על הרווח שבשתיקה

 

תקציר: המאמר שכאן עוסק בשתיקה כאמצעי הבעה וברווח המושגי, כמו גם המעשי, שבהבחנה הסמיוטית בין שתיקה זו לבין תופעות הקרובות לה; והן ביחס שבין רווח (מרווח) לשתיקה: האם אלה שניים שהם אחד? האם הם משלימים זה את זו, בגדר דמות ורקע? ומה תפקיד כל אחד באלה?

במרכז עיוננו כאן יעמדו המושגים הבאים תחת המונח "silence". למזלנו העברית מעמידה שורה של מונחים לכל אחד ממושגים אלה, והם: הדממה, ההפסקה, הלא-נאמר, הדיבור הריק, ההשתקה והשתיקה המדברת – השתיקה כאמצעי הבעה. נעמוד על תכונות כל אחד מאלה כמסר ניתן: מקומו באינטראקציה (בתוכה, מחוצה לה; וכד') ושאלת הבחירה. במיוחד נעסוק בשתיקה כאמצעי הבעה: סימן מכוון שבוחר בו המוען, בנקודה מסוימת בתורו בשיח ובתקשורת, להביע תוכן מסוים (כולו או חלקו) על-ידי היעדרו של מסמן/ים צפוי/ים. כמוסבר במאמר השתיקה כסימן משמשת להבעה איקונית של היעדר, למצבים של קוצר הלשון והמדיום וכאמצעי מטפורי. המאמר מלווה בדוגמות אותנטיות לכל אחד מהמושגים משתיקות חזותיות, מילוליות ושילוב של אלה.    

 

במאמר הנוכחי נעסוק הן בשתיקה כאמצעי הבעה – מסמן – ייחודי וברווח המושגי, כמו גם המעשי, שבהבחנה בין שתיקה זו לבין תופעות הקרובות לה; והן ביחס שבין רווח (מרווח) לשתיקה: האם אלה שניים שהם אחד? האם הם משלימים זה את זו, בגדר דמות ורקע? ומה תפקיד כל אחד באלה? ושמא היחסים בין השניים מורכבים – ולכן מרתקים עוד יותר.

לכאורה אלה שתי סוגיות נפרדות, הניתנות לעיון בלתי-תלוי האחת בשנייה. אנו ניגש אליהן במשולב. עיון במילון, כמו האינטואיציות שלנו כדוברים, מעלה ששתיקה היא היעדר של דיבור. כך, למשל, מחד גיסא כשאומר לנו המספר בסיום הרומאן "מישהו לרוץ איתו" מאת דויד גרוסמן על תמר ואסף גיבורי העלילה "הם כמעט לא דיברו. תמר חשבה שהיא עוד לא פגשה אדם שכל-כך נוח לשתוק אתו"[1], וכך מאידך גיסא כשמתחננת המשוררת רחל בסיום שירה "שתיקה": "הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק[2]. ואולם, גיליון זה של "הפרוטוקולים" בבצלאל, כמו יום העיון "שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות",[3] מורים יחד עם עדים רבים נוספים כי אין השתיקה, ההשתקה וקרוביהם מתייחדים לדיבור בלבד, הם מצויים וניכרים בממדים החזותיים, בעולם המוסיקה ועוד.

כפי שנראה, הם ניכרים מתוך הניגוד שלהם (יחסי דמות ורקע) ומשעה שהם מתגלים כך, ניתן לבחון את מעמדם הסמיוטי: האם הם סימן? אם כן איזה סוג סימן הם, מהם פניו-צורתו ומהם תכניו? במרכז עיוננו כאן יעמדו המושגים הבאים תחת המונח "silence" שבאנגלית ובצרפתית. למזלנו העברית מעמידה שורה של מונחים לכל אחד ממושגים אלה: הדממה, ההפסקה, הלא-נאמר, הדיבור הריק, ההשתקה והשתיקה המדברת – השתיקה כאמצעי הבעה. נאמץ כאן את המונח "שקיטה"[4] לשימור העמימות שבמונח "silence", ונייחד את המונח "שתיקה" לשתיקה כאמצעי הבעה. 

  

1.0 השתיקה כמסמן

תחום הסמיוטיקה עוסק בתורת הסימון: בהגדרת סימנים, בזיהויים ובמיון הסימנים לסוגיהם. סימן באשר הוא סימן מחבר שניים: המסומן, היינו תוכן הסימן (הרפרנט) ואמצעי הסימון – המסמן. כך למשל, יכול כל אחד מהמסמנים צבע אדום, קריאה "זהירות!" או ריח גז הבישול (שכניכר, כל אחד מהם שייך למדיום שונה) לסמן תוכן של אזהרה מפני סכנה. הסמיוטיקה מבחינה בין סימן מכוון לסימן שאינו מכוון. למעשה, יש סמיוטיקאים הגורסים שרק סימנים שהם מכוונים, היינו שיש מוען[5] העושה בהם שימוש כדי לתקשר תוכן מסוים לנמען (זולת או הוא עצמו), הם סימנים אמתיים. סימנים שאינם מכוונים, דוגמת עננים שחורים או השקט שאחרי הסערה, לוקים לא רק בעצם היעדר כוונה, אלא בכך שלא מתקיימת בהם ההפרדה (ההכרחית) שבין שני הפנים של הסימן. העננים שחורים לא כדי להורות לנו לקחת מטריה אלא משום שהם מעובים מים: הענן הרווי וצבעו אחד הם. השקט שאחרי הסערה או דממת המוות הם תוצאת מה שנגמר: סיום רעש המולת הסערה, ההרס והמוות שבעקבותיה: אין עוד חיים, הכול דומם.

יש להבחין, אפוא, בין סימן שנותן הדובר לקהלו כאמצעי קשר והבעה לבין מה שאנו יכולים להסיק. אפשר להשתמש כאן בהבחנה הידועה שטבע ארווין גופמן (Goffman) בין מידע ניתן("given information") - – "אמצעים מילוליים או תחליפיהם שהדובר משתמש בהם, בלא צל של ספק ורק על מנת למסור (להעביר) מידע שידוע שהוא ואחרים מייחסים לסמלים אלה" לבין מידע נמסר ("given off information") – "מגוון פעילויות רחב שאחרים יכולים להתייחס אליהן כסימפטומטיים לַמְבַצֵעַ (לדובר), מתוך אמונה שהפעילות בוצעה מסיבות שאינן זהות לאופן העברת האינפורמציה".[6] כניכר, גם כלפי סימן מוסכם הניתן על-ידי המוען יכול הנמען להסיק מה שאינו חלק מהסימן עצמו. כך, למשל, מתוך עצם קול הצעקה ("זהירות!") נוכל להסיק, אולי, את גיל המוען, את מינו, אולי גם שאינו ילידי לפי המבטא הזר שלו . כל אלה הם מידע נמסר ולא חלק מהדיאדה של יחסי מסומן-מסמן בסימן זה.

השאלה הנשאלת עתה היא מה לשתיקה ולסמיוטיקה כתורת הסימנים? ברי כי השתיקה יכולה להיות מסומן, הנה אנו מדברים כאן על אודותיה, אנו עושים זאת במילים, ומילים הרי הן סימן מילולי – מסמן מוסכם העושה שימוש בהגיים, ואשר הוא חלק מהקוד של שפה מסוימת. בפתח דברינו הזכרנו שבדרך כלל נתפסת השתיקה כהיעדר דיבור. האם לאור כך יש לראות בשתיקה היעדר סימן?

