סוגיית הדיור ברוסיה הסובייטית והפוסט-סובייטית: מסע טקסטואלי מהבניה חברתית לדה-קונסטרוקציה ממסדית

תקציר: מתוך ניסיון להבין כיצד נבנים או מתפרקים מרחבים עירוניים בטקסט או באמצעותו, מציע מאמר זה קריאה פוליטית של טקסט ספרותי וטקסט של נאום מדובר. אלה מתארים כיצד נוצרים עיצובים והבניות מרחביות באמצעות מקרה הבוחן של סוגיית הדיור בברית המועצות. המאמר מתמקד בניתוח יצירתו של מיכאל בולגקוב, "האמן ומרגריטה", ומתייחס לקטעי נאומים פוליטיים של שליטה האחרון של ברית המועצות, מיכאל גורבצ'וב. באמצעות ניתוח קטעים מטקסטים אלו ניתן היה לגבש ספקטרום של נרטיבים מתהליך ההבניה ועד לתהליך הפירוק של הקונספציות סביב סוגיית הדיור במרחב העירוני. בספרו של בולגקוב מצאנו תיעוד תרבותי לתהליך שבו אידיאולוגיה משפיעה פיזית על תכנון אורבאני. בנאומיו הפוליטיים של גורבצ'וב מצאנו תיעוד טקסטואלי של ניסיון לעשות דה-קונסטרוקציה לקונספציות ממסדיות וחברתיות קודמות. זו באה לידי ביטוי בניסיון להחזיר שטחים וקבלת החלטות לידי הפרט ובשקיפות ופתיחות בנושאי תכנון. הממצאים מרכיבים תמונה כוללת של מהלך דו-שלבי ומשלים המתארת מימד של זמן הקושר את תחילת התופעה וסופה, ואת מימדיה הפוליטיים והתרבותיים. בניגוד למחקרים הבוחנים הבניה של מציאות דרך טקסט יחיד, אנו מציעות התבוננות אינסטרומנטאלית חדשה. התבוננות שמפנימה כי הבנה של מציאות מרחבית צריכה להיעשות בפריזמות פרטיות וחברתיות שנמצאות בדיאלוג עם התרבות במרחב והפוליטיקה שנחווית על בסיס יומי. קריאה של טקסטים אלו בזיקה אחת משקפים את הצורה בה המילה הכתובה מקבלת תוקף מרחבי. בכך הטקסט מקבל תפקיד פעיל ויוצר דיאלוג בין המרחב, הטקסט והנמען. הניתוח התרבותי והפוליטי של טקסטים אלו תורמים להבנת תהליכי היווצרות המתחים ותולדות אותם מתחים שמתקיימים בין הממסד, החברה והפרט ומחוללים הוויה חברתית, שינוי תפיסתי ופיזי של המרחבים ביניהם. 

המציאות הפיזית של מצוקת הדיור איננה רחוקה מאתנו גם בישראל של שנת 2012. בקיץ אשתקד פרצה מחאה אזרחית, אשר במהלכה נגלה לפנינו סכסוך בין האזרח לממסד. אזרחים מתוסכלים דרשו צדק חברתי ובתוך מכלול דרישות סוציו-אקונומיות נשמעה זעקתם לגבי אזלת ידם מהשגת קורת גג בבעלותם.[1] המהלך הסובייטי המחודש סביב סוגיית הדיור, שנמשך משנות ה80' של המאה הקודמת ועד להתפרקותה של ברית המועצות בדצמבר 1991, תקף עוולות חברתיות שהתקיימו במשך שנים. עוולות אלה עסקו בנושאי דיור משותף, צפיפות הדיור בערים, נישואים פיקטיביים לטובת דיור ואף מגורי שלושה דורות של סבים, זוג הורים וילדיהם תחת קורת גג אחת. נושא מצוקת הדיור קרוב לליבנו ואף אקטואלי עבורנו היום.[2] זאת מכיוון שהנרטיב התרבותי והחברתי מלמד שבין הממסד לפרט מתקיים קונפליקט פוליטי, תרבותי וחברתי חוצה גבולות וזמן, הנוגע לטשטוש הגבולות בין הבעלות על המרחב הפרטי והבעלות על המרחב הציבורי.

מאמר זה לא מציע השוואה בין כותבים או טקסטים כדי לבחון תופעה, אלא מציע מהלך של קריאה פוליטית מתוך טקסט ספרותי וטקסט של נאום, המתאר כיצד נוצרים עיצובים והבניות מרחביות באופן טקסטואלי ומתוך סכסוך על מרחב. השאלה שהנחתה את מחקר זה היא כיצד נבנה או התפרק מרחב הדיור בטקסט או באמצעותו בנוגע לחיים בברית המועצות. בתוך כך, נבחן את השפעת גבולות תכנון הדיור האורבאניים על חייהם הפרטיים של תושבי ברית המועצות. נבחן גם את המהלכים שהביאו לדה-קונסטרוקציה של הגבולות שתוארו לעיל, בניסיון ליצור מהלך משלים ומתוך ראייה של התפרקות ברית המועצות שהביאה להתרופפות קונספציות ישנות המגבילות את האזרח. לשם כך מוצגת תחילה סקירה של תקופת החדרת הדיור המשותף תוך סקירת חייו של מיכאל בולגקוב (Mikhail Bulgakov), סופר ומחזאי רוסי שחי בין שנות המהפכה (1891-1940), והשפעת העיר על כתיבתו. כמו כן מוצגת סקירה וניתוח של ציטוטים מתוך יצירתו של בולגקוב, "האמן ומרגריטה"  (Master and Margarita). חלקו השני של המאמר מציג את הרקע לשינוי התפיסתי בברית המועצות כלפי סוגיית הדיור בשנות ה90' וניתוח נאומים של מיכאל גורבצ'וב (Michael Gorbachev) כמו לקונגרס ולאיגודים המקצועיים על סוגיית הדיור בברית המועצות, מהשנים 1987-1991. לסיום נדון במשמעויות שעלו מתוך המהלך הטקסטואלי שתואר לעיל.

לטובת הניתוח הנרטיבי המוצג במאמר זה, יש לזכור שבחברה המערבית נתפסו המרחבים הפרטיים והציבוריים על שני צירים מרכזיים; האחד הוא הנחבא מול החשוף והנגיש, והשני הוא הפרטי אל מול הקולקטיבי או הכללי.[3] במהלך המלחמה הקרה חוקרים רבים ראו את חסרונה של הספרה הפרטית כאקסיומה למרכיביו של משטר טוטליטארי שבמהותו מנהל את כל חלקי החיים של הפרט. על כן צריך לשאול, האם יש מקום לנתח את התופעה הזו בגבולות הגזרה של משטר אשר הגדרותיו שוללות מראש את קיומה של הספרה הפרטית? יחד עם זאת, המרחבים הפרטיים והציבוריים הם מושגים דינאמיים המורכבים ממספר רבדים הנבחנים במאמר זה.[4] כמו כן, הכוונה לנתח טקסט ספרותי ופוליטי בזיקה אחת, משקפת את הדמיון בין פניה טקסטואלית של סופר אל קוראיו, המסמנת חדירה מספרה פרטית לציבורית, וכן את הפניה אותה עושה פוליטיקאי בנאום שמטרתו לעבור מהספרה הציבורית למישור הפרטני. בהקשר זה טוען הסוציולוג והפילוסוף הנרי לפבר (Henri Lefebvre), כי "הפטישיזם והאידיאולוגיה של הכתב משיקים לפטישיזם והאידיאולוגיה של הדיבור".[5] זאת ועוד, מסביר לפבר כי העשייה המרחבית של חברה מציבה ומניחה את קיומה במסגרת של אינטראקציה דיאלקטית וכך "בעת הניתוח מגלים את העשייה המרחבית של החברה בשעה שמפענחים את מרחבה".[6] אנו רואים בניתוחים טקסטואליים את הזיקה הפואטית בין זהות ופוליטיקה. דרך הניתוח, המרחב העירוני הופך בטקסט לאתר של אידיאות פוליטיות המשקפות מהלך של התפכחות בעקבות תחושה של עריצות חוזרת ונשנית.[7]

