יהודי טוב

תקציר: לארי, הוא ה"יהודי טוב" הוא אב, בעל משפחה, פיזיקאי, מדען. ופתאום, ברגע אחד, נראה שכל חייו קורסים: אשתו דורשת ממנו גט, מצבו הכלכלי מתערער, מעמדו באקדמיה מתערער, אחיו יוצא מדעתו והוא נאלץ לעזוב את ביתו. ברקע אנו מתוודעים לכך שלארי מצוי בצומת מרכזי בחייו, מחד גיסא הוא אמור לקבל קביעות באקדמיה ומאידך גיסא בנו אמור לעלות לתורה ולחגוג בר מצווה. מדובר בשני מסלולים נפרדים, מדע מהצד האחד ודת מהצד השני. שני רבדים אלו מתוארים בדיוק רב ב"האלביתי" – בעיקר במאמרו של ינטש: מתחת לפני השטח האינטלקטואל, האדם הרציונלי, ממשיך להחזיק באותן אמונות תפלות מוכחשות ובאותו דיבוק יהודי. הפיזיקאי שמאמין שהמתמטיקה היא לא רק הסיפור האמיתי אלא גם הסיפור היחיד, אינו חסין מאותה חרדה שכן הוא לא נגמל מאותן אמונות תפלות. כך שהמתמטיקה של הפיזיקה מתחלפת במתמטיקה של הפנקס. אותו תהליך בדיוק מצוי גם במדעי הטבע. מדע הטבע אינו מצליח להסביר את התופעות המרכזיות של החיים – התודעה האנושית. ולכן, מתוך חרדה אינסופית, מדעני הטבע לא רק מכחישים את מושג הרוח אלא בסופו של דבר גם את הקיום האנושי, או לחילופין, הולכים בדרכו של דקארט, אבי הפילוסופיה החדשה, ומחליטים להתמסר לחלוטין לאל – שהרי האפשרות האחרת היה ההבנה שאין שום וודאות שהעולם בכלל קיים. טענתי היא שבמובן העמוק ביותר המדע זקוק לאלוהים יותר מאשר כל מסגרת אחרת.

א. הקדמה

מסה זו עוסקת בעולמו של מדען הסבור כי העולם כתוב במשוואות מתמטיות, אך אינו מסוגל להתמודד עם ה"שאלה של המציאות החומרית",[1] שכן אין החומר לבדו יכול להסביר את החוויה הסובייקטיבית של האדם. בחלקה הראשון של המסה מתוארים שני העולמות שבהם חי המדען: עולמו הגלוי, ובו מתנהלים חייו ברציונליות ועל פי משוואות אינסופיות; ועולמו הסמוי, שבתוך תוכו חי המדען אפוף בחרדות ובאמונות טפלות. המדען שעליו אכתוב הוא לארי, גיבור סרטם של האחים כהן: "יהודי טוב".[2] לארי הוא פיזיקאי ואת עולמו הפנימי מייצגות בסרט שתי דמויות: אחיו ארתור והמאהב של אשתו – סיי אייבלמן. המשבר העמוק שחווה לארי בעולם מדעי הטבע בכלל ובעולם הפיזיקה בפרט נובע מכך שהוא אינו מוצא במדע פיתרון לבעיות הקשות באמת הנוגעות לחייו של אדם; אין במדע נגיעה בחיי הנפש בכלל ובתודעה העצמית בפרט. לארי הוא אפוא מקרה בוחן המייצג את מצבם של מדעני הטבע המנסים להסביר את העולם כמציאות חומרית גרידא. מתוך ניסיון להשתיק את החרדה, מנסים מדענים להפוך את העולם לדומם וסטרילי ולהיות בעצמם בובות נטולות נשמה, ואם להשתמש במילותיו של את"א הופמן בספר "איש החול": "גוף בלי נשמה...נטול חיים".[3] ואף על פי כן, אין הם יכולים להכחיש את הממד הנפשי בחייהם. הם יודעים שהחוויה הנפשית נמצאת מעבר להסברים מדעיים וכאן טמונה החרדה האמתית שלהם, וזה הדבר שמוביל אותם להסתגר בעולמם.

דקארט, דמות מכוננת בתרבות המערב, הבין זאת. חקירה רציונלית טהורה הובילה אותו לטעון כי בסופו של דבר, לתופעות החשובות בחיינו (משמע, לחיינו הנפשיים) אין הסבר. לכן, כך הסיק דקארט, עלינו להסתמך על אלוהים, שהוא העוגן בעולמו של המדען. במילים אחרות, האלוהים של דקארט אינו אל כנסייה, הוא נוצר למען מדען הטבע וקיומו מאלץ את המדען לחיות בשני מישורים המנוגדים זה לזה, מישור התשובות המתמטיות וכנגדו מישור החרדה והזרות.

במסה זו אאמץ בעיקר את גישתו של ארנסט ינטש, אשר מוצא את שורשי חוויית האלביתי באי הוודאות האינטלקטואלית. זאת כאמור, בניגוד לגישתו של פרויד, הסבור כי חוויית האלביתי נובעת מתסביכים מודחקים ובעיקר "מתסביכים ילדיים מודחקים, מתסביך הסירוס, מפנטזיית רחם האם".[4] מסקנתי היא שמדען הטבע פועל מתוך חרדה בסיסית כפי שהיא מובעת בספרו של הופמן "איש החול",[5] כשאביו של נתנאל מת במהלך ניסיונו להבין את מהות החומר. כל ניסיון להבין את הטבע מסתיים במוות, ממשי, נפשי או סמלי.

ב. "לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"

לארי הוא "יהודי טוב", נשוי לאישה שהוא אוהב, אב לבן ופרופסור (עדיין ללא קביעות) לפיזיקה באוניברסיטה – בקיצור אדם רציני (זה הוא התרגום המילולי של שם הסרט באנגלית). הסרט מלווה את לארי מהרגע שבו חייו הטובים קורסים. לכל אורך הסרט, קובל לארי שוב ושוב על כך שאין הוא מבין למה כל זה "מגיע לו". הרי "לא עשיתי שום דבר", טוען לארי בפני כל מי שרק מוכן להקשיב. ואכן, כאשר לארי משתף את ראש ועדת הקביעות באוניברסיטה בבעיותיו, האחרון קובע נחרצות ש"לעשות כלום זה לא דבר רע" (אך האם לארי באמת לא עשה דבר?) בסופו של דבר, מה שלארי אינו משכיל להבין זה שכמו בפיזיקה או במתמטיקה, כך גם בחיים עצמם, אין "מגיע", הדבר היחיד שקיים הוא "ככה" – העולם מתמיד בשתיקתו.

בתחילת הסרט “יהודי טוב”, לארי מסביר לתלמידיו את פרדוקס "החתול של שרדינגר", תרגיל מחשבתי שבו חתול חי ומת בעת ובעונה אחת. בניסוי מחשבתי זה נראה שלאדם יש השפעה על המתרחש סביבו.[6] המוטיב המרכזי בסרט מבוסס אפוא על האפשרות של האדם להשפיע על העולם ועל ההשלכות של השפעה זו. חשוב לשים לב שמתחת לפני השטח נמצאת ההנחה שהטבע נגלה לנו באופן מתמטי.

תמונה 1

לארי במשפט שדה, על הלוח כתב ההגנה שלו והוא אינו מבין שאין זה כתב הגנה אלא כתב אשמה. בכובע כחול, בשורה השלישית מלמעלה, שני מימין, יושב סיי. המציאות היא חלום בתוך חלום. סיי הוא השופט הפנימי במשפט שבו מואשם לארי על שהמיר מתמטיקה מסוג אחד במתמטיקה מסוג אחר.

