ליהנות ולבכות: איור ספרות ילדים כמדיום טרנספורמטיבי מהַשְׁכָּחָה להנכחה של סבל

 

תקציר: סבל הוא סוג של זעזוע, הזדמנות להבנה, לתשומת לב, להטלת ספק, ומהווה כוח מעורר שביכולתו לשנות מצבים חברתיים ואישיים. ככזה הוא למעשה המנוף המרכזי שלנו לטרנספורמציה פנימית ולעירור אמפטיה כלפי סבלו של האחר. מאמר זה מבקש להציג תמונה פנורמית של האיורים בספרי הילדים המאוירים ולהתבונן בטרנספורמציה שהם עברו בהתייחס לתמה של הסבל, סוגיה לא פופולרית שהכתיבה אודות גילוייה הציוריים, התמטיים והסגנוניים מועטה. מסקירת איוריהם של ספרי הילדים המאוירים ב-350 השנים האחרונות בספרות העיונית העוסקת בהיסטוריה העתיקה והעכשווית וממפגש רציף וישיר עם הספרים עצמם, עולה תמונה המציגה את האיור כמדיום שעבר טרנספורמציה: בעוד במאות הקודמות הוא היה מדיום אסקפיסטי, שמתעלם מן הסבל על פניו השונים או מנסה להקל אותו, בספרי הילדים העכשוויים הוא הופך למדיום המנכיח סבל ובכך מאפשר לילדים צעירים התמודדות אמיצה עם מצבים קיומיים פסיכו-פיזיים שאינם פשוטים עבורם.

עצם הופעתו המהפכנית של האיור בספרי ילדים באמצע המאה ה-17 היוותה אלמנט משכיח סבל, בהיותו אמצעי המחשה למטרות הקלת למידה של טקסטים אינפורמטיביים קשים. עד מהרה האיור הפך להיות מדיום של משחק ושעשוע שנועד לרכך טקסטים דידקטיים נוקשים. בתקופה שבה שררו באירופה ובאנגליה דיכוי, העסקת ילדים ועוני משווע, האיורים הציגו תמונת עולם אידאלית וסצנות ילדות שמחה של בני המעמד השבע והאומלל על פי דרכו. תכני האיור היו פסטורליים, משחקיים ופנטסטיים, והאיור התפתח והפך להיות נושא דברו האסתטי-אמנותי של ספר הילדים כולו, והגיע לשיא יופיו בסוף המאה ה-19. הביטויים הויזואליים של סבל היו נדירים והופעתו היתה קשורה בעיקר בנושאים של פער מעמדי ובמוות. ביטויים אחדים ורמת אקספרסיביות גבוהה יותר של מצבי סבל פסיכולוגי ניתן היה למצוא באיורים למעשיות העם.

     האיור נותר עד ימינו כאלמנט ויזואלי מעטר, מתאר, מפרש ונוסך אווירה שלאורה נקרא הטקסט. הוא עדיין אלמנט מקל-למידה, מספק הקשרים אסוציאטיביים, משעשע, מפתיע ולעתים מהמם כאמירה אמנותית ואסתטית, ומספק לקהל היעד הצעיר דגם ויזואלי ראשון ורב חשיבות להזדהות. עם זאת, מעיון בספרי ילדים מאוירים עכשוויים ניתן להבחין בעליה משמעותית בעיסוק בסבל, הנתפס כעת לא כתופעה שיש להשכיחה אלא כמצב שיש להבינו ולהתמודד עמו. באיור ספרי הילדים העכשוויים לגיל הרך הוטמע מרכיב פסיכולוגי בולט והוא הפך להיות  אמצעי תרפויטי ותובנתי. הנכחת הסבל והעיסוק בעולמו הרגשי-פסיכולוגי של הילד בספרי ילדים היא ביטוי לתהליכים שהתרחשו במהלך המאה ה-20, וביניהם הלגיטימציה שקיבל תחום הטיפול הפסיכולוגי, שינוי מגמות בחינוך הילד, וההכרה ההולכת ומתפתחת בצורך בהתבוננות עצמית, בתשומת לב אקולוגית ובעירור אמפטיה כלפי סבלו של האחר.

 

[1]יאמר אדם

מהר יגיע מר הסבל

אצור בפרק חיים

כה קצר

 

בית ספר. אולי עשרים שורות יפות סדורות

ואני רק את הסבל אבין.

 

תורה. מסדר-בקר.

קריאתי רהוטה וקולי צלול והטעמותי נאות להפליא

ואני רק את הסבל אבין.

 

כתיבתי חסרת דופי. בחשבון אני מתקשה

ואני רק את הסבל אבין.

 

בציור, בתלמוד, בספרות, בדקדוק אני מעולה

בניקוד אני מומחית אמיתית

 

אבל אני רק את הסבל אבין.[2]

 

 

 

1. מבוא

 

מאמר זה מבקש להציג תמונה פנורמית של האיורים בספרי הילדים המאוירים ולהתבונן בטרנספורמציה שהם עברו בהתייחס לתמה של הסבל, סוגיה לא פופולרית שהכתיבה אודות גילוייה הציוריים, התמטיים והסגנוניים מועטה.[3] מסקירת איוריהם של ספרי הילדים המאוירים ב-350 השנים האחרונות בספרות העיונית העוסקת בהיסטוריה העתיקה והעכשווית של התחום וממפגש רציף וישיר עם הספרים עצמם, עולה תמונה המציגה את האיור כמדיום שעבר טרנספורמציה. בעוד שבמאות הקודמות הוא היה מדיום אסקפיסטי, שמתעלם מן הסבל על פניו השונים או מנסה להקל אותו, בספרי הילדים העכשוויים הוא הופך למדיום המנכיח סבל ובכך מאפשר לילדים צעירים התמודדות אמיצה עם מצבים קיומיים פסיכו-פיזיים שאינם פשוטים עבורם.

 

המאמר מציג הן את האיורים בספרי הלימוד השונים, בספרי המוסר וההתנהגות ובספרי המשחק היקרים, כלומר, בספרים "הנורמטיביים" שהיו מצויים בספריותיהם של בני המעמד המועדף והעשיר במאות הקודמות, והן את האיורים הפחות מהוקצעים ב"ספרים בפרוטה" (Chapbooks)[4], שנקנו בהמוניהם על-ידי ילדים ונערים בני המעמד הבינוני הנמוך, שלא זכו לחינוך מסודר ונאות. אלה האחרונים נקראו בשקיקה בקרב שכבות אוכלוסייה רחבות יותר והיוו עבורן שער לעולם ספרותי חזותי מופלא [5].

 

תכנית הלימודים בבתי הספר שהתפתחו בתקופת הרנסנס התבססה על טקסטים קלאסיים ונועדה לעילית מצומצמת בלבד. לשינוי שהתחולל בבתי הספר בעידן המודרני תרמו הוגי דעות בתחום החינוך שפעלו במאות ה-17, ה-18 וה-19, כגון המחנך והבישוף הצ'כי עמוס קומניוס (Amos Komenius), שהיה אחראי לאורביס פיקטוס (Pictus Orbis), ספר הלימוד המאויר הפופולרי הראשון. תרומתם המרכזית של המחנכים במאות אלו הייתה התאמת החינוך לצרכיהם המיוחדים של ילדים והגברת המודעות לשלבי התפתחותם. במאה ה-18 הונהג באנגליה חינוך בסיסי לילדי מעמד הפועלים העני, וכדי לפתור את בעיית ההתנגשות בין חינוכם ובין עבודתם של הילדים ותמיכתם בצרכי המשפחה, הונהגו בתי ספר של יום א' (Sunday School), שהיה יום מנוחה עבורם. התנופה העיקרית בהתפתחות בתי הספר התרחשה במהלך המאה ה-19 בעקבות התפתחות מדינת הלאום המודרנית ששאפה לגבש את התרבות האזרחית באמצעות מערכת החינוך, והפכה את הלימוד בבית הספר העממי ללימוד חובה. בית הספר הפך באירופה ובארצות האנגלוסכסיות לסוכן החינוך המרכזי, והציע שני מסלולי חינוך מקבילים: חינוך ברמה הבסיסית שנועד לשכבות האוכלוסייה הנמוכות והבינוניות, וחינוך ברמה גבוהה, שנועד לבורגנות הגבוהה ולאצולה.[6] הרחבת רשת החינוך במאה ה-19, ייסודם של בתי ספר יומיים (Day Schools) לילדים הצעירים של בני המעמדות הנמוכים ובתי הספר העממיים באזורים הכפריים ובערים, שהכשירו את הילדים לדעת חשבון, קריאה, כתיבה, היסטוריה וגיאוגרפיה, לצד פתיחת מכללות למורים וחוק חינוך חובה באנגליה ב-1870 - אלה תרמו לפיתוח תחום ההוצאה לאור של ספרי לימוד וספרי ילדים מאוירים, שביניהם גם "הספרים בפרוטה" שהודפסו בכמות גדולה בארצות האנגלוסכסיות וברחבי אירופה. מוציאים לאור רבים החלו במהלך המאה ה-18 לאסוף מלאי של גלופות איורים, שחזרו והופיעו בספרים מאוירים שונים, לעתים ללא כל תואם סגנוני ביניהם או ללא התאמה תכנית בין הטקסט והאיור, ולרוב רק שמו של המוציא לאור האחראי להדפסתם של הספרים הופיע בעמוד הראשון.

 

יש להדגיש שהופעתם החדשה והמהפכנית של האיורים בספרים שנועדו לילדים במחצית השנייה של המאה ה-17, נבעה מרצונם המחנכים והמו"לים בזמנם להפחית מסבלם הקיומי של הילדים הצעירים שהיו חייבים לשאת בעול עבודה או להפנים תחומי לימוד ודעת תיאורטיים משמימים וקשים לקליטה. כוונה זו קיבלה במהלך המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19 באירופה ובארצות האנגלוסכסיות משקל דידקטי ואסתטי רחב יותר: לצד איורים מעטים שהמחישו לילדים את תוצאות התנהגותם "הנוראית", או סצנות יוצאות דופן במעשיות העם, האיורים בספרים שהודפסו החלו לרכך מסרים מוסריים נוקשים, יצרו עבור הילדים גירוי משחקי ויצירתי והדגישו ערכים של עולם אידאלי, ילדות מאושרת, הנאה, הומור, שעשוע ועידון חושי, כל זאת במציאות חברתית וכלכלית שהייתה רחוקה מאוד מכך. בנוסף, בסוף המאה ה-19 הפכו ספרי הילדים המאוירים לאובייקטים אסתטיים מוקפדים במה שנוגע לצבעוניות, לאיכות הנייר וההדפסה, לעיצוב כפולות-העמודים ולטיפוגרפיה, כל זאת מתוך רצון לספק לילד חוויה אמנותית אסקפיסטית מושלמת.[7]

 

למעשה, עד לרבע האחרון של המאה ה-20 מעטים היו האיורים בספרים שנועדו לילדים שביקשו להנכיח ולהמחיש סבל כמציאות חיים הטבועה בקיומנו. על אותם איורים מעטים מבקש מאמר זה להטיל זרקור. ברצוני להציגם כניצניהם של מגמה שתלך ותתרחב בספרות הילדים העכשווית, שבה מעמיקה הכוונה לחשוף את הילדים למציאות הבלתי מושלמת, כפי שהיא באמת. ספרות הילדים המאוירת העכשווית, שבה נעשה שימוש ביבליותרפי מועיל, גדושה בדוגמאות המנכיחות סבל פסיכולוגי, חברתי ופיזי, ובכך מאפשרת לילדים דרכים פסיכולוגיות מגוונות של עיבוד והתמודדות.[8] כיום מתרבה הספרות המקצועית והמחקרית המתייחסת למצוקות שונות, כגון מצוקות בעלות אופי חברתי, מלחמה ומוות במשפחה, ובעיות פסיכולוגיות של קנאה, יהירות, חמדנות וכעס, תוקפנות, בדידות וניכור.[9]

 

כדי לדבר על הכחשה או הנכחה של סבל, עלינו להגדיר את מהותו. ההגדרה במאמר זה נשענת על תפיסת העולם הבודהיסטית, שהרלוונטיות שלה לחיינו כיום נתמכת בספרות העיונית הענפה של הפסיכולוגיה המערבית העכשווית.[10] הפסיכולוגיה הבודהיסטית דנה בסבל, כלומר, בגילויים הרחבים, הגסים והגלויים ביותר או המעודנים והסמויים ביותר של כל אי-נחת פסיכו-פיזית, כבשאלת המחקר המרכזית והחשובה ביותר בעולמו של האדם. הסבל אינו חייב להיות מסדר גודל טרגי או נורא, הוא יכול להתגלם באי-הנחת הקטנה ביותר שלנו, בחוסר הסיפוק שלנו, בבעתה או בשנאה, בסלידתנו מאדם כלשהו, מאובייקט או ממצב, בהיאחזות בהשתוקקות אובססיבית או בבלבול ובורות. גישה זו תופסת את האושר כהיעדרו של סבל, ואת הסבל כנובע מהיאחזות בהתניות פסיכולוגיות, חברתיות ותרבותיות, משגשוג מחשבות (proliferation) ואסוציאציות מעוותות, מהשלכות, מדעות ומהשקפות, מהיאחזות אגוצנטרית בתפיסה של "אני", "שלי" ו"עצמי" מוצקים ומניסיון אוטומטי לנכס ולשמר את מה שנעים או לדחות את מה שאיננו נעים. הקיום הביולוגי השברירי שלנו והמערכת הפסיכו-פיזית המתוחכמת והמעודנת שבזכותה אנו יכולים לחוות את העולם באופן מעודן איננה מסֵבה לנו רק עונג חושי ומנטלי אלא גם סבל וכאב. אין לנו שליטה על מצבי לידה, מחלה, זקנה ומוות. הסבל טמון במה שניתן לנו ולא רצינו. מצבים של ניתוק או פרידה מדברים, מאנשים וממצבים שהיו פעם אתנו או "שלנו" או שנראה היה כי הגדירו את מה שחשבנו אותו ל"אנחנו" ושהסבו לנו שמחה – ושאינם אתנו עוד: חבר, אח, ילד, עושר, בית, בגד. רשימת האבדנים שהמציאות מזמנת לנו היא עצומה.

 

 

2. ספרות ילדים מאוירת

 

תפיסתו של תחום האיור בספרי ילדים כתחום שולי באמנות ובמחקר אקדמי עשתה עמו חסד: היא לא הצרה את גזרתו למחוך הצר והנוקשה של דוקטרינה סגורה או תיאוריה מחייבת. כך, למזלנו, הוא נותר חי, גמיש ופתוח להתנסויות הבוחנות תמות שונות. האיור בספרי הילדים לגיל הרך מקביל למילה הכתובה, ממחיש מושגים מופשטים ומתאר חפצים ונופים, מצייר את דמותו של הגיבור ואת סביבת חייו שלעתים אינם מתוארים בטקסט, מדגיש או סותר היבטים מסוימים של הטקסט או מפרש ומרחיב את משמעותו על-ידי דימויים שאינם נמצאים בו. האיור עוזר לילד לזכור את הסיפור, מרחיב את כושר התמצאותו של הילד בסביבתו, מעשיר את עולמו האסוציאטיבי, מקנה לו רבדים תרבותיים וסמליים ומפתח את יכולת ההבחנה האסתטית שלו.

