"נחש בקן" לאידה פינק: אלגוריה מוצפנת בסיפור ילדים?

       תקציר: מאמר זה חושף לראשונה את "נחש בקן", אחד מסיפורי הילדים שכתבה אידה פינק, הסופרת המנוחה וזוכת פרס ישראל לספרות המזוהה כסופרת שואה. המאמר מציע כי "נחש בקן" הוא למעשה יצירה רב רובדית: אלגוריה במסווה של סיפור תמים לילדים לשאננות שאחזה ערב השואה בבורגנות היהודית באירופה. הוא עושה זאת בהתבסס על "קריאה צמודה" בסיפור ובהתבסס על פיענוח איוריו, שאוירו בידי אלונה פרנקל, מחברת ומאיירת ספרי ילדים מעוטרת וידועה.  

לזכר אחי, אלי זרקה.

מבוא

1.      על הצפנת מסרים ביצירות לילדים

התופעה שבה יוצר מצפין את מסריו ביצירה לילדים לכאורה היא מרתקת ומאתגרת, ועם זאת, איננה עניין חדש. כך, לפי השקפתה של חוקרת הספרות זיוה שמיר, נהג למשל ביאליק בשירו "קן ציפור": לכאורה יצירה נאיבית לילדים, אשר בפועל מכסה יותר משהיא מגלה.[1] שכן עניינה אחרי הכול בסוגיות ארספואטיות בדבר נפש האמן הבוקעת והנחשפת אל העולם בתהליך היצירה.[2] בקלאסיקה העולמית מזוהה התופעה עם היצירות "מסעות גוליבר" מאת גו'נתן סויפט (Swift) ו"רובינזון קרוזו" מאת דנאל דפו (Defoe). האחת היא למעשה פרודיה על ספרות מסעות וסאטירה היוצאת נגד כיבושים קולוניאליים,[3] והאחרת – סיפור העוסק במיתוס הבריאה או במיתוס האדם הקדמון או במרד נעורים או בתורת הרציונליזם.[4]

בספרה "שירים ופיזמונות גם לילדים", הרחיבה שמיר את תחולת התופעה של הצפנת מסרים בשירי הילדים שכתב ביאליק:

 

עין בוחנת תגלה בוודאי, שכמה משיריו המקוריים של ביאליק לילדים מאירים את עולמו הפנימי – הרגשי והאינטלקטואלי – אף יותר מחטיבות יצירתו הנחשבות והנערכות. [...]  לא קשה להוכיח, שביאליק שיקע כאן יותר סודות נפש, ממה שהיה מוכן לשקע ביצירה הקאנונית, בחסותן המגוננת של הפרסונות הבדיוניות נחשף יותר ממה שהיה מוכן להיחשף בליריקה שלו.[5]

 

על רקע הדברים אין להוציא מכלל אפשרות שבאופן דומה לכך נהגה גם הסופרת המנוחה וזוכת פרס ישראל לספרות אידה פינק (2011-1921), וזאת ביצירה לא ידועה שכתבה לילדים בשם "נחש בקן". העובדה שפינק, המזוהה כסופרת שואה, פרסמה גם ספרי ילדים איננה ידועה לכול. יצירתה הקנונית היא לכל הדעות קורפוס חמישים ושניים סיפוריה הקצרים, שעליהם מבוסס עיקר פרסומה. במרכז רבים מהם עומד רגע בשואה שבו מכיר הגיבור באימת המוות המתקרב ומחליט, בימים שעוד נותרו בידו, להמשיך לנגן בפסנתר ("זיגמונט"), לקרוא ביצירה "ז'אן כריסטוף" ("ז'אן כריסטוף") או לצפות באופרה ("יוליה").[6] כך באופן השומר על צלם האדם שמיד יבקשו לגזול ממנו.

