ה'אלביתי' הרחמי, הבזקים של התבייתות-יחד ואַפֵקְט ה'ביתי'

 

הקדמה וסיכום

האַפֵקטים (היפעלויות ריגוש) מסוגו של של ה'אלביתי'[1] מתעוררים במגע עם עבודת האמנות. בהתעוררותם הם מעידים על סדקים בהדחקה ועל שברים בהכחשה, על הבלחות של היזכרות במה שאמור להיוותר מאחורי קרומים של שכחה. או אולי גם, כפי שאנסה לטעון, להפיכת קרום ההפרדה עצמו למעין וילון נפשי שקוף ובר-חלחלה בכל מיני מובנים שהעברית מאפשרת לי להעניק לביטוי הזה: יצירת חלל תוך כדי חילול ה"שלמות" של דבר, חלחול בין דבר לחלל המקיף אותו והחלחלה הנלווית לחילול של גבולות. אולם מה הם מושאי ואופני ההדחקה וההכחשה? ואיך הובנה הסובייקט כמי שנזקק להדחקה ולהכחשה של אותם מושאים ולקרומי הפרדה קשיחים? והאם ה'מאויים' מהזן של ה'אלביתי' כרוך בהכרח במועקה של חרדה? במאמרי "מעבר לחרדת המאויים"[2]  הקדשתי קטעים להראות איך מועקת ה'אלביתי' (ה'מאויים') קשורה, אצל פרויד, לחרדת הסירוס באופן שהוא מרכזי ליצירת הסובייקט הגברי ולסימונו של ההבדל המיני הממשי של הזכר כתו המייצר הבדל עבור שני המינים. אמנם 'חרדת הסירוס' משמשת את פרויד גם להבנת הסובייקט הנשי אך זאת — להשערתי — עדיין מנקודת מבט גברית המתייחסת אל הרחם הנשי-אמהי כ"אובייקט" של ה"סובייקט", וזאת לתועלת ההתפתחות של הילד-הבן-הזכר ותהליך הפיכתו לגבר, תהליך הכרוך בהכחשת חשיבות האיבר הנשי עבור הסובייקט ובגיבוש של מנגנון היפרדות מהאמא שהוא גמילה מזן של 'סירוס': הפרדה, נבדלות והתבחנות חדים הנשענים על ההבדל של הייחודיות הזכרית בממשי הגופני, שעבורו תישאר הנשיות הארכאית הכרוכה ברחם לעד כזרות המאיימת באיון עצמי רגרסיבי. בתוך הבניה מעין זו, החווי של היריון והחיבור אל הינקות המפציעה, שמזומנים לממשיות גופנית נשית בבגרות באופן אקטואלי או כאפשרות, נותרים כאזור-נפש פוטנציאלי ואקטואלי המועד לחרדה רגרסיבית. במאמרי, "מעבר לחרדת המאויים", הבאתי כלשונם קטעים מתוך "המבט המטריקסיאלי" (1994),[3] אותם אביא כאן בתמצית בפרק א כדי להוביל את הקורא מהאפקט ה'אלביתי' הספוג במועקת חרדה לאפקט שכיניתי 'אלביתי מטריקסיאלי: רחמי-היריוני' המלווה במועקת חמלה ובמועקת יראה כשהלה מכיל גם אפקט של 'התבייתות בהפצעת-יחד'. אם מודל התואם את הגופניות הגברית ואת תהליך הניתוק מן הנקבי דרך זיהוי ההבדל ממנו ודרך גמילה 'סירוסית' מתעלם מהסובייקט הנשי או מן הפן הנשי בסובייקט ככל שזה נוגע להבדל ולשוני הכרוכים בממשי של הנקביות ובמגע-יחס עם הממשי הנקבי של האחר(ת), האמא הארכאית בהיריונה, הרי מודל 'האלביתי המטריקסיאלי' מציע דרך אחרת לזיהוי הבדלים ודומות בין המינים ולהבנת תהליכי הגמילה. משם יוביל המאמר לתיאור תהליכי התבייתות בהפצעת-יחד הנלווים במה שכיניתי אפקט 'הביתי'. מאמרי הנושא שם זה (אפקט ה'ביתי', 1997)[4] מהווה את פרק ב של המאמר הנוכחי בשלמותו. מהצד של האשה בהתמודדותה עם הנקביות, הממד של הרחמי-היריוני מטריקסיאלי איננו יכול לייצג בדיוק את מה שהוא מייצג עבור הגבר, מה גם שהשאלות שעולות ביחס לרחמי-אמהי אינן פונות רק לעבר העבר הקמאי והגוף של הזולת-האמא, אלא גם לעבר הפוטנציאלי, העתידי, המסורב או האפשרי ואל חידת הגוף של העצמי. אם פרויד רואה בתהליכים המבנים את אפקט ה'אלביתי' תהליכים אוניברסליים וניטרליים, אני רואה את המבנה שהוא מציע בכללותו כמוטה על צירו בהתאמות עם גוף-נפש זכרי, שביחס אליו ה'נשי' מודח לעמדה של יתרה, עודפות או תוספת, שאצל לאקאן מתייצגת על דרך השלילה וההיעדר מן הסובייקט או כתוספת נעדרת תיאור ביחס לסובייקט. לאקאן מכנס את כל מופעי ה'מאויים' של ה'ביתי' תחת כנפי ההבניה של חרדת הסירוס. [5] כאשר כל המופעים מתכנסים אל ה'אלביתי' כמועקה של חרדה, מתבטלת ההבחנה בין מצבים ואירועים שהופיעו כמעוררי חרדה מלכתחילה לבין מצבים ואירועים שבהתגלמותם המוקדמת התלוו אליהם ההנאה והעונג וכן אפקטים נוספים שאינם חרדה.   

בקונטקסט של הבניית שדה נפשי שכיניתי מטריקסיאלי (נשי רחמי-היריוני) שמוקדו הינו הרישום בסובייקט של ההפצעת-יחד וההתמוססות-יחד של 'חלקיקי' אני ואי-אני, שדה שמתהווים בו חיבורים טרנסייקטים (transjective) וטרנסובייקטים (transubjective), הוספתי אם כן – לצדו של אותו מרחב בנפש שיודע לזהות אפקטיבית את העצמי ואת הזולת דרך דחיית הזולת בתהליך הפרדה של סירוס שכל חילול שלו מעורר חרדה, לצדו ולא במקומו וכתחליף לו – תהליכים של היפרדות מזן שונה, המלווים באפקטים של החמלה ושל היראה, שיש להבחינם מהחרדה המתקיימת באותו מישור ריגושי בנפש, אפקטים שדרכם מזוהה הזולת על ידי העצמי באמצעות התחברות-מבדלת והיבדלות-ביחד ולא בדרך של דחייה. כאשר הרעיונות של התרבות מובילים את הסובייקט לסלוד מהזר ומהאחר ולדחותם ('אלביתי' מאויים), דווקא היכן שהתבדלות-בחיבור עם הזר והזולת היא המתבקשת ('אלביתי רחמי-היריוני' וחווי של ה'ביתי' כ'התבייתות'), ההשראה האמנותית והאפשרות להתרגש בחוויה האסתטית מידלדלים. הממד הנשי של האפקטים האסתטיים הללו מתייחס הן לנשים והן לגברים, כפי שגם הממד הגברי, ה'אלביתי' של הסירוס (על פי פרויד), המגובה (באנליזה הלאקאניאנית של המושג) במשלב הסימבולי, מתייחס גם הוא הן לגברים והן לנשים. המדובר, אם כן, בארטיקולציה של שדה נפשי אנושי נוסף, שבו מתעוררים אפקטים של ה'אלביתי ושל ה'ביתי-המטריקסיאלים'.

בחשיבה הפסיכואנליטית על תהליכים נפשיים ראשיתיים ואמנות, אני מציעה את המעבר מה'אלביתי הרחמי' אל ה'ביתי' תוך הבהרת ממד אסתטי שנוצר בהבזקים של התבחנות והיבדלות בחיבורים בין אני לאי-אני (חלקיקי או רגעי מפגש סובייקט-אובייקט כמו גם חלקיקי או רגעי מפגש סובייקט-סובייקט) באירועי-מפגש מחזוריים. במגע-יחס האנושי מתקיים תהליך של השראה בהתייחס לאובייקטים ולסובייקטים אחרים, השראה במובן של התוולדות-יחד בטרנספורמציות, בהשהייה על-פני ציר של זמן, בכוונון מתמשך של ריחוק-בקרבה במרחב רוחני-נפשי שהוא כמו רחמי-היריוני. בחוויה האסתטית, לצד ה'אלביתי' המאויים מתהווים גם, אם כן, תחושות של 'אלביתי רחמי-הריוני' המתבטא בחמלה ויראה (ולא רק בחרדה) בהתבחנות-יחד והתבדלות-ביחד, וכמו כן מתהווה לו גם 'ביתי' מסוג מסוים הקולט ומשמר תהליך של התבייתות שאיננו מסמן תחנה סופית של התכנסות מובדלת בתוך גבולות של עצמי קשיח, אלא מסמן את החוטים הנרקמים באריג תהליכי שאותו כיניתי קו-אינהביט(ו)אציה: התבייתות-התרגלות-ביחד בנבדלות. היבדלות (differentiation) בהפצעת-יחד (היות ישות נבדלת בלא התמזגות סימביוטית ובלא דחייה/הסתלקות) והתבחנות (differenciation) בהפצעת-יחד (היות ישות שונה בלא הזדהות בולענית ובלא דחייה/בזות) – זו היא המשימה של הסובייקט הנשי או הנשיות שבסובייקט ביחס לזרות, הן הזרות של האחרת הקמאית והן זו המתגלה בעולם אצל אובייקטים וסובייקטים בעולם, זרות שאיננה יכולה בעצם להישאר כה זרה ודחויה כפי שמנגנון הסירוס מציע. הפצעות-יחד 'מטריקסיאליות' מוליכות אל יראה וחמלה ונובעות מהן, ואלה מאזנות את החרדה, באירועי מפגש אנושיים כמו גם ביצירה של האמנות.