מלחמת העולם הראשונה, שהייתה אחד מהקטליזאטורים למהפכה הרוסית של אוקטובר 1917, ומלחמת האזרחים, שנמשכה עד תחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, הביאו לכך שרק הישגים מועטים מומשו בקידום התכנון העירוני. תוכנית ה"מדיניות הכלכלית החדשה" (New Economic Policy) של ולדימיר לנין (Vladimir Lenin) הניחה את תחילתו של סדר כלכלי חדש והייתה ליסוד התכנון של הבנייה הסובייטית. מהפרספקטיבה המרקסיסטית, השוני בין חיי הכפרים לערים בתקופה הקפיטליסטית, היה לסממן של א-סימטריות בין מעמדות בחברה. על כן, שאפו השלטונות ליצור תפנית חדה ברובד זה של החיים החברתיים תחת דגלו של הסוציאליזם.[8] במהלך המהפכה התרבותית שהחלה בשנות ה20' והסתיימה בשנות ה30' של המאה הקודמת, חלמו הארכיטקטים הרדיקאלים על אורבאניות אנטי-אורבאנית, קרי, נטולת בורגנות ורכוש פרטי. תפיסה זו התממשה לדוגמא בערים ואזורי תעשייה מרוחקים, אשר בהם חייבו דיור משותף בין משפחות. הרעיון של הדיור המשותף כפעולה אידיאולוגית, התגלם מרחבית באזורים של "נראות משותפת", לדוגמא באזורי מטבח, שירותים ומקלחת.[9] וועדי הבית היו אחראים על הנפקת אשרות שהיה, ועל אופן חלוקת הדירות והנורמות הסניטאריות שבהן. בתקופה זו מתעצבת תופעה חברתית של "חוליגניות דומסטית", רגולציה ממשלתית שניסתה להביא לשינוי מרחבי הן של תחומי הבית והן של תחום היחסים הבינאישיים בין כתליו. שפת המושגים שמציעה הדיאלקטיקה המרקסיסטית ליחסים במרחב המשפחתי והחברתי, חפפו לנרטיבים הממסדיים המטפלים ביחסים בין הפרט למרחב, וכך הכתיבו אירועים ציבוריים כמו חוקים, מלחמות, טיהורים, מחנות עבודה, חתונה, ילודה, גירושים ועוד.[10]

 

 

תמונה 1

בתמונה איזור מטבח משותף, סנט פטרבורג, 1997.[11]

 

לעניין זה חשוב לציין את תפיסתו של הבית במרחב הסובייטי. הבית הוא הסמל המובהק של המרחב הפרטי בחברה המערבית בעוד שבברית המועצות עד 1985 בית היה קונספציה שנתפסה כטובין.[12] קארל מרקס (Karl Marx) ופרידריך אנגלס (Firedrich Engels) טענו במניפסט הקומוניסטי כי האידיאל של הספרה הפרטית מהווה מסך עשן, אשר סייע לקפיטליזם וליצירת "חזירות בורגנית" של רכושנות. לכן, נתפסו חיי היום יום לא כתחום שיש להחביאו מהציבור ומרצונות הקולקטיב, אלא דווקא כתחום שמהווה המשכיות בה הגבולות הופכים לחדירים ושקופים. לאחר מות השליט, יוסף סטאלין (Joseph Stalin), וכשהחלה תקופת שלטונו של ניקיטה חרושצ'וב (Nikita Krushchev) בשנים 1953-1964, החל הממסד להכיר במימד הפרטיות ובצורך בו בחברה אורבאנית מודרנית ויצרנית.[13]

הטקסטים שבחרנו לנתח במאמר זה טומנים בחובם דיאלוג ישיר סביב המתח שבין הממשלה לאזרח, ובין המרחב הפרטי והציבורי. הם מעידים על כוחה של המילה המדוברת והכתובה להבנות מציאות חדשה. כך נקשר ייצוג המרחב המדובר והכתוב למרחב השליט בתוך חברה כדפוס ייצור, כפי שגרס לפבר. מפני שהתופעה וכן הדינאמיקה שלה נפרסות על פני כמעט מאה שלמה, אין ביכולתנו לדון בכל התקופות והשינויים שחלו במהלכה. משום כך בחרנו להתמקד בתקופת החדרת הדיור המשותף לחיי היום יום העירוניים הסובייטים ולסיים בתקופה בה החלה התפרקות הקונספציה של שלילת המרחב הפרטי של האזרח. זאת על מנת להציג את התעצבות התופעה ולאחר מכן את הפירוק שלה ללא דיון בתקופות הביניים. בניתוח הטקסטים חשובה שימת הדגש על הניסוח המדויק ובעיקר בניתוח טקסטים פוליטיים ונאומים אשר מילותיהם נבחרות בקפידה עבור קהל היעד. בתוך כך חשוב לזכור שעבודתנו בנויה מתרגומים אישיים שלנו המסתמכים גם על תרגומים אחרים.[14] תהליך התרגום ותוצר התרגום כפופים לאילוצים מסוגים שונים ובהם: אילוצים קוגניטיביים, לשוניים  ותרבותיים (הבדלים בין תרבות היעד לבין תרבות המקור).[15] יש להכיר במגבלה זו, שכן ייתכן ובתרגום אבדו אלמנטים ממהותן או תפקידן של מילים שהיו חושפות רבדים תרבותיים נוספים, לו היו הטקסטים מוצגים בשפתם המקורית (רוסית או אנגלית).

מיכאל בולגקוב והעיר הסובייטית

המהפכה של 1917, הולידה שינויים קרדינאליים בחיי היום יום עבור האזרח הפשוט. אלה השפיעו על חיי האזרחים ברמת הפרט, הקהילה והאינטראקציה עם הממסד. עם התבססות הבולשביקים בשלטון, החלה בברית המועצות תופעה של צמצום המרחב הפרטי על ידי יצירת המנגנון של הדיור המשותף בעיקר במוסקבה ובסנט פטרבורג. מוסקבה, לב ליבה של המעצמה הסובייטית, משכה אליה אוכלוסיות רבות, למרות שבפועל רק יחידים יכלו להרשות לעצמם דיור פרטי ולא נבנו אזורי דיור חדשים בתחומיה. אחד המנגנונים להתמודדות עם בעיית המגורים בעיר היה כינונה של פרקטיקת הדיור המשותף.

            בולגקוב הגיע בשנת 1921 למוסקבה, ולאחר מאמצים מרובים קיבל מהשלטונות דירה. תנאי המחייה שחווה הביאו ליצירת מודל הדירה שאותה תיאר בספרו. בשנת 1932 התחתן בולגקוב בשלישית עם ילנה שילובסקיה, שהיוותה מודל לדמותה של מרגריטה, ובמהלך נישואיהם עבד על הרומן שהיה יצירתו האחרונה. העבודה על הרומן הייתה בידיעה שאף הוצאה לאור לא תסכים לפרסמו בגלל מרכיביו הדתיים והביקורת נגד הממסד הסובייטי. לאחר מותו שמרה שילובסקה על כתבי היד, ובשנת 1966 פורסם "האמן ומרגריטה" בגרסה מצונזרת בכתב העת הספרותי "מוסקבה".[16] ברומן, העוסק בין השאר במתח בין מרחב המגורים האישי והציבורי, ניתן להבחין גם בדמיון בין המציאות אותה חווה בולגקוב לבין המציאות המרחבית שבנה עבור הדמויות. בכך מהווה כתיבתו מראה למציאות המרחבית בתקופה זו במוסקבה.

התוכנית המלאה לבנייתה של מוסקבה החדשה כעיר בירה ועיר סובייטית למופת, הושלמה בשנת 1935. התכנון העירוני נסב סביב מספר עקרונות: הגבלת גודל העיר, שליטה על אופן המחייה, תכנון מאורגן של מגורים, ותכנון זמן ההגעה לעבודה ומרכזי העיר. כל אלו הגדירו גבולות גזרה למרחבו הפרטי של האזרח.

הגבלת גודל העיר, הייתה החלטה שהתבססה על הטענה כי יש להקפיד על גודל עיר אופטימאלי. באותה העת אוכלוסיית מוסקבה מנתה כ-3.5 מליון תושבים, וכ-5 מליון יחידות דיור חדשות נבנו בה בעוד שהטווח הרצוי הוגדר בין 50-60,000. בתכנון מסוג זה ייעדו את השירותים העירוניים לעמוד לצורכי התושבים בצורה שוויונית. זו הייתה הדרך המעשית שנבחרה לחשל את המנגנון הסוציאליסטי של האתוס השיתופי.[17] בשנת 1932 התרחבו  סמכויותיו של השלטון והופיעה תקנה חדשה - "Propiska", שהתייחסה לרישומו של אזרח בדירה. דה-יורה, נציגי הממשל יכלו לאשרר את השתייכותה של דירה קונקרטית לבעליה או לחילופין לשלול זכות זו. כך ניתן היה לבקר את הנדידה ברחבי המדינה וכן להשתמש בכלי אדמיניסטרטיבי על פי שיטת המקל והגזר באזרחים. פיקוח המדינה על היבטי המחייה, בא לידי ביטוי גם בהגדרת תנאי היגיינה נאותים שיש להקפיד עליהם. כמו כן, חלק מגיבוש המדיניות כלל הקצאה קונקרטית של שטח מגורים מינימלי לאדם, שהסתכם בתשעה מטרים רבועים לצורך שמירה על תנאים סניטאריים בסיסיים.[18] הוחלט גם, כי שיטת הבניה תיעשה על פי בניית בלוקים, כאשר בכל בלוק עתידים היו להתגורר בין 1000-1500 תושבים. שיטת התכנון התאפיינה ב"אזוריות", כל אזור כלל את כל שימושי הקרקע כמו מוסדות חינוך ומרכזי קניות. לאזורים אלה קראו "Mikrorayon", משמע- "מיני-אזור", והתאפיינו בשליטה ממשלתית מקומית. אזורים אלה התחרו ביניהם על גובה תפוקת עבודתם ועל היותם דוגמא לחיים הסוציאליסטים.[19] 