לארי הוא אדם רציונלי (ורציני) כאמור, מדען המאמין כי העולם כתוב בנוסחאות מתמטיות: "מתמטיקה היא איך שהדברים באמת עובדים" אומר לארי. לארי הוא אדם של מספרים שחי ב"זמן של מספרים"[7] והוא סבור כי ברבדים הגלויים, יש לחיים הסבר מתמטי. אקדים את המאוחר ואומר כי עצם המחשבה שיש הסברים מתמטיים-פיזיקאליים לעולם היא האשמה המרכזית של האדם בן התרבות המונותיאיסטית. אולם, וזה הרעיון המרכזי, כאשר הדברים מגיעים לחיים עצמם, דמות המדען הרציונלי אינה מחזיקה מים, שהרי ברובד מסוים, כפי שטוען פרויד, "כולנו חושבים עדיין כמו הפראים".[8] ברובד הגלוי, לארי חי בעולם המתמטי-רציונלי, אולם ברובד הסמוי הוא עדיין חי בעולם פנקס החשבונות היהודי, "צחיחות אפוקליפטית", כפי שמגדיר זאת מישל וולבק בספרו "החלקיקים האלמנטריים",[9] עולם של חרדה מתמדת. כאשר לארי אומר ש"אסור לעצור אנשים בגלל מתמטיקה" (בהקשר של אחיו ארתור), אין הוא מגונן אלא על עצמו: למעשה, הוא מנסה ליצור כתב הגנה (והוא זקוק לכתב הגנה בלי ספק). לארי מאמין שאין להאשים אותו על שהוא עוסק בחישובים (או שמא הוא עוסק בחישובי הקץ ממש כמו אחיו...?), אך כאמור, החישובים הם עבירה חמורה. התיאוריות הפיזיקאליות חותרות תחת התפיסה היהודית את האל, ועוברות על הדיבר הראשון: "לא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

תמונה 2

המשטרה מביאה לביתו של לארי את אחיו, המייצג פן אחר של לארי. השוטרים מייצגים את החוק במובנו הרחב. הם אולי שליחיו של אלוהים.

השוטרים שמייצגים את החוק במובן הרחב ביותר, חוק ארצי או חוק אלוהי ממש, באים עם אחיו העצור, ארתור, ורומזים ללארי שעיסוק במתמטיקה, ניסיון להסביר באמצעותה את העולם, אינה אשמה חמורה ביחס לדת בלבד, היא אשמה חמורה גם ביחס לחיים שלך עצמך. כל ניסיון להבין, סופו אסון. העיסוק של לארי במדע מנוגד לאמונה ועל כן הוא מתגונן: "אסור לעצור אנשים בגלל מתמטיקה", הוא אומר. ברובד הסמוי כוונתו של לארי היא כי אין לשפוט אדם המכחיש את קיום האל. אך כפי שעוד נראה בהמשך, לארי, כמו היהודי הקלאסי, הופך להיות הקטגור והשופט של עצמו – אין צורך באף אדם בעולם החיצוני, העולם הפנימי של היהודי עושה את העבודה. במהלך הסרט מובע הרעיון שבתרבויות מונותיאיסטיות אין צורך בגורם אלוהי על מנת להעניש אותך. העונש הקשה ביותר המושת על האדם הוא הקונפליקט הפנימי – "האלביתי". במקרה של לארי הכחשת האל באה לידי ביטוי בקבלת הקביעות ובהצטרפות למועדון המדעי השולל את קיום האל. הקביעות שלארי אמור לקבל מייצגת את מעברו מעולם הדיבוק, מעולם האל, לעולם המדע שמכחיש את האל.

ג. דת ומדע: מפגש בלתי אפשרי

"מדעים של עובדות בלבד יוצרים בני אדם של עובדות בלבד"[10]

אי אפשר לגשר על הפער בין מדע לאל, בין הגישה המדעית-רציונלית-פיזיקאלית לבין הפנקס של אלוהי הפינות נוסח ניטשה.[11] החרדה תמיד נותרת, זה השיעור שפרויד מלמד אותנו בספר "האלביתי": "החרדות הישנות ממשיכות לחיות בלבנו, אורבות ומצפות לאישור. כעת, ברגע שמתרחש בחיינו דבר מה שתורם לכאורה לאישורן של האמונות הישנות שנזנחו, אנו מרגישים מאוימים, תחושתנו אלביתית".[12] זאת על אף שבאופן אבסורדי, אדם מאמין מחפש את הסיבות לכל תהליך שמתרחש סביבו בטבע, ובסופו של דבר, בחיפוש אובססיבי זה, ממציא סיבות בעצמו. מערכת הסיבתיות המדעית, מתנגשת עם מערכת הסיבתיות התיאולוגית – זה הוא המפגש הבלתי אפשרי, הרובד הגלוי מול עולם האמונות הטפלות המודחק (שאותו אני מגדיר כעולם הדיבוק במסה זו): "האמונות הישנות ממשיכות לחיות בלבנו, אורבות ומצפות לאישור".[13] בעוד התפיסה המדעית מחפשת הסברים מכאניים, המסגרת הדתית קושרת טבע עם ערכים. הקונפליקט בין זו לזו יוצר בתרבות המערב מערכת געשית מתחת לפני השטח ולא בכדי מגדיר פרויד את האל היהודי ב"משה האיש והדת המונותיאיסטית"[14] כאל געשי. לכן גם כל סצנה שבה מציג לארי את הגישה המדעית לחיים נראית כמו בית דין שדה. את כתב ההגנה הוא כותב על הלוח, אך הוא אינו מבין כי אין זה כתב הגנה אלא כתב אשמה.[15]. הנוסחאות הבאות להסביר את סודות היקום הן העובדות וכתב האשמה במשפטו של לארי. במצב זה לארי אינו רק פושע אלא אויב שדינו מוות, זאת כאמור על פי אלכסנדר סולז'יצין בספרו המכונן "במדור הראשון" – "חוק שעל פיו אפשר לשפוט אדם על דרך מחשבתו שלא באה לידי ביטוי... סעיף 58 תת סעיף 10",[16] האשמה אינה חייבת להיות על מעשים שנעשו בפועל, גם מחשבות מספיקות על מנת להרשיע אדם (ואכן, עשרת הדברות לא נוגעות רק למעשים אלא גם למחשבות וכוונות). אם כן, אף על פי שלארי לא עשה דבר, הוא עשה הכול. הוא חי חיים שבמהותם מכחישים את קיום האל ובכך הוא הפך אויב הדת שדוגלת באלוהי הפנקס, בחשבונאות שלא נגמרת.

הסרט "היהודי הטוב" נע אפוא בשני צירים, ציר החיים המקצועיים וציר החיים הפרטיים. בציר הראשון, לארי מתקדם לעבר קבלת קביעות וביסוס מעמדו באוניברסיטה. בציר השני, מתכונן לארי לבר המצווה של דני בנו המסמלת את קבלת מרותו של האל, צריבת החרדה היהודית, עול מצוות ואות קין. ההיסטוריה היהודית, כפי שטוענת חביבה פדיה בספרה "הליכה שמעבר לטראומה",[17] מתנהלת תמיד בשני צירי זמן שונים ואף מנוגדים: הציר הרציונלי אל מול הציר האירציונלי. מדובר במפגש בלתי אפשרי: מפגש ישיר בין הדמות המכחישה לחרדה המוכחשת, איננה אפשרית למעשה, מאחר שאלו מתנהלות בצירי זמן שונים, אחד "מציאותי", ואילו האחר אפוקליפטי. עצם הניסיון להסביר יוצר ציר זמן סמוי שנע בכיוונים אפוקליפטיים. זו הכפילות שלארי, וכל אדם פוסט-מודרני, חי אתה (ואותה): מחד גיסא ישנה החרדה הבלתי ניתנת לריפוי מאופיו הכאוטי של הטבע, האקראיות, מאידך גיסא ההתמודדות, הניסיון להסביר. הקרב הוא בין הניסיון המדעי לאלוהי הפנקס נוסח ניטשה.[18] בשני המקרים מדובר במתמטיקה מיוחדת.

תמונה  3

לארי, סיי ואשתו של לארי: אשתו של לארי רוצה גט כדי להתחתן עם סיי ש"רק התאלמן". היא גם מבקשת מלארי לצאת מהבית כדי שסיי ייכנס במקומו. אך סיי אינו אלא הרובד הסמוי בחייו של לארי, מי שאינו מכחיש את יהדותו ואת קרבתו לאל, וכך,אשתו של לארי מתגרשת מפן המדען על מנת לקבל את האיש המאמין, כאן בדמותו של סיי.

ד. למעשים יש השלכות

לארי חי בשני עולמות נפרדים ומנוגדים, עולם המדע ועולם הפנקס הפתוח, שנחשף על לוח הכיתה דווקא, והוא כתב ההגנה של האדם בעידן הפוסט-מודרני. המפגש בין שני העולמות אינו אפשרי ומביא את לארי, כדמות המייצגת של האדם בעידן הפוסט-מודרני, לקריסה טוטאלית. לארי חי במסגרת היהודית-נוצרית שאני מגדיר כחיים תחת הפנקס הפתוח, והדבר בא לידי ביטוי בדברי לארי לתלמידו הקוריאני: "למעשים יש השלכות, למעשים תמיד יש השלכות". אבל, בשלב זה, אחרי שאשתו של לארי מודיעה לו שהיא רוצה גט (כלומר להתגרש ברבנות) כי היא רוצה לחיות עם סיי אייבלמן, מתחיל לארי לפקפק בתוקף אמירתו משום שאין הוא יכול לחבר את רצונה של אשתו למעשים שעשה, ולכן הוא מצמצם את התחום. מהלך זה מעיד יותר מכול על אשמתו, שכן צמצום התחום הוא מהלך מדעי קלאסי במצב שבו מתחילות להיווצר עדויות אשר סותרות תיאוריה מסוימת, "במשרד הזה למעשים יש השלכות". לארי מנותק לחלוטין מהסמוי (ממשי) בחייו, מהפנקס. הוא אינו מבין מדוע החליטה אשתו לעזוב אותו, הוא אינו רואה לכך סיבה (רציונלית). ככל שהסרט מתקדם מגלה לארי עוד ועוד רבדים סמויים בחייו ומנסה להסביר את כל מה שמתרחש בחייו במסגרת הפנקס הפתוח מול אלוהים.