אבל הקורא בסיפורים קריאה אירונית עשוי לגלות בהם גם תיאור של מציאות אנושית אהובה שמתמוטטת באחת באין מושיע. במרכזה דקורום בורגני ועולם ערכים הומניסטי ליברלי, שהגיבור, בן שכבת הבורגנות היהודית, נאחז בהם עד כלות ערב השואה למרות יסוד השקר שבהם לגביו. כלומר, היותם מייצג שווא למגמות שילובם של היהודים בחברה האירופאית למן תהליך האמנציפציה, שנכשלו בפועל, בואכה האנטישמיות המודרנית והשואה. קריאה מהפכת כזו מקבלת סיוע מפתיע מ"נחש בקן". כלומר, מפרשנותו האלגורית האפשרית וממשמעויותיו הסמויות מעין שיתבררו במאמר. על פי הטענה שיקעה בו פינק במודע או שלא במודע שבר אידיאולוגי עמוק יותר משהייתה מוכנה לשקע ביצירתה הקאנונית. השורות הבאות תנסנה להמחישו, ובמובן זה תזמנה מעין התנסות בהתחקות אחר הרבדים הלא מודעים ב"נחש בקן". כך שהקריאה הכפולה בו, הן כסיפור לילדים והן כאלגוריה, עשויה להמחיש את אבחנתו של פרויד ש"המודחק תמיד מוצא את דרכו חזרה".[7]

 

2.      אידה פינק כבת לבורגנות היהודית, המשתלבת בחברה שבפולין       

אידה פינק לבית לנדאו נולדה בשנת 1921 בזבּראז' (Zbaraz), עיירה ששכנה במזרח פולין, במחוז טרנופול אשר בגליציה המזרחית באזור המצוי כיום בשטחי אוקראינה. שם אביה, שהיה רופא במקצועו, היה לודוויג, ושם האם, שהייתה מורה במקצועה, היה פרנצ'סקה.[8] בני המשפחה השתייכו אל שכבת הבורגנות היהודית בזבּראז', שהייתה מרכזם של המשכילים הראשונים בגליציה, שביניהם היו לא מעט בעלי מקצועות חופשיים: עורכי-דין, רופאים, פקידים במוסדות שונים ואף שופט. בזבראז' גם נולד החוקר הנודע של ספרות פולין וילהלם פלדמן (Wilhelm Feldman, 1868-1919).[9] 

כחלק מהאתוס הבורגני-משכילי של האינטליגנציה היהודית, הוריה של פינק חינכו אותה לאהבת ספרים ולקריאה. בספר "חיים עם ספרים, 29 שיחות עם אוהבי ספר", שאחד מפרקיו הוקדש לה כחובבת ספר מובהקת, סיפרה פינק למחברת הספר, מיכל יפת, על אודות הספרייה שבבית הוריה שעל מדפיה ניצבו ספרים בארבע שפות: בפולנית, בגרמנית, בצרפתית וברוסית.[10]

הבורגנות היהודית בזבּראז' של אותם הימים נטתה להתבוללות תרבותית. בכך  היא השתלבה במגמת ההתבוללות הרחבה יותר, אשר רווחה בעשורים הראשונים של המאה העשרים בקרב אנשי תרבות יהודים רבים בפולין. המתבוללים של אותה התקופה שלאחר ההשכלה והאמנציפציה האמינו כי התרופה לכל צרות ישראל טמונה בהסרת סימני הייחוד היהודיים, ושעמה יבוא הקץ לאנטישמיות.[11] עזרא מנדלסון מציין שאף על פי שהמתבוללים היו מיעוט קטן ביהדות פולין, הייתה להם השפעה ניכרת כנציגים הרשמיים של יהדות פולין והם תרמו לתרבות הפולנית. כחלק מכך, הם בלבד דיברו בשפה הפולנית, זאת בניגוד ליתר יהודי פולין שהמשיכו לדבר ביידיש.[12] נראה ש"נחש בקן" נותן ביטוי מרומז לאמונותיהם ולתפיסותיהם, והדבר יומחש בשורות הבאות. 

 

קריאה צמודה ב"נחש בקן": ממשל לאלגוריה היסטורית

 

בינות לענפי עץ רחב, התגורר זוג צעיר של ציפורים כחולות. קראו להם כך מפני שכנפיהן היו כצבע השמים וגם משום ששניהם גם הוא וגם היא היו קלי דעת.[13]

 

"נחש בקן" פורסם בשנת 1971 במסגרת סדרת ספרי ילדים שחיברה פינק עם מחבר נוסף בשם חיים מסינג. למרות שמדובר בפרסום הראשון שלה בעברית, לא נמצא לו אזכור, לא בראיונות שהעניקה לאורך השנים וגם לא ברשימות ובמאמרים שנכתבו אודותיה, מלבד בערך "אידה פינק" ב"ויקיפדיה", האנציקלופדיה החופשית ברשת.