  

תמונה 2

דירה בגודל ממוצע במיקום יוקרתי בסנט פטרבורג. בדירה מתחלקים בן ואמו. הבן בגיל 40, משתמש באותו מרחב לצרכים שונים במהלך היום, כפתרון היחיד למרחב המחייה המצומצם. בתמונה רואים ניגודים יוצאי דופן של פסנתר הניצב בצמוד למקרר ומיטה. סנט פטרבורג, דצמבר 1997.[20]

 

יעד נוסף בתכנון עירוני היה הגדרת זמן הנסיעה לעבודה. זאת במטרה להגיע להתייעלות מרבית מבחינת תפוקת העבודה על ידי קיצור דרכי התושבים למקומות עבודתם. המדינה עודדה שימוש נרחב יותר בכלי התחבורה הציבוריים על פני הפרטיים - אלמנט נוסף המצמצם את המרחב הפרטי. בערים גדולות הוקצב זמן הגעה מקסימלי של כארבעים דקות. בנוסף, על פי הרציונאל הסוציאליסטי, במקום גישה ארכיטקטונית שיסודה ראוותני, על המרכזים העירוניים להוות את ליבת החיים הפוליטיים והחברתיים של העיר.[21] על מנת לעמוד ביעדים אלו הוחלט, כי על אזורי העבודה להיות בקרבת בתי המגורים והדבר הוביל לפגיעה באיכות הסביבה ולהרעה באיכות החיים.

כמות האוכלוסייה במוסקבה הלכה וגדלה, אולם דיור חדש לא נבנה. אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא שבדיור המשותף קל יותר לזהות "דרכי מחשבה לא קונבנציונליות"- כלומר פיקוח ומשמוע פוליטי אידיאולוגי. ההתרחשות המשורטטת ברומן מתרחשת עוד בטרם נרצח סרגיי קירוב (Sergey Kirov), כשהחיים היו מעט יותר חופשיים מהמצב שהתקבע לקראת סוף שנות ה- 20. באותה עת כסף עדיין אפשר רכישה של דיור, אולם ערכו החל להיחלש עם הזמן במציאות הסובייטית לעומת כוחו של הממסד. הדיור הפך לכלי מכריע ויעיל בידי השלטון. סביב תמה זו נבנית הפאבולה המרכזית של הרומן וסוגיית הדיור משמשת לייט-מוטיב ביצירה. כשבעים שנה קודם לכן, תואר בספרו של פיודור דוסטויבסקי (Fyodor Dostoyevsky ) "החטא ועונשו", תקדים בספרות הרוסית לקונספציה הקושרת בין חלל של דירה קטנה למשבר פסיכולוגי המרסק את רוחו של האדם ואת תחושת החופש שלו. הגיבור הראשי ראדיון רוסקולניקוב, גר בדירה מזערית המדמה קבר, וזהו מרחב המסייע ליצור משבר בעלילה.[22]   

בספרות המחקרית מכונה מיכאל בולגקוב כ"סופר עירוני". הוא עצמו העיד, כי אינו יודע לכתוב על חיי הכפר. מבנה המרחב האומנותי ביצירותיו של בולגקוב מאופיין בצורה גורפת על ידי אמביוולנטיות של העיר כדמות בפני עצמה. העיר, כסמל שהטביע את חותמו בהיסטוריה התרבותית המערבית, מתאפיינת לרוב על ידי שני מרכיבים, הראשון הוא העיר המייצגת מדינה, והשני הוא העיר המשמשת לאנטיתזה שלה. בכתביו של בולגקוב אנחנו פוגשים הצלבה של שני הנרטיבים. העיר אצלו היא "מרכז סקראלי", אך בו בזמן גם "מרחב של  אשליה", וככזו - ייעודה הוא חורבן.[23]

ביצירותיו של בולגקוב העיר היא נצחית חרף כל האסונות שפוקדים אותה. ההרס שלה אפשרי על ידי שני כוחות טבע גדולים, האש והמים. במהלך כל יצירותיו פנה בולגקוב לשלוש ערים: מוסקבה, סנט פטרבורג וקייב. אלה מייצגות את התרבות וההיסטוריה הטעונה של רוסיה החל משנות המהפכה ודרך התעצבותו של המשטר הסובייטי. זאת בעיקר דרך שלילה של זהות ומרחב של תושבי אותן ערים. כמו כן, ביצירותיו של בלוגקוב ניתן לראות שלוש ערי עולם המשקפות את תפיסתו ומשמשות סמל להיסטוריה דתית ותרבותית מערבית. אלו הן בבל, רומא וירושלים.[24] מוטיב נוסף שעולה ברומן קושר את העיר לגן כסמל דואלי של הדמוני והאלוהי. חלק מההתרחשות ברומן מרוכזת בגנים, שם מעוגנות נקודות מפנה מרכזיות. דואליות ממשיכה לאפיין את הבחירות המרחביות של בולגקוב ברומן. ה"בית" מסמל הן תיבה (תיבת נח) למפלט והן מקום של תאווה בו אדם אינו מסוגל להתחבר לעצמו.[25] בניגוד למוטיב הבית יש ברומן גם מוטיב "א-ביתי" כסמל לדרך הנצחית, מוטיב המדגיש בעיננו את העובדה שהחברה הרוסית שרועה במצב של טרנספורמציה מתמדת.[26]

על גבולות המרחב האישי והפרטי ב"אמן ומרגריטה"

בתחילת הרומן, כאשר ברליוז (Berlioz) שואל בנאיביות את וולנד (Woland) (דמותו של השטן) היכן הוא מתכנן לגור, האחרון עונה בביטחון "בדירה שלך".[27] סוגיית הדיור נשלפת בתחילת היצירה כמו ג'וקר במשחק קלפים. מאוחר יותר, ראש הועד ניקונור בוסוי(Nikonor Basoy)  מספר לנציגי השלטון את הסוד המפחיד: "מהדירה נעלמים אנשים". בדרך זו רומז המחבר, כי ייתכן ואותם בני אדם נעלמים בדיוק מאותה הסיבה שבעטייה נעלם ברליוז (ראשו נכרת על ידי רכבת קלה), וזאת כאשר מישהו מנסה לתבוע חזקה על הדירה. הגבול בין האדם לשטן מטושטש במרדף החולני והפנאטי אחרי מטרים רבועים של דיור, אולם המרדף טומן בחובו אידיאה עמוקה יותר של אפשרות לפרטיות ואינדיבידואליות. וולנד, בהתאם לסטאטוס שלו, חי כמלך במרחב המפואר של הדירה ואיננו מצטמצם בצורה עלובה בדירה משותפת.

מאוחר יותר, כשהוא מתוודע לאוכלוסייה המוסקבאית בתיאטרון הסאטירה, וולנד מדגיש בדייקנות כי "הם קלי דעת... אבל מה לעשות... גם רחמנות מתדפקת על ליבותיהם... בני אדם כבני אדם... באופן כללי הם מזכירים את אלה שקדמו להם... ורק בעיית הדיור קלקלה אותם...".[28] הבעיה מוצגת כמאפיין דומיננטי של מציאות חדשה, עד כדי כך שהשטן מסביר בעזרתה את התנהגותם של אלפי אנשים במטרופולין גדולה כמו מוסקבה. כך נוצרת פארסה חולנית, אליה הופך סיאנס הכישוף בתיאטרון הסאטירה - בני אדם אחוזי דיבוק רודפים אחרי שטרות שנופלים מהתקרה. האפשרות הקסומה לרכוש בחינם הלבשה צרפתית (שמשמעותה בהקשר זה – הלבשה איכותית) בחנות הדמיונית שנפרסה על ידי קרובייב (Koroviev) (אחת מעוזריו של השטן), מדגישה שוב ושוב את חוסר הזהות הפרטית, את הרעב הקולקטיבי לאפשרות הבחירה וכן את מחסור מובהק בחדשנות וייחודיות שממנו סבלה החברה הסובייטית. באופן פרדוקסאלי זהותו של אדם טושטשה על ידי המטרות האחידות של התושבים בניסיונם להשיג פיסת זהות ייחודית.

בעת שהותו בבית המשוגעים, חולק האומן את סיפורו הטרגי עם פציינט נוסף, איוון בזדומני  (Ivan Bezdomny) שכשמו ברוסית כן הוא מחוסר בית. הוא חוזר ומדגיש, כי ברגע שיעמוד לרשותו כסף, יחליף מיד את מקום מגוריו (מרתף קטן) לחלל גדול יותר. אלואיזיי מגרץ' (Aloysius Mogarych) מציין בזמן היכרותו עם מרגריטה, כי אמנם הוא גר לא רחוק "אבל הדירה שלי צפופה". לאורך התפתחות העלילה, מתבהר הרעיון, שדיור מתאר ומאפיין לא רק את הסטאטוס של האדם מבחינה חברתית, אלא גם את רמת התפתחותו הרוחנית. הטרגדיה של האומן, מתעצמת אחרי אובדן מרחבו הפרטי לאחר הלשנתו של אלואיזיי לשלטונות.