 

1.1 מחוץ לאינטראקציה: הדממה

בקני מידה פיזיקליים הדממה היא ניגוד רעש. האקוסטיקה עוסקת באפיון פיזיקלי של הצלילים: גובהם, צורת הגל שלהם, עצמתם, משכם, ואפיונים ייחודיים שלהם (וזאת בלא שום תלות במקורם וודאי לא במטרתם ובהקשרם). דומה הדבר לאפיון כימי של חומר לפי הרכבו האטומי, המשקל הסגולי שלו וכדומה, וזאת במנותק לחלוטין מהשאלה אם החומר הוא מן החי או שהוא חומר מלאכותי, אם חומר זה טעים או לא או אם החומר נועד להיטיב (למישהו) או לפגוע ולהרוס. הרעש והדממה כישיות פיזיקליות אדישים לחלוטין לכל מה שמעבר לתכונות הפיזיקליות-אקוסטיות שלהם (למשל לשאלת ההקשר או הכוונה).

הדממה היא, אם כן, היעדר צלילים – באשר הם (בכלל זה קולות והגיים) – או צלילים כאלה שקטים במיוחד. הדומם והדממה שייכים לממד הפיזיקלי של היעדר תנועה ("stillness"). מבחינה אקוסטית הדממה המוחלטת היא היעדר גלי קול (כמובן"sound" ולא ""voice). אמצעים טכנולוגיים לרישום גלי קול דוגמת ספקטוגרף או אסילוגרף (ומחוילים לספקטרום רחב של תדרים) שיוצבו בחלל כלשהו ויציגו קו שטוח המשקף היעדר תנודות אקוסטיות – ימחישו דממה מוחלטת. כמעט נאמר "דממת מוות" שהזכרנו למעלה, ממש כמו מכשיר א.ק.ג. המשדר קו שטוח-רציף... היפוך ה"דממה" הוא רעש: הן במובן הכולל של "רעש" כמונח גנרי לציון קיומו של צליל כלשהו והן במובן של מידה: עצמה. כי אז מורה "דממה" על היעדר צלילים חזקים ובולטים ו"רעש" על קיומם של אלה.

יש שגם החי וכל שכן האדם דוממים. ומתי כך? אנשים יהיו בדממה בכל עת שהם לבד או כאשר הם מחוץ לקשר תקשורתי. ברגיל גם בעת השינה[7] אין האדם הישן – במובן הרגיל של המונח – נתון בתוך קשר תקשורתי (למשל אדם יאבורסקי, Jaworski)[8]. ג'יימס בילמס (Bilmes)[9] קובע כך גם לגבי אדם היושב בגפו על ספסל בגן ציבורי.[10]

הדממה שקולה אפוא להיעדר של צלילים ותכונתה שהיא מחוץ לסיטואציה של קשר. מתוך האיכות השנייה ברור שהדממה אינה סימן ניתן: בהיותה מחוץ לאינטראקציה היא נעדרת את כל מאפייני הסימן. כניכר, שללנו את תכונתה כסימן משום איכותה השנייה ולא הראשונה, כלומר לא משום סוגיית קיום צלילים או היעדרם. אומרת מוריאל סביל-טרויק (Saville-Troike) "ראשית, יש להבחין בין היעדר צלילים כאשר שום תקשורת אינה מתקיימת, לבין שתיקה שהיא חלק מתקשורת. כשם שלא כל רעש הוא חלק מ'תקשורת', כך לא הכול שתיקה".[11] כלומר, הדממה היא מחוץ לתקשורת. במובן זה במקומות, אירועים ותרבויות שבהם קודקס ההתנהגות וכללי הנימוס והפרטיות אינם מצפים, וודאי אינם תובעים, תקשורת, הרי שהיעדר התקשורת בין הנוכחים גם הוא בגדר דממה ואין הוא שתיקה. כך, למשל, אם הקוד של נימוס ופרטיות אינו מצפה לתקשורת בין זרים החולקים קרון רכבת, ולכן אין ביניהם אינטראקציה, אז נאמר שיש דממה בקרון (זאת, כמובן, בתנאי שאין הם מציפים את הקרון בשיחות סלולריות עם זולתם שמחוץ לקרון או עתים אף בתוכו, וראו בהמשך על הדיבור הריק). במובן זה, כך גם אדם היושב וקורא בספרייה: גם אם סביבו יושבים אנשים נוספים (וחלקם אולי אף ממכיריו) ואפילו אם כל אחד מהם או חלקם קורא את אותו הטקסט, הרי שבשעה שאדם זה יושב וקורא בספרייה הרי הוא בגפו.[12] המשותף לכל אלה הוא שבכולם שורה דממה – הסביבה והאדם כחלק ממנה שרויים בדממה. נדגים זאת מסיפורו של חיים הזז "חבית עכורה": "תוך כדי שהפסיק מדברו מיד נתמלא הבית דממה, מעין זו שמשתלטת בּבּית באותה שעה שכבה הפרימוס ונפסק קול רעשו, דממה מרובה ויתרה ומפורשת נאה".[13]

היות שהדממה היא מחוץ לאינטראקציה אין להדגים אותה כצורה אלא רק כתוכן, כך בדוגמה משל הזז וכך במבעים גרפיים כציורים וצילומים ידועים יותר וידועים פחות שנושאם הוא הדממה.

 

1.2 בתוך האינטראקציה

מכאן ואילך נתרכז בשקיטות שבתוך האינטראקציה.

 

1.2.1 ההפסקה: פסק זמן מהאינטראקציה

מושג התופס מקום מרכזי בעיונם של מלומדים כלפי "silence" שבאנגלית ובצרפתית הוא המושג המכונה בעברית במילה "הפסקה". הפסקה כל יסודה הוא היעדרה של פעילות במהלך פעילות. בשונה מסיום, הפסקה כהוראתה הייחודית, היא זמנית, כלומר אתנחתא – בתוך פעילות. לפי טיבה של הפעילות טיבה של ההפסקה. יש שההפסקה מכונה לפי מטרת ההפסקה: "הפסקת אוכל", "הפסקת פרסומות" ויש שהיא מכונה לפי הפעילות המופסקת: "הפסקת אש". הצירוף "הפסקת עישון", למשל, היא דו-משמעי בין פסק זמן מפעילות על מנת לעשן לבין שם פעולה המורה על סיום – גמילה מעישון. 

הפסקה היא לעולם תלוית הפעילות שהיא מפסיקה. במובן זה הרי היא רקע לרצף אותה פעילות (ראשיתה: הפעילות טרם ההפסקה, והמשכה לאחר ההפסקה, שהם עומדים במרכז כעיקר). היות שכטיב הפעילות המופסקת טיב ההפסקה, הפסקת דיבור הרי גם היא הפסקה: הפסקה משטף דיבור שהיא למעשה נטילת פסק זמן מתקשורת ושיח. הפסקת דיבור אינה שונה באופן מהותי מכל הפסקה אחרת. יש להדגיש שמֶשך ההפסקה, למשל הפסקת דיבור, יכול לנוע משבריר שנייה – בעת בליעת אוכל במהלך דיבור – או שהוא יכול לארוך דקות בעת חיפוש אחרי מילה ותכנון דיבור. עתים הוא נמשך אף שעות וימים. כלומר טווח זמן ההפסקה יכול להיות רחב מאוד (לפחות באופן יחסי). שני אפיונים אלה חשובים כדי להשתכנע שמושג ההפסקה, כשלעצמו, אינו חולק את אותו שדה סמנטי עם מושגים כתקשורת, קולות, דיבור ושיח.