על לארי לעבור שינוי רדיקאלי, עליו לעבור מעולם מוסבר לעולם נטול הסברים, לנטוש את הפיזיקה. השיעורים שלארי מעביר מבארים זאת מבלי משים. אם בשיעור הראשון מדבר לארי על "החתול של שרדינגר", שלכאורה מותיר לאדם אפשרות לשינוי והשפעה, אזי בשיעור השני אנו מגלים כבר את "עקרון אי הוודאות".[19]

אם כן, במובנים מסוימים דת ומדע פועלים במסגרת דומה, שניהם מחפשים הסברים. המעבר לעיקרון אי-הוודאות הוא מעבר לעולם ללא מערכת סיבתיות דטרמיניסטית וזה בדיוק השינוי הרדיקאלי שלארי ממאן לעשות. לכן אין זה משנה אם "עשית משהו" או "לא עשיתי כלום". הדברים קורים בלי שום הסבר. השאיפה האנושית להסבר היא אולי החטא הגדול ביותר שלנו כלפי עצמנו – כי ניסיון להסביר תמיד מכחיש את הרובד הסמוי, אותו רובד סמוי שמנהל, על פי יצחק בנימיני, גם את אלוהים בעצמו.[20]

ה. דיבוק

בסרט "יהודי טוב", בוחנים היוצרים את ההשלכות של מעשינו, וכיצד הם משפיעים על חיינו ועל חיי בני האדם בקרבתנו. מדויק יותר לומר כי הסרט מנסה לחשוף בפנינו עד כמה אנחנו חיים כאילו מעשינו נשקלים על פי אמות מידה מוסריות בפני האל, והוא גומל לנו עליהם באמצעות אסונות טבע – זה חלק מהמבנה של "האלביתי". כשלארי מקבל שוחד ומשנה את הציון לקלייב, תלמידו הקוריאני, מ"נכשל" ל"עובר", נוחתות עליו מכות שאותן אנו כצופים מתקשים שלא לפרש כתשובה אלוהית לעברה מוסרית: רופאו מזמין אותו בדחיפות למרפאה כדי להודיע לו על תוצאות צילומי רנטגן וסופת טורנדו מאיימת על בנו שזה לא כבר חגג בר מצווה. כמו שכבר נאמר, קל (וטבעי) לומר כי שיחת הטלפון מהרופא והסופה המאיימת (על בנו) הם סימנים אלוהיים (אנחנו בתור צופים מרגישים כך).

רעיון הגמול עובר כחוט השני לכל אורך הסרט (כך גם בחיינו). מוקדם יותר שואל לארי: "מה השם מנסה להראות לי בכך שאני משלם על הלוויה של סיי?". המחשבה שזה איתות מאלוהים מלמדת כי גם אם אנחנו נראים "נאורים", נטולי אמונות טפלות, אתיאיסטים, אנחנו עדיין מאמינים שאלוהים מדבר אתנו – ותמיד דרך אסונות. אך הדבר אינו כך, הפיתוי לחשוב שיש בחיינו סימנים מאלוהים נועד לחשוף אותנו כצופים לאמת שמתחת לדיבור העקר. אנחנו חיים במתמטיקה מסוג מאוד מסוים, פנקס פתוח שלעולם אינו נסגר. זהו אפוא האקלים "האלביתי".

לא בכדי מתרחשת סצנת הפתיחה של הסרט בעיירה רוסית נידחת, בערש אגדות החסידות. אנו יכולים להביט עליה בריחוק, אבל בשלבי הסיום מתרחש הסיפור בעולמנו. בל נשכח, "מבחינה אינטלקטואלית, מי שמאמין באמונות תפלות[21] למשל, שולט גם הוא בדרכו שלו בחלק גדול מתחום הדימויים שלו, גם לו יש ספקות משלו וּודאויות משלו; העובדה ששיפוטו הכולל מוטעה איננה משנה את העובדה הפסיכולוגית כלל ועיקר".[22] לארי הוא אדם נאור, ועם זאת, אנו מגלים במהלך הסרט כי הנאורות אינה יכולה להתגבר על התחושה האנושית הבסיסית שיש דברים שהם מעבר, ואם להשתמש בניסוחו של הוסרל : "עולם החיים היה, אם כן, לאנושות תמיד עוד לפני המדע, כפי שהוא גם ממשיך את אופן ישותו בתקופת המדע".[23] הסימנים נמצאים בטבע, רק צריך "ללמוד" לראות אותם (כמו שאומר הרבי הראשון ללארי).

בשלבים הראשונים של הסרט לארי כלל אינו יכול להעלות על דעתו את רעיון הדיבוק – משמע, את האפשרות שיש משהו מעבר לפיזיקאלי. הוא אינו יכול להודות בפני עצמו שהוא מאמין בקיום דיבוק ושדיבוק (הפנקס) מנהל אותו. לארי מחפש תשובות, מחפש סיבות. הוא רוצה להבין מה הוא עשה. אין הוא מסוגל לקבל את הרעיון שמשהו מטורף ובלתי נשלט משנה את חיינו בהינף יד. דיבוק. אולם, ככל שהסרט מתקדם, אנו נחשפים לפן המונותיאיסטי-דתי-משיחי-אפוקליפטי בחייו של לארי, זהו מצב שבו "אמונות פרימיטיביות שהתגברנו עליהן זוכות לכאורה לאישור מחודש".[24]

לארי (ממש כמונו, הצופים) נחשף לעובדה שלמרות שחשב שהתגבר על עולם האמונות הטפלות, עולם זה עדיין מנהל אותו (ואותנו). בסופו של דבר, הניסיון לגבש סיבה ברורה, לנסח אשמה, הופך את לארי ל יוסף ק' של קפקא בספר המשפט.[25]) לארי אינו מבין ש"אין הכרח להאשים אדם דווקא במה שהוא אשם בו".[26] הניסיון למצוא סיבות הוא-הוא הדיבוק – ולא חדירת רוחו של אדם שכבר מת לגופו של האדם החי. הדיבוק הוא החיפוש אחר הסבר. בזה אשם המדען. בזה אשם לארי. בזה אשם יוסף ק'.

חשוב להדגיש שהסרט אינו (רק) קומדיה או טרגדיה של טעויות, מדובר באיוב בן זמננו. כל אחד יכול לראות עצמו במקומו של לארי. מה שנראה כמסלול מבטיח להצלחה בעולם המערבי\מונותיאיסטי (בית, משפחה ועבודה מסודרת) נעשה מסלול ישיר להתרסקות. כמעט בלתי אפשרי שלא להתפתות לחשוב כי מה שבא עלינו בא מאלוהים או מישות אלוהית כלשהי. זה המאבק של לארי וזה ראוי להיות גם המאבק שלנו כפרטים וכחברה; מאבק נגד הפיתוי האדיר לראות בכל דבר סימן מאלוהים (אקלים אלביתי). אין זה סימן, זה הוא הטבע האדיש. לארי, מכל מקום, הוא איוב בן זמננו, איוב בעידן נטול אלוהים, איוב מפני שהוא מתפתה ליפול למלכודת העולם שניטשה תיאר - עולם החשבונות הבלתי נגמרים.[27] אלוהים אינו נותן לנו סימנים, הסימנים הם פרי רוחו של האדם. בסרט בא הדבר לידי ביטוי במשפט הפתיחה: "מה שיבוא עליך, קבל בתמימות" (רש"י), וגם לקראת סוף הסרט: לארי עוסק בעקרון אי הוודאות על פיו לעולם לא נוכל לדעת מה קורה באמת.