"נחש בקן" מספר על אודות צמד ציפורים כחולות הדוגרות על ארבע ביצים בקינן. לכאורה ניתן להגדירו כמשל, מכיוון שלכאורה הוא נושא בשניים ממאפייני סוגה זו. ראשית, משום שגיבוריו הן חיות – צמד הציפורים הכחולות, שאליהן מצטרפות דמויות  נוספות, כמו הלטאה הרכלנית, בת דודתה הזיקית והצב הזקן טוב הלב. שנית, משום שהדמויות עוברות האנשה – בעיקר צמד הציפורים הכחולות, המתוארות כצמד ציפורים נהנתניות האוהבות מאוד את תענוגות החיים ("לשחק, לצייץ, להתעופף [...] אילו מנהגים") ועל כן מאופיינות כ"קלות דעת". תמונה 1 מציגה איור מהספר כדימוי ויזואלי לאפיונן שלעיל, שצויר בידי המאיירת והסופרת אלונה פרנקל.

תמונה  1: אלונה פרנקל, "שתי ציפורים כחולות במעופן", איור, 1971, "נחש בקן"

 

 כאיור "בספר מאויר" הוא ממחיש במתכונתו זו את הטקסט. שלא כמו ב"ספר תמונות" שבו עשוי הוא להרחיבו או לסתור אותו.[14] באיור אנו רואים שתי דמויות: שתי ציפורים כחולות, זכר ונקבה. הוא ממחיש את אהבת החיים שלהן, שתוארה קודם לכן: מעופן נעשה בנחת ובהנאה, כשכנפיהן פרושות לרווחה ומקורן פתוח לתנועת ציוץ. דמויותיהן מצוירות ללא קוויי מתאר אלא במשיכות צבע מדויקות שאינן חורגות מגבולות הצורה. באיור לא נעשה שימוש באור וצל ולכן גם לא מתקיימת בו אשליית עומק. ניכרת בו תחושת מרחב מסוימת וחירות, שכן השמיים בהירים והדמויות מרחפות ומאוירות בצבעים עזים. הזמן מיוצג על ידי זריחת השמש.

אף כי מיקומן של הדמויות בשמי הנייר, הן קרובות אל עין הצופה. הקומפוזיציה בנויה סביב התנועה העזה והעליזה שבין דמות אחת לרעותה. נראה כי הדמות הזכרית משקיעה מאמץ רב יותר בפנייה אל הדמות הנקבית. הזכר פונה אל הנקבה באמצעות הסיבוב של גופו באופן שמנוגד לכיוון תעופתו, וכמו מושיט את ידיו תוך ציוץ לעברה. הדבר מקנה לסצנה את ההמחשה התנועתית העזה שלה. לעומתו, נדמית הדמות הנקבית  כמתייחסת בהכנעה למוצא פיו. נשיותה מתבטאת בקישוט ורוד בשערה וב"מטריית שמש" בכף ידה הימנית: האם הדהוד למנהג הבורגנות באותם הימים?

סגנון האיור של פרנקל הוא ילדי, פשוט, בהיר בצבעיו וברור בפרטיו. ככזה הוא משווה לכל היצירה מעטה של תמימות ועשוי שלא במודע לשרת את פונקציית ההצפנה שלפיה הוא "רק" סיפור לילדים. אף שהאיור שלעיל איננו מוסיף מידע לטקסט, ההלימה שבין המישור הוויזואלי שלו לבין המישור העלילתי מייצרת "שקט" או סימטריה.

 

הידיעה פשטה חיש ביער הגדול והגיעה אפילו לעמק, שם רעו שורי הבר, ובשיחים סבוכים רחשו נחשים. והכל מסביב ידעו כי לזוג ציפורי הדרור הכחולות יהיו ארבעה ילדים, כיוון שבקן נחו ארבע ביצים צחורות, עגלגלות.

הרכילות פסקה, והציפור הכחולה ישבה מעתה בנימוס בתוך קן מסודר ונקי. והאדון הכחול השיג משרה של זמר מקהלה, כדי להבטיח לילדיו בית טוב ופרנסה בכבוד [...] אך יום אחד נמאסה לה, לגברת הכחולה, הישיבה הזאת בבדידות."[15]

 

כמתואר לעיל ממשיכה היצירה ומספרת שזוג הציפורים הטילו ארבע ביצים בקינן, והדבר אמור היה להפוך אותן להורים לגוזלים שיבקעו מהם. כן מתארת היא כיצד לפרק זמן הן שינו את דרכן ונקטו בבגרות ובאחריות. אולם בשינוי זה לא היה ממש, כי עד מהרה הן חזרו לסורן והפקירו את קינן לטובת המשך בילוי זמנן בבילויים ותענוגות. "שכחה ציפור הדרור תכולת הכנפיים את הביצים."