 

תמונה 1

ברכה ל. אטינגר, עין רחם ומדוזה, 2012, שמן על בד, x20.230 ס"מ.

Bracha L. Ettinger, Ein Raham and Medusa, 2012, Oil on canvas, 20.2x30 cm.

 

א. חרדת האלביתי

חרדת ה'אלביתי' במבנה הפרוידיאני נעה בין המאויימות הכרוכה במחנק של הסימביוזה, זו המהדהדת עבור פרויד בין השאר את החזרה לחוויית קיום של מי שהתהווה לסובייקט ברחם האם, לבין המועקה הכרוכה או בשיבה של דרכי תפיסת המציאות ומנגנוני הגנה פרימיטיביים שהיו בשימוש בילדות או באובדנה של הסימביוזה בדרך של סדרת גמילות המתבססת על הפרדה מחייצת, שמקבלת ארטיקולציה בשלב האדיפלי באמצעות אימת הסירוס. כלומר, מועקת החרדה מסמנת אופנים של נבדלות, הבחנה והפרדה הכרוכים ונתמכים על-ידי התשוקה (בדמיוני ובסמלי) במטרה לשמור על שלמות האיבר הזכרי, על הפין עתיר הריגושים (בממשי) בה בעת ובה במידה שמטרתה לשמור על אופנים יותר בוגרים של תפיסת מציאות ושל התגוננויות נפשיות. החרדה מתעוררת כשנרמז לו איזה כישלון בהדחקה, איזו נפילה אל מרחב קדום של תפיסת מציאות, ובאופן כללי יותר: איזה כישלון במערך של הבניה מסוימת (בסמלי) המיועדת להגנה באופנים מסוימים (בדמיוני) על הנרקיסיזם (הדמיוני), הגנה הנחוצה להתפתחות הסובייקט מהינקות לילדות המאוחרת. מה שכרוך בחרדה איננו מוגבל להגנה (דמיונית) על ההבדל הגופני הזכרי (בממשי). החרדה נוגעת למכלול של תהליכים ושל חוויות שמתרחשות ונרשמות בשלבי הינקות, מהלידה ועד לשרשרת הגמילות והשלב ה”אדיפלי”, שבאמצעותם מזהים ניצני העצמי את האני בשלל של השתקפויות, השתקפויות באחר או בראי, הן השתקפותו בזולת אנושי הדומה לאני (החוויה הנרקיסיסטית המוקדמת של הכפיל, שעשויה, כאשר היא מופיעה, במציאות או מחמת רגרסיה, כשאין כבר צורך במנגנון משקף שכזה, להפוך לאיום של רדיפה) והן השתקפותו באובייקטים חסרי נשימה, כמו בובות וחפצים, שלתוכן הסובייקט משליך אירועי ותהליכי נפש כשהן מחזירות אליו התגלמויות של הארוס ושל האגרסיה של ניצני העצמי שלו, כאשר האני הנפשי לא התגבש עדיין כצפון בגבולות גופו בתור אינדיבידואל נבדל.

השלכה של חיות ונשימה על אובייקטים מחוסרי חיים מאפיינת את התפיסה הקדמונית (הילדית ברמת האינדיבידואל במהלך חייו, כמו גם "הקדמונית" ברמת ההיסטוריה של קיום “פרימיטיבי” שבטי לעומת הקיום המערבי-עכשווי) שנזנחת לטובת הבחנות ברורות בין הדומם לחי אצל האינדיבידואל הבוגר ובחברה המערבית המודרנית. ניצני ההזדהות הקדומים נזנחים לטובת מערכי הזדהות מגובשים המפרידים בין אני ללא-אני ובין החי למחוסר-החיות כאשר מתגבש המעבר מאופנים של התייחסות המאפיינים את האני הילדי, כסובייקט מפוצל וחסר גבולות המתקשר לאובייקטים החלקיים שלו, אל אופנים של התייחסות המאפיינים את האני הבוגר יותר כסובייקט המכונס בגבולותיו, המתקשר לאובייקטים שלמים ואל זולת שאותו היחיד מזהה כאחר ממנו עצמו. המעבר הזה, המתרחש לפי פרויד באמצעות 'מנגנון הסירוס', נחשב על ידו לבלתי הפיך למעט במצבים פתולוגיים, ברגרסיה נפשית ובפסיכוזה. כאשר אנחנו מוצאים עצמנו על סף רגרסיה ושיבה אל הזמן שכבר עברנו או אל התהליכים שכבר זנחנו לטובת תהליכים בוגרים יותר, מתעוררות המאויימות מצד האובייקטים שמציינים את החרדה של האני.

ז'ק לאקאן מראה כיצד הפן הדמיוני של חרדת ה'סירוס' כפוף ל'מנגנון הסירוס' הסימבולי. המנגנון הסימבולי שמסדיר את חומרי הדמיוני ועורך אותם בהתאם למבנים שלו עומד לרשות שני המינים כאחד. מנגנון זה הוא המסדיר את ההפרדה מהאמא ומהיקום הקדמוני עבור בני ובנות שני המינים כאחד (דרך “שם האב”), ובמובן זה בני שני המינים הם שווים, אולם אצל האשה, או בצד הנשי של העצמיות, מתרחשים תהליכים נוספים, שעוקפים את מנגנון הסירוס. במובן הזה יש לה, לאשה, מרחב נפשי נוסף, נחווה אך ממוסך, תוספת שאי אפשר להגיע אליה דרך המושג, עודפות שהיא היעדר וחסר ביחס למחשבת התבונה. המרחב של הנשיות הנוספת מצוי בעודפות ביחס למרחב הפאלי-אדיפלי-'סירוסי' המפעיל את הלא-מודע המובנה כשפה, כך שאי אפשר לדעת עליו דבר בדרך המחשבה והתבונה המשתמשות בשפה. אם אלמנטים שהיו אמורים להישאר תחת חסות ההדחקה מגיחים מ'היבשת האפלה' הנשית (ביטוי של פרויד) אל המודעות, הסובייקט ייחשב, על-פי התיאוריה הפרוידיאנית וגם על-ידי זו הלאקאניאנית כנאורוטי. אצל הגבר היבשת האפורה אמורה להיות בלא גישה מאחר שהיא התמוססה לה ולא סתם כוסתה באמצעות מנגנונים בוגרים יותר. אצל האשה ה'יבשת האפלה' לא מתמוססת ונשארת אליה נגישות מסוימת. לעומת כישלון ההדחקה, אם מן הממשי שאיננו-בר-חשיבה יגיחו חומרים באופן בלתי נשלט כהבזקים, באין בעבורם שפה ומרחב סימבולי שיכול להכילם בעיקרון, כלומר אם אין וגם לא היו בעבורם בעבר מסמני-שפה שהכילו אותם וכעת חומרים שכאלה חודרים, לא מן ההדחקה אלא דרך מנגנון הסילוק או הפסילה שאמור היה לסננם, אזי הם יבצבצו בממשי הלוצינאטורי, והסובייקט החווה אותם ייחשב לפסיכוטי. הן מנגנון ההדחקה (repression) והן מנגנון הסילוק-פסילה (foreclusion) נתמכים ב'חרדת הסירוס', אבל הם מצויים ברמה או ברובד נפשי שונה. ברובד של מנגנון ההדחקה מסמנים נזנחו וכעת הם שבים. ברובד של מנגנון הסילוק-פסילה, לא מתרחשת דחייה של מסמנים מסוימים, אלא או שהמערך המסמן בכללותו מסולק או נפסל, או שלחומרים המפצירים בסובייקט מן הממשי אין מרחב סימבולי שיכול להכילם. על פי שתי התיאוריות, מכיוון ש'חרדת הסירוס' של הגבר חזקה יותר, מכיוון שהיא תגובה לתאווֹת האדיפליות האסורות, מכיוון שהבן נזקק לפעול על-פיה במשלב הסמיוני והסימבולי הן כדי להגן על הגופניות הממשית שלו והן לשם השלמת המהלך האדיפלי, אזי ה'יבשת האפלה' מוחזקת טוב יותר בחשיכה אצל האנוש הזכר, מה שמועיד אותו להשתמש טוב יותר במנגנוני הסובלימציה של התרבות וגם בסובלימציה האמנותית. לבת, על-פי פרויד, מכוח זה שהיא מלכתחילה מדמיינת עצמה וחושבת עצמה למסורסת ומקנאה בפין של הבן, נותרת גישה פתוחה יותר כלפי היבשת האפלה, מה שמבחינתו של פרויד מועיד אותה לסובלימציה פחותה ונחותה, ומבחינת לאקאן מעמת אותה עם הצורך לעבור דרך חסר של מה שהיא כבר מדמיינת כחסר, לעומת הבן שמתעמת עם החסר תוך התגברות על מה שהוא מדמיין כנמצא ברשותו (הבת, לדבריו, מאבדת את מה שבין כה וכה אין לה, לעומת הבן שמאבד את מה שנדמה לו שיש לו...) כך או כך, בני שני המינים כפופים למנגנון הסירוס הסמלי, אולם אצל האשה יש מרחב נוסף, בלתי כפוף לו.