הזמן שמתואר ברומן הוא טרום תקופת הטרור הגדול של סטאלין, שבו כל דבר קטן המתגרה ברוח המשטר עלול היה להוות עילה לשליחה לגולאג (Gulag). אף על פי שאלואיזיי הלשין על האומן, הדבר אמנם לא סימל את הגירוש לגולאג, אבל בהחלט הביא לשלילת חירותו על ידי מאסר. האומן ששוחרר מידי הגפאו (GPU) בימי החורף הרוסי עתיד לקפוא למוות. שהותו של האומן במוסד למשוגעים אינה מושפעת בהכרח מהתנהלות הדברים במציאות של אותה תקופה. באותה עת, מוסדות אלה נתפסו כחלק מהמנגנון הממשלתי לדיכוי.[29] גם "חדר מספר 6" בסיפורו הקצר של אנטון צ'כוב (Anton Chekhov) הוא גן עדן קטן לעומת המציאות של בתי המשוגעים הסובייטים. חשוב לציין, שהאומן העריך את החופש גם בתוך הכוך הפרטי שלו, רחוק מהמציאות הקומונאלית של מוסקבה.

מרגריטה, אהובתו של האומן, מתבוננת בעולם וחיה כגיבורה של המאה ה-19. תנאי מגוריה טובים והיא חיה בדירה פרטית, מחזיקה משרתת ובעלה הוא מומחה גדול ומבוקש. השאלה המתבקשת היא מהיכן נובע הצורך לעצב את דמותה כך? אם ננסה לדמיין לרגע את הגיבורה הראשית של הרומן כאישה מותשת, קורסת מעייפות, העולה במדרגות עם סלים אחרי יום עבודה מפרך במפעל - זו כבר לא תהיה מרגריטה. לא תהיה זו אותה אישה חלומית ומטופחת אלא גיבורה טיפוסית של התקופה הסובייטית. הדבר מלמד על הקשיים של חיי האישה בדיור המשותף בתקופה הסובייטית. זאת ועוד, האישה הסובייטית הרגישה שונה לחלוטין מהאישה שחיה לפני המהפכה. בספר "האישה הסובייטית", מתוארת התבוננות נשית על התקופה שלפני המהפכה בכמיהה: "תנועה פמיניסטית טובה תהפוך את הנשים שלנו לעדינות יותר ותחזיר את האיזון העדין בין המינים שיהיו גיבורים חיוביים וחזקים... כמו בתקופה של פושקין... בה היו הגברים חזקים והנשים עדינות"[30]. דמותה של מרגריטה מהווה אנטיתזה לדמות האישה שטיפחה התעמולה הסובייטית, אישה יצרנית העובדת עבור הקולקטיב.

סוגיית הדיור יוצרת דרמות רבות סביב דירה מספר 50, הדירה המסתורית שמופיעה כדמות בפני עצמה בסיפור. מותו של ברליוז, בעל הדירה, מניע דמויות נוספות ביצירה הנחושות בדעתן להשתלט על דירתו או לפחות על חלק ממנה. דמותו המושחתת של ניקונור בסוי מסתבכת לחלוטין סביב סוגיות הדירה, כשהוא מחפש כל דרך אפשרית לדרוש את החזקה עליה. דודו של ברליוז, שלא הזיל ולו דמעה אחת על המוות הפתאומי של אחייניו, טס למוסקבה על מנת להילחם על הדירה אך "מכל אלה לא רצה כלום". הוא ביקש דבר אחד בלבד - "לעבור למוסקבה".[31] עזאזלו (Azazello) (עוזר נוסף של השטן) ממליץ לו: "חזור מייד לקייב... שב שם בלי לזוז ושתוק כמו עכבר, ואל תחלום על דירות במוסקבה. ברור?".[32]

לאחר הפיכתה של מרגריטה למכשפה, בעודה מרחפת מעל העיר הלילית, היא מבחינה כי באחד החלונות מתרחש ריב טיפוסי על ריצפת המטבח, בין שתי שכנות החולקות דיור משותף: "את צריכה לכבות אחריך את האור בשירותים, הנה מה שאני אגיד לך פלגיה פטרובנה,- דיברה האישה, שלפניה ניצב סיר עם איזה תבשיל, וממנו היתמרו אדים, - כי אחרת נגיש בקשה שיזרקו אותך מהדירה!".[33] מכל הדברים שנפרשו לפני מרגריטה ממבט מעוף הציפור, בעודה מרחפת מעל אחת הערים המרכזיות והחשובות בעולם, עיר שיצרה קנונים של אומנות, ספרות ומוזיקה, מציאות פוליטית וכלכלית, בולגקוב מדגיש דווקא את האפיזודה המוקצנת והעלובה הזו. אפיזודה המהווה בעיניו את המדגם המייצג של המציאות העירונית. בנוסף, כשאנו מתבוננים בדירתו של המבקר לטונסקי (Latunsky) אנו נתקלים בחדר אורחים עם פסנתר, חדר רחצה גדול ותמונות על קירות כסממן ליוקרה. החורבן שמחוללת מרגריטה בדמות המכשפה בדירה, היה יכול להיות מכוסה בקלות על ידי חברת הביטוח בכל חברה מערבית. עם זאת, ברוסיה הסובייטית אפילו לא הכירו את המושג הזה, ובמקום חברות ביטוח הוקמו במדינה אין ספור מערכות לביטחון פנים.

חלומו של בולגקוב על חיים עשירים וצבעוניים, מתגשם בזמן סצנת נשף השטן. כוחותיו העל טבעיים של האחרון מרחיבים את גבולות הדירה והופכים אותה לארמון עם מזרקות, אולמות ריקוד ורחבה לשימוש התזמורת. יצירה חופשית מתפענחת כאפשרית רק בחלל רחב שאינו כולא את גופו ורוחו של האדם. מרחב מגויס לפולחן השלטון היווה חלק ממנגנון האומנות המגויסת. ניכר ביצירה, כי הזהות המרחבית בונה אופני מחשבה זהים ומתקפת את עצמה על ידי שכפול מתמיד. כמו כן, שבירת הגבולות המרחביים מייצרת זהויות חדשות, שהשלטון ניסה למנוע על ידי צמצום המרחב הפרטי, כפי שעולה מהיצירה. 

בסוף הרומן, השקט לו זוכה האומן הינו ביטוי סמלי לקונבנציות שבדיור פרטי. הדבר מתבטא בתיאורי גשר עשוי אבנים, בית קטן, חלון ונציאני, ענפי גפן ומשרת זקן. בתיאור זה ישנם געגועים רבים לרוסיה שלפני המהפכה וכן למרחב הפרטי שהיה לו אז משמעות וצורה שונה. כאשר בלוגקוב התגורר ברוסיה הסובייטית, הוא היה כנראה מהגר רוחני שחש נוסטלגיה עמוקה לעידן שחלף ואין כבר דרך להשיבו. הרומן "האומן ומרגריטה" רחוק מלהיות אופטימי במהותו. גם כאן, כמו בטרגדיות היווניות, כל הבעיות נפתרות לאחר הופעתו של האל מהמכונה (Deus ex machine), ובמקרה זה – השטן. הבחירה בו איננה מקרית, ייתכן שבתנאים שאפיינו את החיים במוסקבה האדומה באותה העת, כבר אי אפשר היה לחכות לעזרה מאלוהים. ייתכן כי דווקא בחירה אקסטרווגנטית זו טומנת בחובה את יסודות המחשבה של חברה אשר איבדה תקווה. בולגקוב שהיה עייף ממחלות ומחסמי המשטר בעודו חנוק בתנאי מחייה עלובים, יכול היה רק להמתין להתערבות של כוחות חיצוניים. הוא היה בטוח רק בדבר אחד, "כתבים לא נשרפים". לפיכך, כתב את הרומן כאלגוריה מדויקת לתחושת האבסורד שהשתלטה על האזרחים הסובייטים.

מה הן המסקנות שניתן להסיק מסוגיית הדיור העוברת כחוט השני במהלך הרומן? המסקנה הראשית היא שאדם חופשי, אומן, צריך לחיות בתנאי מרחב הגיוניים. שנית, על מרחב זה להיות מרחב פרטי. שלישית, הזכות לפרטיות ואינדיבידואליות, שנשללה מהאוכלוסייה בברית המועצות, השליכה ישירות גם על יצירת האומנות בכלל ועל יצירת הספרות בפרט. בזמן התעצמותו של השלטון הטוטליטארי בין השנים 1934-1935, קשה למצוא ולו יצירת ספרות אחת שלא סורסה על ידי הצנזורה. אם נתייחס ליצירה ספרותית כאל אתר ממנו נמחקות מילים, הדבר דומה לאדם שנשלל ממנו מרחב. לאחר מות סטאלין הגיעה תקופת "הפשרה" של התנאים הקשים. ימיו של חרושצ'וב התאפיינו בניצני חזרת האינדיבידואליות ושיקומו של המרחב הפרטי, שבאו לידי ביטוי גם בזרמי הספרות הרוסית. אולם מימושו האמיתי של פירוק מנגנון הדיור הקומונאלי התרחש רק בעידן של מיכאל גורבצ'וב שהבין והפנים היטב, כי החזרה לגבולות המרחב הפרטי של האזרח חיונית לשיקום המדינה. 