 לארי מחפש סימנים על מנת להסביר לעצמו את מצבו. אף על פי שלא עשה דבר, אין הוא יכול שלא לחשוב שהדברים קורים לו משום שעשה דבר מה. זה הוא הדיבוק. הדבר מגיע לשיא כשלארי אומר בבכי לראש ועדת הקביעות: "אני לא אדם רע", אחרי שראש הוועדה[28] מודיע ללארי כי הוועדה מקבלת מכתבים אנונימיים ובהם כתוב כי לארי מושחת מוסרית (סיי, המאהב של אשתו, שולח את המכתבים). נראה כי על אף שאין הוועדה מתייחסת למכתבים, לארי מייחס להם חשיבות רבה משום שאינו יודע במה חטא אם חטא. האדם זקוק לאשמה קונקרטית, אנחנו מעדיפים להיות אשמים בדבר מה ולא לחיות בחוסר וודאות: "אבל למעשה, לא היה דבר בתולדות העולם המערבי שהיה לו משקל רב כל כך כמו הצורך בוודאות רציונלית, יקריב המערב הכול: את דתו, את אושרו, את תקוותיו, ולבסוף את חייו".[29]

ו. "איך זה שאני מחפש תשובה ולא מוצא"[30]

מצבו העגום של לארי נובע מאי-אמונה באל, טוען הרב הראשון שלארי פוגש, ומכישלונו לראות את האל בכל דבר שקורה בטבע. אבל, כמו שרומן גארי כותב בספרו "עפיפונים": "צריך תמיד לקבל את הדברים כמות שהם",[31] אלוהים איננו מעורב בנעשה בחיינו. האל, כמו שקאמי טרח להדגיש לא פעם, תמיד שותק.[32] לארי שרוי בחוסר אונים, המסגרת הדתית שבה הוא חי אינה מאפשרת לו להתמודד עם בעיותיו משום שהיא מטפחת דווקא את הרובד החרד והמאוים שבו שרוי הסובייקט – כך היא אוחזת בו כנחש חנק. אחותו של לארי אמנם אומרת כי יש ליהודי עומק של מסורת שאמור לעזור לו ברגעים כאלה, אך לאורך הסרט מתברר שאין לאמירה זו שום אחיזה במציאות, כי המסורת אחראית למצבו. לארי שבוי בשכונה שבה הוא גר, שבוי בקהילה היהודית, שבוי בעבודתו, במתמטיקה – בין הפנקס לבין החתול של שרדינגר, בין "האימה המצמררת"[33] לבין המחשבה שיש לו יכולת להשפיע על מה שקורה בחייו ולשלוט בהם. אין ממי לקבל תשובות, גם לא בשאלת הגבול בינו לבין שכנו, שהרי שאלת הגבול אינה שאלה טכנית כי אם שאלה מהותית המגדירה את תחושת העצמי. עורך-דין אינו יכול למצוא לה תשובה. ואכן, עורך-הדין שהשאלה מופנית אליו מתמוטט ומת.[34] אנחנו לבד בעולם הזה. לארי לבדו יכול למצוא תשובות לשאלותיו, ושום רב אינו יכול (או אמור) לעזור לו.

במהלך הסרט אנו מגלים את בדידותו של לארי, הוא אינו מוצא שפה משותפת עם אף דמות. הוא מנסה להגיע לערכאות העליונות, לרב מרש"ק, אך כפי שכבר נאמר ליוסף ק' בספר המשפט, אין בכך שום תועלת: אי אפשר להיפגש עם השופטים בבתי הדין העליונים. ובסופו של דבר גם הרב מרש"ק לא היה מספק ללארי תשובה כלשהי – הרי השופטים של יוסף ק' קוראים חוברות פורנו ורודפים אחרי הפקידות במסדרונות בית המשפט.

ז. בין מציאות להזיה – לארי וארתור

ככל שהסרט מתקדם, נראה שיכולתו של לארי להבדיל בין מציאות להזיה פוחתת: לא ברור אם לארי שכב עם שכנתו או שמא זו רק פנטזיה של לארי (יתרה מכך, אפילו לא ברור שהשכנה אכן קיימת מחוץ לעולמו הפנימי של לארי), לארי אינו יודע אם יצא עם אחיו לבריכה במוטֵל או אם לאו, והוא נאלץ לברר זאת עם ארתור בהמשך הלילה, וזאת כאשר בכלל לא ברור אם ארתור בעצמו באמת קיים מחוץ לראשו של לארי. פרויד מאפיין מצב זה כאקלים אלביתי: מצב שבו המציאות הנפשית באה במקום המציאות החומרית.

בחלום נוסף של לארי, נוסע ארתור לקנדה ונורה למוות על ידי שכנו[35] של לארי. מדובר בגזר-הדין שכן אשתו של אותו שכן היא הפנטזיה המינית (הממומשת\דמיונית) של לארי. גזר-הדין בחלומות מגיע מיד: מחד גיסא מדובר בפנטזיה של לארי להפטר מאחיו, מאידך גיסא אם ארתור מייצג באופן מסוים את לארי עצמו או-אז אכן מדובר בענישה או לפחות בפנטזיה להיענש; השכן הורג את לארי (שמיוצג ע"י ארתור) מאחר והוא עבר על הדיבר – "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" (דוגמא לדיבר שלא ניתן לבחון אותו בהכרח במעשים – מספיקה רק המחשבה). חשוב להבין, אם יש ענישה לפחות יש סדר והיגיון. זה מצב עדיף על מצב של אדישות מוחלטת. במובן הזה כל ענישה היא סוג של פנטזיה עבור האדם שמחפש משמעות והסברים.

אם בוחנים לעומק את היחסים בין לארי לארתור מגלים שארתור, ולא לארי, הוא המדען האמיתי. ארתור אינו מוותר על הניסיון להבין את הטבע. בכך מייצג ארתור את הרובד העמוק שיש בכל מדען וגם בלארי. ארתור מנסה לפצח את שאלת מהות היקום והקיום באמצעות חישובים ושרטוטים מופרכים לחלוטין שלהם הוא קורא המנטקולוס. המנטקולוס היא מפת הסתברויות של היקום, או לחילופין, כתב האשמה נגד אלוהים בכבודו ובעצמו. אם כן, ארתור ולארי דומים זה לזה, שניהם עוסקים בניסיון לפצח את מסתורי האנושות. בנוסף לניסיון לפצח את מהות היקום, ארתור מכור לפוקר וסבור שהצליח לפצח את השיטה בעזרת המתמטיקה – שוב אותה מתמטיקה. אך המתמטיקה היחידה של היהודי היא המתמטיקה הפשוטה של הטראומה היהודית, שבה היהודי תמיד משלם, וביוקר, על מחשבותיו ומעשיו. לכן באחד החלומות של לארי, ארתור נורה בעוד הוא מנסה להסתנן דרך הים לקנדה. משזה נאמר, יש לקחת בחשבון את האפשרות שארתור ולארי הם אותה דמות ממש ולא בטוח כלל ועיקר שניתן להתייחס אליהם בנפרד. ארתור הוא הצד המוגלה (בלילות ארתור עוסק בניקוז מוגלה מצווארו) והדוחה של לארי, ובמובן זה ארתור מייצג אמת עמוקה ביותר בקשר לחייו של לארי: למרות המסכה המדעית-רציונלית, את חייו של לארי מנהלים אימה וחרדה. ארתור מביא אפוא לידי ביטוי את הפחד הקמאי של לארי. זו גם הסיבה שלארי מפנטז ומייחל למותו של אחיו.

תמונה 4

הרב גורשקוב בסצינת הפתיחה – הדיבוק: חשוב להבין שכלל אין זה ברור שכל הסרט אינו אלא חלום של לארי כלל לא ברור שיש גבול בין חלום למציאות – והרי "האלביתיות [כרוכה] בחוסר מציאות".[36] יתרה מכך, ניתן לומר שהסרט כולו הוא סיפור החרדה של כל איוב בן זמננו שאינו מצליח להסביר את העולם סביבו, פשוט כי למעשה אין מה להסביר – אנחנו בסך הכול גדלים לתוך מציאות שמחייבת הסברים. יכול להיות שהרב גרושקוב, הדיבוק בסצנת הפתיחה, אינו דיבוק באמת, ומשום כך הוא שותת דם כשדורה דוקרת אותו. הכול מתרחש בראשו החרד של האדם, ממש כמו בסיפור "איש החול", ההתנהלות היא אך קול פנימי, שהוא קול הטירוף.