בתיאוריה הפסיכואנליטית נעשה קישור פַטַאלי בין מקור החוויה האסתטית ויכולת הסובלימציה, לבין מה שמרתק ומעורר חלחלה אצל הגבר, וזאת בשל התחוורותו של הקשר בין החוויה האסתטית לחרדת הסירוס ולסובלימציה המתרחשת דרכה, כאשר כאמור את ההבדל בין המינים ברמת תפיסת ההבדל הגופני פרויד איננו מגדיר דרך הפין מחד גיסא והפות והרחם מאידך גיסא, אלא דרך היש-פין אצל הזכר-ילד לעומת האין-פין אצל הילדה, שהיא לפיכך מייצגת את עצמה לעצמה כזכר-מסורס. הארטיקולציה של החוויה האסתטית באמצעות מנגנוני ההגנה שעומדים לשירות הזכר-הילד והכרוכים במישור של הממשי בהבדל הגניטלי הזכרי, היא הינה זו שאמורה לשרת את שני המינים כאחד מרגע שה'סירוס' נחשב לסימבולי, או מרגע שה'סירוס הסימבולי' נהיה למנגנון המרכזי של הענקת המשמעות דרך השפה בשילוב עם “שם האב”. אולם, ההבניה הזו שהוצגה כניטרלית מוטית בעצם לעבר צד אחד. מעמדו של מנגנון הסירוס בשירות המבנה האדיפלי וצורת הבנייתו כניטרלי-כביכול החלישו, בסופו של דבר, ברמת התרבות וברמת האינדיבידואל התלוי בתרבות, את מי שישותה הגופ-ממשית היא שונה ושההגנות שהיא מפעילה אינן תואמות היטב למנגנונים שתפקידם להגן על הזכרי, כלומר את זו, שהמבנה הכרוך בממשותה הגופנית האקטואלית והפוטנציאלית לא מוצא לו הד ותואם במבנה הסימבולי הזה. יתרה מזאת, אותם מנגנונים, כשהם לבדם חולשים בכיפה, אף מסתירים מן הילדה והאשה את הגישה הסימבולית להבדלים שעבורם היא מחפשת מלים ותובנות, והם אף הופכים את גיחת האלמנטים מ'היבשת האפלה' שלה לביטויים של שגעון. במילים אחרות, הבנתה של הבת, הילדה, האשה, האמא את עצמה בהקשר של מכמני גופה (פות, רחם ושדיים) והבנתה (קבלה כמו גם מרי ודחייה) את הגורלות הפוטנציאליים או האפשריים המקושרים לגופניות באמצעות אותם מנגנונים המתואמים לגופניות זכרית, מנכרת את האשה מהגופממשיות הנקבית שלה, והופכת אותה לרגעים לאשה משוגעת. אם מה שעשוי להדהד בתואם עם הגוף הנשי — כלומר עשוי להנהיר את תחושותיה הכרוכות בגופניות — נעלם מהתיאוריה שמבנה או ממציאה או מסמנת את הסובייקט ומתנקז לאזור של העודפות או התוספת שעליה ניתן לדבר רק בתור חסר או היעדר, התוספת שלא ניתן לדבר ואף נאסר להמציא עבורה דיבור, אם מה שעשוי להדהד אותה מוכחש בעצם התהליך של מציאת המשמעות להווה ולעבר (תהליך סירוסי/פאלי), או מתעוות בתהליך של המצאת משמעות להווה ולעתיד, אזי דבר מה מסתלק לו מאיזו הבנה שבני ובנות שני המינים יכולות היו להשיג אולי לגבי ההבדל של הנשי או הייחודיות הגופנית-נקבית, עניין שנעשה דחוף למשל כשתהליך של היריון מתרחש בגוף של אשה. על ההיריון והרחמיות שהוכחשו בייחודיותם משהוכפפו למנגנון האדיפלי הכרזתי כעל הבדל מיני-נשי שאיננו ניתן לרידוד עבור האנושי שזקוק למרחב סימבולי שהולם את ייחודיותו, גם אם את שאר ההבדלים בין המינים ניתן להכפיף ביעילות למנגנוני ההסמלה של התרבות וגם אם עדיין ניתן לערוך דקונסטרוקציה מעניינת להבניה של המגדרים באמצעותם. את המרחב הזה כיניתי חללגבול מטריקסיאלי. ההבדל המיני-נשי המטריקסיאלי חומק מזהות מגדרית והוא עוסק בנקביות החורגת, עוקפת, מקדימה ואף מאוחרת להבניה של הזהות. ההבניה המטריקסיאלית כורכת את הרחמיות והעובריות בתהליכיות מחללת-גבול, המרחיבה את סיפי האינדיבידואל מחד גיסא אך, מאידך גיסא, אינה גולשת אל לא-מודע קולקטיבי. זוהי הבניה של קישוריות ומגע-יחס טרנסובייקטיים.

ההכחשה המובנית בתיאוריה הפרוידיאנית תואמת להכחשה שהבן כביכול זקוק לה בדרכו אל גבריות המוגדרת דרך המבנה האדיפלי; אולם ההכחשה הזו מקורה בנקודה עיוורת אותה היא גם מחזקת ושעליה נשענה הפרדיגמה, וכך, אחד המכשולים מלפתח שדה אחר של ראייה נובע מכובד משקלה של הפרדיגמה הפרוידיאנית כולה. כשלא ניתן היה אפילו להעלות בדעת דבר-מה העשוי להתייחס לסובייקט ולנרקיסיזם באופן כללי, אזי מובן שדבר זה לא יכול היה להיכנס אל החשיבה על האמנות במונחי ה'אלביתי'. כל מה שכן זכה לארטיקולציה הוכתר ככפוף למועקת החרדה, וכל מה שמבזיק מבעד לממשי הוכתר כפסיכוטי. האפקט שנכרך וזוהה ב'אלביתי' בתואם עם מנגנון הסירוס, היינו: המאויימות, או בלשונו של לאקאן, מועקת החרדה, נתפס כחרדה מפני הקרבה אל תסביך הסירוס המקורי, מפני גיחתו של אובייקט מהעבר הקדום של קו הגבול שלפני הגמילה'.

 

 

 

תמונה 2

ברכה ל. אטינגר, אורידיקה, מס' 9, 1996-1994, שמן וטכניקה מעורבת על נייר על בד, x2632 ס"מ.

Bracha L. Ettinger, Eurydice, n.9, 1994-1996, Oil and mixed technique on paper mounted on canvas, 32x26 cm.

 

ה'אלביתי' הפרוידיאני מתבסס על מועקה. החרדה היא אות וסימן של סכנה, שייר של הדחקת מוטיבים שונים של היצרים המופנים כלפי הדמויות הוריות בילדות, או תוצא של הסרת אותה ההדחקה בבגרות. החרדה הזו איננה מהצורך להיגמל, כלומר היא לא ביטוי לחשש שמא תתרחש בקרוב פרידה, אלא להיפך: פחד מקרבתו של היחס האסור, פחד מפני ההינמסות הסימביוטית, מפני אבדן הגבולות של העצמי האינדיבידואלי, וזאת לאחר שההפרדה כבר התגבשה. השגת ההפרדה כרוכה בזיהוי של שוני (מהאשה-אמא) ובהזרה של האחר(ת). החרדה היא אם כן האימה הנעוצה בשיבה אל התלות, באבדן החייץ. יש להבין את מנגנון הסירוס בתור מה שמגן, דרך הסימבולי, דרך שפה, מפני הפחד מפגע ממשי. המנגנון הסימבולי הינו הסְדרה נפשית מרגיעה, זוהי הסדרת ההפרדה ודרך שפה שממלאת את מקומם של הבשר החי והנוכחות הממשית. הפחד מפגע ממשי והאיום מפגע דמיוני מוסרים כאשר ההסדרה הסימבולית של 'הסירוס' עובדת. האימה מפני הסימביוזה נכרכה ב'חרדת סירוס' רק משעה שנכנסה המיניות הגניטלית אל התודעה ויחד עמה התבהר האיסור על המימוש של דחפים מיניים אינצסטואלים. הללו נידונים להדחקה ויחד עמם נידונים להדחקה גם האובייקטים החלקיים המקוריים של הדחפים.

כאשר הסימביוזה שוב נרמזת או עולה כאפשרות לאחר שהמיניות במובנה הפאלי כבר הנצה לה, כאשר הדחקת הסימביוזה מתחילה להיכשל או כבר נכשלה חלקית, התשוקה לתלות מושכת ביותר אבל בה במידה היא גם מאיימת להטביע את הסובייקט בחיקו של מיזוג שמתפרש בדיעבד כאינצסטואלי ועל כן כעת הוא כבר אסור ומאיים. מרחב החיים ברחם הוא המרחב הדמיוני הקמאי ביותר של המיזוג הסימביוטי. מכאן החיבור הסמלי והדמיוני בין רחם לקבר, אמהיות קמאית ומוות.

מתוך הפרספקטיבה של החלל-גבול המטריקסיאלי הוספתי אל המרחב הזה את החיבוריות בהיבדלות, כממד שיש להבינו בנוסף לזה הסימביוטי. ההיריוני-רחמי-עוברי ניתן להבנה ומכיל עולם נפשי, טראומטי, פנטזמתי ודמיוני של התחברות-בהבדל ונבדלות-בחיבור, של אני ואי-אני שאינם עוברים הפרדה סירוסית אלא עוברים טרנספורמציה אצל כל אחד משותפי המפגש. כאן מופרת המשוואה המשוואה רחם = קבר, בעוד בממד הפאלי של הסימביוזה, השיבה אל מרחב שהוא טרום-הפרדה מזוהה עם מות האינדיבידואל, עם מוות נפשי שיהיה שיבתה של הנפש אל מרחב נטול מובחנות.

באותה פרדיגמה המתייחסת לראשית החיים כאל איחוד סימביוטי, הגבר-אב-אל מופיע כ"מסרס" במובן זה שהפונקציה הסימבולית שלו הינה לחתוך את הסימביוזה עם האם. הפונקציה הסימבולית משתמשת בשפה לשם כך, גם אם בדמיוני יש לה משמעויות נוספות. ההפרדה מהאם ומהאובייקטים החלקיים שהיא מייצגת היא בה-בעת גם הפרדה מהמנגנונים הקדומים ששימשו את הנפש בשלבים המוקדמים – מהנרקיסיזם הקדום, מהחפצת אנשים, מהאנשת חפצים, מהזדהויות דרך חוויית הכפיל ודרך השתקפויות של האני, שלאקאן יזהה ב"שלב הראי", שמקבעות את זהותו אך גם מנכרות את האני מחווייתו המפוזרת והפרגמנטרית את עצמו בשלבים מוקדמים יותר. כך, דרך 'סירוס סמלי' מציל האב-גבר את הילד-בן-זכר מאימת הסירוס המדומיין בעת שהוא מעניק לו כלים – הן על-מנת למתן את חרדותיו והן על-מנת לייצר תמונת עולם התואמת את הממשי הגופני של הזכר ואת המסכת הדמיונית שמחפה עליו, שדרכן גם תובן המציאות. כך מסתמנת הפרדת גבולות חד-משמעית בין האינדיבידואלים, כאשר נזילות של גבולות נפשיים תיחשב לחילול-גבול טרנסגרסיבי שיש להיזהר מפניו, כמה שמועיד את האדם לשיגעון. מודל ההפרדה כחתך וחיוץ הוא גם מה שיוצק את זיהויה של האם עם יצר המוות, וזאת מעת שהיצר המיני מזוהה על-ידי האינדיבידואל עם העדפה של מיניות גניטלית נורמטיבית, והזהות המגדרית מתבררת כמגובשת בהתאם לנוסחאות של תסביך אדיפוס.

