכללי הייתה משמעותית עד כדי כך שלא ניתן להבין את ממדיה של מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה את המציאות המורכבת של השנייה, ללא התייחסות אליה. ניתן וכדאי לקרוא את המאמר הן ביחס למאמרה של ננה אריאל, והן ביחס לחומרים האסופים בגיליון מספר 19 של כתב-העת, שהוקדש לתנועה הפוטוריסטית, על השפעתה ומשמעותה ההיסטורית.
מאמרו של שרון ריבק, "ביקורת ההיסטוריציזם והקדמה: על מודל הזמן האתי-משיחי של ואלטר בנימין", מציע דיון מורכב ורגיש בהמשגתו של ואלטר בנימין את הזמן ההיסטורי, ורגע ההווה, במאמרו המכונן "על מושג ההיסטוריה" (1940). דיונו של ריבק מציג בבירור את שאיפתו של בנימין לגאולת ההווה תוך הכלה של מתחים אנטגוניסטיים עוצמתיים בין העבר לעתיד המתהווה. מעניין לראות את השילוב המורכב, הנוצר מהיחס הפרה-טקטי שבהצבת מאמר זה מיד לאחר מאמרו של לזריך, בין רעיונותיו של בנימין לאלה של מרינטי.
מאמרו של דוד שפרבר, "תרבות מארחת": שיח אמביוולנטי והמבט היצרני ביצירתה של רות קסטנבאום בן-דב", מתבונן בעבודותיה של רות קסטנבאום בן-דב כדגם לאמנות יהודית פמיניסטית המתפתחת כשיח שוליים בשדה האמנות. שפרבר רואה בעיסוקה של האמנית בדיאלוג המורכב בין יהדות לאסלאם ובקונפליקט הישראלי-פלסטיני הזדמנות להציף, באמצעות מכלול תיאוריות משדה חקר התרבות, את המורכבות של שדה היברידי המפגיש בין עולמות תוכן של זהויות קהילתיות-שבטיות, לאומיות ומגדריות.
מאמרו של סעיד סלימאן, "מאפיינים ותהליכי הסדרת קונפליקטים ביישובים הערביים ביחס לדגם הבעלות על הקרקע", עוסק בפוליטיקה הטעונה של סוגיית הבעלות על הקרקעות ביישובים הערביים במדינת ישראל. סלימאן מבקש, באמצעות שימוש ב"תיאור מעובה" (Thick Description) המאפיין את המחקר האיכותני, לשרטט את רכיבי המתח שנוצרים באימוץ ובשכפול דגמי בעלות מסורתיים, את המנעד המורכב של האינטרסים הנלווים ובמיוחד את תהליכי הסדרת הקונפליקטים בין קבוצות ויחידים.
מסתה של נירית בן-ארי, "מדרום הברונקס לכל קצווי עולם: תרבות ההיפ-הופ אחרי שלושים שנה", דנה ברקע ההיסטורי, הפוליטי והכלכלי שבו צמחה תרבות ההיפ-הופ בניו-יורק, במסורות התרבותיות שעיצבו אותה, ובכניסתה אל שדה המוזיקה הישראלי ומקומה בו.
תערוכתה הווירטואלית של רבקה דבורה מאיר, "אישה בערים הגדולות: שוטטות – עקבות בסביבות הבית – תצלומים 2012-1982", מציעה מבט אירוני מרתק, יפה ובאותה העת מחריד, על המרחב העירוני-ציבורי של תל-אביב בשלושים השנים האחרונות. בכל אחת מהעבודות האצורות בתערוכה, מבטה של מאיר מציף מתחים מורכבים, ולעתים קשים, בהוויה הישראלית באופן שנראה טבעי לחלוטין, כאילו האירוניה הינה דבר הנוכח בכל רגע ורגע בהווה ובהוויית המקום. ניתן לראות את הנרטיב הכרונולוגי, קרי "ההיסטוריה", העולים מהיחס בין תוכן התצלומים לכותרותיהם ומיקומם בקובץ התערוכה, ביחס כמעט הפוך לתוכן התיאורטי של מאמריהם של לזריך וריבק.
התערוכה הווירטואלית של אורית סימן-טוב, "קונפליקטים בלתי נראים", המלווה בטקסט ביקורתי פרי עטו של עמוס מוריס-רייך, שואפת להציב אלטרנטיבה לשפה האיקונוגרפית של מצבי קונפליקט. האיקונוגרפי כמטה-נרטיב מציע זיהוי מיידי כמעט ללא עכבות; ריטואל של פרשנות שכיחה שמתכנסת לתוך עצמה ונסגרת. בניגוד לכך, הייצוג האלטרנטיבי מחייב את פירוקו של המובן והנגיש, את המבט המשתהה, התוהה, המנסה לפענח טקסטים סמויים ולעתים בלתי פתירים של מצבי מתח וקונפליקט.
התערוכה הווירטואלית של קארין אליהו, "קווים אדומים", מבקשת לעודד אימוץ של פרקטיקה חדשה של התבוננות מודעת באובייקטים ובמרחב היום-יומי. השליטה המבוקרת בתנודות מבט חריגות מאפשרת בלשונה "מיני דרמה", קרי פירוק טקסטים חזותיים מהמבט הנורמטיבי הממסגר ויצירת מרחב התבוננות המציף את הכאוטי והקונפליקטואלי.