אם כן, בדיוק כפי שיוסף ק' בהמשפט של קפקא אינו מבין את אשמתו עד שהוא מת "ככלב!"[37], כך גם לארי אינו מבין מה עשה שכל זה מגיע לו. הוא הולך מרב לרב בניסיון להבין. ממש כמו יוסף ק' גם לארי זקוק לסדר בעולם, הוא חייב להבין במה הוא נאשם. ממש כמו יוסף ק' גם לארי אינו מצליח להבין את מה שהרב גרושקוב אומר בסצנת הפתיחה בסרט: "על אדם לדעת מתי הוא לא רצוי". לארי אינו מצליח להפנים זאת, אך אין להתפלא על כך, שהרי גם הרב גרושקוב מבין זאת רק לאחר שדורה דוקרת אותו. זה ככל הנראה טבעו של כל יהודי טוב. אך האמת קשה יותר, אי אפשר להבין שאתה לא רצוי מאחר שהבנה, באשר היא, איננה מן האפשר. הרב מרש"ק מבין זאת ולכן בוחר לצטט דווקא את להקת ג'פרסון איירפליין (Jefferson Airplanes) בשורה מתוך השיר "מישהו לאהוב" (Somebody to Love): "When the truth is found to be lies".[38]

תמונה 5

מרש"ק

ח. סיי ולארי: המעבר למישור הסמוי

רגע קריטי בסרט מתרחש כאשר סיי אייבלמן, המאהב של אשתו של לארי, נהרג בדיוק ברגע שבו לארי מעורב בתאונה במקום אחר. ברגע זה ניתן לחשוב על החתול של שרדינגר: אפשר לחיות, אפשר למות, הגבול דק ולא ממש ברור מתי אתה מת ומתי אתה חי. מרגע התרחשות התאונה ואילך, לא ניתן עוד להפריד בין סיי אייבלמן ללארי, זה הוא מצב שבו "אדם מזדהה עם אדם אחֵר כך שהוא מתבלבל ביחס לאני שלו או מציב את האני הזר במקום האני עצמי; כלומר לפנינו הכפלת-אני, פיצול-אני, החלפת-אני".[39] כפי שלארי שואל: "[האם] השם מנסה לומר לי שסיי אייבלמן הוא אני?" אם כן, סיי מגיע לחייו של לארי על מנת להעיר אותו. סיי, כך אני סבור, מעולם לא היה קיים אלא בראשו של לארי. למעשה, ניתן להגדיר את סיי כשופט הפנימי של לארי. הדבר בא לידי ביטוי במכתבים שסיי כותב לוועדת הקביעות, סיי הוא קולו הפנימי של לארי שיודע שקבלת קביעות בעולם הפיזיקאלי היא הכחשה מוחלטת של האל, ולכן סיי, שהוא לארי, כותב מכתבים בעילום שם לוועדת הקביעות – וזאת בניסיון אחרון להציל את לארי מעצמו. סיי הוא החרדה של לארי (וכפי שראינו קודם, ארתור הוא הפצע המוגלתי של לארי). וזו אותה חרדה של לארי שכותבת משפטים לוועדת השיפוט מתוך רצון אמיתי של לארי שדווקא לא להיכנס לעולם המדעי המכחיש את הדיבוק. לארי רוצה לחזור הביתה, לדיבוק היהודי, ולכן הוא כותב את אותם מכתבים. במקום לכתוב כתב הגנה כמו שיוסף ק' מתבקש לכתוב, לארי, כמו כל יהודי טוב, בוחר לכתוב כתב האשמה. סיי ולארי הם אפוא שתי תפיסות עולם התודעה של לארי, והן אינן יכולות להתקיים יחדיו בגוף אחד, אחת מהן חייבת להעלם. מותו של סיי בתאונת הדרכים הוא מוות סימבולי, או נכון יותר, רצח שלארי מבצע בתוך עולמו הפנימי על מנת לשרוד. תאונות הדרכים של לארי וסיי, שמתרחשות במקביל, הן הניסיון של לארי להוציא להורג את הדיבוק, את הקול הלא רציונלי, ולחזור לשלווה – לעולם של וודאות. כפי שג'ימס מדגיש בספרו החשוב "החוויה הדתית לסוגיה",[40] זו שאיפתו המרכזית של האדם המאמין.

תמונה 6

לארי כמו בבית משפט שדה, על הלוח כתב ההגנה של לארי. האחרון לא מבין שזה לא כתב הגנה אלא כתב אשמה. בכובע הכחול, סיי. המציאות היא חלום בתוך חלום. סיי הוא לא אלא השופט הפנימי של לארי במשפט המתנהל נגד לארי, על כך שהמיר מתמטיקה אחת במתמטיקה בסוג אחר.

ברובד הגלוי, התאונה הכפולה מביאה את לארי לשיא העימות שבין "המדען" ל"פנקס". אך אין כאן שום צירוף מקרים - סיי פשוט לא היה קיים מעולם. לכל אורך הסרט נראה שסיי הוא חלום בלהות בראשו של לארי. בתאונה נראה שהדיבוק יוצא, אך לארי אינו לומד את הלקח. הוא מנסה לחיות כאילו דבר לא קרה ולכן הסרט ממשיך להביא על לארי עוד ועוד אסונות (כגון הטלפון מהרופא והטורנדו).

לארי הוא איוב לא משום שאלוהים בוחן אותו, אלא משום שהוא קרוע בין הגישה הרציונלית לחיים לבין הדיבוק. ככל שמתפתחת עלילת הסרט כך הקליפה הרצינית מתקלפת. לארי אינו פונה לתיאוריות מדעיות שחשיבותן המעשית בחיינו היא כקליפת השום, אלא לרב, ואף הוא, מן הסתם, חסר תשובה. כשלארי שואל "מה זה אומר? כל מה שחשבתי היה בדיוק הפוך", אין הוא מדבר אלא על הפער העצום שבין העולם הרציונלי שבו אנו מנסים לחיות לבין הרבדים הסמויים בחיינו, אלה שבאמת מנהלים אותנו: "הדברים החשובים סמויים מן העין".[41] מדובר בטירוף הפנימי שלנו.

ט. אי וודאות אינטלקטואלית

עד עתה התרכזנו בדמותו של לארי, וחדרנו לתוך הווייתו של המדען החרד. כעת אני רוצה לעלות מדרגה מהפרט אל הכלל, מהמדען הבודד לקהילייה המדעית תוך התרכזות בטענה שלמעשה "התנאי המהותי להתהוות ההרגשה האלביתית הוא אי-הוודאות האינטלקטואלית, השכלית"[42], ולשאול האם "וודאות אינטלקטואלית מבטיחה מקלט נפשי במאבק על הקיום",[43] או דווקא להיפך. כדי לעשות זאת עלינו להבין את מצב העולם המדעי כיום לאחר מה שנקרא "המהפכה המדעית".[44]

הגישה הנאיבית קושרת את התהליך המדעי עם קדמה, נאורות ודמוקרטיה.[45] השאלה שעלינו לשאול היא האם מדע בכלל יכול להתקדם, ואם כן, האם הוא עושה זאת באופן רציונלי. מיד נראה שיש במחשבה שהדבר אפשרי (שהמדע מתקדם באופן רציונלי) בעיות אקוטיות. דויד יוּם[46] היה הראשון שחשף את בעיית האינדוקציה: תהליך האינדוקציה הוא תהליך שבו אנו עוברים מאינפורמציה מוגבלת להכללות כוללניות (והרי גם במסה זו אני חוטא בכך). אלא שלא משנה כמה תצפיות של ברווזים שחורים יש בידינו, תמיד יכולה להיות שהברווז הבא יהיה לבן. אך הבעיה לא מסתיימת כאן. רגרסיית הנסיין[47] מחייבת אותנו להטיל ספק במכשירי המדידה שלנו וביכולת שלנו להגיע לנתון שאותו נגדיר כאמיתי ומוסכם שכן רק תוצאה נכונה הופכת את המכשיר למהימן אך כדי להגיע לאותה תוצאה אנחנו זקוקים למכשיר, כך שאין לנו דרך לדעת מתי המכשיר איתו אנו עובדים אכן מספק תוצאות נכונות. יתרה מכך, פופר הראה[48] שלא ניתן לאמת או לאשש טענות אלא רק להפריכן. אלא שמסתבר שגם ניסוי לא יכול באמת להפריך היפותזה בודדת – שכן לעולם לא ניתן להעמיד רק היפותזה בודדת לבחינה אלא קבוצה שלמה של היפותזות והנחות מוקדמות.[49] תומס קון[50] הלך צעד אחד קדימה וטען שההתקדמות המדעית היא לא תמיד בכיוון אחד (לעבר ה"אמת"), ליניארי ורציף. המדע אינו מתקדם בדרך של הצטברות ידע אלא בדרך של מהפכות פרדיגמטיות.[51] חשוב להדגיש שאותן פרדיגמות אינן מבוססות בהכרח על ממצאים ונתונים: "הם [תצפיות וניסיון] לבדם אינם יכולים להכריע לגבי חטיבה מסוימת של אמונות כאלה".[52] העולם המדעי מנוהל כסוג של ארגון חברתי, וזאת משום שאוסף העובדות פשוט אינו קובע באופן חד ערכי את התיאוריה שמסבירה אותו. בסיכומו של עניין נגזר מספרו של קון, גם אם הוא בעצמו אינו מקבל זאת, שאין אמת מידה מדעית לבחינת הפרדיגמה ומה שקובע הן "טכניקות של טיעון שכנועי".[53]

מסתבר אם כן, שלמדע, זה שאמור לחתור אל עבר הבנת האמת האובייקטיבית וליצר בעבורנו וודאויות מבוססות (ולא רק אמונה טפלה כזו או אחרת), אין באמת כלים לייצר את מה שהיינו מצפים ממנו. המדע לא הופך את העולם למוכר יותר או מובן יותר. המדע לא מצליח להסביר את עולם החומר, ועובדה זו הופכת אותו למדע חרד. כמה שלא נטען אחרת, העולם נותר מסתורי. הפיזיקה רחוקה מלהיות ברורה לנו, כך גם לגבי הזמן, התודעה, מערכת הסיבתיות, ועוד.