 

ב. ה'אלביתי' הרחמי

"בכל פעם שאדם חולם על מקום או ארץ ואומר לעצמו, בעוד הוא בחלימתו, 'המקום הזה מוכר לי, הייתי כאן קודם', אנחנו יכולים לפרש את המקום כאיברים הגניטליים של אמו, או כגופה שלה. גם במקרה זה, אם כך, ה-Unheimlich [אלביתי, הזרות המאיימת של האלביתיות] הינו מה שפעם היה heimisch, מוכר; הקידומת 'un-' הינה תו של הדחקה".[6] מאויימוּת האלביתי, סוג זה של זרות בתוככיה של חוויה אסתטית, מפַכָּה מן הסמיכות לחרדת הסירוס המתעוררת בכל עת שהסובייקט מתקרב לאזור נפשי של קרבת-יתר לאמא הקמאית. על אף שהפרדיגמה הפסיכואנליטית גורסת שהחוויה האסתטית מזן ה-Unheimlich — שמשמעו הדחקת ה- Heimlich או ה- Heimisch (המוכר, הביתי) — מתרחשת רק באמצעות חרדת ה'סירוס', הקריאה בפרויד הוליכה אותי להציע אפשרות נוספת. פנטזמת הרחם הלא-מודעת עשויה לדעתי דווקא להצביע על תסביך שיכול להיות נבדל מזה, (ו, שכן במקרה שבו... – המילה "כאשר" בעברית משמשת רק לציון זמן) שכן מה שהכרחי עבור הגבר – לשמר את הזרות של האשה – איננו מה שדרכו יכולה האשה לייצר את סוג השוני וההבדל שיעניקו מזור לחרדות שלה ומעטפת של פשר לחוויותיה: אם "המאויים מגיע מהתסביכים הילדיים" [תסביכים: ברבים], "מתסביכי הסירוס, מפנטזיות רחם וכו'", ומה"פנטזמה [...] של קיום תוכ-רחמי [או "פנטזיות-רחם"]" [7][1, עמ' 244, 248-249]. במידה שנתבונן מנקודת המבט של גופנפש נשי-אמהי ונקביות בממשי נראה שהייחודיות של הפנטזמה של הרחם האמהי עבור האמא, מהצד של האמא כסובייקט היא מה שמודר בתיאוריה הפסיכואנליטית, מחמת ובאמצעות הטמנתה של הפנטזמה בתוככי פנטזמת ה'סירוס'. כאשר סוג זה של הפרדה מהאמא נחשב לאב-טיפוס של כל הפרדה שהיא מן הממד החלקי, הקמאי והגופני, של כל אובדן או היעדר מסוג גמילה, של כל הפרדה וכולל מהרחם, וכאשר ,תסביך הסירוס ברמת הסירוס הסימבולי איננו מייצג את האימה מההפרדה אלא, להיפך, את האימה מחוסר-הנפרדות, האימה מהתלות ומאבדן הגבולות, אזי המקום שבו סובייקט נשי בוגר חווה את ההיריון, במידה שהסובייקט גם מחפש בו משמעויות, מתעצב גם עבור האמא כמקום פסיכוטי. כך נרשמות להן הגמילות בסימבולי כהשקטה של חרדה והן מעצבות את המדומיין של הרוגע בתבנית של חיתוך וחיוץ מהאמא, וזאת לשם השגת האידיאל של הסובייקט כאינדיבידואל מובחן, גם באותו מישור וגם באותה העת שבהם הסובייקטיביות איננה מתחוללת בנבדלות 'סירוסית' שכזו. מכיוון שהפנטזמות הרחמיות שפרויד מעלה זוכות ליחס ה'סירוסי' הן בעצם אינן מצביעות על פונקציה אחרת. אולם למרות כל זה, בהקשר של ה'אלביתי' פנטזיית הרחם ראויה להבחנה נוספת, ומתוך שלל מופעי ה'אלביתי' חילצתי את מה שכיניתי האלביתי הרחמי-מטריקסיאלי[8] כמשענת למנגנון אחר. באמצעות האלביתי הרחמי-מטריקסיאלי הכנסתי לסוגיית ה'אלביתי' את שאלת ההבדל המיני הן מהזווית של הגופני והממשי הנשי, הן ברמת הסימבולי והן מהזווית של הדמיוני. הדמיוני נובע מהממשי ברמת הפנטזמה אך כפוף לסימבולי שדרכו הוא גם מוסדר, ועל-כן שאלת הרובד הסימבולי היא במוקד המנגנון. נחוץ היה מבחינתי למצוא ולנסח מערך של מושגים ומסמנים שיאפשרו לחשוב פוזיטיבית את העודפות של המיניות הנשית ביחס לפאלוס, לחשוב את אפיוני התוספת שהיא אמורה לגלם ולא להסתפק בניסוחה במונחים של שלילה, היעדר וחסר. מטרתי לא הייתה רק לערוך דקונסטרוקציה למערך הפאלי אלא, בראש ובראשונה, להעניק פשר להתענגות-כאב הנשית, זו שבמונחים של לאקאן היא 'אחרת' ו'נוספת' ובמונחים של פרויד היא 'לא-נודעת' ומתקשרת למסתורין של היבשת הנשית האפלה.

 

תמונה 3

ברכה ל. אטינגר, מטריקס — אלבום משפחתי מס' 1, 2001, שמן וטכניקה מעורבת על נייר על בד, x43.226 ס"מ.

Bracha L. Ettinger, Matrix — Family Album, n.1, 2001, Oil and mixed technique on paper mounted on canvas, 43.2x26 cm.

 

 

ה'אלביתי' הפרוידיאני מתאר סבך הכורך ביחד את אימת הסירוס והקומפלקס האדיפלי בתואם עם ממשי זכרי ודמיוני גברי ואת הרחמי עם חרדת המוות ועם הקבר. המנגנון הסימבולי ה'מטריקסיאלי' מאפשר לבחון 'אלביתי רחמי' מסוג אחר, להתבונן מזווית אחרת ולהחיל את המנגנון הנוסף שנחשף על מכלול רחב של תופעות במציאות, בחלום ובאמנות. לא קיומו של איבר שונה (פין/רחם) הוא שעומד על הפרק, וגם לא היחס אל אובייקט חלקי (יחסי-אובייקט) כשלעצמו, אלא: חילול הגבולות ההיריוני-רחמי שאיננו סימביוטי אלא מבחין ומבדיל בתוך הפצעת-יחד. כשהרחמי איננו נסמך בדמיוני על מוות וקבר, ואיננו מעיד רק על רגרסיה אל העבר (העובריות של העצמי ביחס אל האמא הקמאית) אלא נסמך על טרום-חיים ומעיד לא רק על עבר אלא גם על עתיד או פוטנציאל, או אפילו הווה של מעבר היריוני מהטרום-חיים אל החיים, ביחד, ניתן להתחבר אל הרחמי-עוברי בממדים של הווה ועתיד לא-פסיכוטיים. הלא-מודע הנשי-מטריקסיאלי כולל חיבורים טרנסייקטיים וטרנסובייקטיים שחורגים לא רק מיחסי-אובייקט אלא גם מיחסים אינטר-סובייקטיביים.

ברחמי בא לידי ביטוי הבדל מיני נשי שאיננו כרוך בגניטליות המינית, בהגנה על איבר ממשי, בזהות (אשה, גבר) או בבחירת אובייקט מיני (גברי נשי). הבדל זה טמון ביחס בין הממשי-גופני שמתגלם בחיבורים-מגעים, בין החיבור-מגע הנקבי-נקבי לבין החיבור-מגע הזכרי-נקבי. האחרות הנקבית-נשית הקמאית משתתפת בכל הפצעת סובייקט; סובייקט נשי משתתף בכל הפצעת-יחד היריונית ממש-גופנית. ההבדל הנפשי נוצר אם כן לא בגלל קיומו של איבר שונה אלא בגלל פוטנציאל החזרה של אופציית החיבור-מגע אצל סובייקט בוגר (נשי ובהיריון), פוטנציאל השחזור (לעומת אי-האפשרות העקרונית לשחזור) של מגע-יחס היריוני, הפוטנציאל להפצעת-יחד-עם ברחמי ממשי (לא רק דמיוני או סמלי) בבגרות, ובשל השוני ברישומם של החיבורים על-פני מנעד שמפורר את ההבחנות הדואליות זהה/שונה, יש/אין (איבר מיני זכרי) בהתפרשות ממשית-דמיונית-סמלית מחדש-אך-אחרת. כאן נוצר הבדל בראשיתי שניתן לחשוב אותו מהזווית של האשה-אמא כסובייקט, לא כאובייקט. הרחם כחוץ קדמוני של האי-אני האמהי (האי-אני של הבן כמו האי-אני של הבת) הוא גם פְּנים נסתר עתיר אפשרויות בממש-גופניות של הבת. היריוניות נקבית ורחם שאינו קבר כרוכים בשלל האפקטים הנוספים על אלה של מועקת החרדה.