דה-קונסטרוקציה של גבולות החיים בברית המועצות

במהלך תקופות שונות בהיסטוריה הייתה הארכיטקטורה אפיק נוסף לביטוי אידיאולוגי של משטרים. היו שטענו, כי הידע הפוליטי שלנו מדמה את הסביבה ואף מחזק מנהגים חברתיים.[34] אלברט ספיר (Albert Speer), למשל, שהיה הארכיטקט הראשי בגרמניה הנאצית, אפיין בתכנוניו את תפיסתו של היטלר לגבי התפתחותה של ברלין כסמל ללאומניות גרמנית. ארכיטקטים סובייטים אחרים שפעלו על פי אידיאולוגיה מרקסיסטית ניסו לתרגם זאת במרחב, תוך שהם מושפעים מהזרמים הקוביסטים, הסימבוליסטים והקונסטרוקטיביסטיים. דוגמאות רבות מעידות שארכיטקטים ניסו לא פעם לקדם באמצעות עבודתם את תפיסתם על מהותה של החברה "הנכונה". מילטון רוקיץ' (Milton Rokeach) טען שהקפיטליזם מעריך חופש ולא שוויון בעוד שהקומוניזם מעריך שוויון בלי חופש. הקומוניזם ניסה לדידו, להשתמש בארכיטקטורה לטובת מימוש צרכים ציבוריים להבדיל מצרכים אישיים וקבוצתיים. בנייה המצליחה למזג עקרונות אלה של הגיאופוליטיקה הסובייטית הייתה באחריות המתכננים.[35] הארכיטקטים המרקסיסטים המוקדמים נתקלו במכשולים רבים בניסיון ליצור איחוד בין הדיאלקטיקה לטכניקה ואידיאולוגיה. זאת, משום שהארכיטקטורה המודרנית הפונקציונאלית לעיתים תמכה במרקסיזם כסמל לערכים תרבותיים של יצרנות ולעיתים שללה אותו כמעניק אוטונומיה מאידיאולוגיה.[36] יחד עם זאת, אין בכוונתנו לדון בתיאוריה של ארכיטקטורה מרקסיסטית אלא בטקסט ותפקידו בהבניה חברתית ולכן בחלק זה נסקור נקודות ציון הממחישות כיצד תיאוריה ופרקטיקה מרקסיסטית עברה טרנספורמציה שהתבטאה גם בניסיון להביא לדה-קונסטרוקציות מרחביות.

בשנת 1985, גורבצ'וב התניע את המהלך לשינוי כלכלי וחברתי על ידי רפורמות אותן הגדיר כ"פרסטרויקה" (Perestroika), שמשמעותה "שינוי מבני", ו"גלסנוסט" (Glasnost) שמשמעותה "פתיחות". רפורמות אלו היו אמורות להוות פתרון לכלל בעיותיה של המערכת, כפי שסיכם באחד מנאומיו: "ההאצה של ההתפתחות הסוציו-אקונומית של המדינה היא המפתח לכל הבעיות שלנו...".[37] שינויים אלה הביאו להתנעה איטית של הכלכלה, והתמקדות חדשה בנושאים סוציו-אקונומיים כמו שחיתות, הפחתת מכירות האלכוהול ופיתוח יזמות.[38] בנאומים הפוליטיים של גורבצ’וב מופיעים ביטויים מגוונים המזוהים כמציבים “חשיבה חדשה”, ומציעים "דמוקרטיזציה", "קידמה", "שיפור תנאי המחייה" ועוד. אף על פי שהחשיבה החדשה בתקופה זו יוחסה לגורבצ’וב, הרעיונות האלו היו ניכרים גם בתקופות מוקדמות יותר. תחת שלטונו של ניקיטה חרושצ’וב בשנת 1953, היה ניסיון לאכוף השתתפות ציבורית בשיח הפוליטי. חרושצ'וב אף ביטל את הועדה לענייני פנים אשר שלחה מאות אנשים למחנות העבודה וכן שיחרר באותה שנה אלפי אסירים מהגולג.[39] בשנים שאחרי 1980 הורגשה ירידה במוטיבציה של המנהיגים הסובייטים ושחיקה של אמונתם במשימה. הגנרל יורי אנדרופוב (Yuri Andropov) אשר ירש את מקומו של לאוניד ברז’נייב (Leonid Brezhnev) בשנים 1982-1984 כראש המעצמה הסובייטית, הכריז שהדרך היחידה לפתור זאת ללא קריסתה של ברית המועצות, היא על ידי שינוי מבני כללי.[40]

בחברה המערבית המונח "מחוסר בית" מתפרש באופנים שונים במהותם ובאמצעות הקשרים תרבותיים שונים מאלו שהיו קיימים בברית המועצות. בשיח הפופולארי מגדירים את מחוסרי הבית כתת קבוצה של קבוצות מודרות. לדעתנו, חשוב להסתכל מעבר להגדרות אלו כדי להבין את הסוגיה המורכבת של קבוצות אנשים ללא בית.[41] בנוסף לכך שלא היו למרבית מתושבי הערים הגדולות דירות בבעלותם, לקראת פירוקה של ברית המועצות חוותה החברה העירונית הסובייטית גלים של "Homelessness", תופעה שצמחה מהגעת מהגרים. כמו כן, היצע הדיור בברית המועצות כלל בשנים שלפני התפרקותה שלוש אופציות מרכזיות: דיור ברשות המדינה, דיור משותף עם מספר דיירים באותה דירה ובבתים שנבנו על ידי מוסדות הממשלה או דיור בבעלות פרטית. הקרקעות כולן היו בבעלות המדינה וכן 75 אחוזים מכלל הבתים היו באזורים עירוניים. הממשלה הייתה אחראית לבנייה ולחלוקה של הבתים. בנוסף, משנת 1964 ניתן היה לבנות בתים פרטיים רק בערים עם פחות ממאה אלף תושבים, ולכן אנשים שגרו בערים הגדולות הוגבלו למגורים בדירות.[42]

החזון והניסיונות הרפורמטיביים והכלכליות של גורבצ'וב לא הניבו דמוקרטיה אמיתית ואף לא הניעו שינוי נרחב בסוגיית הדיור, שהיא עניינו של מאמר זה. רמת הפשיעה עלתה והפערים הסוציו-כלכליים בין המקורבים לשלטון ובין שכבות נרחבות ברוסיה, גדלו עקב פתיחת הכלכלה. פער זה קיבל ביטוי אף בנושא הדיור שנותר בהישג ידם של מעטים. למעלה מעשור לאחר פירוקה של ברית המועצות נאמד מספר מחוסרי הבית בכ-8.7 מיליון איש במוסקבה בלבד. הבעיה החמירה כאשר החלה זרימת מהגרים לערים הגדולות ממדינות סובייטיות לשעבר. אלו הגיעו ללא מסמכים, וכתוצאה מכך לא ניתנה להם אפשרות לרכוש בתים ולקבל אשרות שהיה. אלו שנמצאו ללא מסמכים נשלחו לעמדות סינון של משרד הפנים, ושם נעצרו לשבועיים עד חודש. כמו כן, מי שהוחזק למעלה משישה חודשים במעצר על ידי השלטונות איבד אוטומטית את אשרת השהיה שלו.[43]

יחד עם זאת, גורבצ'וב פעל בכמה מישורים שחלחלו לרמת חיי הפרט. בהקשר של סוגיית הדיור הסובייטית עולות שאלות מתוך ספקטרום של סוגיות הקושרות אידיאולוגיה, אתיקה ומרחב.[44] תהליך הבניה המחודשת של גורבצ'וב הדגיש שיש לבחון ולהבנות מחדש היבטים ממציאות חייו של האזרח הסובייטי אשר עבר תהליך של חורבן המרחב האישי כאקט מצד המשטר. אקט החורבן הוא מפגן של כוח, מקום בו הכל חשוף והכל דומה. כל השטחים לכאורה מחולקים באופן שוויוני, אך בפועל מגבילים את האינדיבידואל במרחב העירוני.