 

האיור ועיצוב הספר ממקמים את הטקסט באווירה ויזואלית ריגושית, המעניקה לספר כולו את אופיו ואת כוח המשיכה שלו, ודווקא מה שנתפס בטעות כצורתו החיצונית של הספר הוא המהות הקובעת, לא אחת, את האופן שבו נוכל להבין ולזכור אותו. איורי הספר הנם מרכיבים תקשורתיים ישירים הנגישים לילד בגיל הרך גם ללא תלות בתיווכו של המבוגר, ופעולתם נשענת על בסיס רגשי. בכך הוא מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך החִבְרוּת הראשוני. מדובר בשתי שפות תקשורת הנמצאות זו עם זו בכפיפה אחת: הטקסט, שהנו מדיום מופשט יותר מהאיור, דורש את תיווכו של המבוגר והופך עם הגייתו להצהרה ברורה, מחייבת ומפורשת, בעוד שהאיור, שהנו מדיום מוחשי ומידי לקליטה, הוא "ממד תקשורתי שותק" רב-רובדי. הבנת הרבדים הופכת משמעותית בספרי הילדים המאוירים העכשוויים, מבחינת המסרים הערכיים הטמונים בהם ומבחינת רמת המורכבות של האיורים, הפונים באופן בו-זמני לשני קהלי יעד, צעיר ומבוגר שהם שני קהלי יעד בעלי רמת בשלות פסיכולוגית ומטען תרבותי שונים. בספרים עכשוויים רבים נראה שהאיור הפך כה מתוחכם עד כי נדמה שכוונתו של המאייר היתה לתקשר יותר עם המבוגר ופחות עם הילד, שהנו נטול רקע תרבותי ואינטלקטואלי מספק כדי לקלוט את התחכום. הטרנספורמציה האמנותית והפילוסופית שהתרחשה אט אט בספרי הילדים לאורך 350 שנותיהם טשטשה את הגבולות הברורים בין אמנות שכוונה למבוגרים ובין איור ספרי ילדים, שנתפס בעבר כ"אמנות לילדים". יתרה מזאת, ספרי ילדים מאוירים עכשוויים רבים הם למעשה ספרי מתנה המיועדים למבוגרים אך שומרים על סממניו של ספר ילדים.

 

ספרות הילדים המאוירת משתייכת בו-זמנית הן למערכת החינוך המְחֲבְרֶתֶת והן למערכת הספרות והאמנות. האיור, מעצם היותו חלק אינטגרלי מן הספר, ממלא תפקיד אורייני מורכב המתייחס לאסתטיקה, ללימוד, לערכים ולפסיכולוגיה.[11] ככזה, הוא משקף לא רק את מיומנויותיו האמנותיות של המאייר, את מקורות ההשראה שלו ואת העדפותיו הוויזואליות, אלא גם את גישתו הפילוסופית ואת השפעתה הערכית של החברה שבה הוא יוצר. השאלה איזו מציאות הוא בוחר להציג נמצאת גם בזיקה למידת השכחתו או הנכחתו של הסבל, כפועל יוצא של חינוך לערכים. האם יש לסבל ביטוי באיורים בספרי ילדים, ואם כן – החל מאיזו תקופה? אלו היבטים שלו באים לידי ביטוי ולאלו תחומי חיים הוא מתייחס (פרט, משפחה, חברה, קוסמוס)? מהי תדירותו ועוצמת הופעתו של ביטויו באיור? מה השתנה באופנויות ביטויו לאורך ההיסטוריה הקצרה יחסית של ספרות הילדים המאוירת? מאמר זה, המתמקד בביטויי התמה של סבל באיורי ספרי ילדים, מהווה הצעה אפשרית למחקר-אורך אופרציונלי בנושא שנחקר עד כה רק מבחינה טקסטואלית.

 

 

3. סבל בקליפת אגוז

 

סבל מתגלם בשני אופנים מרכזיים: האופן הראשון הוא סבל אוניברסלי הנולד ומתרחש כתוצאה ממצבים אישיים פיזיים ומנטליים, בין-אישיים, חברתיים וקוסמיים, המעוררים בנו באופן טבעי הרגשה של מצוקה וסבל: לידה היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל; תנאי מחיה קשים של רעב הם סבל; היותנו מופרדים ממה שאהוב עלינו הוא סבל, ושהייה במצב שאיננו אהוב עלינו או עם אנשים שאינם אהובים עלינו הוא סבל; תנאים חברתיים של דיכוי, שלילת חירות, יחס נטול שוויון, השפלה, נישול, רודנות, אפליה, עבדות, אלימות ומלחמה, הנובעים בדרך כלל מהיאחזות באידיאולוגיות, בדעות ובהשקפות וברצון עז לנכס – הם סבל. האופן השני הוא סבל הנובע מתגובתנו הפסיכולוגית למופעים ולמצבי המציאות, בבחינת חץ שני על גבי החץ הראשון. ידוע הדימוי של שמיים צלולים ועננים המעיבים על צלילותם כמצב המקביל למצב התודעה המאושר שהמצבים המעכירים אותו הם דחייה, כעס, חמדנות, קנאה, אדישות, בלבול ויהירות. סילוק העננים מגלה מחדש את המצב הבסיסי המאושר של התודעה.

 

סבל נתפס בגישה זו כמצב אוניברסלי אך מותנה, כהפרה של מצב התודעה המאושר הטבעי, שעיקרו טמון בהיעדר רצון רע, היעדר אכזריות, ונוכחות מלאה מתוך גישה של חמלה ואיזון. אם נתבונן פנימה, נמצא שהמקור לסבל הוא בהיאחזות: היאחזות בכל מה שנעים וניסיון לקבע ולשמר מצבים שמעצם טבעם אינם ניתנים לשימור. הנטייה להיאחז טבועה באופן כה עמוק בקיום הפסיכו-פיזי שלנו עד שהיא נתפסת כנכונה, כרצויה. איננו מעמידים אותה בשאלה, וכך היא הופכת למאפיין דומיננטי, הממצק את מה שאנחנו מגדירים כ"אני": דימוי גוף מסוים, השקפות, העדפות, השלכות והתניות. את הסבל המנטלי התוקף אותנו ניתן להגדיר כמצב של אי-נחת קיומית, של חוסר שביעות רצון מציק ותחושת חסר מתמדת, הגורמים לנו לפעילות מעגלית בלתי פוסקת (becoming) החוזרת על עצמה בניסיון להשקיט את אותו חוסר נחת מציק. הסבל טמון גם בתפיסות של התבדלות וייחוד: ב"אתה בחרתנו", ב"אני מיוחד", בהשוואות בלתי פוסקות, ביהירות של "אני שווה יותר" או לחילופין, באופן פרדוקסלי, גם באמירה "אני שווה פחות".

 

האפשרות לרפא את "מחלת הסבל" האוניברסלית נעוצה בהבנה שאנו סובלים בדיוק היכן שאנו נאחזים ב"אני", ב"עצמי", וב"שלי" כבישויות מוצקות ויציבות, בעלות מהות עצמית משל עצמן ונפרדות מכל זרם ההתרחשויות. זאת בעוד שלמעשה כל אלו הנם תהליכים הנמצאים בהתהוות מתמדת ותוצאה של התלכדות התנאים היוצרים אותם מרגע לרגע. אחת הסיבות הנוספות לסבל היא הנטייה שלנו לחלק ולמדר את העולם לקטגוריות דתיות, לאומיות, מעמדיות, כלכליות, פסיכולוגיות ועוד. אף על פי שאין כל רע בחלוקה לקטגוריות, בהיותן מאפיין בסיסי של ההכרה האנושית וכלי קוגניטיבי לאיסוף מידע ולהתמצאות במרחב היחסי, אנו שוכחים שהקטגוריות האלה אינן העולם. הסבל מופיע כשאנחנו נאחזים בהן כבאמת מוצקה, יציבה ומוחלטת, ושוכחים שאנחנו עצמנו הננו המקור לקטגוריות האלו, ונלכדים בהשלכות, בהשקפות ובתיאוריות. אנחנו שוכחים שהמציאות עשירה, תהליכית, תלויה בהתהוות גומלין הדדית ומורכבת. שכחה זו משמעותה סבל.

 

אושר איננו ישות עצמאית ואין בו איזו שהיא משמעות פנימית שהנה מעבר לאי-סבל. אושר איננו "ישות" אלא מצב, ואם ניתן לטעון שאושר הוא "עצמאי", ניתן לטעון זאת אך ורק במובן שהוא איננו מצב מותנה: הוא איננו נולד, איננו נוצר ואיננו פרי של תנאים ונסיבות. האושר הוא המצב הבסיסי של התודעה האנושית וביטוייה האנושיים הנם הבנה בהירה, צלילות, שמחה (בשמחת הזולת), איזון מנטלי, וחמלה. כאשר מדברים על אושר או על נירוונה (Nirvana), שני מושגים חופפים לחלוטין, הכוונה איננה לעונג חושי, מעודן ככל שיהיה, לאושר אקסטטי או למצב מיוחד שהוא מעבר לבינת אנוש, אלא לשחרור ההכרה מעיוותי התפיסה שלה, מן ההתניות הכובלות האוטומטיות שלה. אושר הוא מצב שליו, מאוזן, חומל ונעדר מצוקה פסיכולוגית, הרואה את המציאות נכוחה ומבין אותה באופן השלם ביותר האפשרי. ברור שהחיים מזמנים לכולנו קשיים המעכירים את מצב התודעה הצלול, המאושר. אנחנו מתנסים באופן ישיר בסבל כבר בילדותנו המוקדמת, בשנים הנתפסות כמאושרות ביותר. אי אפשר ואין כל טעם לרדוף אחר אושר, אפשר רק למוסס את התנאים המונעים בעדו מלהופיע, ולהבין שהעובדה שאושר נדמה כמצב נדיר טמונה בבורות האנושית.[12]

 

 

4. האיור בספרי הילדים כאלמנט משכיח סבל

 

האיור, שנגישותו הישירה להתבוננות הילדית אפשרה את מה שהטקסט לא אפשר, החל את דרכו בספרי הילדים במחצית השניה של המאה ה-17 כמדיום מתווך שמטרתו להקל על הילד להפנים חומרי לימוד מופשטים. ככזה ניתן לתפוס אותו כאלמנט משכיח סבל. המילים "leisure" ו-"amusement" חזרו שוב ושוב בכותרי ספרי הלימוד המאוירים במאה ה-18, כמו הייתה כוונתן להתנות את הילדים למחשבה שהלימוד בספרים המלווים באיורים מעין אלו היא למעשה פעילות מהנה ולא מייגעת. האיור, הנראה היום כתופעה מובנת מאליה, היה בזמנו פריצת דרך מהפכנית ואקט של תובנה פסיכולוגית מלאת חמלה בעידן של נורמות הוראה והתנהגות נוקשות, וגרעין הולדתו של תחום אמנותי מיוחד שהתפתח במהלך 350 שנה לשיאים מופלאים של מורכבות ויצירתיות.

 

4.1 הקלת למידה

ספרי לימוד לילדים היו קיימים כבר לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, אבל הם לא עוצבו ללמידה על-ידי העין אלא על-ידי האוזן. אף אחד מסוכני התרבות לא עשה מאמץ מיוחד כדי למשוך את עיני הילד על-ידי הוספת איורים, טיפוגרפיה ברורה וגדולה ופורמט מרווח. פלא הופעתם של איורים בספרי הלימוד באירופה ובאנגליה מיוחס לכוונה בעלת מטרה חינוכית המיועדת להמחשת טקסטים ולהפנמת מושגים מופשטים, להקלת השינון של השפה הלטינית ולהפנמתו המהירה של החומר התיאורטי על-ידי אסוציאציה חזותית. האיורים, שאוירו ונחרטו על-ידי מאיירים וחרטים אנונימיים, נוספו לספרים אלו מתוך הבנת הקושי הטמון בהפנמת חומר הלימוד, ומתוך כוונה להשכיח את הסבל הטמון בחובת אימון נוקשה והכרחי זה, המשבית את שמחתם של הילדים ומונע מהם שעות פנאי ושעשוע.

 

כדי להבין את המהפכה שטבע האיור בעצם הופעתו בספרים שנועדו לילדים, גם אם הופעה זו מומשה בתחילתה כתמונות בספרי הלימוד בלבד, יש לזכור שעולם הגירויים החזותיים ברחובות הערים והכפרים היה מצומצם והעושר החזותי העכשווי הפונה אלינו מן הכרזות הצבעוניות, השלטים הטיפוגרפיים המעוטרים, האריזות המוצרים המגוונות ועטיפות הספרים לא היה קיים, וכתבי-עת מאוירים עדיין לא היו נפוצים כפי שהפכו להיות במאה ה-19. גם אם עולם הגירויים החזותיים של ילדים בני המעמד הבינוני והגבוה היה מגוון, וניזון לא רק מהויטראז'ים והציורים של הכנסיה המקומית, משלטי קרקס נודד ומרקמות עממיות, אלא גם מן הציורים בביתם ומן הטפטים המעוטרים, השטיחים, הבדים המעוטרים והחפצים הדקורטיביים, הרי שהספרים שנועדו עבורם לא עוצבו מבחינה חזותית באופן אסתטי או באופן המתאים לצרכיהם. ספריהם לא היו מאוירים למרות שטכנולוגית הדפוס הייתה זמינה והספרים המודפסים שנועדו למבוגרים עוטרו בתחריטים איכותיים, בעמודי השער וב-Frontispiece[13] מפוארים, באיורים ובווינייטות מיניאטוריות בגוף הספרים עצמם. במהלך המאה ה-18 ילדים בני המעמד המועדף עשו שימוש בספרי המשלים, המיתוסים והספרות הקלאסית, כמו גם בספרי היסטוריה ותנ"ך מאוירים, שלא כוונו אליהם דווקא והרושם שעשתה עליהם כל תמונה "ממשית" היה עמוק ובעל ערך רב.

 

הופעתו המהפכנית של האיור בספרי הלימוד הייתה כרוכה בשינוי תפיסת מושג הילדות. כדי שייווצרו ספרים מאוירים המכוונים לילדים, גם אם היו אלו ספרי לימוד, צריכה הייתה להתפתח גישה מושגית, חברתית ותרבותית שתראה את הילד ואת תקופת הילדות כשונים ונבדלים מעולם המבוגרים. מחקרה של זוהר שביט (Shavit)[14] מצביע על כך ומתאר באופן תמציתי את הגורמים המושגיים והחברתיים להיווצרות מושג הילד, תוך הפניית תשומת לב לאיטיות ולהדרגתיות שבהן הגישה החדשה התקבלה וחלחלה בחברה. מחקרה גם מצביע על כך שמושג הילד והילדוּת חדרו אל התודעה התרבותית באמצעות המדיום החזותי, ביצירות האמנות הקלאסיות המוזמנות ובאמצעות גישות חדשות בתחום החינוך שהתפתחו בקרב חוגי אנשי הכנסיה והמשפט ובקרב המחנכים, שהפכו לקבוצות בעלות השפעה וכוח חברתי.