הבדלתי את תסביך הסירוס ואת המבט על הרחם הכרוך בתבניתו, מהתסביך המטריקסיאלי והמבט על הרחם הכרוך בתבניתו, שבו מתבהרת היפרדות נפשית מסוג טרנספורמטיבי הכרוכה בהתקיימות-יחד-בהיבדלות-והתבחנות, בהפצעת-יחד המכויילת עם דעיכת-יחד, בלא הפרדה מוחלטת מזן של דחייה ובלא מיזוג סימביוטי עד כדי אי-התבחנות. יש להבחין בין שני הסוגים של התסביכים הפנטזמטיים הקמאיים מזווית המביאה בחשבון את הממשי הגופני הזכרי ומזווית המביאה בחשבון את הממשי הגופני הנקבי וזאת בהתייחס לחרדה או לאי-חרדה מן הסירוס ברמת הממשי והדמיוני.

גם אם הריגוש שעולה מההדחקה נחווה כמועקת-חרדה, עדיין מתקיים הבדל שאינו ניתן למחיקה ולרידוד, הנעוץ בהיפעלויות-ריגושיות מובחנות של הנאה ושל אי-הנאה שהיו מקושרות אל כל אחד מן התסביכים עוד בטרם התאפשר ייצוגם של אלו בסימבולי הנובע מהשפה הקיימת ובמדומיין הנובע או נכפף לאותה השפה. פרויד מציין כי בעוד שכל פנטזמת סירוס מפחידה כבר בנקודת ההפצעה של החוויה המקורית, עוד בטרם הודחקה (חרדה, אי-הנאה), הרי שהפנטזמה על הקיום ברחם האמא אינה מפחידה בנקודת הפצעתה המקורית, אלא הופכת למפחידה, או במהלך ההדחקה שלה או במהלך היציאה מההדחקה.

עבור שני התסביכים, אותו רִיגוּש-הִיפְעַלוּתִי (אַפֵקְט) — זה של מועקת-חרדה — מלווה אכן את שיבת המודחק[9] ואת השחזור המתרחש במהלך של אנליזה. אולם לרישום סוגי מעֲבר שונים מה-דבר אל ייצוגו כאובייקט נפשי נלווים לעתים אפקטים של חרדה ולעתים אפקטים אחרים שאותם הצעתי לראות כראשוניים בנפש לא פחות מן החרדה: חמלה ראשיתית ויראה ראשיתית, המתעוררים בשהות-יחד שמתהווים בה דרגות שונות של היבדלות והתבחנות בין חלקיקי אני ואי-אני. אלו הן עוררויות של חיבור, לא תגובות של דחייה, שקשורות לזיקה כלפי זולת-אמא. האחר מתבדל מהאני גם בהתחברות שלא נרתעים מפניה, הן ברובד האִי-אדיפאלי והן מאוחר יותר, גם כאשר המיניות הגניטלית מתעוררת. הלא-אני מוכר לא רק דרך דחייה כפי שפרויד שיער אלא גם דרך זיקה.

הפניית הדחייה והתיעוב כלפי הרחמי שבחוץ נפרשת עם הזמן כלפי הרחם שבפנים. דחיית האם על ידי הבת היא גם דחייה עתידית של הבת את עצמה כבעלת פוטנציאל אמהי. על מנת שלא להמשיך ולהחליש את הסובייקט הנשי מדור לדור במעבר דרך מדורי הדחייה החוצ-פנימית, דחוף בעיניי שהפסיכואנליזה תכיר בהבדלה-התבחנות המטריקסיאלית שבתוך-יחדיו, זו שאיננה כרוכה ברתיעה מהרחמי החוצי או הפנימי, זה של האמא שגם היא בת או זה של הבת, אם או לא אם. בין אם על הגבר לשמר את השוני והזרות שבאשה ובין אם לא, זרות "נשית" ששוכנת בחוץ (באחרת) ניתן בקלות לדחות; את האחר כלא-אני יכול האני לזהות דרך דחייה. הזרות שבפְּנים לעומת-זאת, והאחר כמגע-יחס בין חלקיקי אני ואי-אני, מציבים לנפש אתגר נוסף: להתרחב ולעבור טרנספורמציה על מנת להכיל את האי-אני מפְּנימו "שלו" בפְּנימי "שלי".

באזור הדמדומים של חרדת ה'אלביתי', במועקת ה'מאויים' שוכנים ייצוגים פרנואידים "פרימיטיביים", ייצוגים של נרקיסיזם ראשוני, לא מעובד, שמעכל דמיון לעומת זרות דרך זהות לעומת פיצול. הכפיל למשל, עשוי לצוץ ולהתבונן בסובייקט מכל פינה, מה שהופך את הסובייקט לנתין-אובייקט של "העין הרעה" של המבט. ייצוגים מדומיינים של הרחמי הם מאיימים בלבד שעה שהם עולים בלוויית המחשבה שניתן לגעת בדימויי הרחם האמהי הקמאי רק דרך סימביוזה רגרסיבית שמאיינת את הסובייקט או שעה שיש לסנן אותם במסננת סירוסית. לעומת זאת, האלביתי הרחמי בפרספקטיבה המטריקסיאלית עוקף את הזהות הסימביוטית ואת הפיצול כאחד, ומאיר את אזור הביניים של אירוע-המפגש במידה שאפשר לשהות קמעא עם אפקטים מזן של חמלה או יראה מבלי להטות אותם לעבר החרדה ולהלביש עליהם מיידית איזה מובן דרך הפרדת האני מהאי-אני.

מקובל לחשוב על הטריטוריה התוכ-רחמית כטריטוריה שנעלמה כאשר מהלכי תסביך הסירוס (גמילה בכל רמה שהיא) כובשים את הנפש וכמובן כאשר מגיעה המיניות להבשלה גניטלית והנפש חותרת לפיתרון 'תסביך אדיפוס' או 'אלקטרה'. אולם, בנות אינן אמורות לעבור מסלול זהה לזה של הבנים. הבן עובר מ'אדיפוס' ל'סירוס', אומר פרויד, כלומר תסביך אדיפוס מאלץ אותו לוותר על האמא כאובייקט מיני, בעוד שהבת נעה מ'סירוס' ל'אדיפוס', כלומר מכירה כביכול בהבדל הגופני דרך מראה האיבר הזכרי ותופסת עצמה כמי שהיא כבר מסורסת ואין לה על כן מה להפסיד עוד והיא נותרת נתונה לקנאה... כלומר, עבור הבן אמורה הטריטוריה הקדם-אדיפאלית להתפוגג ולהיעלם ומנגנוני ההגנה משרתים את המטרה של השמירה על התשוקה וההשגחה על הזקפה מפני איומים שעלולים לפגוע באלה, בעוד שעבור הבת אמורה הטריטוריה הקדם-אדיפלית להתמיד בשהייה לא מפוגגת בלא-מודע, שכן מאחר שהסירוס שלה קצת פגום בהיותו נעוץ בגופניות נטולת פין, ההדחקה שלה היא מסוג קצת פגום... אזור ביניים גבולי נותר עבורה גמיש יותר, אולם הגמישות הזו נידונה כאמור על דרך השלילה.

עצם ההנחה שהתסביך התוכ-רחמי נטמן בחיק תסביך הסירוס וכפוף אליו, הינו להשערתי טעות תיאורטית של פרדיגמה מוטה לעבר הזכריות. קיים הבדל מיני נשי בראשיתי, שפרויד נכשל מלהכיר בו כאשר הוא משער שהבת תופסת את עצמה כילד מסורס גופנית, ושהיא יצור שנידון ל'קנאת-פין' — מחשבה הנובעת מהמדומיין הזכרי ביחס לגוף הנקבי.

יש לנקביות ספציפיקציות ממש-גופניות שאינן התשליל של הזכריות, ושההיכרות החושית אותן מעוררת פנטזיות המלוות באפקטים ותחושות הנאה או אי-הנאה. ההזדהות עם ההפצעה ההיריונית וההבנה אותה כרוכות בתרגום פנטזמטי שונה של מגע עם הממש-גופניות הנשית-נקבית של האחרת ושלי. הרחמי מלכתחילה כשלעצמו איננו מאיים ואיננו זר. כל התייחסות בדיעבד אל הרחמי צריכה לכלול את הדרגות המגוונות המתפתחות בתודעה של תפיסת השוני ותפיסת הזהות ביחס לגופניות נקבית-אמהית. לדעתי צריך להדגיש שפרויד מציין את התסביך הרחמי הפנטזמטי לצד זה של הסירוס וזאת אולי גם מתוך ניסיון אינטואיטיבי לעקב את הכפפת המשמעות של התסביך התוכ-רחמי/רחמתי למשמעות של תסביך הסירוס. יחד עם זאת, צורת הטיפול שלו בפנטזמות היא צורת הטיפול הזכרית אותה הוא מכיל על שני המינים כאילו כל סובייקט, זכר או נקבה, נידון לחייץ עצמו מהרחמיות בדרך של פרידה נחרצת על מנת שהחרדה שלו תיעלם. ניתן לראות שהאשה על-פי זה נידונה לחרדה בהמשך החיים כאשר בממש-גופניותה יתעורר הפוטנציאל של ההולדה או התשוקה להולדה, וזאת מפני שההבניה הפרוידיאנית של הרחם דנה את הרחמי וההיריוני להדחקה מסרסת כשהיא יוצרת קו משווה מאיים בין רחם לקבר, כמו גם מפני שעל מנת לאפשר ולשמר את התשוקה הגברית ולהשגיח עליה, המנגנונים שמשרתים את הגבר היטב הוטלו גם על האשה, שכן הגבר שאיננו חייב עוד להתייחס אל הרחם בממש-גופניותו יכול להישמט מהחרדה דרך אותה הדחקה, ואילו האשה נידונה להתמלא בחרדה הן כשהיא פוגשת בגופה את אותם אזורים המזוהים במישור הדמיוני עם המוות והן כשהיא נאלצת להכחיש או להדחיק אותם.