זאת ועוד, כשם שבמגוון ההפסקות מצויה הפסקה מדיבור, כך, באותו אופן, מצויה גם הפסקה מאי-דיבור (במקומות ובהקשרים שבהם נמנע דיבור, יכולה הפסקת דיבור לציין פסק זמן מיוחד שבו הדיבור מותר). הלכות תענית דיבור שביהדות מגדירות במפורש מתי ניתן להפסיק זמנית את התענית: למשל משום פיקוח נפש או לצורך אמירת דברי תורה. כמובן גם המושג "שוברים שתיקה" המוכר עתה בנוף הציבורי שלנו הוא בגדר הפסקה – זמנית או סלקטיבית או קבועה (בגדר סיום) – של הימנעות מדיבור (וראו 1.2.3§ להלן).

מאמרו של תומאס ברונו (Bruneau) "שקיטות תקשורתיות: צורות ותפקידים" (1973)[14] נחשב כמאמר מכונן בעיסוק בשקיטות מנקודת מבט תקשורתית. ברונו מדמה שם את היחס שבין שקיטה זו לדיבור כיחס שבין הנייר הלבן לסימני הדפוס שעליו. ברונו מסווג את השקיטות לשלוש קבוצות: שקיטות פסיכולשוניות; שקיטות אינטראקטיביות ושקיטות סוציו-תרבותיות. המיון של ברונו הוא אטיולוגי לפי גורמי השקיטה (וראו הערה 10).

לפי ברונו שקיטות פסיכולשוניות משרתות צרכים חיוניים ומזדמנים של הדובר ושל מאזיניו לכפות זמן אטי על משכו של דיבור. מקרים בולטים של צרכים כאלה הם, לפי ברונו, היסוס בשל אי-ודאות או היסוס היזום ומכוון על-ידי דובר מנוסה כדי להקל על מאזיניו. בין השקיטות הפסיכולשוניות מונה ברונו גם קולות ממלאים שאינם קולות דיבור ("א..." למשל, ראו 2.0§ איור 10 שלהלן). עוד הוא מונה בשקיטות הפסיכולשוניות מקרים של תיקון (repair) מילים או חלקי משפטים; חילופי מילים; חזרות וגמגום. שקיטות הכרוכות בתהלוך החלטות: זמן הנדרש לקבלת החלטות, זמן הנדרש לתכנון, לפתרון בעיות ולבחירה בין תכניות מתחרות (באלה מקובל לראות גם גורמים לפליטות פה). מבחינה של המקרים שמונה ברונו כשקיטות פסיכולשוניות, עולה שמדובר במקרים שהמשותף להם הוא עצם קטיעת המבע על ידי הדובר (במהלך תור הדיבור שלו) ואולם הסיבות לקטיעות וכן ביטוייהן שונים בתכלית. כניכר יש בהם תופעות (דוגמת תיקון) שבלא ספק אין הן לרצונו של הדובר וודאי שאין הוא רוצה לידע את מאזיניו על אודותן. הן באות לאפשר תקשורת ולהקל עליה, אך לא הן התקשורת או מושאה. שקיטות אלה הן באופן ברור יציאה זמנית של הדובר מהאינטראקציה ומרצף הדיבור שלו.

בקבוצת השקיטה האינטראקטיבית מונה ברונו[15] מה שהוא מכנה הפסקות מופרעות בשיח, בדיאלוג, בוויכוח, בדיון וכדומה. הפסקות אלה הן פועל יוצא של הסביבה, היינו האינטראקציה הבין-אישית: בין שהיא במישור העובדתי ובין שהיא במישור הרגשי. אלה מתקבצות לקבוצות הבאות: שקיטות לשם תמרון השיח – חלוקת משאבי השיח ובאלה חילופי תור, סיום השיח וכד'; הרווחת זמן לשם הסקת מסקנות והערכת המסר והמשתתפים; שקיטות כאמצעי אלים של התקפה ופגיעה; שקיטות שבתחום השליטה והנראות; שקיטות כאמצעי גמול וענישה; שקיטות כתגובה לשונות (למשל שונוּת פיזית, תרבותית, לשונית או כל מה שנתפס כזר ואחר); שקיטות כתוצאה מהצפה רגשית והפתעה; שקיטות כאמצעי לשמירה על המרחב הפרטי ואפשור אינטגרציה.

בדיקה מדוקדקת של הקבוצות שמונה ברונו בתוך השקיטה האינטראקטיבית מעלה מקרים של שקיטה שאינה חלק מתור הדובר אלא שקיטה המחליפה תור כזה. יש ששונות, מצבים טעונים רגשית או מצבים של חוסר בהירות קיצונית מְשַתְּקִים את הדובר באופן שאין הוא יכול לדבר (ראו דניס קורזון, Kurson).[16] מובן שאין הכוונה לאלם פתולוגי או אלם כתופעה התנהגותית נמשכת.

במאמר "הפסקה בדיבור רצוף ופיסוק" מבקש אשר לאופר להראות כי היחסים שבין צורך פיזיולוגי בנשימה לבין חוקי התחביר סבוכים. בפתח מאמרו מראה לאופר שמחזור נשימה רגיל (שלא בדיבור ולא במאמץ) מורכב משאיפה נשיפה ומנוחה. זהו לפי לאופר מקצב השונה מזה הנדרש לדיבור רצוף. לאופר מדגיש שמקצב בהקשר נתון ומסוים תלוי אמנם בסוג הדיבור וקצבו, אך כל מקצבי הדיבור באשר הם מאופיינים במחזור של שאיפה מהירה יותר, נשיפה אטית יותר והיעדר שלב נבדל של מנוחה. לפי לאופר, "הקביעה מתי להתחיל בשאיפה חדשה תלויה בעיקר בחוקי הַנְגָּנָה (ותחביר) [...] קטע הדיבור שבין שתי שאיפות מכונה 'קבוצת נשימה' (breath-group), ובדיבור טוב מכוונים שקבוצת נשימה תהיה גם יחידת משמעות"[17]. לאופר מראה כי משך נשיפה אחת מאפשר דיבור רצוף של כ-15 שניות, משך שהוא ארוך פי כמה ממשכו של משפט ממוצע. הפסקות בדיבור אינן נובעות, אפוא, מהצורך הפיזיולוגי אלא מצרכי הדובר לתכנון ומצרכי פיענוח של המאזין. כלומר אלה אינן חלות ברמת הפקת ההגיים אלא ברמה הפרא-לשונית של "הגשה".[18]

מכל אלה עולה כי אין המרכיב הכרונומטרי מושתת על אפיונים פיזיקליים צרופים בלבד, אין הוא מנותק מדרישות הקוד והתקשורת מצד אחד וגורמים אישיים, אישיותיים וסוציו-תרבותיים מהצד האחר. יש בתפיסה זו גם הסבר לטענת ברונו[19] ששקיטות הן ייחודיות לאדם ומקורן בצרכים של החשיבה, התקשורת והבריאות הנפשית, וכי על ידי הרס ההמשכיות מקנה השקיטה בהירות לדיבור ולתקשורת. אלה מתוארים במאמרו של שמואל גרזי "מה מבטאות השתיקות בתהליך הפסיכותרפיה"[20]: 