 

אף על פי שהמקראה הנשכחת "ספרון האמנות והלימוד" (Kunst und Lehrbuechlein) הודפסה בגרמניה כבר ב-1578 והייתה הראשונה ששילבה איורים בגוף הטקסט הלימודי שלה מתוך מטרות דידקטיות ופסיכולוגיות של הקלת סבלם של הלומדים, ספר הלימוד אורביס פיקטוס (Pictus Orbis), שאותו הגה המחנך והבישוף הצ'כי קומניוס (Komenius), מצוין ברוב ספרי המחקר כספר הילדים המאויר הראשון. הספר, שיצא לאור בנירנברג ב-1659 והכיל 150 הדפסי עץ מאת פול קרויצברגר (Kreutzberger), התקבל בהתלהבות וזכה באופן מיידי לפופולריות רבה. הוא תורגם לאנגלית ב-1664 ויצא לאור בגרסה איורית שונה מאת מאייר אנונימי. האיורים החלו לכבוש את ספרי הלימוד שכוונו לילדים, וגם התנ"ך יצא כחידת ציורים ואותיות (rebus) יצירתית. בספר התנ"ך ההירוגליפי המסקרן (Curious (Hieroglyphic Bible מ-1799 ובתנ"ך ההירוגליפי המודרני (Bible HieroglyphicModern) מ-1815, שיצאו לאור באנגליה, מילות העצם של הפסוקים אוירו במקום להיות כתובות, והאיורים אפשרו לילד להשתתף באופן פעיל בקריאת הטקסט השלם והפכו את העיון בו לחוויה מהנה. התנ"ך ההירוגליפי החדיר באיורים מרכיב לימודי אינטראקטיבי-משחקי שעוצמתו הלכה וגברה לאורך המאה ה-19 ובספרים העכשוויים.[15]

 

במהלך המאה ה-18 התפתח מעמד של בורגנות עשירה ועמו תרבות פנאי ורצון לניוד מעמדי. הרצון בשינוי חברתי, התבססות חשיבותו של התא המשפחתי, הדגשת החינוך כמקפצה לניוד חברתי, המהפכה התעשייתית וההתפתחות הטכנולוגית – כל אלה היו גורמים שהשפיעו על הופעתם של ספרי ילדים מאוירים. בלא שינויים אלה במערכת המושגים החברתית ובתפיסת מושג הילדות שהתבסס בקרב המעמד הגבוה והוטמע אט אט בקרב האוכלוסייה הרחבה, ובלא ההתפתחויות הטכנולוגיות המתאימות – לא הייתה מתהווה ספרות מאוירת המיועדת לילדים. במחצית השנייה של המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19, הבינו המוציאים לאור את הפוטנציאל הטמון בילדים כקהל צרכנים חדש בעל צרכים מיוחדים משלו וכמיהה עזה לתזונה ויזואלית, ואת הפוטנציאל הכלכלי הטמון עבורם מצד קהל שלם של הורים שהתוודעו אל הפילוסופיות החינוכיות החדשות והאמינו ביכולתם של הילדים ללמוד ולהתחנך. האיורים, שהפיחו חיים בספרי א'-ב', מתמטיקה, דת, מדע, גיאוגרפיה, דקדוק, היסטוריה ושפות, הקלו את סבלם של הילדים, ולמותר לציין שאותם מוציאים לאור ניצלו היטב את רצונם של ההורים בניוד חברתי שסיכוייו טמונים בחינוך נאות של ילדיהם, על-ידי ריבוי הפקתם של ספרים מאוירים שנועדו לילדים אך נקנו, כמובן, על-ידי ההורים. נקודה חשובה זו היא שיצרה את הפער בין הטקסט והאיור בספרי המוסר וההתנהגות, שבהם עוסק תת-הפרק הבא.

 

מתוך עשרות דוגמאות הממחישות את כוונתו של הממסד התרבותי להקל בעזרת איורים את מצוקת סבלם של הלומדים הצעירים, נוכל להציג כאן רק כמה. כפולת "דואו-דף" (battledore), שהיה קרטון מאויר ללימוד ראשוני של הא"ב; ספרון קטן מ-1820 בשם הספר הכסוף בפרוטה להנאתם ולהדרכתם של ילדים טובים (The silver penny-book for the amusement & instruction of good children); הספר חברו הטוב ביותר של הצעיר (Youth's Best Friend, or, Reading no longer a Task) מ-1829, וספרון הלימוד האנגלי מ- 1813, פתרונותיו של פיטר פיפרס להגיה פשוטה ומושלמת (Peter Pipers' Principles of Plain and Perfect Pronunciation), שבו מוקנית השליטה בא"ב על-ידי תחבולות של זריזות לשון ושאליו נוספו במהדורה האמריקאית מ-1836 איורים בעלי אופי קומי בחיתוכי עץ צבועים ביד. מעיון בספרי משחק עתיקים מצאתי שהקשר ההדוק בין אלמנטים של הומור, משחק ושעשוע ובין פיתוח תהליכי חשיבה קוגניטיביים ואימון יכולות יצירתיות – שהותווה כבר באותם ספרים עתיקים – קיים גם בימינו.

 

דימוי מס' 1

בכיוון השעון:

The Infant's Library (c.1800). An unknown illustrator.3.5x3 cm. John Marshall of Aldermary Churchyard.UK.

Orbis Sensualium Pictus (1664). By: J. Amos Comenius. An unknown illustrator. 14.5x15 cm. J. Kirton. UK.

Curious Hieroglyphic Bible (1783). An unknown illustrator. 13x8 cm. T. Hodgson. UK.

Youth's Best Friend: Reading no longer a Task (1829). An unknown illustrator. 17x10 cm. Deal, Hayward. UK

The Child's own Battledore (1798). ). An unknown illustrator. 16x9 cm. Darton & Harvey. UK.

 

 

4.2 ריכוך טקסטים אינפורמטיביים ומוסריים

שוק הספרים המאוירים שנועד לילדים לא כלל בסוף המאה ה-18 ובמאה ה-19 רק ספרי לימוד אינפורמטיביים מאוירים אלא גם ספרי-מוסר והתנהגות. מאחר שהיו אלו ההורים שרכשו את הספרים המאוירים עבור ילדיהם, הטקסט בספרי המוסר וההתנהגות המשיך להיות קפדני וממשמע, כדי לענות על רצונם של המבוגרים לחינוך נורמטיבי. אבל האיורים היו מלאי יופי, מנחמים, אסקפיסטיים ולעתים משעשעים, וזאת לעיתים בניגוד כמעט מוחלט לטקסטים שהם תיארו. האיורים נועדו כעת לא רק להקל את 'סבל הלמידה' אלא גם לרכך טקסטים בעלי מסרים מוסריים נוקשים שנשענו על עקרונות חינוך של כבוד להיררכיה, משמעת ואיפוק. הדבר התבטא הן בספרים הנורמטיביים היקרים יותר והן ב"ספרים בפרוטה".

 

ב"ספרי מוסר והתנהגות", סוגה אינדוקטרינית שחינכה את הצעירים לכללים נורמטיביים, נפער לראשונה הפער בין הממד הטקסטואלי המוסרי, שנועד לרצות את המבוגרים, ובין הממד הוויזואלי, שהיה נגיש לילד באופן ישיר ומידי. ספרי מוסר והתנהגות היו משופעים באיורים, ודוגמה לכך היא הספרון עקרונות הדת הנוצרית (The Principles of the Christian Religion) מ-1796. דוגמה רעננה וחתרנית הרבה יותר היא ספרון ההתנהגות מ-1811, דברי המונולוג של הנער הטוב, המכיל את הוראותיהם של הוריו, יחסית למצבו ולנימוסיו (The Good Boy's Soliloquy, Containing his Parents' Instructions, Relative to his Disposition & Manners), שבו מתואר ילד המצייר את דמותו הנלעגת של מבוגר על גבי קיר, ומספק בכך רעיון שובר מוסכמות לכל השובבים, בעוד שהטקסט מדבר על שינון כל הדברים שאסור לו לעשות. הגדילו לעשות ספרי התנהגות שהפכו ל"ספרי צעצוע" של ממש. דוגמה לכך הוא הספרון מ-1810, תולדותיו של הנרי הקטן, מודגמים על-ידי סדרת דמויות(The History of Little Henry exemplified in a series of figures), שאליו צורף משחק משעשע של דמויות הנער, שהחל את דרכו כבן-טובים (בתלבושות שונות שאליהן ניתן היה להצמיד את דימוי ראשו של הגיבור), ובסופו של דבר הפך לקבצן. בעוד שהטקסט מזהיר מפני התדרדרות חברתית בגלל הזנחתן של נורמות התנהגות מקובלות, האיורים המצורפים, הגם שאף הם מדגימים את המסר הנורמטיבי-מוסרי, משתדלים להעביר אותו בדרך משחקית משעשעת.

 

השינוי האטי שהתחולל לקראת סוף המאה ה-18 בכל הקשור לאופיים התימטי והאסתטי של האיורים בספרי הילדים המאוירים התבטא בחלק מן הספרים בהתרחקות האיור מן הטקסט. בעוד שהטקסט המשיך לקדש לימוד אינפורמטיבי ועובדתי וחינוך נורמטיבי לערכי מוסר שמרניים של חוק וסדר, חובה ומשמעת, צייתנות בין-דורית, היררכיה מעמדית, דיכוי הרצונות הפיזיים והבדלי מגדר לתועלתם המעמדית-חברתית של הילדים, האיור החל לקדם ערכים של הנאה, הומור, שעשוע של "עולם הפוך" ופיתוח רגישות אסתטית, לתועלתם הפסיכולוגית של הילדים הנאלצים לשהות ב"רסן החינוך" במשך שעות ולאורך שנים, במצב שנתפס על-ידם כבלתי נסבל. שתי ה"שפות" שהפכו מנוגדות זו לזו נועדו למעשה לשני קהלים שונים: הטקסט השמרני, כ"ממד הרציני והחשוב", פנה אל הקונים המבוגרים, שהיו מעוניינים בהקניית חינוך קפדני לילדיהם, ואילו האיור והממד הוויזואלי של הספר פנו אל הילדים והניחו להם, בפשטות, להנות.

 

4.3 קריקטורה לעגנית ואנטי-דידקטית

מגמת האיור בספרי הילדים כמשכיח סבל הלכה והתרחבה במאה ה-19, שבה צמחה העיתונות המקצועית וסמכותו של המעמד הגבוה עורערה. הקרקע הפכה נוחה להופעתה של הקריקטורה באירופה ובאנגליה, וזו חלחלה גם לאיור ספרי הילדים. במהלך המאה ה-19, כאשר הנטייה לשעשע את הילד כבר הושרשה, החל האיור בספרי הילדים להציג תכנים קונדסיים של ביקורת חברתית כדרך לפריקת מתחים בין-מעמדיים ובין-דוריים. האיורים הקונדסיים בספרי הילדים תבעו כעת מן המבוגר להגמיש את הסטריאוטיפיות הנוקשה והמכנית שבה הוא לוקה, ובכך הם פעלו שוב ושוב כמשכיחי סבל. הנימה ההיתולית-לעגנית באיורים הקנתה לספרים קונוטציה "אנטי דידקטית", לא רק כהעצמתה של המגמה המשחקית, אלא גם מתוך רצון לחזק את מצבו הפסיכולוגי של הילד לנוכח מעמדו הנחות בקרב המבוגרים ומחויבותו בציות מוחלט למבוגר. נימה זו ניכרת באיוריו של הקריקטוריסט האנגלי ג'ורג' קרוקשנק (Cruikshank) בספרו אלף-בית קומי (Comic Alphabet) מ-1836, שהציג באור מגוחך את אורחות חייהם המוחצנות והשמרניות של בני החברה הגבוהה.

 

מגמה איורית חדשה זו בספרי הילדים, שחצתה את קווי השעשוע התמים לעבר אמירה הומוריסטית וביקורתית כלפי המבוגר, הפכה אמצעי להבעת הזכות לראייה ילדית-אינדיבידואליסטית המתנגדת לחִברוּת קונפורמי כובל ומכאיב.[16] בשירי האיגיון שחלחלו לספרות הילדים המערבית בתחילת המאה ה-19 כ"חמשירים" (limericks) ועברו תהליך של קבלה במחצית השנייה של המאה ה-19 עם הופעת עבודותיו הטקסטואליות והחזותיות של אדוארד ליר (Lear), חלה האחדה בין הטקסט והאיור, מתוך רצון להתנגד לסבל הנובע מן ההכרח לחיות על פי הקודים החברתיים הנוקשים. השירים המאוירים בספריו של ליר , שהיה רשם-חיות אקדמי אך התפרסם בזכות שירי האיגיון המאוירים שלו, בספר האיגיון (Nonsense of Book The), מ-1846 ועוד איגיון (Nonsense More) מ-1874, שחררו את הילד מסבלה של כותונת הכפייה הדידקטית ואפשרו לו לוותר על החשיבה ההגיונית היום-יומית. השירים, שהיו בעלי אופי קונדסי ומטורף, פרעו את ערכי החברה הבורגנית המסודרת ואת המוסכמות הקונפורמיסטיות, והאיורים המשורבטים והמוזרים פרעו את דפוסי הערכים האמנותיים האקדמיים.[17]

 

דימוי מס' 2

למעלה :A Comic Alphabet (1836). Illustration: George Cruikshank. (coloured). 8.5x13 cm. Tilt Pub. UK

באמצע :The Good Boy's Soliloquy, Containing his Parents' Instructions Relative to his Disposition & Manners (1811). An unknown illustrator.12x9 cm . W. Darton. UK.

למטה משמאל: The History of Little Henry, Exemplified in a Series of Figures (1810). 5.5x4.5 cm .

S&J Fuller. UK  (Toy-book).

למטה מימין:Book of Nonsense (1846). Illustrationed & Written by: Edward Lear. 21x14 cm.Thos.Mclean. UK.

 

 

4.4 אסתטיקה והנאה

לספרות הילדים קמו מוציאים לאור שהיו אחראים במידה רבה לקידום איכותו של האיור בספרי ילדים. בין המו"לים שתרמו לאיכותם של ספרי הילדים היה ג'ון ניוברי (Newbery) ברבע האחרון של המאה ה-18, ששילב בספריו טקסטים שמרניים לצד שפע של אלמנטים ויזואליים מרהיבים, גילף סט מיוחד של אותיות במקום להשתמש בסטים קיימים, השיג תחריטי נחושת מיוחדים ועטף אותם בנייר הולנדי פרחוני ומוזהב שהזכיר נייר עטיפה של ממתקים. וכך, בד בבד עם המשך הוצאתם לאור של "ספרים בפרוטה" קטני-ממדים וזולים, התחילו להופיע גם ספרים יקרים יותר, בעלי פורמטים גדולים יותר, אותיות גדולות, ריווח גדול יותר בין השורות ושימוש מיומן יותר בטכניקות של תחריט וצביעה.

 

בניגוד לאורח חייה הדל והקשה של רוב האוכלוסייה באירופה ובאנגליה, הנושאים והסצנות שהמאיירים בחרו לתאר באמצעותם את המציאות הן ב"ספרים-בפרוטה" והן בספרים היקרים יותר, היו חיי נוחות ושפע: ילדים בני המעמד השבע בבגדים מעודנים; משחקים שונים; התכנסויות משפחתיות חמימות בקרב מעמד האצולה או בחדרים בורגניים אמידים; טבע פסטורלי ואחוזות כפריות שלוות; חיי פנאי שלווים או חיי עיר שופעי התרחשויות; המצאות טכנולוגיות חדשות, סצנות היסטוריות או מבנים ארכיטקטוניים מפוארים; נערות וילדות מהוגנות בשמלות מעודנות ותיאורים פנטסטיים של פיות ויצורי יער דמיוניים. דוגמאות להכחשת סבלם הקיומי של האנשים בספרות הילדים המאוירת הם האיורים בספרונים בחצר המלכה מאבּ: סיפורי פיות(The court of Queen Mab: Tales of the fairies) מ-1752, קריאה קלה לשעות הפנאי ((Light Reading for LeisureHours מ-1805, ערב במאי (May-Day Eve) מ- 1808, חג הפרח (Festival of Flora)מ-1819 ואחר צהריים של ימי א' בחדר הילדים (Sunday Afternoons in the Nursery) מ-1866.