לטענתי אין לקפל רטרואקטיבית את הפנטזמה התוכ-רחמית או פנטזמת הרחם אל תוך פנטזמת הסירוס. זו הראשונה, הרחמית או ההיריונית, חייבת להיחשב כמתקיימת לפניה, עמה, לצדה, ובמשך כל מהלך החיים. היא מתייצגת באופן שונה מפנטזמות בתר-לידתיות פרה-אדיפליות המתבססות על פרידה מאיבר או מהאחר כאובייקט-חלקי. חשיבה זו מוליכה לשני כיוונים: מחד גיסא, לניתוח של הייחודיות של התסביך והפנטזמה המטריקסיאליים, ומאידך גיסא לעבר המשׂגה של שכבת סובייקטיביזציה שהיא שונה מהשכבה הפאלית, שאותה כיניתי מטריקסיאלית-רחמית, שאפשרה לי להבין ממדי נפש טרנסייקטיבים וטרנסובייקטיבים. שני סוגי התסביכים הללו חונכים אם כן שני מסלולי לא-מודע שונים או חוברים אליהם.. האלביתי מגיח לא רק מסמיכות לתסביך הסירוס המחביאה מאחוריה את החרדה מהרחם וחרדות נוספות הכרוכות בטרום אדיפלי, זרות שהגבר איננו יכול למנוע עצמו מלהמשיג אותה עבורו, אלא גם, ישירות, מהמשכיותו של הסבך הטרנסייקטי והטרנסובייקטי הקשור לחוויית המפגש הקדם-לידתי של כל טרום-סובייקט, שבה הישות האנושית המפציעה כל פעם מחדש באירועי-מפגש נוספים חווה את ההיווצרות של עצמה ושל האחרת כהמשכיות של תהליכי היבדלות והתבחנות במרחב של ביניים. המפגש וההבדל הנשי-רחמי נוגעים הן לנקבה והן לזכר האנושיים — מכיוון ששניהם מתהלכים מפגש מתמשך, אירועי-מפגש קמאיים עם גוף נשי-נקבי בהיריון — אבל אחרת (וזאת עוד בטרם ניגשים להבדלים הייחודיים לכל אינדיבידואל באשר הוא).

 

תמונה 4

ברכה ל. אטינגר, אורידיקה, מס' 20, 1996-1994, שמן וטכניקה מעורבת על נייר על בד, x38.527 ס"מ, אוסף מוזיאון אנז'ה.

Bracha L. Ettinger, Euridyce, n.20, 1994-1996, Oil and mixed technique on paper mounted on canvas, 38.5x27 cm, Collection Museum of Angers.

. להתפלא-לדאוג-להשתברר: לא כניעה ולא שליטה; שבירות ומרי כלפי העצמי וכלפי האחר כזהויות המוגבלות בגבולות של גוף אינדיבידואלי שנושא את חותם לידתו ואת הסופיות של תודעת מותו.           

באותה רמה של קדמוניות וראשוניות יש אם כן להבדיל, מהכיוון הנקבי-נשי-אמהי, בין מועקת החרדה לבין מועקת-חדוות החמלה ומועקת-חדוות היראה שמתחוללים להשערתי כבר בחיבוריות הראשיתית שלאחר הלידה, שהם ראשוניים לא פחות מהחרדה, ומעבר להיותם, כמותה, סימנים כשלעצמם להתקרבות של הזר(ה), הם גם ממתנים או מאזנים את החרדה הסכיזואידית מהזר(ה) הקשורה בשמירה על נבדלות במיזוג ואת החרדה הפראנואידית מהזר(ה) הקשורה בשמירה על השונות בלב הזהות. האפקטים הם נשיים במובן זה שצמיחתם והתמרתם מתרחשות בחיבוריות-מבדלת מטריקסיאלית, וזאת לעומת מצב של נבדל-מול-ממוזג הנרכש דרך דחייה מסוג של ניתוק ונטישה, ולעומת מצב של שונה-מול-זהה הנרכש דרך רתיעה מסוג של גועל-בזותיות, באותו רובד שהסירוס איננו (או איננו עדיין) משחק לגביו תפקיד, כלומר רובד שבו הפרדה ונבדלות מוחלטים אינם אפשריים כלל. תהליכים של היבדלות והתבחנות-ביחד כבר התרחשו בחיבוריות הראשיתית שלפני הלידה עם-בתוך הגופנפש הנשי, כך שכבר במצב הרחמתי, בשלב התוכ-רחמי, הרחם איננו רק סוג של מיכל-בית ראשוני ממנו נפרד הסובייקט המתהווה — צדה הסימביוטי וכן הפאלי כמו גם צדה המכיל ברכותו האינסופית, האוקיאנוסית, של הרחם האמהית, כשהאמא משתקפת בו כ"אובייקט" או "זולתעצמי" של הישות המתהווה-לסובייקט. הרחם הוא גם תיבת תהודה טרנסובייקטית, כזו שבה הסובייקט בהתהוות קולט את הזולת-אמא כסובייקט המתהדהד עמו בפנטזמה, בעונג ובטראומה.

    

תמונה 5

ברכה ל. אטינגר, מתוך וידיאו: ואדי עין-רחם, 2012, פריימים במדיה חדשה.

Bracha L. Ettinger, From Video: Womb-Eye Wadi, 2012, Frames in new media.

 

מיתרי החיבוריות בהתבחנות ובהיבדלות ממשיכים להדהד ולספוג התחברויות-בשוני לכל אורך החיים וליצור מרחק-בסמיכות וסמיכות-במרחק. מהצד המטריקסיאלי-נשי-אמהי-רחמי הסובייקט כרוך בהיארגות מתבחנת ומבדילה. התמשכותם של תהליכי ההתבחנות-ב"עִמ"הוּת מטריקסיאלית, בחיבוריות-תוך-התבחנות והיבדלות והיפרדות שלא בדרך הסירוס, מערבת, בהתקיימות היצירתית שלאחר הלידה, את 'הביתי' לצד ה'אלביתי', שהם אַפֵקטים אסתטיים המהולים בחישה ותפיסה של אני ואי-אני: הפליאה, ההשתאות הראשיתית (מהאם ומהיקום), האמון הראשיתי (באם וביקום) וההיקסמות מהאמאחרת והיקום כמו גם החרדה. האפקטים האסתטיים המטריקסיאליים מתעוררים במקביל ולצד החרדה הראשיתית "הפרנואידית-סכיזופרנית" לצד המיזוג הסימביוטי כמו גם לצד תהליכי ההיפרדות שהסימביוזה נצרכת להם. הממדים הטרנסייקטי (transjective, חיבור-נפרדות בין סובייקט לאובייקט) והטרנסובייקטיבי (transsubjective, חיבור-נפרדות בין סובייקט לסובייקט) מתפתחים במקביל ומצטלבים חליפות עם הממד המפתח את הסובייקט, שמצוי ביחסי-אובייקט או ביחסים אינטר-סובייקטיבים והתייחסותיים, וכן בדיאלוג עם הזולת. כך, מוצאו של הזולת (האי-אני) עבור הסובייקט איננו, או איננו רק, בדחייה וספליטינג באמצעות הדחקה של חומרי נפש דחויים (המושלכים כלפי האמא, הזולת והיקום) שתבניתה המאוחרת תהיה תבנית הסירוס שבאופן רטרוספקטיבי מארגנת את מה שקדם לה. האני-עצמי מתוודע לאי-אני, לזולת שלו, זה שהיה מוכר לו ללא-הכרה מקדמת-דנא, לא רק דרך איתותי סכנה; החוויה האסתטית איננה רק מאיימת; הזר לנו מוגן מפני החרדה שלנו ממנו דרך החמלה והיראה, שגם יכולות לברוא ולעצב את הקשר עמו. טרנסובייקטיות בחיים ובאמנות מתגלית לסובייקט כהלם. במידה שההלם איננו מסורב או מודחק לגמרי ניתנת הטראומה להתמרה. הפשר של התהליכים שנפרשים בין כמה-אחדים זקוק לבני-אנוש שיכירו בקיומם החלקי אלה בתוך אלה כבעל משמעות אנושית, ויפנו עבורה מקום בשיח. התקיימות שכזו משתחזרת גם בהעברה — הטרנספרנס — שנשענת על החזרתיות של חומרי נפש מן הקדמוניות הילדית (היחסים עם המשפחה) בתוך ההווה והחווי הפנטזמתי של היחסים בהווה בתואם עם החווי הילדי של יחסים משמעותיים.

 

ד. ה'ביתי': אפקט-הבית והתרגלות/התמכרות בהתבייתות כקינון משותף (קו-אינהביט(ו)אציה)[10]

מחשבת הפסיכואנליזה בהתייחס לאמנות כמו בהתייחס לחזרתיות, סובבת סביב אִי-האפשרות לבטל הדחקה בראשיתית (Urverdrangung) ולגשת אל ה-דבר הנפשי הנסתר, ה-זה שנכמס בתוככי 'חוץ' הלכוד בתוך 'פְּנים', במרווח ה'חוץ-פנימי' (extimate) השרוי במרחביו של הלא-מודע של היחיד. אותו זה, ה-דבר, הינו טראומטי וכואב, אך אינני יודעת היכן זה כואב בי ואפילו לא אם זה אכן מה שמכאיב. זה מנסה לשווא לחדור אל ההכרה של הנפש אך מסתפק בהקלה הרגעית המתאפשרת בחזרתיות סימפטומטית, או גם, לעתים, בהופעה מבעד לתחבולות של היצירה של עבודת אמנות — המקומות שבהם חרכי הידע של הכאב הנכמס לא לגמרי נאטמו. ה'אובייקט א' קטנה' (האובייקט הנפשי כחסר) הלאקאניאני בתור מבט[11] והפיגורת-מטריצה (figure-matrice) של ז'ן-פרנסואה ליוטר[12] עוסקים בצָלמיותו (figurality) של אותו ה-דבר הקמאי, בשדה הנפשי של הניבטות, עם דגש, אצל ליוטר, על ההתחדשות השבה ונשנית של צירופי החילופין לסירוגין בצמד ישנו/איננו, בהתייחס לשקלול הפעימות הללו כתואם הבהובים של פנטזמה. הפיגורת-מטריצה הינה האובייקט הסמוי של ההדחקה הבראשיתית. עם האי-נראות העקרונית שלה היא איננה אלא, עבור ליוטר, ההיעדר המקורי בתור היעדר של מקור. היא ממוקמת באַל-מקום — האל-מקום של המתת, זה שממנו יצירת האמנות מפציעה. 