 

וסב צב הוציא את ראשו מתוך ביתו כדי להיטיב ולשמוע את הנעשה בקומה השנייה. בקן שהיה מחוץ לתחום בשבילו. אך דבר לא שמע. היה שקט. רק העצים התלחשו. הפרחים הפיצו ריח ניחוח ועשב ירוק וגבוה התנודד אנה ואנה. ולמרות זאת לא נתקף לב הצב באי שקט. הסתכל היטב מסביב וראה פרפר ענקי סובב סביב העץ. פרפר הוא יצור טוב. לא יעשה עוול לקן חסר המגן. אחר הבחין לפתע כיצד זוחל על העשב, ללא קול, נחש ארוך וערום – נחשים אינם אוכלים ביצים – נהם מתחת לאפו בביטול והמשיך להאזין[16]

 

הנקודה הארכימדית ביצירה מופיעה כאשר נחש טורף את אחת מארבע הביצים שבקן. אז הופך "נחש בקן" לדרמה מזעזעת. ובהנחה שלפנינו משל, שכוחו ב"מוסר השכל המשתמע ממנו, או שנמצא בו, בסופו במפורש",[17] דומה ש"נחש בקן" ביקש ללמדנו שלא טוב לנהוג בחוסר אחריות כדרך הציפורים הנהנתניות. שהרי הן לא הקפידו בשמירה על קינן, ועל כן גבה מהן הדבר מחיר כבד. "זו אשמתי, זו אשמתי! לעולם לא אתעופף עוד! אשב בקיני, לא אזוז אפילו צעד – התייפחה הכחולה." תמונה 2 מציגה עוד איור מהספר, ובו דמות הציפור הכחולה מבכה מרה על אובדן הביצה. ניכרת בו הסתירה שבין שאננותה המוקדמת לבין האובדן שהיא חווה עתה.

 

תמונה 2: אלונה פרנקל "ציפור כחולה מבכה על אובדן הביצה", איור, 1971, "נחש בקן"

 

אבל הפרולוג הזה שבו בוחרת פינק לסיים את סיפורה הוא טורד מנוחה. שני היבטים יוצאי דופן בו אחראים לרושם זה: א. הנתיב העלילתי שעמו מופנם מוסר ההשכל שלו הינו מוות פשוטו; ב. מוות זה לא תוקף את האנטגוניסט, כלומר את האויב המחשב לפגוע – את הנחש, אלא את הפרוטגוניסט דווקא – את צמד הציפורים הכחולות.

מטבע הדברים, עולות כאן גם שתי הסתייגויות מזיהויו של "נחש בקן" כמשל: ראשית. בהיבט הדידקטי הניסיון לגנות את זוג הציפורים הכחולות על התנהגותן שהביאה עליהן, במונחי אנוש כמובן, אסון כה נורא – לא עולה יפה כל כך. שכן תיאורן כ"ריחניות וצוהלות", "מחייכות בשמחה", "מנידות בראשן לברכת שלום" ו"מתעופפות בשובבות"[18] מעורר באורח בלתי נמנע חיבה כלפיהן. לכך מתווספת גם התהייה הברורה מדוע היה עליהן להיענש כה בחומרה, אך ורק משום שחטאו באהבת חיים יתרה מדי, אשר במקרה בודד אחד, ושוב, במונחי אנוש כמובן, התדרדרה לאסונן לנתיב שפגיעתו הייתה קשה. במילים אחרות, עונשן מצטייר כלא מובן וכלא פרופורציונלי. שנית, בהיבט של קהל היעד האפשרי שלו, כלומר קהל הילדים, כמי שמהווים את הצרכנים העיקריים של סוגת המשל –  קשה גם למשמע את "נחש בקן", המסתיים במוות, ביחס לעולמם, מכיוון שקשה לאתר בו השלכה למצב נפשי הקרוב אליהם. 