 

האיורים בספרי הילדים במאה ה-19 החלו למלא ביתר שאת תפקיד אסקפיסטי משכיח סבל קיומי, והמאיירים והמוציאים לאור בחרו להעביר בהם מסר של ילדות מאושרת ועולם אידאלי. כסוכני תרבות, הם תיארו את עולם הילדות של בני השכבות המבוססות, זאת באמצעות בחירה בנושאים, בסצנות, בסגנון איור ובעיצוב דמויות מושלמות. את עידן "ספרי הצעצוע" המעודנים (Toy Book) באנגליה פתחו ויליאם רוסקו (Roscoe) וויליאם מלרדי ((Mulready ב-1807, עם ספרם נשף הפרפרים (Ball Butterfly's The), שהשרה אווירת עליזות והנאה של משחק בטבע הכפרי הפתוח. הספר הפך פופולרי ולאחר הצלחתו הופיעו ספרי צעצוע נוספים שאיוריהם היו צבעוניים והפורמט שלהם היה גדול יותר. עם תרגומן של מעשיות האחים גְרִים לאנגלית, שוק חדש של מעשיות מאוירות שהדגיש עולם של פנטזיה החל לשגשג. לאחר מספר ספרי מעשיות שאותם אייר המאייר האנגלי ריצ'רד דויל (Doyle), יצא לאור ב-1870 ספרו בארץ הפיות (Fairyland In), שלוּוה בשיריו של ויליאם אלינגהם (Ellingham). בספר זה, שלמעשה היה ספר מתנה שנקנה להנאתם של מבוגרים אך מוצג כיום בספרי העיון כחלק מספרות הילדים, הושג אחד השיאים היפים והאיכותיים ביותר באיור, בתיאור עולם רומנטי קסום של פיות ויצירי יער דמיוניים וזעירים, באיורים צבעוניים מעודנים ומלאי פנטזיה. כאן יש להזכיר שלדויל היה פן אמנותי נוסף שבו המרכיב העל-טבעי לא בא לידי ביטוי: הקריקטורות שלו, שאותן צייר למגזין ההומוריסטי Punch. שם הוא מילא תפקיד ביקורתי כצופה בסצנה החברתית בזמנו ואייר בסגנון קומי מציאות יומיומית "גסה" ונלעגת, על ידי תיאור הקהל האנגלי בערבי הפנאי באולמות המוזיקה הזולים, באולמות המרוצים ובאופרה.[18]

 

איוריה של קייט גרינאווי (Greenaway), שצוירו בצבעי מים רכים, תיארו עולם ילדות אידיאלי, מלא בסדר, יופי ושלמות, בדמויות מלאכיות בלבוש מעודן המזכיר את בגדי המאה ה- 18 ובנופים כפריים פסטורליים הרחוקים מכל התמודדות עם סבל או עם מציאות בעייתית. גם איוריהם של ביאטריס פוטר (Potter), אדמונד דולק (Dulac), ג'סי ווילקוקס סמית' (Willcox Smith), מרגרט טרנט (Tarrant), קיי נילסן (Nielsen) ואחרים, שאוירו במאה ה-19 במיומנות אמנותית מופלאה, תיארו תמונות של עולמות פנטסטיים או פסטורליים משכיחי סבל. איוריו הפנטסטיים של ארנסט קריידולף (Ernst), מאייר גרמני שספרו אגדות פרחים (Blumen-Maerchen) הפך פופולרי מיד עם צאתו לאור ב-1898, מתעלמים לחלוטין מסבלם המציאותי של הילדים בתקופה זו, בתארם בהדפסי-אבן איכותיים התרחשויות קסומות בעולמם הנסתר של יצורי יער מעודנים. מאיירים אירופאיים נוספים כגון אלזה בזקואו השוודית (Beskow) וארנסט ניסטר הגרמני (Niester) איירו בתקופה זו ספרי ילדים בסגנון ה"פְּרָסִים" (Scraps) המתוק,[19] ותיארו עולם קסום ומציאות נטולת פגם באמצעות דימויים אנושיים מושלמים של ילדות וילדים בבגדים יפים ותואמים, צורות בעלות קו-מתאר זורם וצבעים נעימים, טבע פסטורלי, יצורי טבע מופלאים וחיות עדינות ומואנשות, מתוך אהדה לערכים של הנאה ושעשוע ומתוך רצון להציג מציאות אסקפיסטית נעימה, אסתטית ונטולת סבל.

 

דימוי מס' 3

למעלה משמאל: Marigold Garden. (1888). Illustrated & Written by: Kate Greenaway. 21x27 cm. G.Routledge. UK

למעלה מימין:The court of Queen Mab: Tales of the fairies (1752). An unknown illustrator. 9x5 cm. M. Cooper. UK.

באמצע משמאל: The Paths of Learning strewed with Flowers, or English Grammer illustrated (1820). An unknown illustrator.9.5x6 cm. John Harris Publisher. UK.

באמצע מימין: Light Reading for Leisure Hours (c.1805). An unknown illustrator. 9.5x5.5 cm. UK.

למטה משמאל: In Fairyland (1870). Text: William Allingham Illustration.: Richard Doyle. 40.8x30 cm. Longman, Green &Co. UK.

למטה מימין: The Butterfly's Ball and the Grasshopper's Feast (1807). Text: William Roscoe. Illstratration: William Mulready. 12.5x12.5 cm. John Harris Publisher. UK.

 

 

במאה ה-19 האיור הפך לנושא דברו האסתטי-אמנותי של ספר הילדים כולו, בד בבד עם הקפדה הולכת וגוברת על עיצובו הכולל, והגיע לשיא יופיו בסוף המאה ה-19, עם הופעתם של "ספרי הצעצוע" (Toy-Books) ו"ספרי התמונע" (Movable-books) הקינטיים המעודנים.[20] הפורמט הלך וגדל ויחד עמו גם המרחב היחסי שהאיור תפס במסגרת הספר. העיצוב הכולל היה מוקפד יותר, רמת איכותם של ההדפסים והתחריטים עלתה, והצבעוניות שנוספה לאיורים בניסיון להקנות להם עידון וחיות הפכה את ספר הילדים המאויר ליצירת אמנות, מתוך מגמה ליצור עבור הילד סביבה של רשמים מהנים. הדבר מודגם היטב בספריו של המאייר האנגלי בן המאה ה-19, וולטר קריין (Crane), שעבד בשיתוף עם המדפיס אדמונד אוונס (Evans). קריין ואוונס הפיקו ספרי מעשיות מאוירים ומודפסים בצבע במחיר גבוה פי שש מזה הנהוג בשוק, ספרים שעלו באיכותם על הקיים בשוק הספרים באותה תקופה.[21] עבודתו של אוונס עם מאיירים נוספים כגון קייט גרינאווי (Greenaway) ורנדולף קלדקוט (Caldecott) הפיקה "ספרי מתנה" (Gift-Books) מהודרים. אלה לא נועדו אמנם לילדים אלא לקהל מבוגר בעל אמצעים ואנין-טעם, אבל כיום ניתן לקנות פקסימיליות זולות שלהם, היוצאות לאור כספרי ילדים.[22]

 

דימוי מס' 4

מימין: Blumen-Maerchen (1898). Written and Illustrated by: Ernst Kreidolf. 26x22 cm. Swiss.

משמאל: Der Hansi im Heiterwald (1901). Text: Mathilde Reinhard. Illustratration: Elsa Beskow. . 26x22 Sweden.

למטה: Sommer Tagen (c. 1895). Text: Marianne Borgardt. Illustratration: Ernst Niester.20 x21 cm. Germany (movable-book)

 

 

 

5. טביעת אצבע ראשונה של סבל באיור ספרי ילדים עתיקים

 

מתי החלו ביטוייו של הסבל הקיומי לחלחל לאיורי ספרי הילדים ובאיזה אופן? באילו תמות התמקדו האיורים שהנכיחו את מציאותו של סבל בקיום האנושי לפני המאה ה-20, בתקופה שבה שררו באירופה ובאנגליה דיכוי, העסקת ילדים, מוות בגיל צעיר ועוני משווע, ואילו תמות הם מתארים בספרות המאוירת העכשווית? ביטויי הסבל הספורים שניתן היה למצוא באיור ספרי ילדים נגעו באופן מועט ובצורה מרוחקת בלבד במספר תמות: בקלון הנובע מהתנהגות חברתית-נימוסית בלתי הולמת ובאיום של ירידה במעמד החברתי, בפער מעמדי ובמצבי מחלה ומוות.

 

5.1. זקנה, מחלה ומוות

הנכחתו של סבל כמגולם בתופעת המוות הייתה הברורה ביותר באיור ספרי ילדים מוקדמים בעבר.[23] תיאור מותם של ילדים כתמה שהופיעה באמנות המאה ה-19, חלחלה גם לספרים שאליהם נחשפו הילדים, הן בספרי האמבלמות והן בספרים בפרוטה. איור רב עוצמה שעוצב ונחרט על-ידי תומס בוויק Bewick)), מאייר ספרי הילדים הידוע שעידן ושכלל את טכניקת תחריט העץ בזמנו ואיוריו הפכו מקור לחיקוי, ואחיו ג'ון, עוצב וצויר על פי מחול המוות. מחול המוות, אחד מציוריו של הנס הולביין (Holbein), מתאר את סבלו של ילד המושיט יד נואשת לעבר הוריו, בעוד שהם, מבועתים וחסרי אונים, מביטים כיצד ילדם נעקר מחיקם ונגרר על-ידי מלאך המוות. איור זה, שלא כוון לילדים דווקא, נמצא בספר האמבלמות סמלים של מוסר Emblems of Morality)) מ-1789, ומוצג בספרי עיון הסוקרים את ספרות הילדים. ספרי האמבלמות היו ספרים מאוירים בעלי מסר מוסרי, וככאלה גם הילדים נחשפו אליהם.

 

"ספר-בפרוטה" מ-1838 בקירוב בשם תערוכת התמונות (The Picture Exhibition), המאויר בסגנון איוריו של תומס בוויק, מתאר באיור בגודל בול סצנה מוזרה ומזעזעת למדי של עגלת עץ עמוסת גופות, ועגלון הפורק אותן לערימה זו על גבי זו אל תוך בור. יש להניח שזה תיאור של קבורה בעת מגפות המוניות. סמיכות מקומו של האיור אל איורים אחרים באותה כפולה ממש, המתארים ילדים בעת משחק, האחד מעיף עפיפון והשני מנסה לתפוס פרפר בגן מטופח, מראה לנו את יחסם של המבוגרים אל המוות כאל חלק בלתי נפרד מן החיים. גישה זו מודגמת גם באיורו של ויליאם הארוויHarvey) ) בספרה של מרת ז'ראם ((Jerram, ספרו האישי של הילד (The Child's Own Story Book) מ-1846 לערך, מתאר את מותו של פעוט, אחד מאחי המשפחה, המונח בעריסתו בעוד ששני אחיו המבוגרים מעט יותר ממנו מביטים בו. ב"ספר-בפרוטה" מ-1820, אנו הננו שבעה ((We are seven, שבו בלדה פרי עטו של וויליאם וורדסוורת' (Wordsworth) המתארת את מותם של שני אחים מתוך שבעה ואת קבורתם באדמת הכנסייה, מופיע איור המתאר את שני ארונות הקבורה. ספרים מאוירים אלו, שבחלקם מצויים ברשותי, כוונו במפורש לילדים.

 

מאייר אנונימי מתאר ללא חשש את הסיפור העתיק ילדים ביער (Children in the woods), באיור בעל איכות גולמית מ-1830. המאייר האנונימי מתאר את מותם של שני ילדים תמימים שהופקדו לאחר מות הוריהם בידי דודם רודף הבצע, והוא, כדי לרשת את הונם, מסר אותם בידי שני בליעל כדי להורגם. הם ניצלים ממזימה זו, אך תועים בסבך ומתים מרעב ואפיסת כוחות. איוריו של קלדקוט מ-1879 הנם גרסה ויזואלית נוגעת ללב ומאוחרת יותר, המתארת את צערם, אימתם ומותם של הילדים. ספרו של קלדקוט אויר במסגרת האופנה שסחפה את התרבות האנגלית באיור מעשיות עם במאה ה-19.

 

אף על פי שניתן למצוא את הנכחתו של המוות באיורי ספרי ילדים, יש לזכור שאלו היו דוגמאות יוצאות דופן בקרב מגוון עצום של איורים שדבקו בעמדה של השכחת סבל על-ידי בחירה בנושאים משמחים, סצנות עליזות וצבעוניות חיה. גם אם נסרב לתפוס את הנכחת המוות בספרי ילדים כהנכחתו של סבל ונכנה אותו 'היענות לחוקי הטבע', או 'הצבעה על המציאות הבלתי נמנעת של קיצנו' – הרי שהנכחה זו היא תזכורת חריפה המאיימת על אשליית חיותו הנצחית של ה"עצמי".

 

דימוי מס' 5

שני האיורים משמאל: Babes in the Woods (1879). Illustrated by: Randolph Caldecott. 21.5x 27 cm. G. Routledge. UK

מימין: Emblems of Morality (1789). Illustrated by: Thomas and John Bewick. 17x10 cm. T. Hodgson. UK

באמצע למעלה: We are seven (c. 1920). Text: William Wordsworth. An unknown illustrator. 10.5x6 cm. J. Kendrew. UK. (Chap-book).

באמצע במרכז:The Picture Exhibition (c. 1838) An unknown illustrator.9.5x6.5 cm. Thomas Richardson. UK. (Chap-book).

באמצע למטה: The Child's own Story Book (c. 1846). Text: Mrs. Jerram. Illustrated by: William Harvey.UK

 

 

5.2. עוני ופער מעמדי

ביטויים ויזואליים ספורים של עוני ופער מעמדי בחברה האנגלית הויקטוריאנית פזורים באופן אקראי ב"ספרים-בפרוטה", בספרי לימוד ומוסר ובספרי "כריזות העיר" (City Cries books), שהפכו סוגה פופולרית במיוחד במאה ה-19 בקרב הילדים, בהציגם גלריה של בעלי מלאכה שונים שנראו ברחובות הערים. תת-פרק זה מבקש להציג את האיורים המעטים שהציגו מצבי סבל שונים הקשורים בנושא המעמדי. האיום בהתדרדרות למעמד נמוך ולעוני הופיע בספרי המוסר וההתנהגות שכוונו לילדים, והדיסוננס המצחיק ביותר בספרים אלו הוא עצם המחשתה של ההתדרדרות לעוני באיורי ספרי המשחק שנועדו לבני המעמד המועדף. בעוד שהטקסט המוסרי מזהיר את בני העשירים מפני התנהגות בלתי הולמת, ומנסה בכך לשמר את הסדר החברתי הנאות, לחזק את תודעת חובת הציות במסגרת ההיררכיה החברתית הבין-דורית והמעמדית ולהטיל אימה בזה המעז לסטות מן הכללים, האיורים הצבעוניים הנם משחקיים ונעימים מאוד למראה.