התערוכה החותמת גיליון זה הינה "BC-AD: מבט עכשווי על כלי צור", פרי יצירתם של פרופ' עמי דרך ודב גנשורא. זמן קצר לאחר קבלת התערוכה לפרסום, נפטר עמי דרך באופן פתאומי מדום לב (5 לספטמבר 2012). עמי, מחשובי המעצבים התעשייתיים שפעלו בישראל בעשורים האחרונים, סיים את לימודיו בבצלאל בשנת 1992 והשתלב שנתיים מאוחר יותר בסגל המחלקה לעיצוב תעשייתי. הוא כיהן כראש המחלקה בין השנים 2008-2004, והביא עמו גישה בלתי אמצעית הן ליחס לבני-אדם, והן ביחס לעיצוב; גישה הממשיכה להשפיע על רוח המחלקה גם היום. במקביל, הוא פיתח את יכולות התכנון והייצור הדיגיטאליים (CAD/CAM) במחלקה, לצד שימת דגש על טיפוח הקשר שבין העיצוב לאומנות (Craft), וזאת, בין השאר באמצעות ייסוד סמינר "לו-טק" (Low Tech) המתקיים מדי שנה בים המלח, ובציון הזיקה שבין אקדמיית בצלאל העכשווית לזו של בוריס שץ ומחלקות היסטוריות שהיו בה כגון המחלקה לאריגה והמחלקה לקליעה.
בשנת 1996 הקימו דרך וגנשורא את סטודיו "עמידב" (AMIDOV) לעיצוב ניסיוני ותעשייתי. לצד עבודה בפיתוח ועיצוב מוצרים לתעשייה, עסק הסטודיו בגיבוש רעיונות ואובייקטים ניסיוניים, שבין היתר מעלים שאלות ביחס למשמעותו של העיצוב כתחום בתרבות. שתי דוגמאות לכך מופיעות בגיליון הנוכחי: דימוי הגיליון, המציג עבודה מהפרויקט הקונספטואלי "ערבסקה בליסטית", והתערוכה הווירטואלית החותמת את הגיליון. על התערוכה כתב פרופ' עזרי טרזי, חבר קרוב וקולגה של פרופ' דרך, את הדברים הבאים:
ההומיניד (Hominina) כמו קיבל הרשאה אבולוציונית ליצור כלים שהם בגדר הארכה של איבריו. ברגע אלכימאי, אחז צאצא לשבט האדם באבן וחבט בה, התבונן בתוצאה הבלתי צפויה, וקלט באחת את המשמעות המהפכנית של יכולתו החדשה להבין את המשמעות החומרית והצורנית הנדרשת בבחירת אבן לחיתוך. ההבזק התבוני, שאפשר את השליטה באבן על ידי עיצובה לידי כלי פעולה תפקודי סימן אף את תחילתו של עידן השליטה של האדם על חייו, שליטה שנושאת עמה אחריות.
עמי דרך ודב גנשרוא בחרו בסכין האבן כאובייקט גנרי למחקר עיצובי דרך יצירה. האבן נשארה כפי שהייתה עשרות אלפי שנים, ואילו המחקר פיתח גרסאות חדשות לאחיזה בשימוש בטכנולוגיות החדישות של הדפסה תלת-ממדית מקובץ דיגיטלי, או טבילה בחומרים גמישים. שרשרת החיבור בין ניצניה העיצוביים של האנושות לעתידה נפרש באובייקט בעל כריזמה ועוצמה. הסכינים החדשות משרטטות מטאפורה של העמדה הפשוטה הסוברת כי הערכים ועקרונות העיצוב הינם נצחיים, משום שתמיד יהיה בהם 'ידית' של העימות המתמיד מול המטרה התפקודית, הסימבוליות התרבותית, החקירה החומרית והסמן של הזהות האישית, ותמיד יהיה בהן את 'להב' הפענוח של הטכנולוגיה ויצירת הפתעות תוך חשיפת החדש.
דימוי הגיליון מבטא משהו מהאירוניה האופיינית לעבודותיהם של דרך וגנשורא באמצעות העובדה שהוא מציג שריון קרמי עשוי לוחיות אלומינה (Alumina) קשיחות במיוחד שצורתו מהדהדת את דפוסי הערבסקה המקשטים מבנים בעולם המוסלמי. חשיפתן של הלוחיות הקרמיות ושילובן בדלת ממוגנת, שמיוצרות בצורתן זו מסיבות פונקציונליות גרדא, מייצרת סינתזה בין מוטיבים גיאוגרפיים-לוקליים לבין מוצר חיצוני שמקורו בחשיבה פונקציונלית – הנראית בכך עיוורת לעצמה. בכך מייצרת העבודה נקודת מפגש קונספטואליות בין האמנויות העתיקות של חריטה ויצירת תבניות לבין מקבילותיהן העכשוויות, ובאותה העת מטפלת באופן מורכב ואמביוולנטי במוצריו ובפוליטיקה של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי ביחס לרגע ההווה ההיסטורי.
אימוץ הפשטות כערך היסוד של העיצוב הטבעי הנחה את רעיונותיו של עמי דרך, את עבודותיו ואת 'דרך הארץ' שהנחיל לתלמידיו. יהיה זכרו ברוך,
עורכי הגיליון: יונה וייץ ונעמן הירשפלד