 

המרווח (השתיקה) שבין חלקי המשפט המילוליים, המדברים, יוצר את השוני שבין משפט שמאפשר הבנה, לבין משפט שאיננו ניתן להבנה על-ידי השומע. כך, למשל, התקיימותו של מרווח צר מאוד בין חלקי המשפט, מקשה על הקומוניקציה הבין-אישית. מבחינה זו הוא מהווה 'שתיקה' במהותו, למרות שהוא מתבטא בדיבור, בחוסר שתיקה. במצב צבירה זה, הדיבור המרובה, המציף, חסר ההפסקות נתפס כשדר שאיננו משדר משמעות, אלא כמי שממלא את החלל במלל, הנחווה כמעין חומה שנוצרת בין המדבר לבין השומע. כזה הוא גם הדיבור שחסרה בו קומוניקציה אמוציונלית. השיח המתאפיין בתקשורת עובדתית חסרת גוון רגשי משתנה, יכול להחוות על-ידי השומע כעין חוסר במימד המאפשר מתן פשר לנאמר, או כרעש רקע שמקשה על הבנת המסר [...] אלה מצבים שהם במהותם שתיקות, למרות שאין בהן שתיקה במובן המקובל של המילה. לאמור, אין בהן היעדר דיבור.

 

הדגש כאן הוא על הדיאלקטיקה שבין דיבור ומרווח. יש שדווקה דיבור שהוא עתיר מילים אינו אלא שקיטה (וראו גם אלי הימן ואילן נילמן[21]). בהיות ההפסקה בתוך האינטראקציה, ועתים כמו כאן גם לשם האינטראקציה, אך לא האינטראקציה עצמה, מְזַמֵּן מושג ההפסקה (מרווח) כמה הבחנות ויחסים המרכזיים לענייננו. ראשונה לאלה היא ההבחנה שבין דמות לרקע.

 

1.2.1.1 דמות ורקע

יחסי דמות ורקע (figure and ground) הם יחסים סמיוטיים ומנטליים בסיסיים (ראו למשל אדגר רובין (Rubin);[22] וולפגאנג קולר (Köhler)[23]; וסקירה ג'יימס שירילו (Schirillo)[24]). קשב הוא תלוי יחסי דמות-רקע: הדמות מרכזת את תשומת הלב בעוד שאנו מתעלמים ממה שברקע. אדגר רובין, אבי הרישום הקלאסי של דמות ורקע ויזואליים שבאיור 1א[25] שכאן, אומר[26] שהבדל התפיסה שבין השניים הוא שהרקע נתפס כנעדר צורה. 

 

 

איור 1: יחסי דמות ורקע וריאציות על רובין 1921

 

איור 1א מדגים שאם נמקד את תשומת ליבנו בלבן ונעמיד את השחור כרקע אז נתפוס את התמונה כציור אגרטל. אם נתמקד בשחור, היינו נעמיד את הצבוע שחור כדמות, אז נתפוס את התמונה כציור שתי צדודיות פנים המופנות זו לזו. לו היו דמויות אלה (דמויות הן בהוראת פנים והן בהוראה שכאן כ-figure) מוגשות לנו הצופים על רקע שגם הוא שחור כי אז הן היו נבלעות ברקע: בלא ההבחנה לא היינו רואים אותן – ההבחנה היא המנגישה את הדמות. חילופי המבט באיור 1א מתאפשרים משום שהלבן והשחור שווי מעמד. איורים 1ב ו-1ג מערערים שוויון זה על ידי הוספה של מסגרת היוצרת עם הצבע התואם רקע ומעמידה את הצבע האחר כדמות: ב-1ב הרקע הלבן מעמיד את השחור כדמות וב-1ג השחור הוא צבע המסגרת והרקע שעִמה (והוא הקרוב ביותר לאיור המקורי של רובין[27]). באיור 1ד הרקע והמסגרת הם לבנים (כמו באיור 1ב) אלא שיחסים אלה הופקו מהיפוך הצבעים של איור 1ג ולכן האגרטל הוא דמות ב-1ג ו-1ד. 

רובין מצביע על הבדלים קוגניטיביים יסודיים שבין הדמות לרקע. כאמור, ההבדל היסודי שבהם הוא שרקע נתפס כנעדר צורה. לדמות אופי של דבר ואילו לרקע אופי של חומר (substance). תכונות משניות הן בולטוּת צבע הדמות לעומת צבע הרקע; מוגדרוּת מיקום הדמות לעומת היעדר מוגדרוּת של הרקע והיותו נתפס כמרוחק יותר. עוד מצביע רובין שבשל היות הדמות בולטת ומרשימה, ברגיל, היא נחרטת בזיכרון וגורפת קשרים (אסוציאציות) יותר מאשר הרקע. ברגיל, קובע רובין, מקומה של הדמות במודע. משום כך הוא גם מייחס השפעה רגשית לדמות ולא לרקע.[28] רובין מצביע על שהפיכת רקע לדמות פועלת באופנים מפתיעים.

הרקע הוא אם כן אמצעי הגשה לדמות והוא מבוסס על תפיסת ניגודים: קשב - אי-קשב; צורה - היעדר צורה, ומאלה גם ניגודים נלווים כקרוב - רחוק, מוכר - חדש, חשוב - שאינו חשוב  וכדומה.

ראובן צור (Tsur)[29] מביא בשם לאונרד מאייר ( Meyer)[30] את הטענה כי קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדמיין דמות ויזואלית בלא שנדמיין גם את הרקע שכנגדו היא באה. הוא ממשיך ומסתמך על מאייר שטוען שבהיעדרו של הכרח זה כלפי התנסויות אקוסטיות (aural), נוכל לתפוס את המוסיקה כמשקפת אחד מחמישה אופני יחסים שבין דמות לרקע: (1) דמות יחידה בלא רקע, כך לדבריו סולו לחליל; (2) כמה דמויות בלא רקע, כך למשל, יצירה רב-קולית הבנויה כמה חלקים מובחנים ומובנים; (3) דמות אחת או יותר המלוות ברקע; (4) רקע בלבד, מקרה המודגם, לפי צור, כאשר נשמעת מנגינה המקדימה שיר שצפוי להגיע; (5) הצבה של מוטיבים קטנים שהם דומים אך לא זהים ושאין הם נבדלים זה מזה בזרימה שלהם.