 

תחריט צבוע ביד בספר להוראת חשבון בסיסי מתאר אף הוא סבל שמקורו בעוני, ובכך מחנך לא רק להוראת חשבון אלא גם למידתה התרומית של נדיבות לב. שמו של הספר ארוך והומוריסטי, והוא מכיל משחקי מלים, שהיוו אמצעי נפוץ לפיתוח חשיבה, הפראפרזה הפואטית של פול פנילב על שולחן המשחק (Paul Pennylove's Poetical Paraphrase of the Pence Table) מ-1814. המאייר האנונימי מתאר צעירה אמידה מעניקה נדבה לקבצנית מכורכמת-פנים ובעלת אף מעוקל, תיאור שגור וסטריאוטיפי באיור ספרי ילדים במאות הללו לדמותן של מכשפות ונשים זקנות ועניות. הסצנה המתוארת היא הד למנהגן של אימהות לקחת את בנותיהן הצעירות לחלק צדקה לעניי האזור כדי לחנך אותן להפגין בהתבגרן את מידותיהן התרומיות ביחס לעניים קבל עם ועדה. עם זאת, אם האיור תואם את הביטויים הנורמטיביים של ערכי החמלה והרחמים הנוצריים – כי אז איורי סבלם של העניים בספרי הילדים נועדו לא רק כדי לשמר את הסדר החברתי או כדי לחנך את הילדות הצעירות אלא גם כדי להוות תזכורת לאפשרות של נדיבות לב אותנטית.

 

הבדלי המעמדות בין נותני השירות והאדונים תוארו כמידע עובדתי ללא העצמה דרמטית מצד המאיירים כלפי סבלם של אלו שגורלם לא שפר עליהם, אולי בגלל קוצר ידם או קוצר ידם של החרטים בספרים שנועדו לילדים. הסצנות העובדתיות והפורמט הקטן של האיורים גורמים להזרה, להרחקת המתבונן הצעיר מכל אפשרות של הזדהות עם סבלם של הגיבורים העניים המאוירים, זאת על אחת כמה וכמה אם סבלם רחוק מסבלם של המתבוננים בני המעמד המועדף. את עוניים של ילדים בבלויי סחבות, הנאלצים להרוויח לחמם בטאטוא המדרכות כדי שאדונים וגבירות יוכלו לטייל מבלי להתלכלך, מתאר ספר מסעות מ-1828, תמונות העיר, או הצצה לתוככי לונדון לילדים (City Scenes or Peep into London for Children) המעניק לנו עדות עובדתית מאוירת. הטקסטים בספרים מאוירים בסוגה זו לא היו בעלי כוונה דידקטית, והאיורים בהם נועדו כדי להמחיש ולעטר את הטקסט. ב"ספר-בפרוטה" בשם ג'אפר גריי, או חוסר המזל הטמון בעוני (Gaffer Gray, or the Misfortune of Poverty) מ-1806, מומחש המונח המופשט "צער" על-ידי דמותו של זקן גרום וכפוף גו, הנשען על מקלו ומקונן על קשי מצבו. בספר תערוכת תמונות (Picture Exhibition) מתאר מאייר אנונימי קבצן סגוף פנים המתחנן לנדבה, ובספר מ-1852, דודה דבורה החרוצה, כריזות לונדון החדשות (Aunt Busy Bee's new London Cries) מתוארת נערה מעודנת לבוש, מתבוננת ביבושת בהופעתו הכפרית ובשערו הסתור של ילדו של מוכר ירקות הבא העירה כדי למכור מרכולתו.

 

 

 

דימוי מס' 6

למעלה משמאל: Aunt Busy Bee's new London Cries (1852). 19x13 cm. No details.

למעלה באמצע: Petit Ecole des Art et Metiers. (1819). An unknown illustrator. 13x8 cm. M.Jauffret. France.

למעלה מימין: Gaffer Gray, or the Misfortune of Poverty. (1806).Text: William Godwin (?). Illustrated after William

Mulready. (hand-colored) 11.5x8 cm. Thomas Hodgkind. UK. (Chap-book).

למטה משמאל: City Scenes, or, Peep into London for Children (1828). Jane & Ann Taylor. 17x11 cm. Harvy & Darton. UK.

למטה באמצע: The Picture Exhibition (c. 1838) An unknown illustrator.9.5x6.5 cm. Thomas Richardson. UK. (Chap-book).

למטה מימין: Paul Pennylove's Poetical Paraphrase of the Pence Table (1814). An unknown illustrator. 12.5x10 cm. E. Wallis. UK

 

 

5.3 הנכחת הסבל באיור מעשיות עם

כדי לדעת שהאחר סובל נדרשת מאיתנו יכולת אמפטית, ומן המאייר והחרט נדרשת יכולת ביטוי אמנותית. מעט מאוד איורים בספרי ילדים במאות ה-18 וה-19 אפשרו הזדהות עם מצבו של הגיבור הסובל, זאת לא רק משום שהפורמטים היו קטנים או בגלל שהאיורים בוצעו באופן מרושל או חובבני, אלא גם משום שהנטייה הפילוסופית הייתה של תיאור עולם ילדי מושלם, והגיבורים היו לרוב נטולי קווי אופי מאפיינים ונטולי אקספרסיביות בהבעות הפנים שלהם. הספרים היחידים שאיוריהם ביטאו באופן אקספרסיבי יותר רגשות של סבל ומצוקות פסיכולוגיות של חוסר אונים, צער, יאוש, תדהמה ופחד לנוכח אכזריות ודחפים חייתיים, היו ספרי מעשיות העם, שנדחו על-ידי אנשי החינוך במאה ה-18 ועד לקראת הרבע האחרון של המאה ה-19 כבלתי ראויים לילדים. מעשיות העם חלחלו אט אט לספרות הילדים, והפכו לגיטימיות באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-19, בעיבוד דידקטי ותוך התאמה לדרישות המערכת החינוכית הנורמטיבית [24] .

 

דוגמה מופלאה לאיור מעודן מאת מאייר בשם B.A.T שזהותו לא פוענחה ממחישה, בספרון מאויר בתחריטי נחושת צבועים ביד מ-1809, קשת שלמה של רגשות. בספרון זה, ששמו חשבו לפני שאתם מדברים, או שלושת המשאלות (Think Before You Speak, or The Three Wishes), המאייר מצליח לעורר הזדהות עם צערם העמוק של בני הזוג לנוכח הנקניקייה שצמחה על אפה של האישה האומללה, ואת תחושת ההקלה שלהם לאחר שהנקניקייה ניתקת מאפה של האישה הישר לתוך אש האח, זאת אף על פי שבזבזו את שלושת המשאלות שהעניקה להם הפיה הטובה. האיורים למעשיית-עם זו עשויים אולי לעורר צחוק לעגני לנוכח הוויכוחים הטיפשיים בין בני הזוג שאינם מבינים את ההזדמנות שנפלה לידיהם להשפיע על מהלך חייהם, אבל לא רק זאת! האיורים של B.A.T גם ממחישים את צערם העמוק של בני הזוג ומעוררים בנו, הצופים, את האימה הקמאית הטבועה בנו מפני מומים, כיעור ועיוותים פיזיונומיים הנגרמים לא על-ידי בזבוז משאלות אלא על-ידי מחלות שאיננו יכולים לשלוט בהן. חרדתה של הגיבורה המאוירת מהדהד במיומנות את הפחד התוקף אותנו, המתבוננים, למראה חתיכת הבשר העודף הצומח מאפה. סבלה הוא סבלנו. רווחתה היא רווחתנו. זו משמעותו של איור טוב – הוא גורם לנו להזדהות מוחלטת עם סבלם של הגיבורים.

 

דוגמה נוספת להנכחת סבל פסיכולוגי נמצאת בחיתוך עץ של מאייר אנונימי מ-1840, שבו מתוארת תחושת חוסר-המוצא של סינדרלה, המתבטאת בתנוחת גופה המותשת ובהבעת פניה המיואשת, ביושבה במטבח אפלולי מוקפת מטאטאים ואש תנור מפייחת. ייאושה העמוק של "אצבעונית" ( (Thumbulinaמומחש בתחריט-עץ צבעוני על-פי איורה של אלינור וור-בויל (Vere Boyle) למעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסן. המאיירת מנכיחה בו את ייאוש בדידותה של הגיבורה, היושבת, אבודה, על עלה נידף של חבצלת מים, מליטה פניה בידיה. איור נוסף של וור-בויל מ- 1875 למעשייה "היפה והחיה" ((Beauty and the Beast מצליח להעביר באופן מעודן את הבעת הכאב והדחייה שחשה הגיבורה כשהיא פוגשת במפלץ שחייה הובטחו לו. המפלץ, המתואר כחולד נתעב בעל ניבים לבנים ארוכים, יודע בסתר לבו שאינו אלא נסיך הכלוא, לאסונו, בגוף מעין זה מבלי יכולת לשנות מצבו. הסבל המהדהד בנו, ואנו מזדהים הן עם גופו המפלצתי של הגיבור, חווים לא אחת צער, בהיותנו "כלואים" בגוף פיזי שאת צורתו איננו מסוגלים להכיל ולאהוב, והן עם צערה של הגיבורה, הנאלצת לחיות באופן אינטימי עם בן זוג שהפיזיונומיה שלו דוחה אותה . זה הסבל בהתגלמותו. גם בתחריט העץ המדהים ביופיו של וולטר קריין (Crane) לסיפור "הנסיכה והצפרדע" (The Princess and the Frog) מ- 1874, הבעת המיאוס והצער על פניה של הנסיכה בעת סעודת הערב כשהיא נאלצת למלא אחר הבטחתה לצפרדע שמצא את כדור הזהב שלה ולנשק לו מאד בולטת. הסיפור נוגע עמוקות בתחושות סבל הקשורות ביהירות, בדחייה, בחוסר רצון להיות במגע עם "הלא נעים" המגולם באנשים, ביצורים או במצבים, אבל האיור, המושלם ביופיו, משועבד ליֹפי הצורה ולאסתטיזציה פרה-רפאליטית המאיינת את הסבל.

 

הדפס עץ מ-1830 מאת מאייר אנונימי, מתאר באופן אכזרי וישיר את רגע הרצח של אחת מנשות כחול-הזקן. האיור מנכיח לילד את הסבל הנגרם כתוצאה מתוקפנות שרירותית באחת מן הגרסאות בספר מעשיות עם מאת שרל פרו (Charles Perrault). גרסה מאוירת מאוחרת יותר מ-1830 לאותה מעשייה מתארת באופן אקספרסיבי הנוגד את התיאור בטקסט את זוועת גילוי גופותיהן של הנרצחות על-ידי אשתו הנוכחית של כחול הזקן, כשהללו ניצבות כאילו הן חיות אך ראשן כרות.

 

האיור חלחל במאה ה-18 וה-19 לסביבות חייהם של ילדים בני המעמד הגבוה והבורגני, בחברה שבה הודגש ערכן של מראית עין, חזות חיצונית ומוסכמות חברתיות נורמטיביות. במדיום האיורי שנועד עם הולדתו להיות בעל אופי מקל, אסקפיסטי ומהנה, נדירים מאוד היו האיורים שנגעו בחוויה הפסיכולוגית-רגשית של הסבל והנכיחו אותו. החוויה הפסיכולוגית האישית וסבלם המנטלי של השבעים לא תוארו באיורים ולסבלם הפסיכולוגי, הפיזי והחברתי של ילדים ומבוגרים בני המעמד הפחות שבע כמעט ולא היה זכר. האיורים לא נתנו ביטוי לעוצמת הסבל ולא אפשרו הזדהות עמו, לא רק משום שהיו קטנים והותאמו למסגרת הפורמט של ספרי הילדים ולא רק משום שהטכניקה הייתה "גסה" ולא אפשרה תיאור הבעתי, אלא גם משום שהגיבורים היו אנונימיים, נטולי קווי אופי מאפיינים, והאיורים לא היו איורי תקריב דרמטיים. עם זאת, רק באיורים שנלוו למעשיות העם ניתן לגלות לראשונה ביטויי סבל על פניהם של הגיבורים המאוירים, ואפשר לשער שהדבר התאפשר לא רק משום שתכני הסיפור היו דרמטיים מאד אלא משום שההקשר הסיפורי היה פנטסטי ומרוחק דיו מחיי היום-יום הרגילים ושהמאייר חש חופש פנימי רב יותר

 

 

דימוי מס' 7

בכיוון השעון:

The Three Wishes (1809). Text: Catherin Ann Dorset. (Adapted from the original text: by Madame de Beaumont from Magasin des Enfans 1756). Illustrations: B.A.T 12.5x10 cm. Harris Publication. UK.

Thumbelina (1872). in: Fairy Tales by H.C. Andersen. Illustrations: Eleanor Vere Boyle.

Sampson Low, Marston, Low & Searl. UK.

Beauty and the Beast (1875). In: An Old Tale New-Told. Illustrations: Eleanor Vere Boyle. Sampson, Low & Co. UK.

Blue Beard (c. 1850). An unknown illustrator. No details.

Beauty and the Beast (c. 1840). In: Popular Tales of the Olden Time. An unknown illustrator. No details. Dean & Munday. UK.

Cinderella (c. 1840). In: Popular Tales of the Olden Time. By: Lady. An unknown illustrator. No details. Dean & Munday. UK.

Diamonds and Toads (c.1865). An unknown illustrator. No details. Read, Brook & Co. UK.

The Frog Prince (1874). Illstrations: Walter Crane. 25x20 cm. G. Routlege & Sons. Toy-book.

 

 

 

6. סבל במלוא עוצמתו בספרי ילדים עכשוויים

 

מעיון בספרי ילדים מאוירים עכשוויים ניתן להבחין בהעמקה משמעותית בעיסוק בסבל. דווקא בתקופה שבה הרדיפה הנואלת והאובססיבית אחר האושר חלחלה לכל תחומי החיים בתרבות המערבית והפכה לעניין מרכזי בחברה תוך ניסיון להגדירו באמצעות "פסיכולוגיה חיובית",[25] מצבי הסבל המונכחים באיורי ספרי הילדים מעניינים פי כמה. נראה שהסבל נתפס בספרים אלו לא כתופעה שולית או מוכחשת שיש לברוח ממנה אלא כמצב שיש להבינו ולהתמודד עמו כדי להגיע למצב של אושר במובן העמוק והנכון.

מוות הנו הפרידה האולטימטיבית, בין אם זה מותנו שלנו או מותם של אחרים, היקרים לנו. ככזה הוא אחד מגורמי הסבל המרכזיים בחיינו. ההיאחזות העזה ביותר של ההכרה האנושית היא בקיום הפיזי והמנטלי "שלנו", ולכן מותו של אותו קיום והפחד מפני חדלונו הם אחד מהתגלמויותיו המובהקות של הסבל האנושי. המוות, שייצוגיו לא היו רבים באיורי ספרי הילדים בעבר, עבר טרנספורמציה והפך בולט יותר בספרות הילדים העכשווית. הן האיורים המעטים בספרי העבר והן איורי הספרים העכשוויים מנכיחים ללא כחל וסרק את עובדת המוות, אבל יש הבדל רב באופן הצגתו. בעוד שבעבר ייצוגו הויזואלי תומצת לכדי איור ריאליסטי אחד בספר, בספרי הילדים העכשוויים הוא מוצג על-ידי סדרת איורים. הבדל נוסף טמון בנסיוננו להעניק לילד בספרי הילדים העכשוויים לא רק תובנה באשר להיותו של המוות חלק בלתי נמנע מתהליכי הקיום, אלא גם כדי לספק לו בסיס תומך לעיבוד החוויה. הקניית התובנה ואפשרות העיבוד של חוויית המוות מנסה להקל על ההתמודדות עם הסבל הכרוך במוות ובהקשרים האישיים המכאיבים של כל אחד מן הנותרים בחיים לאחר אובדנו של אדם קרוב. שוני נוסף בין ספרי הילדים בעבר לבין אלו העכשוויים מצוי בעוצמת הצגתו של הסבל ובאמצעים האמנותיים המיוחדים שהמאיירים משתמשים בהם כדי ליצור אווירה סוגסטיבית.