מילות מפתח בנאומי גורבצ'וב: דמוקרטיזציה, שקיפות, שינוי מבני

לעיתים קרובות, הופכים נאומים לחלונות לאירועים גדולים בהיסטוריה.[45] לכן אין "לזלזל בחשיבותה של המילה, גם אם נדמה שהיא מתפוגגת בחלל מיד עם אמירתה. לנאומים יש חיים משלהם".[46] בדו"ח לקונגרס ה27 של המפלגה הקומוניסטית הדגיש גורבצ'וב את החשיבות בהאצה הכלכלית של המדינה, אשר "רואה בעיניה מדיניות חברתית פעילה, בדגש מתמיד על עקרון הצדק החברתי".[47] בין התפרקות גרעינית וגישור הפערים בין מערב למזרח, הודגשה במיוחד סוגיית הדיור ברשימת המשימות של גורבצ'וב. הדבר עולה מנאומו לקונגרס המפלגה בשנת 1990, המצביע כי למרות הניסיונות הרבים משנת 1985, זמן כניסתו לתפקיד, לא באה לפתרונה הסוגיה ואף החמירה. "בערך 15 מיליון משפחות יוכלו לשפר את תנאי המחייה שלהם בחמש השנים הבאות. יחד עם זאת, מחקר חדש מראה את דחיפות בעיית הדיור... ישנן 14 מיליון משפחות ברשימת ההמתנה...".[48] גורבצ'וב עוד הוסיף, כי "ישנן כמעט 4.5 מיליון משפחות, אשר להן פחות מחמישה מטרים רבועים של מחייה למשפחה". למרות הניסיונות לפתור את הבעיה הדחופה בהקדם, בשנת 1989 הבעיה רק הוחמרה עקב הכישלון בבניית תוכנית מסודרת לסוגיה. בפועל, "השגת המטרה משמעותה לבנות כ-30 מיליון דירות ובתים פרטיים".[49] כך הפכה סוגיית הדיור גם לבעיה פנים ממסדית ולא רק לבעיה של הממסד מול הפרט.

ניתן לזהות שלוש תמות החוזרות ונשנות בנאומיו וכתביו של גורבצ'וב משנת 1987 ועד להתפרקותה של ברית המועצות. אלו הן תמות הנוגעות בצורות שונות בסוגיית הדיור ומבהירות את הניסיון ליצור דה-קונסטרוקציה ממסדית וחברתית. האחת עוסקת בחזון ה"גלסנוסוט" (שקיפות), השנייה מקדמת את אידיאות "הפרסטרויקה" (שינוי מחדש) ואלו מתכתבות עם רעיון הדמוקרטיה כתמה שלישית. תמות הפרסטרויקה והדמוקרטיה מתארות את הניסיון ליצור תפיסה חדשה לגבי החזרת החופש לפרט, החזרת מרחבים לפרט על ידי הפרטה והחזרת קבלת ההחלטות לפרט על ידי תהליך דמוקרטיזציה.

אחת ההשפעות המרכזיות של פרסטרויקה הייתה אמונתם המחודשת של האנשים בעצמם וביכולותיהם להשפיע. קרי, החזרת חירותו של הפרט. השינוי הזה הוביל לטרנספורמציה תודעתית ומרחבית בליווי תחושות של פחד. המונופול על הידע, האמת, האמונה, הזכות להציע, לפקפק ולהאדיר הוחזרו לידי הפרט.[50] עם אימוץ רעיון הפרטת הכלכלה היה צורך "להפריט את חיי הפרט", כצרכן של טובין ולא כיצרן בלעדי. לאיגודים המקצועיים הדגיש גורבצ'וב, כי הנכס החשוב ביותר של ברית המועצות הוא האדם ולא המכונה, שכן כדי לקדם את היוזמה החברתית החדשה יש לתת תשומת לב מרובה לפרט עצמו. בברית המועצות דאז, שחלשה על 11 אזורי זמן, מדינות וקבוצות אתניות שונות, בלטה אחידות בבנייה קומוניסטית זולה ונטולת מאפיינים תרבותיים. ענף הבנייה הוגבל באופנים רבים. העובדים נדרשו לבנות בכמויות גדולות ובמהירות רבה, מה שהגביל את השוק לסוג מסוים של בתים. אותה צורת בניה הקנתה מונוטוניות למחוזות בעיקר בגלל השימוש בבטון שיצר חוסר התאמה וקצוות גסים. אחד הנאומים של גורבצ'וב מבטא את רצונו לחולל שינוי אף באמצעות הבניה מחדש של המאפיינים האישים והפרטניים לארכיטקטורה המבנית של בתים ודירות מגורים. כלומר, החזרת מנדט השליטה על סגנון בניה לידי האזרחים. מאחר ולממשלה היה מונופול על ייצור הדירות, כמו בכל תחום אחר כמעט של החיים בברית המועצות, הצעות מתחרות על סגנון בניה היו בגדר מצרך נדיר. בסופו של דבר, לצרכן לא נותרה אפשרות אלא לקבל את שהציעו לו, וזאת מפני שהדיור נותר מצרך מבוקש והמדינה היצרנית היחידה שלו.[51]

בתוך כך, מתוארת גם פעולת הפרסטרויקה בנאומיו של גורבצ'וב כ"מאבק עבור אידיאלים של שלום והומאניות".[52] הפרסטרויקה, שמשמעותה כאמור שינוי מבני ומתורגמת לאנגלית כ-restructuring, מתייחסת לפי תרגום זה לשינוי ארגוני, פיזי או מטאפיזי. חופש הפרט והאופציה להיות שונה וייחודי, באים לידי ביטוי בנאומיו כחלק ממהלך שקשור לצדק חברתי והוגנות אל מול בעיית הדיור האקוטית. סוגיות אלו קשורות למימד הפיזי של השיפור המתבקש במראה הארכיטקטוני אך גם ברמת המחייה ואיכותה. כל אלו היו אמורים, לדידו של גורבצ'וב, לקבל ביטוי מבחינה ארכיטקטונית: "עליהם להקדיש תשומת לב מרובה לשיפור המראה הארכיטקטוני של הבניה, הערים, הישובים והכפרים בעיקר על בסיס הצורך ליצור אווירת מחייה נעימה תוך התחשבות במאפייניה האתניים של האוכלוסייה".[53] לכן ניתן להסיק כי הרצון ליצור שינוי אקוטי בצורת החיים היה כרוך גם בשיפור איכות הבניה מתוך ההכרה כי זו משפיעה על איכות חיי הפרט. סוגיית האיכות כרוכה וכוללת אף אימוץ עמדה של הגינות כלפי האזרח: "יש צורך להתוות מדדים שיהוו תמריץ לשיפור ניכר באיכות ולשיפור בפריסה, נוחיות וארכיטקטורה בערינו ויישובינו ".[54]

אפשר לטעון שדוגמאטיות לניניסטית שימשה את גורבצ'וב לתמהיל טקסטים שמשדר ניסיון להתפרק מקיבעון העבר ולשוות מראה חדש למיקום הפרט בקולקטיב. לצד זה נמצאו יחידים שנותרו כלואים בקונספציות ארכאיות של מערכת המתפוררת סביבם, דבר הממחיש רובד נוסף בקונפליקט המתמשך בין הפרט לממסד: "על שינויים אלו מתמרמרים אלה שעד כה ניהלו את ענייני המערכת המחוז, העיר או המעבדה כאילו הייתה חלקתם הפרטית ללא התייחסות לדעת הקולקטיב".[55] מתוך הציטוט הזה עולה רעיון של ניסיון להיאחז רטורית בקולקטיב ולהוקיע התנהגות סוטה של פרטים מסוימים יחד עם ניסיון להיפרד מקיבעונות שמצטיירים כארכאיים. 

נקודה מרכזית נוספת בהקשר השינוי המבני הייתה השפעותיה של תפיסה כלכלית חדשה שנגעה גם היא לסוגיית הדיור. תעשיית הבנייה הסובייטית נסמכה רק על שוק של מכירה ובמשך שנים לא היו עליות וירידות במחירים. הנפגע העיקרי ממדיניות זו של היצע שאינו צומח הוא הצרכן. מהלך החזרת השליטה לידיו של האדם הפרטי, היה משולב בהחזרת הדיור לתחום הקניין האישי: "בנייה של בתים פרטיים צריכה להיתפס כמטרה לאומית חשובה. למטרה זו: קרקעות אדמה ישמרו בצד עבור בתים וסבסוד חוות בכפרים, ערים ופרברים, התושבים יהיו זכאים לקניין, שימוש, מכירה וירושה על האדמה עליה יבנו".[56]