נקודת המוצא של העוסקים בשקיטה, לפיה היחס שבינה לבין דיבור הוא כיחס שבין הנייר הלבן לסימני הדפוס שעליו, מתייחסת לגירויים ולתפיסה הוויזואלית של אותיות הכתב. ואולם גם כלפי המבע הדבור, שלכאורה הוא נוהג לפי האפיונים שעליהם הצביע מאייר, הרי שכפי שהראינו בסקירת העיון הכרונומטרי בשקיטה, התפיסה הבלשנית המקובלת מזהה את השקיטות עם הרווחים שבכתב וסימני הפיסוק. בכך מעמידה הבלשנות את ההגיים והאותיות ואת ההצטרפויות של אלה כדמות ואת הרווחים (האקוסטיים והגרפיים) כרקע. כך הגדיר זליג האריס (Harris) מבע: "An utterance is any stretch of talk, by one person before and after which there is silence on the part of the person".[31]

ברונו קושר את התעלמות המחקר הלשוני מהשקיטה בהבחנה זו שבין דמות לרקע. הוא אומר: "[...] חלק הארי של האופן שבו חקרנו את תפקיד השפה התעלם מתפקוד השקיטה. הצמדנו את עיוננו אל הדמויות, כאשר השווינו דמות לדמות, יחידה ליחידה, מתעלמים כמעט לחלוטין מן הרקע".[32] חשוב להבחין שברונו אינו מערער על התפיסה המקובלת, הוא דבק במקום השקיטה כרקע, ומבקר את המחקר שהתעלם מן הרקע. גם טענת המוסיקאי ג'ון קייג' (Cage) ש"אין שקיטה (silence) מוחלטת (דממה), לעולם משהו מתרחש המפיק צלילים"[33] מתבססת על הבחנה זו שבין דמות לרקע ועל תפיסתו את השקיטה כשייכת לרקע. דבריו של קייג' ובפרט היצירה לפסנתר "33'4" שלו הם דוגמה מהמדיום האקוסטי לקבוצות 1 ו-4 במיון של מאייר. הטענה שבמקרה זה אין שקיטה מוחלטת אפשרית אם קול רשרוש הקהל שבאולם הקונצרטים יהיה במוקד או אם שקיטת הנגן היא הדמות ורשרוש הקהל רקע (המפר שקיטה זו). הקבלה זו מראה שהמיון שהעמיד מאייר כלפי המדיום האקוסטי, כאילו יש בו אפשרויות שאינן במדיום הוויזואלי, מתערער, ושדווקה המדיום החזותי הוא השופך אור על המדיום האקוסטי: כשם שאין פסל שהוא עצמו חסר רקע שהרי לעולם הוא מוצב בחלל כלשהו, כך בדיוק נגינת סולו של חליל (קבוצה 1) היא דמות שהרקע שלה הוא היעדרם המוחלט או הדומיננטי (יחסית) של כלים אחרים. וכן, אם רשרוש הקהל הוא רקע, המפר כאמור את שקיטת הנגן, הרי שהשקיטה – שלא כטענת ברונו ורבים אחרים – עומדת כאן כדמות.

עצם היפוך התפקידים של דמות/רקע באשר לדיבור ולשקיטה, לאותיות הכתב ולרקע הלבן (וראו איור 1 לעיל) הרי הוא, כאמור, אמצעי למשיכת תשומת לב ולהיזכרות. ואולם, שימוש בשתיקה תקשורתית מוסיף על אלה גם יסודות של תוכן ועתים גם ממד של המחשה איקונית, כאשר היעדר המסמן (שבשתיקה) מגלם היעדר במישור העולם. כל אלה נוספים לנתון הסמיוטי הבסיסי – שהרקע נדרש לשם הנגשה והעמדה של דמות. הרקע הוא רווח השובר את הרצפים (האקוסטיים, החזותיים או האחרים, ראו למשל ברנרד רוז'ה, Rougé).[34] ההפסקות הפסיכולשוניות של ברונו הן דוגמה לרווחים – שקיטות כרקע לדמות (הוא הדיבור). דוגמה לכך מובאת מדברי עמוס עוז מספר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" על המורה שלו בכיתה ב' – המורה זלדה – הרי היא המשוררת זלדה. וכך הוא אומר: "ממנה למדתי גם שיש לפעמים מילה שזקוקה לכך שסביב-סביב לה ישרור שקט גמור: שיהיה לה די מרחב, כמו תמונות שֶתולים על הקיר, ויש ביניהן תמונות שלא סובלות שום שכנים".[35]

דבריה אלה של זלדה מורים על השפה כמו גם על אנשים, שזו וגם אלה שונים זה מזה בצרכי ההפסקה שלהם: יש צורות לשוניות, הקשרים לשוניים ותכנים לשוניים כמו גם יש אנשים הזקוקים דרך קבע או בהקשרים מסוימים לריווח גדול יותר בין המילים, ואחרים די להם בריווח קטן, וחריגה מעבר למינימום זה אינה מטיבה עימם.

האיזון העדין, בכל דבר, וכאן באשר למעמדו של הרווח וגודלו, מודגם באיור 2, שבו מודעת פרסומת של "דפי זהב" לבעלי-מקצוע, כאן מטפלים זוגיים.

 

 

איור 2: רווחים כמסומן ומסמן, כרקע וכדמות

פרסומת "יעוץ זוגי" עבור "דפי זהב" (באדיבותY&R Israel )

 

סודה של זוגיות טובה הוא, כידוע, במינון נכון בין נפרדות (מרווח) לאינטימיות (יחד, ראו איור 6 להלן). מרווח נכון הוא חמצן הזוגיות – אין לבטלו אלא לצמצמו כרקע וכמצע לאינטימיות שגם עליה להיות מאוזנת וכך מיטיבה. ברמת הסימפטום (סימן שאינו מכוון), הרווח שנפער בין בני-הזוג, לקוחות פוטנציאליים של ייעוץ זוגי, הוא תוכן הסימן: פגימת הדיאדה הזוגית במישור העולם (המציאות) או הרצון להימנע ממנה. ברמת הסימן, הרווח כסימן מכוון שהחדיר פרסומאי "דפי זהב" במודעה הוא הדמות המביעה כתוכן כי בידי בני-זוג המצויים כבר בנתק או מבקשים להימנע מנתק עתידי, האפשרות לשלוט בגודל הרווח ובטיבו וזאת על-ידי הסתייעות בייעוץ זוגי. כניכר, כל שאמרנו כאן במילים אינו מובע אלא על ידי הרווח כדמות (וייעוץ זוגי – המודעה והלוגו הזהוב של "דפי זהב" כרקע). זוהי כוחה של שתיקה – מסמן נעדר מימוש פיזי, דוגמת הרווח שכאן, כאמצעי הבעה. כאן אמצעי איקוני שיש בו דמיון דיאגראמטי בין התוכן (הרווח והאפשרות לשלוט עליו) לבין הצורה (רווח, ראו 1.2.4.2§ להלן). 

יחסי דמות רקע והרווח בין מילים כאמצעי לשוני שגרתי לשבירת הרצף משמשים את מיכל נאמן באופן יצירתי בדיפטיכון "ASHKENAZIM" (בתערוכה ה' צבעים).[36] בכל פן של הדיפטיכון מחולקת המילה "ASHKENAZIM" בכתב הלטיני (כתעתיק או באנגלית) בריווח ובצבעים אדום-שחור באופן אחר:

 

ASHKE#NAZI#M

ASH#KENAZIM

 

שכלפיהן אומר היוצרת: "בכתיבה שבה ה-ASH מודגש בפיסוק וחלוקה להברות, וזה קורה שוב בהדגשת ה-NAZI. כלומר שפתאום האשכנזים באנגלית נושאים בתוכם את הקורבניות של האפר שהיה גורלם וגם את המקרבן והשורף. כשגיליתי את זה נעתקה נשימתי. וכמובן שהיה צריך ליצור הבדליות וזה עשיתי על ידי הטיפוגרפיה הוויזואלית של הרווח ובעיקר על ידי הצביעה (שוב הבדל צבעוני-"ציורי") בשני צבעים אדום ושחור. לכן בדיפטיך המקורי יש שימוש בנזילות בשחור ואדום והבדלה צבעונית בשחור ואדום"[37] העמדות אלה והמסר של של "אפר" "נאצי" ו"אשכנזים" מתאפשרות כאן מהשבירה תוך נטיעת מחברים (junctures) בתוך מילה (וראו להלן 1.2.4.2§).