 

אם נשווה את האיורים בספרי המאה ה-18 וה-19 שהוצגו במאמר זה לאיורים בספר הנורווגי להתראות רון (Farvel, Rune) מאת מרית קלדהול וונשה אויין (Kaldhol ו-(Oyen מ-1986, ניווכח בהבדלים. בספר זה חברה הטוב של גיבורת הסיפור מת בטביעה. איורי הספר בגוני כתום ואפור הנם שיר אשכבה מזעזע בעוצמתו, ומאזכרים את סגנון עבודותיו של אדוארד מונק, על שלל הקונוטציות התרבותיות המתעוררות בשל כך. חווית הריקות האמורפית שמותיר המוות הפתאומי אצל אלו הנותרים בחיים מקבלת ביטוי ברכותם של צבעי הפסטל באופן שלא קיבל ביטוי באיורי העבר. המאיירת מציירת מציאות ערפילית מצועפת כזו המתגלה מבעד לדמעות, ולסצנות שבהן מתואר הבור הפעור באדמה הלחה והארון הנטמן בו יש אווירה של חלום הזוי, לא ממשי. המציאות מאבדת ממוצקותה. הטבע הצפוני נורא הוד, ההרים, הכנסייה, האנשים, הקברים בבית הקברות – כל אלה הופכים לרוחות רפאים, מהדהדים את רוחו של הילד המת המביט בנו מבעד לגְלוֹסְקָמָה קטנה, עגולה ואפלולית, המוטבעת בכל כפולת עמודים. אף על פי שהאיורים מתארים את תהליך הקבורה ואת אבלה של הילדה, ואף על פי שהם מעוררים אלם, אבל, תמיהה, בדידות, צער ועצב תהומי, הם מאפשרים לילד לעבור תהליך של השלמה והחלמה.

 

גם איוריה של המאיירת הגרמניה ג'קי גלייך ((Gleich בספרה של אמלי פריד (Fried) האם סבא לבש חליפה? (Hat Opa einem Anzug an?) מאפשרים תהליך החלמה ממותו של אדם קרוב ובכך להקל על סבל. איורי הספר, שבו ילד מעבד את חווית מות סבו, מנכיחים את חווית המוות על-ידי פרשנות נועזת ובוגרת בציטוט הסגנון האקספרסיוניסטי ובחירה בטכניקה של ציור במכחול יבש בצבעים חומים בוציים, כמטאפורה ויזואלית למשפט "מעפר באת ואל עפר תשוב". הצבעוניות המונוכרומטית החומה ומשיחות המכחול הגסות ממחישות את הבוץ התחוח שאליו משולשל ארונו של הסב. אף על פי שהאיורים אינם קלים או נעימים, סצנת הפתיחה מציגה את דמותו של הסבא חנוט בארון המתים שלו, והסצנה הבאה מכריחה אותנו ללוות את המשפחה במסע הלוויה עצמו - הספר על איוריו הנפלאים מאפשר לנו לעבור חוויה תרפויטית ולחוש הקלה.

 

אחד הספרים העכשוויים המפתיעים הוא ספרו הפילוסופי של הסופר והמאייר הגרמני וולף ארלברוך (Erlbruch), אווזה, מוות וצבעוני (Ente, Tod und Tulpe) מ-2007. הספר, שכולו דו שיח בין אווזה ובין מוות, מתחיל במילים: "מזה זמן מה היתה לאווזה איזו הרגשה. 'מי אתה? מה אתה זומם, מזדחל, עוקב, נמצא שם מאחורי כל הזמן?' 'טוב', עונה מוות, 'סוף סוף הבחנת בי. אני הוא מוות'". מוות מבשר לאווזה התמימה שהוא בן לווייתה הנאמן, העומד מאחוריה כבר מרגע היוולדה. הספר, המנכיח את הכרחיותו של המוות הספוג בחיים, הוא מינימליסטי מבחינה ויזואלית, ריק מהסחות דעת צבעוניות או צורניות ברקע. דווקא ריקות בלתי רגילה זו מעצימה את המסר האמנותי שלו. במחזה הקאמרי הזה פועלים שני שחקנים על במה ריקה ונטולת תפאורה. דמותו המואנשת של המוות היא אמנם קלאסית, איקונית, שלדית ובעלת גולגולת וסטריאוטיפית, ובכך היא מהדהדת את דמות מלאך המוות באמנות האירופאית ובאיורו של הולביין בספר האמבלמות סמלים של מוסר מן המאה ה-18, שכבר הוזכר קודם לכן במאמר זה. אבל דווקא ישירות זו מדהימה את המתבונן ושוברת את הסטריאוטיפ של ספרות הילדים המאוירת ה"נחמדה" לגיל הרך, הנוטה לְמָתֵן מסרים קשים, ושונה, להבדיל אלף הבדלות, מדמותם המצחיקה של השלדים בספרם של ג'נט ואלן אלברג שלדים מצחיקים. האווזה מנסה לא לחשוב על דבריו, כי היא מצטמררת – "זה גורם לה ל'עור ברווז' ". אבל למעשה אין שום דבר מפחיד או מרושע בדמותו של מוות. ארלברוך מצליח ליצור מוות מאוד אנושי. שפת גופו מעידה על התבוננות, על הרהור אודות מהותם של החיים. היא מצוירת כדמות ידידותית שחיוכה רחב ושפת גופה מזכירה את שפת גופה של זקנה בערוב ימיה. אם אנחנו שוכחים מי הוא, מוות נראה די סימפטי... ארלברוך מצייר את מוות לבוש גלימה משובצת נזירית, סבתאית- משהו. במקום מגל חד קוצר חיים, המאפיין השגור שלו, הוא אוחז בעדינות בכפותיו צבעוני שחור, סמל שמקורו בתרבות הפרסית שבה הוא מסמל אהבה מושלמת. את הצבעוני השחור הוא מתכנן לתת כהבעת תנחומים פרדוקסלית, הומוריסטית משהו, על אובדן החיים הצפוי. הצבעוני, המלווה אותנו לאורך כל הספר, מופיע בסופו של דבר ליד גופתה המתה של אווזה, וניצב על מצבת "קברה" של אווזה, המסומלת ככריכתו האחורית הריקה של הספר.

 

הפער בין משמעותו של המוות כאירוע מופשט שאיננו נוטים להרהר בו בדרך כלל ביום-יום ובין דמותו המוחשית בספר הוא אחד ממוקדי המתח. עד כה כל מה שראינו בספרים הנוגעים במוות הוא את דמותו מופיעה כאשר אנחנו עומדים על סף פרידה מן החיים. בספר זה ארלברוך מציע לנו להרהר בעובדה שלמעשה הוא נמצא עמנו לאורך כל חיינו. בעצם כל מה שאנו עושים מלוּוה תמיד בדמותו, וכשהתנאים מבשילים הוא פשוט נענה להם. הוא איננו הפונקציה המחליטה או המבצעת. הפחד שהאווזה נתקפת למראהו קשור יותר לתפיסה המושגית שלה אודות מוות ולא להתנסות הישירה שלה בו. האם מוות השעה את תכניותיו באשר לאווזה? מבחינת הטקסט הוא מסביר לאווזה מתי בואו מתרחש: כדרך הטבע, כשיש הצטננות או כשמזדמן שועל על דרכה. "אני איני עומד לעשות לך כלום. החיים כבר ידאגו למותך". אווזה שוכחת את חששה מפניו, ומכאן מתפתחת מסכת ארוכה של שעשועים מלאי קרבה. האווזה אינה מנסה לברוח מן המוות כפי שהיינו מצפים. היא מכניסה את מוות לחייה, אל היום יום שלה, וכך המוות הופך להיות חברה הטוב לפרק זמן ארוך. בכך יש משהו מזעזע, שאינו מניח לנו לשקוע לתוך מצב של נחת. יש בישירות הוויזואלית של דמות המוות שתנועות גופו אינן תמימות דבר-מה מבעית. זו איננה רוח רפאים מתקתקה. אמנם הספר, המסתיים במותה של אווזה, מצליח לגרום לנו לתובנה שהמוות הוא התרחשות טבעית ושהוא בן לווייתנו הקבוע כל עוד אנחנו חיים, אבל ארלברוך, המעמת אותנו עם מצבנו, שומט את השטיח הרך והבטוח מתחת לרגלינו ומטיל אותנו לתוך מצב של התלבטות. האם להמשיך ולראות במוות פולש בלתי קרוא המזדחל בעורמה אל חיינו, או להתחיל לראות בו חבר, שהמודעות לקיומו הופכת כל דקה של חיינו לדקה יקרת מציאות? האם נשכיל לזכור באופן יום-יומי את קיומנו הזמני, בר החלוף, את העובדה שמוות תמיד שם, מאחורינו, משחק עמנו משחק הגורם לנו לשכוח את קיומו? המסר שלו, ישיר ואמביוולנטי כאחד, הופך את הספר למיועד לקהל של ילדים ומבוגרים. ארלברוך בונה סיפור מאויר פילוסופי המשנה את התפיסה המקובעת שלנו לגבי המוות.

 

 

דימוי מס' 8

למעלה: Farvel, Rune (1986). Text: Marit Kaldhol. Illustrations: Wenche Oyen. 27x21 cm. Det Norske Samlaget. Norway.

באמצע:Hat Opa einem Anzug an? (1997). Text: Amelie Fried. Illustrations: Jacky Gleich. 29.5x22.5 cm.

C. Hanser Verlag. Germany.

למטה: Ente, Tod und Tulpe (2007). Text & Illustrations: Wolf Erlbruch. 24x30 cm. Verlag Antje Kunstman. Germany.

 

 

הספר יקובה ((Yakouba מאת תיירי דדיה (Dedieu) מ-1994, שתורגם לעברית, מספר על נער בשבט אפריקאי החייב להרוג אריה כטקס חניכה לקראת הפיכתו למבוגר. לאחר סבל פיזי רב בתנאים קשים ביותר הוא רואה אריה פצוע הנאבק על חייו. האריה מותיר בפניו את הברירה להורגו ולהשלים את החניכה או לחמול עליו ולשלם על כך מחיר כבד של נידוי ויחס מבזה מצד השבט. יקובה מעדיף להיות אותנטי ולחמול. ההרג חסר תוחלת. האווירה הנוצרת באיורים איננה קלה ומעבירה תחושה של מאבק פנימי המתחולל בגיבור בין הצו הנורמטיבי המאפשר לנו להתקבל כחברים בקהילה ובין ההיענות לצו הלב, בין הנטייה לרצות את המערכת החברתית המקובלת השרירותית ובין הסירוב לכך במחיר של אובדן יוקרה ומעמד חברתי. תנאי החיים הקשים במציאות של טבע עז וחשוף ואקלים חסר רחמים, האכזריות, הפראות, האיום, הקונפליקט, סבלו הקיומי ובדידותו של יקובה – כל אלה מונכחים בספר על-ידי השימוש בפחם גס, במסה השחורה, בהנגדה הקונטרסטית למשטחים הלבנים החשופים, בקווים נוקשים וחורצים על גבי פורמט ענק ומרשים של נייר מחוספס, והשימוש הרב בתקריבים ובקומפוזיציות דרמטיות יוצר חוויה רגשית עזה.

 

לא רק המציאות הפיזית היא מזיגה של סבל והנאה מענגת. גם מצבים מנטליים-פסיכולוגיים אוצרים פוטנציאל לסבל, עצב, אבל, יאוש ואכזבה, באופן שלא תואר בספרי הילדים בעבר. בספר העץ האדום (Red Tree The) מ-2001 מנכיח המאייר שון טאן (Tan) חוויה של דיכאון בספר נטול עלילה. איוריו הקודרים של הספר משקפים באופן סוגסטיבי חוויה פנימית של ייאוש, ניכור, אלם ומחנק, המאפיינים דיכאון. הספר כולו משקף מצב פסיכולוגי. לא מעבר לכך. זו העזה השוברת את מוסכמותיה של ספרות הילדים המאוירת לא רק בעצם הנגיעה בנושא של דיכאון אלא מעצם הוויתור על עלילה. הטקסט אומר "היום מתחיל ואין למה לצפות". בתמונת הפתיחה בספר מנסה הגיבורה לדבר ולהגביר את קולה באמצעות מגפון, אבל מילותיה הבוקעות ממנו צונחות ארצה, נטולות הד. היא מוצפת, טובעת בחדרה בנחשול עלי שלכת שדרכם היא משרכת בקושי רב את צעדיה. בסצנה מרשימה בהמשך ממחיש המאייר את הסבל הנובע מדיכאון על-ידי דימויים של דג ענק פעור פה הנפלט ליבשה. הדג הנמחץ ומתאבן בצעקת-אלם בין שתי שורות בתים מטיל צל ענק וממלא את החלל בתחושת מחנק. הוא מבטא את תחושתה של גיבורת הספר, המדברת וחשה שקולה אינו נשמע. האיור, בצבעי צהבהב דהוי ואפור מלוכלך, משליט אווירה של אפלה. קיר הלבנים המושחר והבתים הקודרים בעלי ארשת אנונימית ומאיימת, שחזיתם נטולת עציצים או וילונות כסימן חיים, משדרים אווירת מוות. ברחוב ריק מעצים צועדים בכבדות אנשים נטולי פנים בראש מורכן, שקועים כל אחד בעולמו שלו, חולפים על פניה של הגיבורה ללא קשר עין. בסצנה נוספת נראית הגיבורה בתוך בקבוק נטוש על קרקעית הים, כאילו כלואה בתוך פעמון זכוכית, דימוי שהפך מקביל למצבי דיכאון עם ספרה של סילביה פלאת' (Plath). הבקבוק שקע, טבע ואבד על קרקעית הים. את המסר המקופל בתוכו, את הגיבורה, אף אחד כבר לא יגלה. אוניה טרופה ומוצפת השוקעת בין הנחשולים ועיר לאחר חורבן הנם דימויים הממחישים למתבונן את סבלו של זה החווה דיכאון. הטקסט, המפורק מבחינה טיפוגרפית, מדווח לנו על מצבה המנטלי המפורק של הגיבורה, ששכחה כיצד לפעול או מה עליה להיות. האיור והטקסט מנכיחים את הסבל שהיא עוברת, דרך חילופי המצבים הפסיכולוגיים שלה: החל מאלם, חוסר תקווה, אטימות, ניתוק וניכור, דרך שלב של ציפייה לשינוי והיקלעות למעגליות של נצח ללא שינוי, של כאוס, התפרקות והיעדר לכידות של המציאות, וכלה בחוויה של דה-ריאליזציה ההופכת לחרדה משתקת. היא שרויה במצב של דה-פרסונליזציה. חווית החרדה איננה לובשת צורה של אובייקט ממשי בדמות של זאב, שד, או צל חשוך, השגורים באיורי ספרי ילדים. היא מתוארת כסצנות שלמות, שבאחת מהן מופיע ממד של גיהנום סוריאליסטי מאיים, שבו היא נמצאת ליד לוע אפל ובולעני הפעור בתחתיתו של מבנה אדום כאש, המזכיר את אווירת ציוריו הביזאריים של הרונימוס בוש. אבודה ביקום, הגיבורה מנסה להיחלץ ממצבה ומציירת את עצמה על קיר בטון, בניסיון להתבונן בעצמה, להבין מי היא, בעצם. האישיות הפסיכולוגית שלנו, הנוצרת עם השנים וצרה עלינו, איננה אלא תגובה לסבל שלנו. זהו ניסיונה של ההכרה להתמודד עם מצבים של חרדה. השאלה העולה כאן היא מהי האימה העמוקה ביותר "המועדפת עלי". זה הופך להיות הסגנון העצמי שלנו. דיכאון. בסוף הספר היא נחלצת ממצבה בלי כל הסבר, והמתבונן עד לטבעם של הדברים לחלוף. זו הצעתו של המאייר. ואכן, בספר זה צולחת הגיבורה את הייאוש שבו נתקפה והספר מסתיים בנימה אופטימית.