מכאן עולות שתי שאלות מהותיות: א. האם "נחש בקן" הוא ספר לילדים כלל? ב. מהו בעצם זיהויו הז'אנריסטי הנכון? בהתייחס לשאלה הראשונה, הרי שלנוכח דרך העיצוב שלו את נושא המוות, יקשה עלינו לראות ב"נחש בקן" ספר ילדים טיפוסי. שכן ספרות הילדים והנוער לרוב מתמודדת עם סוגיית המוות דרך היַתְמוּת. וזאת כפי שהדבר מתבטא למשל ביצירות "גילגי" של איסטריד לינדרגן, "יתמות" של ח.נ.ביאליק או "מוטל בן פייסי החזן" של "שלום עליכם".[19] אז גם נוטה היא ליצור סוף אופטימי לסיפור ומעניקה לגיבור שביב של תקווה, ובלבד שיפנים את הדרך המוצעת לו להתמודדות עם האובדן.[20]

בשלב זה ראוי לברר מהי כלל הגדרתה של ספרות ילדים. חוקרת ספרות הילדים והפולקלור עליזה שנהר מציינת כי ניתן להגדירה או מנקודת מבטו של הילד-הצרכן (מידת התאמתה של היצירה ליכולת הקליטה של הילד-הקורא) או מנקודת מבטו של היוצר (כוונותיו ותכלית כתיבתו).[21] ואולם, "נחש בקן" דומה שאיננו משתבץ באף אחת מנקודות מבט אלו. שכן בשל עיסוקו הישיר מדי בסוגיית המוות קשה כאמור להגדירו כמוצר של ספרות ילדים מנקודת מבטו של הילד-הצרכן. אבל קשה להגדירו ככזה גם מנקודת מבטו של היוצר. במאמרה "הבחינה הספרותית של ספרות הילדים", הבחינה המשוררת וחוקרת הספרות לאה גולדברג בשלושה סוגים של ספרויות המתקשרות אל נקודת המבט הזאת: א. ספרות שנכתבה בכוונה תחילה עבור ילדים; ב. ספרות שיוצריה לא התכוונו כלל לילדים, אלא שבמרוצת השנים נהפכו ספריהם לספרי ילדים, כגון "רובינזון קרוזו" ו"מסעות גוליבר"; ג. סוג-ביניים שהוא בין ספרות שנכתבה במכוון לילדים, לבין ספרות שלא כוונה לילדים, והכוונה היא לסיפורי-העם, שלא נוצרו מלכתחילה לילדים אך עובדו לסיפורי ילדים.[22] ואולם "נחש בקן" אינו תואם אף אחת מאותן ספרויות. ראשית, האופן שפינק בחרה לעצב בו את סוגיית המוות קשה כאמור לקליטת ילדים, ועל כן קשה להאמין שכוון אליהם מלכתחילה. שהרי "כידוע, נושא המוות אינו ברור לילד הקטן ותפישתו קשה לו."[23] שנית, אין מדובר בספר מוכר שהפך במרוצת השנים לספר ילדים ידוע, מה גם שרק עותקים בודדים ממנו נשתמרו. שלישית ולסיום, הוא איננו סיפור עם. על כן ניתן לסכם ולקבוע ששיוכו של "נחש בקן" לספרות הילדים הוא בעייתי.

אז לשאלה מהי הגדרתו הז'אנריסטית הנכונה, מסתמנת התשובה ש"נחש בקן" הוא אחרי הכול אלגוריה. "אלגוריה" מוגדרת כ"האנשה והגשמה של מושגים מופשטים: תיאור נרחב שיש בו עניין לעצמו, אך הוא יוצא מפשוטו וכוונתו האמתית לעניין אחר (למשל, תיאור תחיית העצמות שביחזקאל ל"ז או "סוסתי" למנדלי). האלגוריה נבדלת מן ההשאלה והמשל בהיקפה ובמורכבותה, ומן הסמל במגמה המייעדת והרציונליסטית שבה."[24] כאלגוריה, דומה ש"כוונתו האמתית" של "נחש בקן" היא להצביע על שאננות האינטליגנציה היהודית נוכח הסכנה הנאצית שבעטיה לא היה לאל ידה להבחין באותות האסון הקרב לבוא. כלומר, על אמונתה בערכי האמנציפציה ובערכי הבורגנות האירופאית ועל השבר שחוותה מאוחר מדי  עם התנפצות הדבר. טענה זו נשענת על היכולת לאתר ביצירה תבנית אלגורית, שהיא מעין משוואה בעלת ארבעה רכיבים לפחות: שני אובייקטים ברובד הגלוי אשר לכל אחד מהם יש מקבילה עם אובייקט ברובד הסמוי, שאותו האובייקט הגלוי מסמן ומייצג. יחד מצטרפים האובייקטים הגלויים למעין תצרף שבכל פרטיו משתקף העניין המרומז.