החזרת המרחב הפרטי והדיור לידי האזרחים, הניסיון לפתור את בעיות הבריאות, בעיות השתייה ובעיותיהם של “הצעירים” קשורים כולם לצורך הדחוף בתשתית שתאפשר את "הרחבת הבסיס הכלכלי לבניית דיור על ידי נכסי המדינה, החכרה, קואופרטיבים, איגודים מקצועיים, חברות עם שיתוף מניות, ארגונים חברתיים, הלוואות, אשראי בנקאי, בניית דיור למכירה", וכל זאת "עם אפשרות לתשלום מיידי או החזרה בתשלומים".[57] כך חושפים נאומיו של גורבצ'וב מודעות שהייתה קיימת בדרג המדיני, לסבלו של האזרח עקב שלילת מיקומו הפרטי בעיר ומיקומו במשפחה, וכן את הבעיות המשפחתיות שנוצרו כתוצאה מכך, כגון אלימות משפחתית. "על האיגודים המקצועיים לטפל באופן טוב יותר בנכס החשוב ביותר שלהם- בריאות האדם- ולפעול כדי להבטיח טיפול יעיל בבריאותם... והמאמצים למגר שיכרות בהם אין להפחית".[58] עוד ניתן להסיק מנאומיו של גורבצ'וב, שמטרתם הייתה גם לחשוף בפני האזרחים מצב של סטגנציה בטיפול בסוגיית הדיור ובכלל. הסטגנציה הכלכלית בה הייתה שרויה ברית המועצות דאז: "אזורים מתוכננים של דיור לצעירים נמצאים כעת בפיתוח... המדינה תעניק פריבילגיות לאלו שירצו לבנות בתים בכסף שלהם".[59]

תמה מרכזית נוספת שנידונה בנאומי גורבצ'וב עוסקת ברעיון הדמוקרטיה. ניתן לקשר את השקיפות והפתיחות הכלכלית למהלך של דמוקרטיזציה שניסה להוביל גורבצ'וב, אשר השפיעה גם כן על סוגיית הדיור. הרעיון סביב השפעתו וחשיבותו של האדם בשיח החדש, באה לידי ביטוי באמצעות בניית קונספציה חדשה של ”דמוקרטיה” בקרב קהל מאזיניו, שבבסיסה מעניקה קול למושתקים והעניקה לראשונה מרחב לצמיחת רעיונות מלמטה למעלה ולא להיפך. ניכר היה כי הרעיון רווח בכתביו ונאומיו של גורבצ'וב, אך מפני שלא נכח בפוליטיקה סובייטית ויש שיטענו שגם לא אחריה הרעיון חייב הבהרה והרגעה מצד האזרחים וחברי המפלגה לגבי הבניית המונח מחדש באופן חברתי-פוליטי.[60] ניתן להסיק, כי רעיון הדמוקרטיזציה היווה רובד נוסף בקונפליקט שבין הממסד לפרט. גורבצ'וב מסביר באחד מנאומיו: "הדמוקרטיה איננה ההפך מהסדר. היא הסדר ברמה גבוהה יותר. בסיסה אינו בחוסר פקפוק בציות או ביצוע חסר מחשבה של הוראות, אלא בהשתתפות אקטיבית ושוויונית של כל פרטי החברה בכל ענייניה... דמוקרטיה משמעותה חברה שמבצעת שליטה עצמית, המבוססת על אמון, בגרות אזרחית ומודעות לחובות החברתיות של האזרחים הסובייטים".[61]

ניתן להסיק, כי היה ניסיון לחולל שינוי במשמעות רעיון הדמוקרטיה בחברה הסובייטית, דבר שבא לידי ביטוי לא רק בצורך להבטיח את שלטון הרוב, אלא גם להגיע אל הפרט באמצעות החלטות ממסדיות ובכך להפחית את המתח בין האזרח לממסד. ב-17 לספטמבר 1992 הממשלה הרוסית אימצה את 'החלטה 723' שיצרה סוכנויות חברתיות לשינוי בעמדות הסינון והפכה אותם למרכזי רווחה. בכך הפכה תופעת העריריות החברתית לתופעה המוגדרת תחת בטחון חברתי ולא כפשע בעיני השלטונות.[62] גורבצ'וב דיבר על דמוקרטיה אחרת וחדשה על אף הרעיון הסוציאליסטי הטמון בחיים המשותפים של החברה הסובייטית.

אחת ממטרות השינוי המבני הייתה קידום של שלום והומאניות. כך הפכו צמד המילים של גלסנוסט ופרסטרוקיה למילים נרדפות לקידמה ושלום בעולם המערבי. עם פירוק ברית המועצות, אימצה הפדרציה הרוסית החלטות לקידום הדמוקרטיה וזכויות אדם, ואף הסירה את עמדות הסינון למחוסרי הדיור של משרד הפנים. מנאומים אלו ניתן לראות כיצד מילות מפתח משמשות סוכן חברות כקטליזאטור של שינויים מבניים והופכות לסמל מילולי עבור החברה וחברות אחרות בכך שהן מדגישות מאפיינים מהרבדים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים. הניסיון לקטלג את המהפך על ידי הדגשת גלסנוסט ופרסטרויקה שכללו את השינויים בחיי הפרט, הדמוקרטיזציה וההפרטה, הצליחו ליצור שינוי כולל בתודעה הציבורית והבינלאומית הקושר את סוגיית הדיור למהלך כללי וחיובי.

סיכום ודיון

הטקסטים הפוליטיים והספרותיים שנידונו במאמר זה, מהווים לטענתנו, נרטיבים המתארים היבטים שונים של תופעה דומה. ניתן לעגן באמצעותם תיאוריה מהשטח המסבירה את שלילת המרחבים האישיים והחזרתם לידי האזרחים. הניתוח שהוצג עד כה שופך אור על הדרך שבא למילים יש יכולת לכונן מציאות. ניכר כי שני הטקסטים שהוצגו במאמר זה הצליחו להשפיע על הבניה מחודשת של סדר חברתי בברית המועצות בזמנים שונים. בנוסף, ניתוח זה איננו מוגבל בהתבוננות מפריזמה יחידה אלא מתעצב על ידי מספר פרשנויות מדיסציפלינות שונות. מתוך השאלה, האם כדאי לבחון תופעה של פרטיות בתוך עידן ומקום שהיה נטול פרטיות, אנו מוצאות כי דווקא כיום בעידן השקיפות המקיפה אותנו ביום יום ובעיקר בתחום העידן הווירטואלי מעניין לבחון את מציאות הגבולות החברתיים בברית המועצות שבמסגרתם נחלת הפרט הייתה כה מצומצמת.

ניתוח טקסטואלי זה אפשר לגעת במרחב שנוצר בין רגולציות תרבותיות וממסדיות ובאופן שבו התפרשו יחסים בין שכנים, חברים ואפילו בני זוג. באמצעות הטקסט של מיכאיל בולגקוב  נחשף תיעוד תרבותי שמשמש דוגמא מובהקת לתהליך בו אידיאולוגיה משפיעה על תכנון אורבאני. מחד, העיר טבועה בזהות ובגוף דייריה, ומאידך האנשים הם אלו שגרים במרחבים המעניקים צורה ומשמעות לחלל בו הם מתגוררים.[63] מספרו של בולגקוב צונזרו מגוון של מילים ומשפטים, פסקאות ועמודים שלמים, ואף שתי אפיזודות שכל אחת מהן משתרעת על פני יותר מחצי פרק (חלומו של ניקָנור בוסוי והסצנה בטורגסין). בגרסה המצונזרת שפורסמה בשנות השישים של המאה הקודמת, השמיטה הצנזורה 23,000 מילים, שמהוות חמישית מהיקפו המקורי של הטקסט.[64] גישה ממסדית זו מעידה על הכרה בכוחה של המילה הכתובה ובמשמעות שהיא מייצרת ככלי להבניה מרחבית.

ההגמוניה הסובייטית חששה תמיד מכוחה של הספרות ומתפקידה כמראה של החברה והתרבות. ההשמטות הנרחבות של חלקים מן הרומן עד לתקופת ההפשרה של חרושצ'וב מעידות על אותם מרחבים שהרומן היה מצליח לייצר ולייצג, אילו אכן היה מתפרסם בשנים בהן נכתב. משקלו של הטקסט נשען בין היתר על הדיוק בו העביר בולגקוב את המציאות המרחבית בברית המועצות, שזלגה מגבולות הספר אל מציאות התושבים במוסקבה ובמדינה כולה. זהו המקום להעלות כדוגמא את יצירתו הראשונה של אלכסנדר סולז'ניצין (Aleksandr Solzhenitsyn) "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ'", שהתפרסמה בירחון "נובי מיר" (עולם חדש). היה זה לאחר שהעורך הראשי, אלכסנדר טורדובסקי (Aleksandr Tvardovsky), הצליח לקבל אישור מחרושצ'וב לפרסומה בשנת 1962, בעוד שהדבר נחשב מאוחר יותר לטעות פאטאלית. סיפורו של סולז'ניצין פתח תיבת פנדורה, כשבפעם הראשונה העלה לדיון את סוגיית הדיכוי ההמוני שעברו האזרחים הסובייטים. מספר לא מועט של סובייטולוגים טענו, כי ההתפרקות של ברית המועצות החלה ברגע פרסום הסיפור, וכך במרחב המילולי החלה ההתפוררות הפיזית של המעצמה.[65]