 

הפער בין הרצון שלנו ובין המציאות הוא גורם שיוצר סבל, המונכח בספרי הילדים העכשוויים. בספר אליסון, (Allison), פרי עטו ומכחולו של המאייר האמריקאי-יפני, אלן סיי (Say), אנחנו נאלצים לפגוש באופן מיידי וישיר על גבי הכריכה את תקריב פניה הסובלים של ילדה יפנית קטנה. היא מציצה אלינו בעצב מתוך מסגרת של חתך דמוי חלון, הגזור בתוך עטיפת הכריכה (jacket) העוטפת את הכריכה. העטיפה עצמה, מפוארת למראה בצבע זהב עשיר ועמוק ואיכותי ביותר למגע, מעלה בנו אסוציאציה של ילדה הנתונה בכלוב של זהב. ואכן, כשמסירים בסקרנות את העטיפה, מתברר שצדקנו. אנחנו מופתעים לגלות את הילדה, לבושת קימונו אדום המבליט את זרותה, חובקת בובת חרסינה יפנית הדומה לה, ומאחוריה, בסיטואציה של צילום משפחתי, תקריב פניהם המחייכות של זוג אמריקאי בורגני טיפוסי, נאור וסימפטי. אליסון היא, אפוא, ילדה אסייתית שאומצה על-ידי זוג אמריקאי מערבי אמיד. הילדה, המעלה תהיות אודות זהותה ושמה האמיתי, חשה שננטשה על-ידי אמה. תלושה וזרה למרות יחסם האוהב וגישתם התומכת של הוריה המאמצים, היא מוצאת פורקן לתסכולה על-ידי פעולות של הרס. המאייר, המצליח להנכיח את סבלה של הילדה ולהכניס אותנו אל עולמה הרגשי האינטימי באמצעות נושא קשה וכאוב של אימוץ והגירה לארץ אחרת, נושא שלא היה קיים בספרות הילדים בעבר, פותח לקראת סופו של הספר אפשרות של הקלה על-ידי התקת מצבה הקיומי והרגשי של הילדה לחתול רחוב נטוש, הזוכה כעת לאימוץ ולאמא משלו.

 

דימוי מס' 9

למעלה: Yakouba (1994). Text & Illustrations: Thierry Dedieu. 23.5x33.5 cm. Editions du Seuil. France

באמצע: The Red Tree (2001). Text & Illustrations: Shaun Tan. 23.5x31 cm. Thomas C. Lothian. Australia.

למטה: Allison (1997). Text & Illustrations: Allen Say. 25.5x29.5 cm. Houghton Mifflin Co. USA.

 

סבלו של ילד שנולד כשראשו נוטה לצד שמאל מסופר באיורים רבי עוצמה, בעלי אמירה פרימיטיביסטית עכשווית ברוח הציור החדש, בספרם של מארי-נואל גראנז' ואיזבל בורדה (Grange & Bordat), מסיה פיז (Monsieure Pize) מ-1992. "העיוות" (הפוליטי?) השמאלי הזה מתחיל להפריע לו כשהוא משווה את עצמו לאחרים, הישרים. הוא רוצה אך ורק מחשבות ישרות ("ימניות"), כמו שיש לכולם, ומחליט להתייעץ ברופאים. הטקסט הלקוני והמתומצת של גרנז' מאפשר למאיירת בורדה להציג במספר סצנות מזעזעות לא רק את הסבל הנגרם לנו על-ידי כניעתנו למעשי האונס המנטליים שמומחים ברי-סמכא מבצעים בנו מרצוננו, אלא גם את סבלו של הגיבור, הנוצר עקב השוואה לאחרים והיאחזות אובססיבית ברצון להיות "fixed", "מיושר לימין", כמו כולם. תחושת ה"עצמי" המאוד חמקמקה ודיפוזית, המסומלת כאן על-ידי נטיית הראש שמאלה, מסבה לנו סבל מאחר שאיננו יכולים לשאת דיפוזיות. היא מאיימת על תחושת הביטחון שלנו. אנחנו כל הזמן מנסים לקבעהּ! הבעיה היא שאין עצמי מוצק. העצמי איננו קיים כישות עצמאית, וכך, אנחנו מנסים לשווא לקבע משהו שאינו קיים. אנחנו מנסים באמצעים שונים לתקן את הראש שלנו, ליצב אותו, לשפר אותו, לתת לו תוקף ביחס לעולם, לקבע ולאשר את קיומנו כיציב, מוצק, נורמטיבי. למצוא מקום בעולם. אנחנו עושים זאת באמצעים המעוותים את תמונת המציאות. התוצאה היא סבל.

 

סבלם הפסיכולוגי של הגיבורים כמאפיין של ספרות הילדים העכשווית לגיל הרך מונכח על-ידי מאיירים בעלי מודעות, היכולים בכוח מיומנותם האמנותית והבנתם הפסיכולוגית לעורר תחושות של חמלה כלפי האחר בקרב המתבוננים. תחושות של זרות ובדידות המתעוררות עקב דחייה חברתית הן תחושות מוכרות הגורמות לסבל אצל ילדים רבים. נושא מעין זה, שלא בא לידי ביטוי באיורי העבר, הוא נושא ספרו של ג'ון ברנינגהם (Burningham), מאייר אנגלי עכשווי. בספר, ששמו אלדו (Aldo), הגיבורה היא ילדה נטולת שם, דמות "מחוקה" במכוון: בסגנון הרישום ובמנעד הצבעוני המאופק שהמאייר בחר, במראה שהמאייר ברא עבורה, בבגדיה, בחדרה הדל, בנסיבות חייה. ההזדהות שלנו עמה היא מיידית, כמו גם החמלה שהמאייר מצליח לעורר בנו לנוכח מצבה. היא ניצבת במרכז בעמידה חזיתית, עצית משהו, תווי פניה נעדרי-ייחוד, פיה חתום כקו, שערה חסר צורה, מבנה גופה נטול חן, כתפיה מורמות בתנוחת השתריינות אינסטינקטיבית של הגנה עצמית ובגדיה פשוטים. הבעת פניה מסגירה את בדידותה, את תחושת היותה אבודה בעולם. העמוד הראשון בגוף הספר מזעזע אותנו. במרכז, על רקע לבן וריק, היא ניצבת מולנו, ראשה גדול יחסית לגופה, תווי פניה מביעים תמיהה תלושה וחסרת אונים, שערה הקלוש קצר ולא מסודר, שפת הגוף שלה סגורה ועצורה, עמידתה כפופה כשל אשה זקנה וידיה משולבות זו בזו. מצבה הבודד, העלוב, מתבהר לנו באיורי העמודים הבאים, שבהם היא נראית עם אמה, משוועת במבטיה לחברת ילדים, יושבת כפופה על מיטתה כשידיה מונחות בחיקה מול מקלט הטלוויזיה בחדרה הדל, או כשהיא פונה אל המתבונן ישירות ומראה לו את מעט ספריה וצעצועיה. למודת סבל, בודדה ודחויה מבחינה חברתית, היא חיה בבית שבו הדי המריבות בין הוריה אופפים אותה כרוחות רפאים. היא יוצרת בדמיונה את מה שנחוץ לה יותר מכל: חבר, המחלץ אותה מבדידות וממצבים קשים נוספים. הטקסט, המתאר את מחשבותיה של הילדה, מהווה ניגוד גמור לאיור, המקבל עוצמה כפולה עקב כך.

 

מצבים חברתיים כתנאים המסבים סבל אינם עדיין נושא פופולרי בספרות הילדים העכשוית, אבל אט אט הם הולכים והופכים חלק מן השיח החזותי באיורי ספרי הילדים. אחד מהם הוא סבלם של מחוסרי הבית, כבעיה חברתית ואנושית רחבת היקף. אם בספרי העבר נרמז באופן מצומצם ומקרי סבלם של העניים, הרי שאיורי ספרי הילדים העכשוויים יוצרים מודעות חברתית מכוונת כלפי הנושא. ספרם של איזבל סימון ואוליביה דוזו (Simon & Douzou) האנשים הקטנים על גבי הריבוע (Les Petits Bonshommes sur le Carreau), המצביע על אדישותה של החברה לגורלם של מחוסרי הבית, נפתח עם תיאורו של ילד העומד עם ערב ומביט אל הרחוב מבעד לחלון חדרו החמים, המוגן. הוא מצייר בהיסח הדעת באצבעו על גבי מסך של אדים שהצטברו על הזגוגית את צורתו של איש קטן. יש לו עיניים אבל הוא אינו רואה דבר. יש לו פה מחייך אבל הוא אינו מדבר. הוא מאושר אך אינו מודע לכך. דרך שרבוט האיש על גבי ריבוע הזגוגית, מן הצד המוגן של העולם, נחשפת לפתע זוועת קיומו של הצד האחר: הצד החשוף, צדו של הרחוב, צדו של הסבל. האדים משדרים ללא מילים את חמימותו של החדר לעומת הקור המקפיא שבחוץ. וברחוב מוטלת ערימת אנשים בבלויי סחבות, קופאים מקור, מכורבלים בצער על ריבועי מרצפות המדרכה, בין פחי הזבל ומכסי הביוב. רצף האיור בנוי מהנגדת סצנת הפנים המוגנת של טפט וורוד וחלון מכוסה אדים, מול סצנת החוץ המתארת את אותם חסרי בית כדמויות ממשיות בטכניקה של פיסול בחימר חום-אפור. שפת גופם משדרת ייאוש, מצב של נים-לא-נים קפוא. הם יעלמו לחלוטין בעוד דקה, כאשר מסך הווילון ייסגר, אבל האם תיעלם גם המודעות לקיומם מתודעתו של הילד הנחשף לספר מעין זה? לא בטוח. וזו גדולתו של מאייר טוב.[26]

 

דימוי מס' 10

למעלה: Monsieur Pize (1992). Text: Marie-Noelle Grange. Illustrations: Isabelle Bordat. 21x28 cm. Syros Alternatives. France.

באמצע: Aldo (1991). Text & Illustrations: John Berningham.25.5x29.5 cm. Red Fox. UK.

למטה: Les Petits Bonhommes sur le Carreau (1998). Text & Illustrations: Isabelle Simon & Olivier Douzou. 17x17 cm. Editions du Rouergue. France.

 

 

ספר נוסף המעמת אותנו עם מצבם העגום של תושבי העולם השלישי כמוקד לסבל אנושי הוא חייל הבדיל האיתן (Der standhafte Zinnsoldat), ספר התמונות נטול המלל שאויר על ידי יורג מילר (Joerg Mueller) ב-1996. ספר זה הוא גרסה מאוירת עכשווית, ביקורתית, מרה ונוקבת למעשייה של הנס כריסטיאן אנדרסן "הרקדנית וחייל הבדיל". הספר, בפורמט אלבומי ומרשים בממדיו, הנו בעל עוצמה סוגסטיבית לא רק בגלל ממדיו אלא גם בגלל צבעוניותו, בגלל הקומפוזיציות הסינמטוגרפיות הקיצוניות, התקריבים והדימויים הוויזואליים הבוטים, טורדי המנוחה, העשויים בסגנון היפר-ריאליסטי, ובגלל נוכחותו הוויזואלית העזה של הממד האישי של הגיבורים. יכולתו האמנותית של המאייר מאפשרת לנו להזדהות עם רמות סבל גבוהות ומעוררת אצלנו מודעות חברתית לסבל שאי אפשר עוד להתעלם ממנו. איורי הספר מתחילים בתמונות תקריב של מעבר דירה ברובע ירוד בעיר אירופאית גדולה (אולי פריז), ובערימת צעצועים גדולה המושלכת באין עוד חפץ בה לפח זבל באחד מרחובות העיר, יחד עם גרוטאות אחרות. האיור איננו מציג מציאות של חלונות ראווה מוארים ושדרות רחבות, אלא מציאות של עכברושים, בתים עתיקים ומוזנחים ושיירי זבל של חברת שפע. הוא מנכיח לנו את החצר האחורית, את הצד הלא ייצוגי של אחת מערי השפע, צד שאף אחד מאיתנו אינו חפץ לדעתו. העיר עצומה בגודלה, ריקה, מנוכרת ומלוכלכת, וחייל הבדיל ובובת ברבי, מושא השתוקקות והזדהות עבור ילדות רבות וסמל שקריותה של הבורגנות הקוקטית המוקפדת, מושלכים אל הביוב בידיהם של פרחחי רחוב. הם נישאים אל גורל לא ידוע על גבי ספינה עשויה נייר עיתון, צהובון שעליו מודפסים תמונת פני נערה סועה וכיתוב סנסציוני שניתן להבין רק חלק ממנו ולנחש את חלקו האחר "AGRES…" – אלימות. תמונת השלכתה של ברבי אל הביוב, בבגדים מופשלים ושער סתור, היא אחת המזעזעות בספר, בהזכירה גוויתה של אשה צעירה שנאנסה, נרצחה והושלכה, כלקוּחה מצילומי מציאות מזוויעה. השלכתה של ברבי אל הביבים היא אקט של השפלה, והסצנות הבאות מתארות את מסע התדרדרותה. היא וחייל הבדיל, שכידונו נתקע באופן אקראי בבגדיה, מגיעים אל הים ונבלעים על-ידי דג גדול שניצוד ונשחט בסצנה עקובת דם בעיר נמל אפריקאית, ומשם הם מושלכים אל משאית אשפה עם קרביו של הדג לערימת זבל גדולה. בסצנה סינמטוגרפית מזעזעת נוספת, מתואר תקריב של אשה כפופת-גוו בבלויי סחבות, נוברת בהררי זבל עצומים בתקווה למצוא שם דבר מה שיוכל לתמוך במלחמת הקיום היום-יומית שלה. כעת נחשפת לעיננו גם החצר האחורית של העולם כולו, המתואר בריאליזם נורא שממנו אי אפשר להתעלם. מאייר הספר אינו חוסך מאיתנו דבר ממלחמת הקיום הקשה של חייהם של אלו שגורלם לא שפר עליהם: ממציאות חייהם הקשה, מן הרפש, מן העוני המנוול שאין סיכוי להיחלץ ממנו, מאיי החורבות המטים לנפול של פחונים רעועים, מגובבים ומאולתרים, מקום מגוריהם של רבים מתושבי אפריקה, אסיה ודרום אמריקה. האישה מביאה לבנה הקטן את חייל הבדיל ואת בובת הברבי, כולה מרוטה. הילד מלביש את ברבי בבגדים אתניים מקומיים, מאלתר ובונה מפחית שמן מכונית נטולת גג ומושיב בה את שניהם. תייר עשיר, המוצג כדמות סטראוטיפית מקוממת למדי, קונה מן הילד במחיר של דולר אחד את הצעצוע היצירתי, המאולתר. והצעצוע, על שני גיבוריו, מוצא עצמו שנית באירופה, במוזיאון לצעצועים, בארון התצוגה של אגף הצעצועים האפריקאי. גם כאן יש אזכור לפערים הסוציו-אקונומיים שראינו כבר בספרי "כריזות העיר", אבל איזה פער נפער בין התיאור הריאליסטי קטן הממדים ונטול הממד האישי, המקבל בהכנעה את המציאות המקובלת, ובין הספר הזה, שכולו זעקה אישית להתעוררות מהאדישות ולהכרה בסבלן של אוכלוסיות שלמות בחצר האחורית של העולם.