המקצב של החזרתיות, שנוצר בהבהובי החילופין לסירוגין בצמד ישנו/איננו, מציין את הצמד היעלמות/חזרה של האמא הארכאית החקוקה וצרובה בליבת ה-דבר. ההפצעה של המשמעות עוקבת אחר המקצבים של המרווחים שמפַסקים את החזרתיות של נסיגתה-נטישתה הכאובה של האמא. כך, ניצני המשמעות מכווצים את המרווחים הללו בעודה יוצרת מעין אמנה עם המאפיינים של אותו הצמד.

עלֹ-פי פייר פדידה (Pierre Fedida), המקצבים הללו מציעים את החזרתיות עצמה בתור האמא, כך שהחזרתיות הזו היא היא יצירה של פשר. הפעילות של הפיגורת-מטריקס הסמויה מתַעלת את געש ההתפרצויות של דופק האוף/און (כבה/הדלק - off/on) ומעבירה את הפעימות מן הגוף אל החזותי כך שהן פורעות את החזותי הישר מתוך הפְּנים הליבידינלי.[13] כאשר הוא מסתתר מאחורי מסך החיזיון הפנטזמטי שנעשה בלתי נגיש בשל ההדחקה הראשיתית, מוצא לו ה-דבר את האפשרות להתגלם באובייקט אמנות ומעודד בכך את הפצעת תהליכי הניהיוּת-לסובייקט בתוך פשר שאיננו בר סימון (בסימבולי) או בתור משמעות שאיננה מסומנת (במדומה). אלא שהשינויים שחלים במהלך ההישנות, או ההבדלים בהישנות החזרתית, נוצרים עבור הנפש היחידה הנתונה לעצמה, זו השסועה והאבלה על נפרדותה. הביטוי תת-שקיפות דקיקה (infra-thin) של מרסל דושאן מתייחס אולי אל הנפרדות ה"רווקית" של הדמות האנושית כצעיף סמוי שסופח משמעויות עבור דברים שנגלים לעינינו.    

וכעת, איך יראו פני הדברים אם נניח שהשארית התוכ-נפשית הזו של הגוף — פיגורת-מטריצה שכזו, או אובייקט א' קטנה, או אותו המבט, פועלת גם בשדה העֲברתי (transferential) — במרחב הלא-מודע של ה'העברה' (הטרנספרנס בפסיכואנליזה) — במיתרים של מרחב המתוח בין כמה יחידים, ומהדהדת בחלל שבו היחידים אינם מכירים זה את זה או אינם מודעים לנזילות של האספקטים הלא נודעים בהכרת האחת את האחרת? חילולים כאלה של גבולות היחיד מסגירים את מה שכיניתי החללגבול המטריקסיאלי האסתטי, מרחב שנוצר כאשר מקצבים של מרווחים שכאלה נלכדים, לוכדים, רושמים ומותירים עקבות של היוולדות-יחד ונהיות הדדית בצמיחה-משותפת עם זר או עם מה שזר בזולת, כשהמיתרים מתעוררים ונרעדים שוב באמצעות אירועי-המפגש כפי שנרעדו בעבר במפגש עם האמאחרת, האי-אני הבראשיתית של האני. במקום כזה חורצת האמנות את מסלולי התממשות הפעילות של האנטנות האירוטיות של הנפש, שכן יצירה מנהלת ומתַמסֶרת, מבזרת ואוספת את המבטים המצורפים יחדיו ואת הפיגורות האובדות במשותף מבֵּין הסובייקטים השונים, שהופכים ונהיים בכך לחלקיקיים זה ביחס לזה, ממש בשל עצם השתתפותם בטרנסובייקטיביות מְרֻכבֶת שכזו. ברמת האמנות, יחסים המחללים את האופוזיציה שבין מקורי לרדי-מייד מתהווים כאן, כאשר המבט תועה, מתפורר ומתפזר בין כמה זוגות עיניים המשייטות במקום נוודי באופן כזה, שאי אפשר עוד לכנס מחדש את עקבותיו של מבט מטריקסיאלי כלשהו, אלא לכשתתקיימנה שוב הפצעת-יחד והתפוגגות-יחד נוספות. במהלך יצירת החללגבול המטריקסיאלי יכולים ה-מבטים להשתזר זה בזה כאריג. וכך, באמצעות עבודת האמנות, הנגישות לטראומה העצמית של היחיד מתאפשרת לו — לאותה הטראומה שההדחקה הראשונית כמסה מאחורי ה-מבט. דבר זה עשוי להתאפשר באם התחולל מפגש בלתי צפוי עם אחרת שננגעה בחלקיותה ובחלקיקיה על ידי ה-מבט באופן כזה, שהתחולל בו אותו יחס-נטול-התייחסות כמו עם האמאחרת הארכאית של האני שבַתרכובת. ביחסי ההעברה המטריקסיאליים, אחדי אני(ים) ואי-אני(ים) שאינם מזוהים בהכרה נשזרים זה בזה מעבר למרחב ולזמן, במרחב-זמן-מטריקסיאלי, ויחד הם פותחים מחדש את הפצעים של מקומות הנוודות והגלות של כל משתתף, עוברים וצולחים יחד את ערבות הפרישוּת והבדידות דרך איזה מרי, איזה סירוב להיסגרות בתוך הגבולות, שמתממש דרך מהילת העקבות שמותירים אלה וגם אלה ופיזורן בין השותפים מחדש (מהלך שכיניתי [8] re-in/di-fuse).[14]

 

תמונה 6

ברכה ל. אטינגר, מתוך וידיאו: ואדי עין-רחם, 2012, פריימים במדיה חדשה.

Bracha L. Ettinger, from video: Womb-Eye Wadi, 2012, Frames in new media.

 

בפסיכואנליזה, האנמנזה עוברת-אובדת-עובדת מבעד לאין-ספור שחזורים של הסצנה הראשונית שאיננה נתונה לזיכרון אך שבה ומתנכחת. על-פי ז'ו-פרנסואה ליוטר, עבודת האמנות מפציעה תוך כדי עבודה-מבעד (working-through) המערבת אנמנזה שמחתימה את עקבותיו של הסמוי בנראה. באמנות, החזרתיות המתרחשת בעבודה-מבעד האנמנזית איננה מכוננת מחדש את האובייקט שאבד אלא מנכיחה את ה-דבר שאיננו ניתן מעיקרו להתנכחות ממשמעת בנפש. ה-דבר שב ומתקדד, נטמן ונקבר (crypted) בלא-מודע של עבודת האמנות והוא אף שב וחוזר ממנה ואליה כאותו שטר חוב שאין דרך לסלקו לעולם. ה-דבר משתכן ומקנן באמנית כאילו שכַן לו מחוץ לה. ליתר דיוק, האמנית מגורשת על-ידו מביתה שלה, גולה ממשכנה שלה בשל ה-דבר, גולה מגופה, מעצם ההיסטוריה שלה. ליוטר פונה על כן אל האמנית כמפלצת שהשתכנה והוסתרה על ידי ה-זה-החף-מפָּנים, או, ליתר דיוק, מפנה אל הממש-גופי של האמנית כאל מפלצת שבה שוכן כדיבוק ואף חבוי לו בסתר האַל-מקום של ה-דבר-החף-מפָּנים. אם על-פי ליוטר הסובייקט מתכונן באמצעות הסירוגין החוזר ונשנה של אובדניו ושיבתם, ואצל פרויד תנועות ה-הפור/דא ה'פה/שם' (fort — הלך ואיננו, da — הנה זה כאן) מתייחסות אל כינונו של האובייקט בשתי תנועות מובחנות, אבדן והופעה,[15] הרי הכינון של הפיגורת-מטריצה על דופק האוף/און (כבה/הדלק off/on) שלה ניתן כעת להסבר יותר מפורש בתור עווית המתרחשת כל אימת שהופעה והיעלמות מתחוללות באבחת אותה התנועה עצמה או נחווית כאבחה שכזו.[16] עבודת האמנות יכולה להעיד על אירוע מעין זה, והאמנית משלמת עליו בגופה הנגוע באַפקט (ריגוש-היפעלותי); בגופה — הכוונה לעוררות החושית יחד עם הננגעות האַפקטיבית.

באנמנזה, החזרה העוויתית של ה'אותו-דבר' לעולם איננה ממש אותו הדבר עצמו מאחר שהיא נושאת את תסמיני סכנת ההיעלמות בהופעה שהיא חדשה. העווית, אם כך, מחוללת את ההתגלות של עבודת האמנות כסַף המתווך את החזרות, את שיבת ההתרחשויות. המחווה של האמנית, אליה מתייחס ליוטר, היא זו היוצרת מרחב השעייה-השהייה בתוך שיבת ההתרחשויות החזרתית ומכווצת אותן לכלל חלופות בעווית, שבאמצעותה האירוע מתפתח אך חוזר בהבדליו, מתוהלך שוב ושוב אך חוזר כשונה. עבודת האמנות מרגשת-משפיעה-מפעילה ויוצרת גם היא בתורה איזו 'אנימה מינימה'[17] — נשמה זעירה. לעשות עבודת אמנות זה לעקוב אחר מתאריה המושעים של עווית, המשרטטים את המקצבים של ההתחלפות לסירוגין של היעלמות/הופעה בתוך ההופעה ולשרטט את מקצבי ההיעלמות בהופעה; להביא לסף הנראה את הסירוגין השב ונשנה עצמו.