בתצרף זה מקיימות אפוא זוג הציפורים אנלוגיה לבורגנות היהודית באירופה בכלל ובפולין בפרט, אשר בני משפחת פינק, כמצוין בחלקים המוקדמים של המאמר, נמנו עם שכבתה. הואיל וזוג הציפורים מתוארות כנוהות אחר המוסיקה והאמנות, עוסקות במקצועות חופשיים (הבעל הציפור העובד כ"זמר מקהלה"), מצייתות לכללי הנימוס והדקורום הבורגני (מנידות ראשן לשלום ועוד, יושבות בנימוס בתוך קן וכיוצא בזה), והציפור הזכר מתואר עוד כמי שחותר לפרק זמן למהוגנות ויציבות בחייו ("להבטיח לילדיו בית טוב ופרנסה בכבוד"). מן הצד האחר, מקיים הנחש אנלוגיה לחיה הנאצית, וזאת בשל זדוניותו וערמומיותו.[25]  וכך, אין הוא מתנפל בבת אחת על הביצים שבקן אלא מבצע את זממו בעורמה, ואת בואו מקדים במפתיע פרפר דווקא. במידה רבה אנלוגיה לדבר ניתן למצוא בדרך השתלטות היטלר על גרמניה בחסות החוק והדמוקרטיה ותכסיסנותו נגד צ'כוסלובקיה, שאותה חיסל ב"הסכם מינכן" ב-1938 בלי לירות ירייה אחת.

כזכור, תגובת המערב למעשים אלו הסתכמה בעיקרה ב"מדיניות הפייסנות" של צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, שבחר שלא לנקוט ביד קשה כלפי היטלר ערב מלחמת העולם השנייה. בהקשר זה כותב אייל נווה ש"צ'מברלין חזר לארצו והכריז כי הביא 'שלום בדורנו'. לעומתו טען וינסטון צ'רציל: 'אל תחשבו שזה הסוף, זוהי רק ההתחלה.'[26] זאת ועוד, למרות שבאותם הימים הייתה גרמניה מוקד ומרכז לתרבות האירופית, היא לא בחלה בחיסול בני אדם כפי שחיסל הנחש את הביצה. לסיכום, תיאור התנפלותו של הנחש על הביצים שבקן מעורר דמיון לדרך שבה ביקש היטלר להשתלט על אירופה ולטבוח ביהודיה.

 

 300 שנה אני חי וטרם ראיתי משהו כזה – הפטיר הצב. 

– משום שמר חי סגור ומסוגר בקליפתו ואינו יודע מה מתרחש סביבו – התרגזה הלטאה, והזיקית הוסיפה בנחת: – אפילו בגיל 300 אפשר עוד ללמוד משהו.

– ניסיון עצום היה זה – נאנח הצב שהיה בעל עור קשה אך לב רך היה לו.[27]

 

תופעה מרכזית נוספת שעשויה לחזק את תוקפה של האלגוריה שלפנינו קשורה בדרכי אפיון דמות הצב טוב הלב, ובעיקר במניין הרב של שנותיו כמניין שנות קיומה של שכבת הבורגנות היהודית בפולין. העובדה שדמות הצב חיה 300 שנה חוזרת על עצמה ביצירה לא פחות מארבע פעמים. במציאות קיים ויכוח, יש להודות, בנוגע לאורך חיי הצבים. הדעה הרווחת היא שאורך חייהם כלל אינו מגיע ל-300 שנה – במקרה הקיצוני ביותר של צבי היבשה הגדולים הוא מגיע למאה שנים לכל היותר.[28] אבל הנקודה המעניינת בעניין זה היא שפרק הזמן של 300 שנה היה למן המאה ה-18 המניין של שנות קיומה (בערך) של הבורגנות היהודית בפולין.[29] כך שדומה שתפקיד הצב ביצירה הוא כמו להעיד על הדבר. בנוסף, אם מתוארת דמותו כמי שנטתה להתכנס לתוך שריונה כאמצעי להגנה,[30] הרי שלעומתו מתוארות זוג הציפורים הכחולות כמי שנטשו לא אחת את קינן וקיימו קשר הדוק עם סביבתן. הנמשל הוא התערותה המוגברת של הבורגנות היהודית בסביבתה הנוכרית, תהליך היסטורי שחל בשלביה המאוחרים של האמנציפציה ושהצב, כ"עד" לו, לא היטיב להבחין בכישלונו, הואיל והוא "אינו יודע מה מתרחש סביבו."