   

1.2.2 שימוש באינטראקציה כנגדה

עיון במחקרים העוסקים בשקיטות, בתחומי התקשורת, האנתרופולוגיה וחקר התרבות, ביחסים בין-אישיים ותוך אישיים כפי שהם נדונים בתחומי הפסיכולוגיה בכלל והפסיכותרפיה בפרט, וביטויים של אלה באמנות (ספרות, מחזאות וקולנוע, אמנות פלסטית ועוד) וכן במרחב הציבורי כמו השיח החברתי והשיח הפוליטי, מעלה מושגים הנוספים על הדממה וההפסקה, כאלה שהמשותף להם הוא היותם שקיטות מצד תוכנם. כלומר שתוכן צפוי מסוים אינו זוכה לביטוי. הבולטים באלה הם הלא-נאמר ("unsaid") והדיבור הריק ("empty speech"). ואולם, אם הדממה היא מחוץ לאינטראקציה וההפסקה פסק זמן ממנה, עתים דווקה כרקע החיוני להנגשת הדמות, אזי הלא-נאמר והדיבור הריק משתמשים באינטראקציה כדי לחתור נגדה (ונגד נמעניה). הכיצד?

 

1.2.2.1 הלא-נאמר

המצב הטיפוסי הוא שכאשר למוען יש מה לאמר והוא רוצה ובוחר לאמר זאת למאזיניו, הרי הוא משתמש בסימן לשוני או אחר להביע תוכן זה. שפות שונות עשויות להשתמש, כמובן, בקודים שונים: מסמנים וחוקים שונים להבעת המסומנים: מידע על העולם, עמדתם כלפי אלה, שאיפותיהם באלה וכדומה. המקרה הטיפוסי כלפי מצב עניינים הפוך, היינו כאשר למוען אין מה לאמר בעניין מסוים או שיש לו מה לאמר ואולם מסיבותיו הוא הוא בוחר שלא לאמר זאת (היעדר מסומן, או בחירת הדובר שלא לשתף במסומן) הוא היעדר דיבור. מצב זה מתואר כמצב הטיפוסי במישור התוכן. שני מצבים טיפוסיים אלה מעמידים דיכוטומיה: יש תוכן - יש צורה, אין תוכן - אין צורה (ראו איור 10 להלן).

הלא-נאמר אינו מצב של אין מה לאמר: כשהשחקנית הווינאית ג'וזפין גלמייר (Josefine Gallmeyer), מטופלת של הפסיכואנליטיקאי תיאודור רייך, ביקשה ממנו "הבה נשתוק על משהו אחר"[38] היה לה מה לאמר – היה מסומן – ואולם (צד אחד בה) ביקש שלא להביעו (לא לשתף בו). הלא-נאמר הוא, אפוא, שקיטה תמטית, שקיטה על נושא מסוים. זוהי השקיטה שאביתר זרובבל (Zerubavel)[39] מתאר בתור הפיל שבחדר: הוא נמצא במרכז הסלון, כולם מבחינים בו ונדרשים לתמרן כדי לא להיתקל בו ואולם אין מסלקים אותו – הוא שם. כמו הפיל שבחדר, הלא-נאמר אינו בא לבד, הוא מוקף דיבור, דיבור שהוא רלוונטי ובעל משמעות. משקלו הסמיוטי של הלא-נאמר בא מכך שברור שלא ניתן לאמר הכול: בכל שיח יש מה שאינו רלוונטי לנושא השיחה ומטרתה. ויש כמובן מה שהוא רלוונטי, שהרי לולא כן לא היה מקום לשיחה. אך גם בתוך הרלוונטי יש מה שהדובר מניח כידוע ונתון ולכן אין הוא צריך לאמרו. הלא-נאמר שונה מדיבור נמסר ואימפליקציה. אימפליקציה היא מהלך של הנמען – לא של המוען. אימפליקציה היא מה שהנמען מטיל על השיח ועל המוען: כוונותיו, קשריו, וכדומה. אלה יכולים להיות אמתיים או שקריים, ידועים למוען או שאינם ידועים לו. לא כן הלא-נאמר. הלא-נאמר הוא נושא שלמרות היותו רלוונטי, בנסיבות העולם ובנסיבות הֶקשר השיח ושותפיו וכן אף על פי שדברי המוען-דובר כלפי הנושא מתבקשים וצפויים כדמות, בכל זאת הוא בוחר שלא לתת לנושא זה מקום בשיח. כלפי חוץ הדובר נוהג בַּנושא כאילו אינו קיים כלל. הפער הסמיוטי הניכר בין הרלוונטיות והציפייה שהיא מעוררת להתייחסות לבין בחירת הדובר שלא לאמר היא המעניקה לשקיטה זו את מעמדה כלא-נאמר.

השיר-החזותי "schweigen" של המשורר יליד בוליביה יוג'ין גומרינגר (Gomringer)[40] שכתב גרמנית (וספרדית) ישמש אותנו להדגמת יחסי דמות/רקע לא-נאמר/שתיקה (איור 3). הגרמנית, שלא כאנגלית, מבחינה בין "schweigen" – שתיקה שהיא חלק מהאינטראקציה,  לבין דממה, הפסקה ומנוחה, המצוינות על ידי "Ruh". מחתימת המשורר שבתחתית מימין ("Gomringer 1954") ניכר שהשטח הלבן מצוי בתוך גבולות השיר החזותי.

 

איור 3:  schweigen

schweigen ,Eugene Gomringer, 1954 (מקור 10 ס"מ במכונת כתיבה, העתק מוגדל (1.2 מ') תלוי Altstadt Hotel Zürich, (באדיבות האומן)

 

היחס שבין תיבות הכתב ("schweigen") ללבן זה הוא כיחס שבין הלבן והשחור באיור 1א. גם כאן ניתן לדלג בין השניים באופן שפעם האחד דמות ופעם הוא רקע. חזות השיר מזמנת אופנים שונים ליחסי דמות/רקע. נתמקד כאן בקריאתו כלא-נאמר. כי אז תיבות הכתב ("schweigen") יהיו מסמנים, (שתוכנם כאמור שתיקה, תוכן שהוא אכן רלוונטי אלא שדווקה הם ימסכו את המסומן הצפוי אך אינו מדובר. הלבן העוטף את תיבות הכתב מבפנים ומבחוץ יכול להיתפס כאן כרקע לדמות מה שנאמר ומה שאינו נאמר, והוא יכול גם להיתפס כאמצעי פואטי-טיפוגרפי לביטוי האיקוני של מה שצפוי ורלוונטי: מילוי המשבצת והמרווחים שמסביב, אך אין הוא נאמר. רווח זה הוא, כאמור, חלק מהדמות והוא ממחיש טיפוגרפית דיבור רלוונטי וצפוי שלא-נאמר (כמוסבר, במישור השפה, הלא-נאמר אינו מומר ברווח ממש ולכן אין הוא תופס מקום וזמן). במקרה כזה, שבו הלבן הוא חלק מהדמות, הרקע לדמות כולה יהיה הלבן שבתוך התיבות (בין האותיות, ראו גם וורנר וולף Wolf[41]).