אם מתייחסים לכך שמחד גיסא המדע אינו מתנהל באופן רציונלי, ומאידך גיסא הוא עדיין רחוק מלהסביר תופעות רבות בטבע, ניתן להבין את עוצמתו של המשבר המדעי. זו היא גם התשובה לשאלתו של ינטש: "מה צריכים להיות התנאים הנפשיים כדי שתופיע תחושה 'אלביתית'".[54] התנאים כיום מתממשים בכל עוצמתם, וככל שנשקיע יותר מאמצים עקרים להסביר (מישהו באמת חושב שחלקיק היגס הוא באמת סוף הדרך או תשובה למשהו בחיינו?), האפשרות האפוקליפטית תהפוך להיות ממשית יותר. מה שהוסרל הבין ב"משבר המדעים האירופאי"[55] זה שבעידן הזה, רגע אחרי שרצחנו את אלוהים, לקריסה המדעית השלכות מרחיקות לכת על החברה כולה. התהליך שאותו עבר לארי כיחיד הוא התהליך שעובר המדען, כאשר זה האחרון מתחיל להתוודע לבעיות המהותיות שיש במדע, ולחוסר היכולת של המדע לענות על השאלות הקשות באמת. אין בכך כדי לומר שבעולם המדעי אין הישגים בעלי חשיבות, אלא שהם, בסופו של דבר, מוגבלים ביותר. בעיה זו יוצרת את אותה תחושה של איום, שהרי בעבור המדען, העולם המחקרי אמור להיות הבית, שם הוא אמור שלא לחוש באותה זרות נוראית. אלא שבלב הקהילייה המדעית ישנו חור שחור ש"הוא כל מה שהיה עליו להישמר בסוד והתגלה",[56] שקשור באימפוטנטיות המדעית באשר לבעיות הקשות, וכך אותו מקום שמשרה ביטחון הופך להיות המקום שלמעשה "[הורס] את השלווה הבטוחה".[57] כך שבסופו של יום המדען "חש בלבבו מה קטן הוא ומה גדול האל",[58] וזאת נוכח "הקושי לכונן את שליטת האינטלקט בדבר החדש".[59] אם כן, האמת מבחינת המדע היא אמת אלביתית, זרות בתוככי הבית, בתוך המעבדה. הבית עצמו מכיל ובה בעת מחביא ומדחיק את הזרות, את האיום. ולכן זה רק מתבקש שאביו של נתנאל בסיפורו של הופמן, "איש החול", ימות תוך שהוא עוסק באלכימיה. כאמור, אביו של נתנאל הוא אלכימאי חובב שמת תוך שהוא מנסה להבין את מהות החומר. במובן הזה לא ניתן שלא לחשוב על הביטוי "הציץ ומת". גזר דינו של המדען שמנסה לחקור את מהותו של החומר היא מוות, בין אם מדובר במוות סימבולי ובין אם מדובר במוות ממשי.

לא בכדי ככל שעוברות השנים מדעי הטבע לא רק מתרחקים ממדעי הרוח אלא אף מזלזלים בהם באופן בוטה יותר, שכן, המושג "רוח" והמושג "מדע" פשוט לא הולכים יחד. מאחורי אותה דחייה והימנעות עומדת החרדה, וזאת מפני שגם המדען, כך מתברר, אינו מחוסן מאמונות טפלות. בל נשכח – "מבחינה אינטלקטואלית, מי שמאמין באמונות תפלות למשל, שולט גם הוא בדרכו שלו בחלק גדול מתחום הדימויים שלו, גם לו יש ספקות משלו וּודאויות משלו; העובדה ששיפוטו הכולל מוטעה איננה משנה את העובדה הפסיכולוגית כלל ועיקר".[60] ובה בעת, גם חוקרי הטבע חייבים להימנע מהמחשבה שהם חיים בתוך עולם עקר, עולם ללא תוחלת. כתוצאה מכך נוצר מצב שבו מדעני הטבע עסוקים בהימנעות מהשאלות הפילוסופיות הקשות, ומנסים להפוך את עצמם לבובות, ואכן בתוך המעבדות, בחלוקים הלבנים, כשהעיניים תקועות ישר בתוך הטלסקופ (וכדאי לזכור שקופולה ב"איש החול" הוא אסטרולוב – אחד שמוכר סוגי משקפיים/משקפות. ובסופו של דבר נתנאל קונה ממנו משקפת צלולה במיוחד שמובילה אותו להתאהבות באולימפיה ולאיבוד דעתו), נראה ש"קשה במיוחד [...] להבחין בין בובת שעווה, או דמות מעין זו, לבין אדם ממש".[61] מדע אובייקטיבי הוא מדע שבו אין נשמה אלא רק עובדות, רק בובות. המדע לא מסוגל להסביר את המימד הנפשי בחיינו ולכן מבכר לבטלו. העבודה המדעית מעוררת את "הספק אם אמנם יש נשמה ביצור הנראה חי לכאורה".[62] לא בכדי אנו רואים עיסוק פילוסופי בלתי נגמר סביב שאלת הזומבי.[63] עוד ועוד חוקרי תודעה וחוקרי מוח שואלים שאלה בסיסית: איך אנחנו יכולים לדעת שהאנשים שסביבנו אינם אלא סוג של זומבי? נתנאל, למשל, לא מצליח להבחין בכך שאולימפיה היא זומבי, וזאת למרות שעיניה "קפואות ומתות".[64] השאלה בסופו של דבר מופנית גם פנימה: איך אני יכול לדעת שאני לא זומבי, "חיקוי של יצור אורגני".[65] אכן, חוקרי מוח רבים מאמינים כיום שאנחנו לא יותר מאשר מוח בצנצנת, או כמו שחוקר המוח פרופ' עידן שגב (נכון להיום ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית) אומר שוב ושוב בהרצאותיו "אני רובוט...אתם רובוטים".[66] אך הטענות הללו לא נובעות ממניעים מדעיים טהורים אלא מחרדה מדעית, מניסיון ליצר קו הגנה אל מול אי הוודאות. זו אולי הסיבה שמדענים "קשוחים", מטריאליסטיים קשוחים, רומזים בחצי קריצה שאולי כדאי בכלל לסגור את הפקולטות למדעי הרוח שהרי, ההיסטוריונים והסוציולוגים של המדע, הפילוסופים של הפיזיקה, חוקרי התודעה, כל אלה מהווים איום על מדעני הטבע. ולכן יותר מאשר מדע הטבע מזלזל במדע הרוח, הוא חרד ממנו. הטבע חרד מהרוח. מתוך חרדה זו המדע מנסה להפוך את העולם סביבו לדומם, ללא יותר מאשר "תקתוק של מכונה".[67] הבהיביוריסטים (באמצע המאה ה-20 היה הביהביוריזם הזרם המשפיע ביותר בפסיכולוגיה) טענו שאין שום עולם פנימי, ושמה שקובע זה רק ההתנהגות החיצונית של האדם. הפונקציונאליסטים (בתחום שמוגדר כ"פילוסופיה של הנפש") טוענים שאיננו אלא תוכנה שיכולה לעבוד גם על סיליקון – שאין צורך המוח. מדובר בגישות שהם מהמובילות (לחילופין ובוורסיות שונות) בשבעים השנים האחרונות, ובכולן יש ניסיון לבטל את הנפשי, להתעלם מהעולם הפנימי. המוטיבציה לכך היא אותה חרדה עמוקה מהטבע עצמו, מהחיות שבו, מהעובדה שהחומר הזה יצר נפש שמודעת לעצמה, שחרדה מעצמה, שיודעת שהיא לא יודעת, וגם יודעת שהיא לא יודעת את מה שהיא לא יודעת, ולמעשה היא רק יודעת שהיא לא יודעת משהו (בלי לדעת מה זה המשהו הזה). המדען משתוקק להפוך את הכול לטבע שווה ומוחלט אבל ברור גם לו שלא ניתן לעשות לסקרנותו שלו רדוקציה לטבע דומם. יש בו משהו חי, ומהחיות הזו (מסקרנותו שלו עצמו) הוא חרד.