וכעת, איך יראו פני הדברים אם נניח שאמנות מגרה, מאתגרת או מעוררת פוטנציאל לעוויתיוּת-יחד (co-spasming)? ומה נקבל אם נתאר לעצמנו שאותה עווית, שהיא "עמדת לידה" (אם לשאול ביטוי של מוריס מרלו-פונטי) של היחיד הנבדל, עמדת בדידותו, מתחלקת ומתפזרת לה דרך עבודת האמנות כחללגבול מטריקסיאלי בין האחדים המטריקסיאליים בהפצעתם המשותפת כך שעמדת הלידה נחלצת מגבולות היחיד ונהיית להיוולדות-יחד? הסובייקטיוּת תושהה-תושעה אזי כדי לאפשר לטרנסובייקטיביות הארכאית המשותפת עם האמאחרת לחדש את עבודת ההתחברות הגבולית שלה ולממש את אופני התמסור והביזור שלה. כאשר מקצב תוך-נפשי של מרווחים מתַמסֵר את השפעותיו בתוכ-עם עוויתיות-משותפת, הוא מניע מקצבים של גלישת-היסט בתוכ-עם יחס (with-in a rapport) בין אחדי-הסובייקטים החלקיקיים. ההסתרה של האַל-מקום של ה-דבר נטול הפָּנִים מְפַנה מקום לצד או יוצרת את המקום של הלֶצָדיוּת (besidedness), שבו מתאפשר גילוי/ייצור של אַפקט-בית משותף בלב הגולה; כאן מתאפשרת ההסתגלות-התמכרות בתור הביתי – האפקט האסתטי של תהליך ההיכרות כהתרגלות-התמכרות התבייתות וקינון ביחד (קו-אינהביט(ו)אציה), חוויה נשית-מטריקסיאלית השוכנת באותו ממד נפשי שבו בוקע אפקט חרדת ה'אלביתי' הפרוידיאני - כמצויה בתוכו בהתגלותה מבעד לחרדה וכמצויה מחוצה לו בהתגלותה מבעד להיקסמות בחמלה או היקסמות ביראה.[18] אפקט הביתי משפיע את תוצאיו דרך הצטברות תהליכי התרגלות-התמכרות, התבייתות וקינון-יחד ההופכים את מקום המשכן שמבקשת לה הנפש הנוודית והגולה המאוימת מביתיות מסוג של צמידות ממזגת, שמוחקת הבדלים לבית שיתופי, שיוצר ומשמר הבדלים בלא דחייה בזותית, כלומר 'ביתי' כזה שהבדלים בין אני לאי-אני נוצרים בו מתוך התהליך המתמשך של המשיכה וההתרגלות לבית בתהליך ההתבייתות-יחד. מעתה ואילך, בממד הנשי-מטריקסיאלי 'הביתי', ההתרחשויות השבות ונשנות כבר לא ייצרו את האותו-דבר גם בחיקו של הממד הנשי-אמהי עצמו, וזאת בתהליכים השונים מאלה של סירוס ודחייה. מעתה ואילך, הן מרמזות על תיהלוך משותף של אפקטים (co-affecting) ועל התרחשותם של אירועי-מפגש, שמתמקמים לאורך נקודות-חיבור שונות בחללגבול העֲברתי, מעֵבר לזמנים ולמקומות שונים שאותם הם מחברים בכך. שם, מה שעשוי היה להיות אַל-מקום פוטנציאלי של קיום נוודי הופך במו אִבחה מוצלחת לנווה ביתי במובן הנשי הזה. זה קורה כאשר אַפקטציה משותפת שבה ונשנית ובאמצעות אותה הישנות, המחזור של גרגירי אובייקטים מנטליים היברידיים נהיה לתנופה מתמירה. עם כל מחזור הכרוך באַפקטציה משותפת — בתוך רצף של מחזורים — מצטלל ומתגבש לו בית לא-צפוי שהוא מרוכב וארעי. המוצר — אַפקט הביתי הלא-מודע — הוא בלתי נפרד מהתהליך שיוצר אותו: ההפיכה המטראמורפית של המשכן לבית משותף בהתרגלות-התמכרות של קינון יחד עמ-תוך מקבץ סינגולרי של כמה-אַחדים. עמ-תוך עבודת האמנות, אני וזר(ים) משתכנים מטריקסיאלית בהתרגלות-התמכרות שבקינון-יחדיו עד לכדי חווי של ביתיות והתבייתות העוטפת את הגלות. הקו-אַפקטציה המטריקסיאלית מעידה מעצמה על הטרנגרסיביות של האַפקטים.     

כאשר מקצבי גלישת ההיסט נטענים ברגשה-היפעלותית משותפת עמ-תוך יחס, מציינת השיבה הנשנית את ההתפוגגות והחזרה המתמירה של "אישה"-אמאחרת-קמאית כמפגש שנחקק ונצרב בליבת ה-אירוע-דבר. הפשר אינו שוכן עוד בתוך הסובייקט היחידני אם כן, אלא נוצר והולך בדפוסי היחס השונים של הפצעת-יחד ובשינויים ההדרגתיים של זיקות הגבול בין אני לאי-אני. הביוגרפיה של השתנות והתבחנות הֹשִיבות המטריקסיאליות עצמן נקלטת במטראמורפוזות שלהן, ברצף השינויים של הזיקות-גבול ביחס של השהייה החוצה את המקצבים השונים של הֹשִיבה לסירוגין, ומחברת ביניהם. מטראמורפוזה מצרפת יחדיו, מייצרת עקבות של ביתיות ומתזמרת מהלכים של התרגלות-התמכרות למשכן באותו מהלך נפשי עצמו, עקבות המזדהרות ברגשה-היפעלותית הייחודית לתהליך הזה ונרעדות עמו. הישכנות הדדית שכזו, קו-אינהביט(ו)אציה, לוכדת/חושפת את האִי-ייתכנות שלא לשתף בתהליך יצירת אַפקט-ביתי מטריקסיאלי — את האִי-אפשרות שלא לפגוש את האל-מקום של דבר-נטול-פָּנִים, כאשר מתרחשת עמ(ע)דות (לשהות עם ולהיות לעד במהלך שאי אפשר להפריד בתוכו את שתי העמדות הללו, wit(h)nessing) פוייטית-אסתטית, באזור החוץ-פְּנים השברירי של שותפות פוטנציאלית בתוכ-עם הטראומה של ה-אחר. לא ניתן להפריד את הקו-אינהביט(ו)אציה מההתמרה ההדדית וההשפעה האַפקטיבית המתחוללות בין סובייקטים היוצרים מרחבגבול שבו העצמיות-כמפגש מתחוללת, ומחירם של המפגש והחילול הללו הוא התפזרותם לכלל סובייקטים-חלקיקיים — לא שסועים, אלא כאלה שצורפו לכדי זהות זמנית מְרֻכבֶת דרך חיבורים ושותפויות באובייקטים היברידיים; צורפו , חשוב להדגיש, אך לא הותכו.

אם קיימת ידיעה ב-ממשי, כפי שטוען לאקאן ברעיונותיו המאוחרים, בניגוד לרעיונותיו המוקדמים, אזי ה-ממשי לעולם אינו חוזר בשיבותיו אל אותו הדבר, ופשר, כפי שמציין פרנסיסקו וארלה, לא יוכל להיתפש כשוכן בתוכם של האלמנטים המסמנים אותו, אלא כמתקיים בתוך סכימות מסובכות של פעילות, המפציעות מתוך האינטראקציה בין תהליכים אחדים של ייצור-יצירה של השתמעות. מה שמערב החללגבול המטריקסיאלי איננו, אפוא, אוטו-פוייזיס, אלא מה שאני מכנה קו-פוייזיס. הקו-פוייזיס הוא תהליך פגיע שאינו חף מסיכונים. שלא כמו האוטו-פוייזיס, אין הוא משועבד לתחזוק הזהות והאורגניזם של העצמי. בקו-פוייזיס, הקצוות של חיבורי הגבול אינם סגורים והמחיר עשוי להיות קטסטרופה של הזהות. ההתחברות הגבולית מתרחשת למרות סכנת ההתמוטטות האורבת גם למבט המטריקסיאלי השברירי עצמו — ותוך הסתכנות שאפילו המסך שעשוי לקלוט אותו יתפורר.

משושים אירוטיים שוזרים יחדיו סובייקטים-חלקיקיים עם חלקיקי-אובייקט; מבלי דעת ומבלי להכיר זה את זה הזרים נלכדים בתהליך של שכינת-יחד. בהשפעת אֶפקט הבית הרעוד הזה ובתוכו, משמעות מפציעה יחד עם החוויה. מקצב גלישת ההיסט בתוך היחס מוליך לעבר בית בלתי צפוי — זה כשלעצמו הינו יצירתי: זה יוצר מעקף של פעימת ה-כבה/הדלק. המקצב הזה לעולם אינו מגיע למצב של "דולק" מוחלט או "כבוי" מוחלט. בעת שהוא אוצֵר עוויתות "רווקיוֹת" אחדות הוא גם מתכייל באמצעות עוויתיוּת-יחד. השכינת-יחד היא ראשית לכל אַפקטיבית והדהודית — מה שמפר את היציבות החזותית דרך חילולי-גבול אַפקטיביים הגורמים להסתננותה של הטראומה הסמויה מן האי-נראה אל ההופעה. בזמנגבול ובחללגבול מטריקסיאליים, האמן כסובייקט-חלקיקי מעיד עבור האחר האלמוני אבל גם נפנה כלפיו; ואולי נכון יותר לומר, המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו עִמהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי', מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהייה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד. התנועה הכואבת של התפוגגות הגל הזה היא עצמה כבר שיבה-בתוך-התמרה ארעית של "אשה”-אמאחרת-קמאית כ-דבר-מפגש בשכינות היחד שנוצרת בהסתגלות הדדית פוייטית.

 

תמונה 7

ברכה ל. אטינגר, אורידיקה, גרציות, מדוזה מס' 1, 2006-2012, שמן על בד, 50x41 ס"מ.

Bracha L. Ettinger, Eurydice, Graces, Medusa n.9, 2006-2012, Oil on canvas, 50x41 cm.