הלא-נאמר מצוי רבות במרחב הציבורי הפוליטי אך כפי שראינו הוא מצוי גם בשיח האישי. אביתר זרובבל (מצטט את ג'יימס יספר (Jesper) [42] האומר כי "למעשה, אפשר שיבוא היום שנזכור את השואה 'לא בשל מספר הקורבנות אלא בשל השתיקה' שסביבה"[43]. הדבר כידוע נכון במיוחד בחוויית בני הדור השני.[44] בכך שונה הלא-נאמר גם מן השתיקה המדברת (המילולית) שהיא בחירת הדובר להנכיח את נושא, להביע אותו ולשתף בו וזאת על ידי שתיקה. כזו היא למשל האמירה "לזכור ש ולא לשכוח ש":[45] השואה וזכרה מועלים כתימה – אין הם במקרה זה "לא-נאמר" (וראו להלן 1.2.4.1§).

 

1.2.2.2 הדיבור הריק

אם במישור התוכן הלא-נאמר הוא הדרך הטיפוסית העומדת לדובר שבוחר שלא-לאמר את הצפוי להיאמר על ידו, הרי שהדיבור הריק הוא הדרך הלא-טיפוסית. בדיבור הריק כמו בלא-נאמר יש תימה (מסומן) הצפויה בשיחה והדובר בוחר שלא לתת לה ביטוי. ואולם שלא כבמקרה הטיפוסי של הלא-נאמר, בדיבור הריק אין התאמה בין בחירת הדובר לשתוק תוכן זה לבין היעדר המסמן, נהפוך הוא: הדובר מממש בחירתו זו על ידי דיבור (מסמן). המיוחד הוא שדיבור זה אינו המסמן של המסומן השתוק. הדיבור הריק אינו פגיעה באינטראקציה על ידי הבלעה של הלא-נאמר במסומנים רלוונטיים ובעלי עניין אחרים אלא הוא פוגע באינטראקציה על ידי הסתרת המסומן הצפוי בדיבור שאינו רלוונטי ואינו אינפורמטיבי. זהו דיבור שכל מטרתו ביטול המרחב והרווח של המסומן השתוק והשתלטות הרקע על דמות שתוקה זו. יש בו מסמן בְּמקום שבלא התוכן (המסוים) צפוי היעדר מסמן (וראו להלן 2.0§, איור 10). ואולם הוא אינו טיפוסי גם במובן נוסף, והוא תפיסתנו את הדיבור בכלל ויחסי דיבור ושקיטה בפרט. מעצם היות הדיבור אמצעי ההבעה המובהק (המצב הטיפוסי במישור המילולי – הפן הצורני) הרי הוא נתפס כבעל משמעות, כאמצעי לקשר, כאמצעי להעברת מידע (וראו כלל שיתוף הפעולה של פול גרייס (Grice)).[46] והנה הדיבור הריק שכאן מדגים דיבור שהוא חסר משמעות (ראו רייך)[47]. אם אמרנו שהדיבור הריק בגדר מימוש מסמנים שאינם אלה של המסומן שבמרכז השיח הוא שקיטה במישור התוכני של מסומן זה, נמצא שגם דיבור בעת שצפויה שקיטה הרי הוא דיבור ריק. כשם ששתיקה בעלת משמעות ברובד הצורני (השתיקה המדברת) היא שתיקה במקום שצפוי דיבור, כך אומר יאבורסקי[48] ביחס לדיבור הריק: "הדיבור מייצג כאן את היעדרה של שקיטה". בילמס[49] מודה כי אין זה נכון שכל השקיטות נשמעות אותו דבר, כך לדבריו, יש שקיטות שהן מוסתרות על ידי דיבור. הדיבור הריק הוא המקרה המנוגד להמלצת האִמרה הסינית כי תדבר רק אם ערך דבריך עולה על ערך השקיטה שהם מפירים (וראו דברי גו'בראן ח'ליל ג'ובראן "על הדיבור"[50]).

על פניו הרבים של הדיבור הריק במארג של העצמי וצרכיו, עמדו פסיכואנליטיקאים רבים. בהיות אברי הדיבור אברים אֶרוֹגֶניים, קשר רוברט פליס (Fliess)[51] בין הדיבור בכלל והדיבור בהקשר הטכניקה וכלל היסוד הפסיכואנליטיים בפרט לבין עוררות מינית. במובן זה דיבור שבא לצורך סיפוק עוררות כזו, ולא לשם תקשורת והעברה של מידע, הוא ריק בהיותו נעדר מסומן, בהיותו שרשרת של הגיים בלא תוכן.[52] ההוגה והפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן (Lacan) הוא שטבע את המונח דיבור ריק (parole vide). לפי תפיסתו הדיבור הריק משקף את הניכור והפיצול האימננטיים של האדם מתשוקתו:

 “Where the subject seems to be talking in vain about someone who, even if he were his spitting image, can never become one with the assumption of his desire”.[53]

לפי לאקאן הדיבור הריק הוא הביטוי המובהק לשרשרת מסמנים כהיעדר של המסומן (הדבר – Das Ding – התשוקה).[54] דומה שפנייתו של איוב לאלוהים בחתימת הספר[55] מביעה מצב זה עצמו של מי שכמו האנליזנד תפקידו לדבר – דיבור שלדרך לאקאן הוא דיבור ריק, דיבור העומד בינו לבין הלא-מודע – התשוקה שלו ואילו אלוהים כאן הוא מי שכמו האנליסט נתפס כסובייקט שאמור לדעת ("sujet-supposé-savoir") ולכן כמי שייתן פשר. איוב אומר לאלוהים "הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע". איוב הוא אמנם הדובר ("ואנכי אדברה") אך הוא זקוק לאחר כדי שייתן פשר לדבריו שלו: "שמע נא [...] אשאלך והודיעני".[56]

מהדוגמות השונות, כפי שעלו בסקירתנו, של דיבור ריק כשקיטה, ניכר כי משך השקיטה בדיבור הריק יכול לנוע ממשך של הרווחים הצפויים – אך הנעדרים – שבין מילים ועד שיח שלם וארכני הבא להציף את המאזין. תופעת הפיליבסטר ("Filibuster") היא אולי המשך הארוך ביותר של הדיבור הריק כשקיטה (וראו לעיל הציטוט מדברי גרזי, 1.2.1§).

דוגמה לדיבור הריק נביא באיור 4[57] מקריקטורה שעושה שימוש במילים ובנוסחאות. בתחומים כמו מתמטיקה, כלכלה ופיזיקה לא מן הנמנע שתישזרנה נוסחאות בתוך מלל. אז משמשים המלל והנוסחאות ביחס מטה-לשוני: האחד מבהיר או מתייחס למשנהו. אף על פי שאין ספק ששינוי קוד לפנינו, השינוי צפוי ומקובל ולכן במקרים כאלה אין שקיטה משום סוג שהוא. לא כך בקריקטורה שלפנינו.