בנקודת הקצה השאלה הקשה ביותר היא זו: מה מקומו של האדם בטבע, מה הופך את האדם ליצור בעל תודעה, לכזה שיש לו חוויה סובייקטיבית? הגישה הרדוקטיבית, חייבים להבין זאת, אינה מסוגלת להכיל את האדם בעל התודעה בתוכה. מתוך אותה חרדה, מדעני הטבע מבטלים את האנושיות, מבטלים את האדם. מצב "האלביתי" בעולם המדעי הוא אותו מצב שבו המדענים יודעים שבלב המדע ממש יש חור שחור בלתי ניתן להסברה, ואותו חור שחור שואב הכול ולא משאיר דבר. זה הוא מצב של "חוסר התמצאות"[68] טוטאלי. המדען מצדו בוחר להטביע את עצמו בעוד ועוד ניסויים בדרך לשום מקום. מה שלא יהיה, כבר ברור היום שבעתיד הנראה לעין לא נוכל באמת לראות אטוֹם, ומכאן שהוא לעולם יישאר זר ואטוּם, וכפי שאומר ינטש: רק "חפץ מוכר מאבד [...] את אימתו".[69] אם כן, מה אם (רק אם) "המעוזים החזקים והעמידים ביותר"[70] של המדע הם לא יותר מקו בר-לב במלחמת יום כיפור או קו מאז'ינו הצרפתי במלחמת העולם השנייה. מה ההשלכות של פריצת קו ההגנה המדעי?

כאמור, העולם המדעי, במהותו, מנסה להסביר את העולם שסביבנו, אך הוא נכשל הן בהסברת העולם שסביבנו ולא פחות מכך, הוא נכשל בהסברת טבע האדם. וכך, ככל שהפרויקט המדעי מתקדם, בעיות רבות נפתרות, אך דווקא על הרקע הזה, הבעיות הקשות באמת הופכות מאיימות יותר. בבסיס הבעיה עומדת התשוקה המדעית להעמיד את מדעי הטבע על נוסחאות מתמטיות. רק מצב כזה יביא את המדע לרגיעה מסוימת. אולם, כפי שכבר ניתן היה להבין מדבריי, לא רק שאנחנו רחוקים משם מבחינת טווח הזמן (וזו בעיה טכנית), אלא גם, וחמור יותר, אנו רחוקים מפיתרון הבעיות הקשות מבחינה מהותית. חוסר האפשרות לעשות רדוקציה לפיזיקה ובסופו של דבר למשוואות מתמטיות של כל עולם התופעות (כולל החוויה האנושית כמובן) מעצים את חרדת מדעי הטבע. אם כן, אמנם כספים רבים מושקעים בניסיון להבין את מבנה האטוֹם, אך לא ברור עד כמה אנחנו מתקדמים לעבר מטרה זו. סלבוי ז'יזיק[71] תמהה באשר לכמות האנשים שעדיין מאמינים גם היום. אולם, לאור העובדה שכל ניסיון רציונלי להסביר את העולם שבו אנו חיים מועד לכישלון, נראה שאין אפשרות אחרת אלא להאמין ולהמשיך להיות מנוהל ע"י המודל המונותיאיסטי שמקדש את החטא ואת האשמה ואת הגאולה שאף פעם לא מגיעה.

י. רנה דקארט

בפרק הקודם תיארתי את חרדת מדעי הטבע ביחס למושג "רוח". רנה דקארט, שנחשב לאבי הפילוסופיה החדשה, היה זה שהגדיר את הפער הבלתי אפשרי בין חומר לרוח, ולכן בסעיף זה אנסה להראות באיזה אופן האקלים "האלביתי" השתלט על הווייתו ומחשבתו של דקארט, ואסביר כיצד דרכו השתלט אקלים זה על דרכי המחשבה המערבית ואופני השיח המדעיים, כך שחרדת מדעי הטבע היא רק סימפטום לבעיה עמוקה בהרבה: האמונות הטפלות לא עזבו ולא יעזבו את האדם, הם חלק מהווייתו – לפחות של בן תרבות המערב.

כידוע, דקארט מבקש "להתחיל שוב הכול מהיסוד"[72], וזאת על מנת לנסות למצוא וודאות כלשהי ולעגן את המדע בקרקע יציבה. לשם כך פיתח דקארט את המתודולוגיה שלו – הטלת הספק בכל מה שניתן להטיל בו ספק.[73] דקארט טוען שאם הוא מעוניין "למצוא במדעים דבר-מה קבוע ובטוח",[74] הוא חייב למצוא וודאות כלשהי. העוגן של דקארט איננו העצם המתפשט כי אם העצם החושב: "רוח האדם, המתבוננת בתוך עצמה, אינה מכירה את עצמה אלא כדבר חושב",[75] כלומר, לא הגוף אלא הנפש ש"היא בת-אלמוות על פי עצם טבעה".[76] עוד חשוב להדגיש, שלא רק ש"טבע הנפש וטבע הגוף, שונים הם, אלא אף, שסותרים הם באופן-מה זה את זה".[77] הטלת הספק הקרטיזאנית מהווה חוויה נפשית קשה וקיצונית. כאמור, דקארט מתאר את מצבו הנפשי בעת שהוא מטיל ספק בכול באופן הבא: "כאילו נפלתי פתאום לתוך מים עמוקים מאוד".[78] אם כן, לאחר שוויתר לחלוטין על המימד הגופני כמשהו ממשי ואמיתי בוודאות, כי אין הוא יכול לדעת שהוא לא נמצא כל העת בתוך חלום ושהאל אינו רמאי, דקארט אינו יודע עוד מי הוא: "אך עדיין אין אני יודע ידיעה ברורה למדי מהו אני זה";[79] "אבל אני, מי אני?".[80] אך, וזאת נקודת המפנה, אין הוא יכול להטיל ספק בכך שהוא מטיל ספק: "ואולם מה אני? דבר חושב. ומהו דבר חושב: הווה אומר: דבר שהוא מטיל ספק".[81] זו הוודאות היחידה שיש בידו. הסיבה לכך שהוא מטיל ספק היא שיש לו ידיעה מסוימת של משהו מושלם ממנו – אלוהים: "מתוך זה בלבד שאני נמצא ושיש בי המושג של יש שלם בתכלית השלמות, ניתנת הוכחה ודאית מאד למציאותו של אלהים".[82] מהרגע הזה, אלוהים שכאמור רוצה בטובת האדם -"וכן אין ספק שהוא רוצה תמיד במה שטוב ביותר"[83] - הוא העוגן של דקארט: "שמן ההכרח הוא שהאל הוא מקור מציאותי".[84] אך דקארט, שהוא חוקר רציונלי ואנליטי, מבין היטב מה הוא מבשל, אלוהים אינו פאסיבי לעולם הזה, לא רק ש"אפילו ודאותם של המופתים הגיאומטריים תלויה בדעת אלוהים",[85] אלא גם ש"בכל רגע ורגע של התמדתו [זקוק העצם ל]בריאה חדשה".[86] כלומר, אלוהים מעורב בכל רגע ורגע בחיינו: "מציאותי שלי תלויה בו בהחלט בכל רגע מרגעי חיי",[87] יתרה מכך, "אין ביכלתי להשיג שום דבר זולת אלהים שהמציאות תהא שייכת למהותו בהכרח".[88] האדם נוסח דקארט הופך להיות יצור עלוב: "יש להודות שטבענו חסר-אונים הוא וחלש".[89]

דקארט הוא אותו חוקר אולטימטיבי שהלך עד הסוף ולא מצא שם דבר. כאשר קוראים את דקארט בצלילות (מעבר לניסוחים שהותאמו לעיתים לכנסייה) קל לראות שהוא הגיע לנקודת הקצה והבין שאין שם כלום. חלל שחור. הוא הבין שלא ניתן להיות בטוחים בכלום: בעולם, בגוף ובמציאות הפיסית. לא ניתן להיות בטוח אפילו שאתה בעצמך אינך חלום בתוך חלום. הגוף אינו אלא מכונה.[90] דקארט אינו מבין כיצד מכונה זו מייצרת את החיים המודעים והמלאים שאותם אנו חיים.