 

סיכום: "נחש בקן" כאלגוריה לכישלון תהליך האמנציפציה של יהודי אירופה

 

לאה גולדברג סבורה הייתה ש"ילדות ונעורים זהו הנושא החוזר בספרות [...] ביסודו של הסופר מונחים תמיד ולעולם, אותם רשמי ילדות היקרים לו מכל – אף אם הם כאובים ומכוערים ביותר."[31]

זוג הציפורים הכחולות הן גיבורות היצירה "נחש בקן". באחרית היצירה, ועל פי ההיגיון המר שמתארת גולדברג, פוקד אסון את השתיים: ביצה נאכלת מקינן בידי דמות הנחש. במידה רבה התפתח אסונן מההתנגשות הבלתי נמנעת שהעמידה הסתירה שבין תמימותן ושאננותן לבין אכזריותו, ערמומיותו וזדוניותו של הנחש, סתירה שאחריתה הייתה רעה.

קריאה רציונליסטית שבמסגרתה ניסיון להטעין את הסיפור בהרמזים מתולדות העם היהודי, ועמה גם ניסיון להעתיק מערך תכונות זה אל רובד העולם, [32] ובכך להתחקות אחר המגמה המייעדת והרציונליסטית של "נחש בקן",  מראה שייתכן שבמודע או שלא במודע קוננה באמצעותו פינק קינה מרה על אמונתה של הבורגנות היהודית שבפולין בערכי התרבות המערבית. בעטיה של אמונה זו היא  לא זיהתה מבעוד מועד את אותות האסון, שבדרכה הערמומית כדרך הנחש הנחיתה עליה החיה הנאצית. שהרי למרות שהייתה בעלת התרבות המפוארת ביותר על אדמת היבשת, ביצעה גרמניה את הפשע הגדול ביותר שבוצע כלפי האנושות, כשהיא מוליכה שולל את מדינות אירופה. היא הביאה אסון על העם היהודי ובכלל זה על הבורגנות היהודית שכה הזדהתה עם ערכיה. האסון מסומל בביצה שנטרפה – היפרבולה לדור נוסף שיכול היה להיוולד, לעתיד שיכול היה להימשך.

מחיר הדבר היה מוות ושכול, אך גם תחושת אשם, חלום ושיברו ואובדן דרך. זאת נוכח "השואה שניפצה את תפיסתה של אירופה כמקור וכמרכז לתרבות האנושית כולה [...]."[33] הדבר הניע תהליך של קץ האידאולוגיה ותחילה של מחשבה חדשה שבה אין אמת אחת ומטה-נרטיבים, מה שהוביל לרעיונות הפוסט-מודרניים כמו הדה-קונסטרוקציה. נציג בולט של תפיסות אלו היה למשל הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר (Lyotard), שתהה האם ניתן כלל לייצג את השואה, הואיל והמטפורה ההולמת אותה, ואת אושוויץ במיוחד, היא של רעידת אדמה כה חזקה, שבעוצמתה הרבה מחתה מעל פני האדמה את כל הקיים ואת הכלים לבוחן המציאות ובהם את האפשרות לאמוד את הנזק שהמיטה השואה עצמה.[34]

ביצירותיהם ובכתיבתם התיאורטית תיארו לא מעט יוצרים ניצולי שואה את רעידת האדמה הפרטית שחשו משגילתה בפניהם התרבות האירופית את "פניה האמתיות",  כמו למשל, פאול צלאן (Celan) או אהרון אפלפלד. בשירו "פוגת המוות" מציג צלאן הרמוניה מזוויעה בין מכונת המוות הנאצית לבין התרבות האירופית, ושבו "צירופי-מילים וציורים חוזרים בשילובים שונים ויוצרים מארג מאגי, סוריאליסטי, של קינה."[35]

חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב

שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם לַיְלָה

שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים

כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף

אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב

כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה

כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ

שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר

פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל. [36]

אשר לאפלפלד, ברשימה שפרסם בשנת 1978 הוא העיד על היקף ההתבוללות הרב של בני דורו ועל חלומות השילוב בחברה האירופית שקרסו באחת בעקבות השואה: 