 

דימוי מס' 11

Der Standhafte Zinnsoldat (1996). Illustrations: Joerg Mueller.24.5x35 cm. Verlag Sauerlaender. Germany.

 

 

כ-50 שנה לאחר אחת ההתרחשויות הטראומטיות ביותר בעולמנו, מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה, יוצאים לאור שלושה ספרי ילדים מאוירים מעולים, המנכיחים באופן ריאליסטי את הזוועות שהתרחשו: ספרו של רוברטו אינוסנטי ((Innocenti, רוזה וויסRosa Weiss) ), שתורגם לאחרונה לעברית ונקרא רוז בלנש, ספרה של ליה לוי (Levi) השוערת אפולינאה ((La portinaia Apollonia שאויר על-ידי עמנואלה אורצ'יארי (Orciari) וספרה של ג'וזפין פול (Poole) שאויר על-ידי אנג'לה בארט ((Barrett בספר שתורגם לעברית בשם אנה פרנק. אנו המבוגרים כבר יודעים את מה שהתרחש. כעת עלינו לידע את הקאדר הצעיר. לא כדי לחשל אותו אלא כדי להזהיר אותו מפני שרירות לב, כדי לעדן אותו, כדי להפוך אותו רגיש לסבלם של אחרים. בכל שלושת הספרים הללו יצרו המאיירים דמות מרכזית בעלת מאפיינים וסיפור אישי. בספר רוז בלנש הטקסט עובדתי מאוד ונמסר כעדות אנתרופולוגית מפיו של עד מרוחק ולא מוטה. מונחים רבים, כגון "חיילים נאצים", "צלב קרס", "מחנה ריכוז" ו"טלאי צהוב" אינם מוזכרים אף לא פעם אחת בטקסט. האיורים הריאליסטיים, העשויים כמו על פי תצלומים אותנטיים, עושים זאת. דמותה של הילדה רוז, העדה להתרחשויות, מהדהדים את הגישה הדיווחית, אבל קיים פער עצום בינם ובין הטקסט. גם האיור נשען אמנם על מחקר היסטורי ומעביר למתבוננים תחושה של חיות ונאמנות לתקופה בתיאור הבתים, הרחובות, לבוש האנשים, כלי הרכב, החצרות והגשרים, והצבעוניות החומה המונוכרומטית תומכת ברושם התיעודי בְּאַזְכְּרָה צילומים ישנים. אבל האור החורפי-ערפילי והשמיים האפורים האטומים נוסכים אווירת מועקה ואופפים את הטקסט הניטרלי, הנקרא לאורה. אינוסנטי מגדיל לעשות כשהוא בונה את דמותו של ראש העיר שרדר כדמותו של היטלר, ואת דמותו של הילד היהודי שנתפס על-ידו לאחר שקפץ מן המשאית בניסיון נואש להמלט ולהציל את חייו – בדמותו האיקונית של הילד בצילום הידוע של קבוצת היהודים שנתפסו במהלך דיכוי גטו ורשה ב-1943, כשידיו מורמות לאות כניעה. אנחנו מזדהים דרך דמותה המאוירת של רוז עם סבלם של האסירים היהודים הכלואים מאחורי גדרות תיל, מזי רעב, בציפייה נטולת כוח, מיואשים, אנונימיים, נטולי זהות אישית, מסומני טלאי, במדי אסיר מפוספסים, דקים וקלים בקור החודר, על רקע הצריפים הארוכים. רוז, הילדה, סמל של רחמים והקרבה עצמית, זוהרת בבהירותה על גבי הרקע הצבעוני הכהה, וסרטה התכול מסמל בצבעוניותו את הפן האלוהי בבגדי אמו של ישו. היא, המהווה עבורנו את סמלו של המצפון שאבד אצל האחרים סביבה במצולות של שנאה תהומית, עוברת לנגד עינינו תהליך פסיכו-פיזיולוגי לא קל לאחר שהיא חוקרת, מסרבת להתעלם או לקבל דברים כפשוטם, ומגלה אמת איומה. מחנות ריכוז. היא צופה באנשים שחייהם נגזלו מהם אחוזת הלם ותדהמה. מיוסרת, היא מקבלת על עצמה לעזור לאסירים ככל שתוכל. העולם המוכר והבטוח מתמוטט וממשיך להתמוטט לנגד עיניה. אט אט היא עצמה הופכת רזה יותר ויותר, לחייה שקועות ומבט עיניה הופך מזעזע. תיאורי ההרס והחורבן שהמלחמה ממיטה ותיאורי הסבל שעוברים אסירי מחנות הריכוז, האוכלוסיה האזרחית, החיילים החוזרים נכים ורוז עצמה הנם מן העזים ביותר בספרות ילדים. הגרפיטי שעוד נותר על גבי הקירות בעיירה ההרוסה של רוז מכריז בשחצנות נטולת כיסוי "גרמניה מנצחת בכל החזיתות". זאת לאחר שמפלתה של גרמניה הנאצית הפכה כבר עובדה מוגמרת לעינינו, וכך הוא נושא עבורנו מסר של אזהרה. אף חברה אינה יכולה להרשות לעצמה להיות יהירה, להבדיל עצמה מאחרים, לתפוס עצמה כנבחרת, כ"גזע עליון" או כ"עם נבחר" הנעלה על האחרים. כי התמצקות סביב רעיון עוועים מעין זה יוביל אותה אל פי פחת. איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם כדי לשים קץ לעוולות הנובעות מהבלים של לאומנות יהירה וקיצוניות דתית אופורית? ממה אנחנו מתעלמים? מן העיוות הפסיכולוגי שהעוולות המתמשכות גורמות לחברה שלנו זה שנים.

 

דימוי מס' 12

למעלה: Roberto Innocenti. 21.5x28.5 cm. Text: Christopher Gallaz. Illustrations: Rosa Weiss (1992).

Alibaba Verlag. Germany.

למטה: La Portinaia Apolonia (2005). Text: Lia Levi. Illustration:Emmanuela Orciarra. 20x27 cm. Orecio Acerbo. Italy.

 

 

7. טרנספורמציה: הדרך לאושר אינה עוקפת סבל

 

ספרות הילדים המאוירת עברה ב-350 שנותיה מהפכים פילוסופיים, אסתטיים וטכנולוגיים רבים. האיורים בספרי הילדים, שנולדו במחצית המאה ה-17, עברו תהליך טרנספורמטיבי מעניין והפכו ממדיום אסקפיסטי מקל-סבל ומהנה במאות הראשונות להופעתם, למדיום המנכיח סבל באופן מכוון בספרי הילדים העכשוויים. ביטויים אקספרסיביים ראשונים לעולם הרגשי, שסבל הנו חלק ממנו, באו לידי ביטוי-מה בעיקר באיורים למעשיות עם, בהיותן של אלו רחוקות מן המציאות הממשית ונוגעות בעיקר ב'חשיבה ראשונית', כלומר בתהליכים מנטליים נטולי הגיון. בניגוד לאיורים בספרות הילדים בעבר, ספרות הילדים המאוירת העכשווית, הפונה לשני קהלי יעד באופן בו-זמני, הפכה מורכבת יותר, תובענית יותר, והפכה את נושא הסבל הפסיכו-פיזי לנושא לגיטימי שניתן ויש להנכיחו. ממדיום שסיבת הופעתו הייתה נעוצה ברצונה של מערכת החינוך להקל מעל סבלם של הילדים הלומדים, בני המעמדות הגבוהים, או לספק להם הנאות אסתטיות-משחקיות בתמונות המתארות סצנות של עולם פסטורלי מושלם ונושאים פנטסטיים, הוא הפך למדיום פילוסופי ופסיכולוגי שאינו נרתע מלהפגיש את הילדים בגיל הרך עם עולם של סבל, כחלק בלתי נפרד מן הקיום הפסיכו-פיזי של כולנו. זאת באופן המנוגד לתרבות הרדיפה המערבית העכשווית הנואלת וחסרת הסיכוי אחר האושר.

 

בהיותו סוג של זעזוע, סבל מאלץ אותנו לשאול שאלות קיומיות. הוא קורא לנו להתייחסות, לתשומת לב, לחקירה: שמא יש טעות בסיסית באופן שבו הבנו את העולם? שמא היינו אדישים או התעלמנו מדבר-מה? סבל מהווה כוח מעורר שביכולתו לשנות מצבים חברתיים ואישיים. ככזה, הוא מנוף לטרנספורמציה פנימית ולעירור אמפתיה כלפי סבלו של האחר. אם נתבונן בנסיבות חיינו ניווכח שברוב המקרים רק הופעתו של סבל אפשרה לנו את עומק ההבנה והאמפתיה שבאמצעותן אנחנו מנהלים היום את מערכות היחסים שלנו עם העולם.[27] איורי הספרים העכשוויים מצביעים על כך שהדרך אל האושר איננה אוטסטרדה עוקפת סבל. עם זאת, בתרבות רודפת אושר, המדחיקה באופן אובססיבי את גילוייו של הסבל, האיורים המנכיחים אותו בספרי הילדים אין מטרתם להוות משקל נגד מערער מגמות תרבות רווחות, אלא הצעה המאפשרת לילדים הבנה רחבה יותר באשר לסיבותיו ומתן אפשרות להתמודד עם מצבים לא קלים כדי להגיע כבוגרים לאושר בר-קיימא. ככאלו, גילויי הסבל באיורי ספרות הילדים העכשווית מציגים בפנינו גישה חינוכית בוגרת, המתייחסת אל הילד כמוקד להשקעה כדאית של תשומת לב פסיכולוגית, ותופסת אותו כתופעה אנושית תבונית בתהליכי התפתחות ושינוי, שהנה בעלת צרכים מיוחדים ויכולת הבחנה בעת ובעונה אחת.

 

 

האיור נותר עד ימינו אלמנט ויזואלי המעטר, מתאר, מפרש ונוסך אווירה שלאורה הטקסט כולו נקרא. הוא עדיין אלמנט מקל למידה, מספק הקשרים אסוציאטיביים, משעשע, מפתיע ולעתים מהמם כאמירה אמנותית ואסתטית, המעניק לקהל היעד הצעיר דגם ויזואלי ואמנותי ראשון ורב חשיבות. יחד עם זאת, בנוסף לכל אלו, אנו עדים לממד פסיכולוגי רב מורכבות, המקבל בולטות רבה ומתמקד באופן מכוון בסבל האנושי האישי והחברתי. לא רק הנכחת הסבל בספרי הילדים העכשוויים שכיחה יותר מבעבר, אלא גם עוצמת הביטוי שלו. האיור בספר הילדים העכשווי לגיל הרך הפך להיות אמצעי תרפויטי ותובנתי, זאת על-ידי עירור חוויה פסיכולוגית באמצעים אמנותיים שונים. הנכחת הסבל הפסיכולוגי, הפיזי, האנושי והחברתי בספרי ילדים מאוירים היא חלק מן התהליכים החברתיים שהתחוללו במהלך המאה ה-20, וביניהם לא רק השינויים במגמות חינוכו של הילד והפנייה לעולמו הפנימי, אלא גם הלגיטימציה שקיבל תחום הטיפול הפסיכולוגי והצורך בהתבוננות עצמית, התובנות החברתיות והאקולוגיות לאחר טלטלת מלחמת העולם השנייה והתפתחותם של אמצעי התקשורת. ההכרה בכך שההתרחשויות הנוגעות ביקום ובקיום האנושי אינן ניתנות עוד להסתרה והעמקת ההבנה החווייתית בקרב הוגים ואמנים באשר להיותן של התופעות ארעיות, נטולות מהות משל עצמן ותלויות זו בזו בהתהוות גומלין בלתי פוסקת – אלה מצאו דרכן אל הספרים המיועדים לקהל הילדי. האיור הפך מאלמנט משכיח סבל לאלמנט המנכיח אותו בספרי הילדים העכשוויים ללא כסות צינית או הזרה הומוריסטית.

 

הדוגמאות שניתנו במאמר מבטאות את מגוון פניו של הסבל בספרות הילדים העכשווית ונוגעות במצבים מנטליים של דיכאון ובדידות, פגיעה רגשית של דחייה, זרות, מוות, אימוץ והתעללות, ובסבל הנוצר כתוצאה מאלימות, אכזריות, נישול וחוסר צדק חברתי, אפליה, עוני, רדיפות, מלחמות, ותנאי חיים קשים של אוכלוסיות נדכאות ועניות. ספר הילדים המאויר לגיל הרך אמנם איננו, לכאורה, יותר מאשר מוצר צריכה יום-יומי, משוכפל, נגיש וזול; אבל כשהוא איכותי הוא איננו נופל בערכו ובאימפקט הרגשי שלו מכל יצירת אמנות מאיירים-אמנים עכשוויים בעלי שיעור קומה ומודעות אנושית וחברתית הם בראש ובראשונה פילוסופים, המנחילים את השקפת עולמם באמצעות מיומנותם. מאיירים אלו, המציעים לנו להבין את קיומנו הפיזי הרגיש והפגיע ואת היותנו תלויי תנאים ונסיבות. הם גם מצביעים על ההכרח להתעורר לטבעה האמיתי של המציאות. הם מפוררים את המחיצות בין חומרי תרבות המופנים לילדים ובין אלו המופנים למבוגרים, והופכים את הספר המאויר למוצר המתאים לשני קהלי היעד כאחד, מבחינת איכויותיו ומבחינת הפתרונות הייחודיים שהוא מספק.

 

ספרות הילדים המאוירת היא אמצעי של חִבְרוּת, ונראה שהאיור העכשווי בורר דרך מיוחדת כדי ליצור דור חדש בעל מודעות רבה יותר לעוולות חברתיות, מתוך גישה מפוכחת שלפיה אי אפשר להשתחרר מהסבל על-ידי הדחקה שלו או התעלמות ממנו. יש לחדור לעומקו של סבל ולהבין את גורמיו. האיור העכשווי פועל בדרכו הצנועה כדי להזהיר את הצעירים (וגם את המבוגרים) מפני שרירות-לב, מתוך אמון ביכולתם להתמודד עם סבל וכך להגיע לבשלות ולאושר בר-קיימא. המאיירים העכשוויים מצביעים על העובדה שהחיפוש אחר אושר בכל מחיר עבור הילדים, באופנים חומריים ובידוריים מְמַסְכֵי סבל, הוא חיפוש נואל. הם מציעים חיפוש אחר, נאצל, שהנו הרבה פחות נעים וקל. עם זאת, חשוב להדגיש שהנכחת הסבל הופכת אפשרית אך ורק כאשר האיור הוא יצירת אמנות.