בנקודה זו המפגש עם "איש החול" עולה לפני השטח, במצב הקרטיזאני של חקירה מדעית אמיתית. לא בכדי זו אולי החקירה המדעית האחרונה שהתבצעה, למעט זו של דויד יוּם ואדמונד הוסרל (אך לא באותה העוצמה). האדם נותר אל מול הריק ואין הוא יודע אם האנשים סביבו הם בני אדם או מכונות. ואכן נראה שתיאורו של דקארט את המציאות סביבו מזכיר מאוד את הקשר שבין נתנאל לאולימפיה, שהרי גם נתנאל מתבונן באולימפיה מבעד לחלון רק שלא כמו חבריו, אין הוא מצליח לראות שהיא רק בובה: "אבל מה רואה אני בעד חלון זה מלבד כובעים ואדרות, שיכולים לכסות שדים או בובות".[91] אותה בעיה שבה וחוזרת כמו דיבוק בכל מחקר אנליטי, שכן בסוף הדרך של המחקר האנליטי הקשוח אנו מגלים כמה אפשרויות: או שאיננו יודעים דבר על העולם, אלא רק על עצמנו, או שתחושת העצמי אינה אלא אשליה, או שהתודעה היא רק מושג ללא תוכן ממשי ואין שום חוויה סובייקטיבית, או שהעולם סביבנו מלא בזומבים (ועוד רעיונות בכיוון של שלילת המציאות באופן מוחלט). זה גם הרעיון מאחורי סרטים כמו "המטריקס".[92] המחשבה הסדורה מביאה אותנו תמיד לפרדוקסים בלתי פתירים.

החקירה המדעית שרוצה להישאר נאמנה לעקרונות המדעיים תגלה שהגוף הוא מכונה – והרי זה בדיוק מה שבונים ספלנצני וקופליוס: אולימפיה, שבה מתאהב נתנאל, אינה אלא רובוט – מדובר בפנטזיה מדעית להפוך את העולם למכאני. המציאות הפיסיקאלית היא קרירה וצוננת, אין בה צדק או משמעות. דקארט היה בנקודה זו והבין משהו בעל חשיבות עמוקה, ולכן הוא נתפס כפילוסוף החשוב ביותר לפחות מהמאה ה -17 והלאה. החרדה היא, שלא כמו הפחד, חסרת כל אובייקט. החרדה היא חור שחור שואב. התהליך שדקארט מתאר, הוא תהליך של מעבר למצב תודעה אחר, למצב שבו הוא מתמסר בעונג צרוף לחרדה היוקדת: "האימה היא דגדוג שניתן לנצלו היטב".[93] דקארט עבר את שומר הסף הראשון, הוא הציץ ולא מת, אך הוא הציץ והבין. אין וודאות, רק ריקות מטריפה ומשגעת. בנקודה זו היו לו לדקארט, כמו שקאמי מתאר ב"מיתוס של סיזיפוס",[94] שתי אפשרויות: הראשונה לחזור למציאות הקודמת ולשקוע בשינה, השנייה היא להתחיל בתהליך של החלמה. במקרה של בחירה באפשרות השנייה (החלמה) ההתאבדות הופכת לאפשרות ממשית וזאת במידה והתהליך אינו צולח. להבנתי דקארט הלך בדרך של החלמה, ולא חזר מיד לשינה המטמטמת. אך דקארט לא החלים, הוא התאבד מבלי למות וכך המציא את הנפש שמנותקת מהגוף. הוא חזר למערה של אפלטון, אך לא כדי להוציא את העבדים אל האור, אלא להיפך. הוא הלך צעד אחד אחורה מתוך אחריות למין האנושי, וקשר את האדם עם אלוהים באופן בלתי ניתן להפרדה. דקארט הבין מה שקפקא הבין: בנקודת הקצה של מציאות ללא אל היא כאוטית. מציאות של בני חורין היא לא מציאות שבה אני פוגש במבטו של האחר, אלא זו שבה אני מעדיף להרוג אותו רגע לפני שהוא הורג אותי. הוא הבין שהחוק, הגם שהוא מבוסס על רצח אב כפי שטען פרויד בספרו "משה האיש והדת המונותיאיסטית", הוא תנאי לחיים. ללא אלוהים אין שום אפשרות ליצור חוק, שכן חוק ללא חטא וללא אשמה הוא חסר משמעות (וכוח). דקארט הבין מה שניטשה לא הבין: אם רצחנו את אלוהים לא השארנו דבר גם מעצמנו. מרגע שרצחנו את אלוהים וויתרנו על כל וודאות שהיא.

כיום, אין כמעט עבודה מדעית בתחום התודעה שאינה מתחילה או מתייחסת בשלב מסוים לדקארט. אך מדובר, אם להשתמש ברעיונותיו של ביאליק,[95] רק בכיסוי ולא בגילוי. זה הוא תהליך שכל חוקר אמיתי מגיע אליו ולכן דווקא האינטלקטואל, יותר מאשר כל אדם אחר, מנוהל על ידי החרדה – שכן הוא נמצא תחת "אי-וודאות של הידע המדעי שלנו",[96] ואיננו מחוסן "נגד פיתויי האמונות התפלות".[97] דווקא האדם החושב יאמץ את אלוהים על כל המשתמע מכך, באופן עמוק יותר מאשר כל אדם אחר. שכן האינטלקטואל, זה ששואל שאלות, מגיע מהר מאוד למבוי סתום, להבנה שהמדע לא מסוגל להסביר את הבעיות הקשות. אין שום תיאוריה מדעית אמיתית שתספר לנו מה יש בעולם. אנו שקועים בריק. בנקודה זו אין לאן להמשיך. אינך מסוגל להתאבד, החלמה איננה מן האפשר אך גם לא ניתן לחזור לישון. נותרת רק אפשרות אחת, בוהקת וזוהרת, למצוא את אלוהים בתוכך ככזה שמבטיח וודאות כלשהי. מהרגע שזה נעשה אפשר להמשיך לחקור את העולם. המדע, במובן העמוק ביותר, זקוק לאלוהים יותר מאשר כל מסגרת אחרת שכן, "אי אפשר לבקש...סיבות עד אין סוף".[98] לכן, וזו הטענה המרכזית, העולם המדעי הוא דתי באופן עמוק בהרבה מכל איש דת.

המודל של "האלביתי" אינו מגלה אלא מכסה. החרדה האמיתית המסתתרת מתחת לניסיון להבין את העולם אינה נובעת מן האמונה הטפלה, אלא דווקא מכך שאין שם כלום. ולכן, אלוהים במקרה הזה נמצא בין האדם לריק המוחלט. המחיר של הכנסת גורם זה למשוואה כמבטיח מציאות הוא יצירת בעיות חדשות. "האלביתי" איננה המחלה אלא הסימפטום של בעיה קשה בהרבה, הידיעה ש-"ממילא אין כלום / חלקיק בתוך יקום".[99]

יא. סיכום

מסה זו נעה בשני מישורים, המישור האישי (לארי) והמישור החברתי (הקהילייה המדעית). ברמה האישית אנחנו נחשפים לדיבוק שמצוי מתחת לפני השטח, מתחת לכל אדם באשר הוא, לא משנה כמה הוא נאור\רציני, ולא משנה עד כמה הוא חושב עצמו לאדם רציונלי. הצורך של האדם להבין מביא אותו בסופו של דבר לידי טירוף. הפיזיקה מחד גיסא, והרבי, מאידך גיסא, לא יכולים לעזור לאדם ברגעי המשבר. הוא נותר לבדו במערכה, כך שבדרך כזו או אחרת הדיבוק משתלט עליו. זה הוא הייצוג של המצב "האלביתי" ברובד האישי. אולם, האקלים "האלביתי" מיוצג גם באופן שבו מתנהל המדע היום. למדע חורים שחורים גדולים ומהותיים. לא רק שהמדע לא יכול לייצר קריטריונים לקביעת אמת ואינו יכול לפתור את בעיות הקיום הגדולות באמת, אלא גם לא ברור שההתקדמות מדעית היא אכן התקדמות רציונלית. וכך המדע נותר תמיד מאוים. חוסר היכולת של המערכת המדעית להסביר מחייבת אותה להכחיש, בשלב ראשון את הרוח ובסופו של דבר את האדם, או, לחילופין, לדבוק בדרכו של דקארט ולשים את מבטחו באלוהים.