כבני שבע שמונה, הורינו כבני שלושים [...] ההתבוללות לבני דורי לא הייתה עוד משאלה אלא אורח חיים [...] הבורגנות היהודית ראתה את בניה חופשיים מהמורשת העתיקה ומועמדים פוטנציאלים לעסקים גדולים, רפואה, עריכת דין והנדסה. תועלת עצמנו ותועלת הרבים נכרכו כאן בכפיפה אחת. [...] השואה שירדה פתע, צררה אותנו אל תוך עמקי הסבל ללא הבחן, מאמינים ומתנכרים. [...] להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם [...] ידענו – כי בחרוף נפשם על סף התהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.[37]

בהשוואה לצלאן או לאפלפלד, פינק כנראה שיקעה את אכזבתה מהפרק ההיסטורי של שילוב היהודים בחברה האירופית ביצירה לילדים שכתבה. אולי כי זו הייתה דרכה המאופקת והמזוהה כל כך עם כתיבתה לבטא את השבר שחוותה. נראה שהיא נתנה לו ביטוי גם בסיפור הקצר "המחבוא", שעלילתו מתרחשת שנים לאחר השואה. גבר ואישה ניצולי שואה חוזרים לביקור בבית מי שהסתירו אותם בתקופת המלחמה, ולחרדתם מגלים כי הללו התקינו בעבורם מקום מסתור משופר מקודמו במקרה של קטסטרופה נוספת.[38] דברים שאמרה לכותבת המאמר בראיון שזו ערכה עמה בשנת 2005, שיקפו ראייה מורכבת ואמביוולנטית של פינק כלפי יכולתה של האמנות, זו המזוהה מבחינתה עם הציוויליזציה האירופאית, להוליך את חיי בני האדם לעתיד טוב יותר. אבל היא גם ציינה בו מהו אחרי הכול כוח החיים לדעתה: התקווה.

"-מסיפורייך מתקבל הרושם שאת לא מאשימה [את האל, א"ז], במה שאירע.

-         אני מאשימה את האנשים. [...].

-         מהי התקווה בעינייך?

-         התקווה היא הכוח של החיים. אולי. אבל זה תלוי בוודאי בשאלה מיהו האדם שעומד לפנינו. ישנם אנשים אופטימיסטיים למרות הכול, וישנו כוח של חיים, שלא נובע מהחיים עצמם, אלא מהרצון לחיות. מבחינתי, זה מה שעשוי לקבוע את המשכם של החיים.

-         מה התפקיד של האומנות בכל הסיפור הזה?

-         די גדול. אבל אני לא יודעת אם זה מניב תוצאות גדולות."[39]

 

תימוכין לתפיסה זו בדבר הרצון לחיות כמנוע החיים בעתות שבר ומשבר שהציגה פינק אפשר למצוא גם במסה "לא לקבור את התקווה" על אודות תרבות האבל והשכול הישראלית, שכתבה הסוציולוגית וחוקרת התרבות אווה אילוז. באחרית המסה כותבת אילוז ש"רק תקווה, לא מוות, יכולה לגאול את המתים."[40] באופן זהה לכך, באחרית החותמת את "נחש בקן" ומשהתאוששו מהיגון על אכילת הביצה, מחליטות כל החיות ביער כי מכאן ואילך יחברו יחד לשמירת שלום יתר הביצים שנותרו בקן. וזאת כדי שבתפקודן מעתה כקבוצה מובחנת והרמונית הטרגדיה לא תִשְׁנֶה, ואולי גם כדי שהחיוּת שבתקווה להמשך החיים תניע אותם מכאן הלאה. שאז, ובהקשר לדבריה של אילוז, ובמונחי אנוש כמובן, תנציח התקווה את המתים בכל פעימת לב, כמו גם בכל שמחה מהולה בעצב.

הנרטיב החזותי של "נחש בקן" מסתיים באיור של שלושה גוזלים שראשם מגיח מתוך קן, מבטם מופנה אל העולם רענן ומרוגש. במובן זה הוא מחזק את הנרטיב המילולי שתואר לעיל.

שורת הדיוק מחייבת לומר שמעליו מופיע גם פריט מידע קצר על אודות נוהגם של נחשי הביצים לבלוע ביצי ציפורים בשלמותן.

 

 

*תודה לנאוה ברזני ולדפנה רייך על העזרה בפרשנות האיור.

*המאמר נוצר כהרחבה מאוחרת של פריט מידע שהופיע בעבודת הדוקטורט שכתבה המחברת, בהנחיית ד"ר רחל אלבק גדרון, אוניברסיטת בר-אילן.