מימד נוסף שעולה מספרו של בולגקוב ואינו נידון לעומק במאמר זה הוא ההיבט הדתי שנשלל מחייהם של אזרחי ברית המועצות. שלילת היבט זה מתווספת לשלילת גבולות המחייה וחיי הפרט שלא אפשרו מימוש אמונות שונות. השלטון הסובייטי, שהכריז על עצמו כנטול דת מיסודו, הפך את הכנסיות הגדולות למחסני מזון, דבר שבהחלט היווה הצהרה מרחבית חברתית. הרומן מלמד כי הגבול בין האדם לשטן מטושטש במרדף אחרי מטרים רבועים של דיור. גבולות השלטון הכתיבו את אורח החיים. ההתנהלות הדומסטית השפיעה אפילו על יחסים בין בני הזוג ובין שכנים. מסגרת שלטונית כה רחבה הכתיבה את מהלך חייהם כפי שמתאר בולגקוב, עד כדי כך שהעיר מאפיינת את תושביה ולא הם אותה. ניכר, כי מציאות זו, היוותה גירוי עבור הספרות הרוסית וכתבים אחרים רבים לאורך התקופה הסובייטית ויצרה נדבך שלם של אנטיתזה אומנותית ששימשה ריאקציה למציאות. לימודי התרבות מגלים בתורתם, כי לא כל תופעה חברתית מיושמת דרך מושג ה"הפנמה" או לחילופין "ההתנגדות", וכי קיים מרחב נוסף – שטח ביניים, אותו אזור שנמצא בין לבין, שעולה מתוך דפי הרומן של בולגקוב.     

נאומיו הפוליטיים של גורבצ'וב שיקפו, כי התנהלות חיי היום יום של הפרט הייתה מוכרת לצמרת הפוליטית, שבכוונתה הייתה לעשות שינוי מבני שתחילתו בשטח. מבחינה פוליטית מטרת הפתיחות והשינוי המחודש הייתה למנוע את קריסתה הכלכלית של ברית המועצות. בפועל, שנות השליטה על אופן המחייה ותנאי מחייה לא איכותיים, הביאו להבנה כי יש להציב את האזרח במכלול משותף עם הארגון המחודש של הכלכלה וכן לפרק את ההתמקדות בקולקטיב כסמן מרכזי. שלושת התמות המרכזיות שנחשפו בנאומיו של גורבצ'וב מעידות על מהפך מהותי בתפיסה הסוציאליסטית לאחר התפרקותה של ברית המועצות. המרחב העירוני התפענח מחדש ככזה שאמור לשרת את תושביו: על הבתים להכיל את הדיירים, ועל הפוליטיקה לשרת את הפרט באמצעות אידיאולוגיה. האשליה של דמוקרטיה בהסוואה מרחבית בבחירות באסיפות, ובהתנהלות השוויונית לכאורה מול הדיירים המשותפים, נגלתה במערומיה.[66]

 

תמונה 3

מכתב הממוען לאישה השוכרת דירה בבניין. הכותבת היא אישה מבוגרת שגרה בדירתה יותר מכל דייר אחר בבניין. במכתב מתארת האישה כיצד מצאה מקק גדול באחד מארונות המטבח המשותף, ועל כן יש על הדיירת אליה ממוען המכתב לנקות את חלקה המלוכלך. סנט פטרבורג, דצמבר 1997.[67]

 

הנאומים הפוליטיים שהושמעו בקרמלין ובפני מגזרי עובדים שונים ביקשו להציב בשיח הסובייטי רעיונות חדשים ובכך להבנות מחדש את הסדר החברתי בשטח. לא בכדי נקראה המהפכה של גורבצ'וב על ידי המערב "חשיבה חדשה" ("New Thinking") והוא עצמו תיאר אותה כשינוי מבני. אחת המסקנות ממאמר זה היא לגבי התנהלותם של טקסטים כסוכנים של שינויים חברתיים ומרחביים. מקרה הבוחן מספר באמצעות דוגמאות מהשטח, כיצד מתפתחים רעיונות בשיח היומיומי לכדי יצירת נורמות חדשות בהתאם לאינטרסים פוליטיים ומדיניים. בנוסף, ניתן להסיק כי המושגים של גלסנוסט ופרסטרויקה קיבלו מימד נוסף בנוף הפוליטי והתרבותי של ברית המועצות, ולאחר התפרקותה שימשו כסימן מרחבי לשינוי חברתי ופוליטי חיובי. הרעיונות שקידמו מושגים אלו מרחיבים מתוך תיאוריה קונסטרוקטיביסטית של יחסים בינלאומיים כמו מרגריטה פטרובנה (Margarita Petrovna) או ג'ף צ'קל (Jeff Checkel) המתארת כיצד יזמים וסוכנים חברתיים מחדירים רעיונות חדשים, ומוסיפה רובד נוסף לגבי המשמעות המרחבית של הרעיון.[68]  השינוי שרצה גורבצ'וב לחולל מתגלם בשינוי פוליטי של שקיפות (גלסנוסט) ושינוי פיזי (בנייה מחדש) באמצעות המילה הכתובה. יחד עם זאת, השיח גם בשלבי התפרקות ברית המועצות עסק בסינון המטריאליזם במרחבים השונים, והדבר נעשה על ידי טשטוש הגבולות בין ניגודים בינאריים מוכרים שבין פרטי לקולקטיבי, ממשלתי ואישי, עיר וכפר כחלק מהמפעל הסוציאליסטי הפועם.

ניתן לראות, כי הטקסטים שנבחנו קושרים תפיסה משותפת של פוליטיקה, זהות ומרחב. בניגוד למאמרים הבוחנים הבניה של מציאות דרך טקסט יחיד, מאמר זה מציע התבוננות אינטגרטיבית, שטוענת כי על מנת להבין מציאות מרחבית יש לבחון אותה בפריזמות פרטיות וחברתיות. אותן פריזמות נמצאות בדיאלוג עם תרבות במרחב ועם הפוליטיקה שנחווית על בסיס יומי. ייתכן שההחלטה לדון בטקסט ספרותי עם טקסט פוליטי שייעודם ותכליתם היה שונה ונכתבו בזמנים כל כך שונים, נראית עקרה מחשיבות מחקרית. עם זאת, דווקא קריאה של טקסטים אלו זה לצד זה מאירה מוקדים מרחביים שהם בהווייתם מאוחדים על ידי בסיס פוליטי-תרבותי ומעידים על הצורה בה המילה הכתובה מקבלת תוקף מרחבי. הטקסט הופך ממוקד במרחב לממקד של מרחב, כלומר מקבל תפקיד פעיל ויוצר דיאלוג בין המרחב, הטקסט והנמען. הזיקה בין הפוליטיקה לתרבות בברית המועצות גרמה לטשטוש הקווים בין הטקסט התרבותי והפוליטי על ידי מוטיבים חוזרים שקושרים את השיח הרעיוני בדיאלוג אחד. לכן אין ברצוננו להשוות בין אופן הבניית הטקסט, אלא בין הרעיונות ותפקידם בהבניית המרחב האורבאני או פירוקו. עצם השימוש בטקסט ספרותי לצורך כך והשימוש בטקסט הפוליטי יוצרים דה-קונסטרוקציה למשמעות הראשונית וייעודם של הטקסטים לכדי החדרת רעיונות אלו למרחב חדש בזמן אחר.

יש לציין, כי כאשר עיקר המאמצים מסתמכים על ניתוח טקסטים, יש לשים לב במיוחד לצורת הניתוח, והטקסטים שנבחרו על ידי החוקר. מפאת קוצר היריעה לא היה מקום לדון בכל התופעות שאפיינו את החברה הסובייטית, בייחוד כשמדובר בתופעה שמתפרשת על פני כמעט מאה שנה. יחד עם זאת, מאמר זה מאפשר לבחון מקרוב את מאפייניו הטקסטואליים והפיזיים של סכסוך שנוצר בין הממסד לחברה ולפרט, ובין הממסד לעצמו כשזה בא להשתחרר מקונספציות מיושנות שנטמעו בו.

לסיום, ניתן לומר כי הרטוריקה של הטקסטים כשלעצמה לא סייעה רבות להתפתחות התכנון ולתוצר מחוסרי הבית והמהגרים הרבים שנהרו לרוסיה. החזון התפרק יחד עם פריצת הגבולות הפיזיים ונפילתה של ברית המועצות בדצמבר 1991. עם זאת, ניתן לראות כיצד נשזרו הפוליטיקה והתרבות במהלכים חברתיים שיוצאים מן הדף אל הפועל. הסדר החברתי החדש שרצו לבנות הקומוניסטים, לבש את פני הבלוקים הגדולים בהם התגוררו אלפי בני אדם חסרי זהות וסימני היכר אינדיבידואליים. בדומה ניתן לבחון עשרות תהליכים נוספים כניסיון מרחבי להתפרק מסדר ישן. סדר שאסר לחצות את גבולות "מסך הברזל" בכדי למנוע הכרות עם מרחב אחר, כמו באמצעות חומת ברלין שהיוותה מחסום פיזי אשר חצץ בין שני עולמות כמו אבטיפוס למחיצה סימבולית בין הממסד לפרט. 

 

 

---