 

איור 4: הדיבור הריק

שלמה כהן, 2012, מהפכת הסלולר (באדיבות שלמה כהן ו"ישראל היום")

 

הכותרת והתמונה ברורות. נושא הקריקטורה הוא הוזלת מחירי הסלולר עם כניסתן של חברות חדשות לשוק. הקו הסמלי המתוח מדמות איש העסקים לעבר הכתוב מרמז כי הוא הדובר. ומה אומר איש העסקים? מבחינת המלל הוא פותח בהצהרה/הבטחה: "זה מאוד פשוט" הצהרה שמוסבת (מטה-לשונית) לנוסחאות שמופיעות מיד בהמשך. גרפית ניכר כאן שינוי קוד הנפרש לאורך ארבע וחצי שורות. בראש השורה השישית באה מילית קישור "ובנוסף" שלאחריה שוב קוד נוסחאות שבסופו (שורה שביעית) הנוסחה  E=mc² ומיד לאחריה "ולכן החבילה שלנו תפורה בדיוק עבורך".

כפי שוודאי הבחין הקורא, אין שום קשר תוכני בין שורת הנוסחאות לבין עצמה וגם לא בינה לבין חבילת הסלולר המובטחת. לדובר אין שום הנחה שהנמען מכיר את הקוד ומסוגל להבין אותו (לא הדמות בקריקטורה ולא אנחנו הקוראים). אם יש כאן נוסחה שעשוי הקורא הסביר להכיר הרי זו E=mc² – נוסחת תורת היחסות של איינשטיין, תורה שיש האומרים שמספר האנשים שמבינים אותה עד תומה ניתן למנייה על אצבעות יד אחת. אך מה שיודע כל אחד הוא שהיא קובעת שהכול יחסי – והיא הרי אמירה הומוריסטית של הקריקטוריסט שלמה כהן, שאומר אותה בשתיקה אינטרטקסטואלית ומבשר אותה גרפית על ידי בחירתו לשתול נוסחה זו כאן (כניכר היא מודגשת משאר הנוסחות). חזרנו על מילות הקריקטורה כדי להראות שהן עצמן ריקות מתוכן – חלקן מילות מבנה בלבד ("זה מאוד", "ובנוסף", "ולכן"). הנוסחאות ודאי ריקות מתוכן. המעבר מקוד חסר תוכן אחד למשנהו, באופן שהאחד תומך כביכול באחר, הוא המבשר כאן את המסר שבמקרה הטוב הכול יחסי ובמקרה הפחות טוב אלה דיבורים, הבטחות ופרזנטציות חסרות בסיס. האמצעים הלשוניים וכן האמצעים הגרפיים מורים באחת כי דיבור ריק לפנינו: מסמנים בלא מסומנים, דיבור שמטרתו אינה תקשורת אלא ההפך – טשטוש ובלבול הנמען.

 

1.2.3 ההשתקה

המושגים השתקה ושתיקה (שתיקה מדברת) שונים מהדממה, ההפסקה, הלא-נאמר והדיבור הריק. המשותף לשתיקה המדברת ולהשתקה ומה שמבחין בינן לבין הדממה וההפסקה הוא ששתיהן מתנהלות בתוך האינטראקציה עצמה (לא מחוצה לה ולא בגדר פסק זמן ממנה) וכי בשתיהן יש למוען מה לאמר: יש מסומן שהמוען רוצה לחלוק עם הזולת. התכונות המרכזיות המבחינות בין ההשתקה לבין השתיקה המדברת הן מקור הבחירה ומטרתה. ההשתקה מעצם טבעה כפעולה נגרמת ונכפית, כל מהותה שאין היא פרי בחירתו של המוען, אלא להיפך: עיקרה שהיא מנוגדת לרצונו החופשי. זאת ועוד, מטרתה או תוצרה שהיא מונעת את חלקו של המושתק במשאב זה של קשר ותקשורת.

מחיפוש במאגרי מידע מודפסים ואלקטרוניים במאה השנים האחרונות, עולה שחלקו הארי של העיסוק בשקיטה ("silence" על כל שימושיה באנגלית, למשל) מכוון למעשה להשתקה. כבר העירו (למשל ג'ף ורשורן Verschueren)) [58]) כי באנגלית אין פועל להבעת 'שתיקה' (דוגמת "שָתַק" שבעברית) אלא רק להבעת גרימה לאחר: "to silence (someone)" – להשתיק. יהיה זה, אפוא, מן הצדק לציין כי בעוד בלשנים, פונטיקאים ופסיכובלשנים התרכזו, כפי שראינו, בחקר שקיטה כהפסקה, מָשַך העיסוק ב-"silence" כהשתקה את סקרנותם של האנתרופולוגים והסוציולוגים ובאלה גם הסוציובלשנים. מחוץ לעניין המחקרי-אקדמי, מעסיקה ההשתקה אנשי תקשורת, אנשי ספרות ומשפטנים ועוד. ההשתקה מהווה נתח מרכזי בשקיטות הסוציו-תרבותיות, אלה המעוגנות במוסכמות חברתיות.

לצד השקיטות הפסיכולשוניות והשקיטות האינטראקטיביות העמיד ברונו (1973) את השקיטות הסוציו-תרבותיות.[59] לפי ברונו, אמצעי ההשתקה הם פועל יוצא של תפיסות סוציו-פוליטיות את ההיררכיה של הסדר החברתי ביחד עם תפיסות על טבעה של הסמכות העליונה או של ישות רליגיוזית כאלוהים (""לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים" תהלים סה 2). לצד תפקידי השקיטה כאמצעי להבעה של כבוד כלפי סמכות או תפקיד, מעמיד ברונו את השקיטות הסוציו-תרבותיות כאמצעי אכיפה של סמכות, וזאת באמצעות מערכות של חוקים ונורמות המכתיבות השתקה של הכפופים ומטילות עונשים על המפרים כללים אלה. מערכות הכללים יכולות להתייחס לקבוצות אנשים, למועדים מסוימים ולמקומות מסוימים שהוא מכנה "אתרי שקיטה" כמו למשל, בתי תפילה, בתי אבלים ואתרי זיכרון, ספריות ומוזיאונים (וראו גם סביל טרויק[60]). ברונו מסביר את הדינמיקה של ההיענות להשתקות סוציו-תרבותיות אלה לא רק בהיות כולן פרי קבלה של סמכות אלא בהיות ההיענות להן (ההשתתקות) כלי ליצירה של קולקטיב, זהות והזדהות קולקטיבית ולשימורם. במניין השקיטות/ההשתקות הסוציו-תרבותיות מתייחס ברונו גם לשקיטה שהוא מכנה "שליטה רטורית" כפי שזו באה לידי ביטוי בעת טקסים ואירועים ציבוריים, דוגמת הנפת דגל, דקת דומייה ועוד. הפרת השקיטה באירועים כאלה נחשבת כהתנהגות אנטי-חברתית וכפגיעה עמוקה בקולקטיב.[61] הדהוד ההשתקה שונה בין תרבות מתאפקת לבין תרבות מתפרצת (ראו חנה נוה[62]) בכך שבכל אחת מאלה תהיה ההתנהגות או התגובה הצפויה, ולכן הנורמטיבית, שונה: בראשונה השקיטה היא הצפויה ואילו בשנייה היא הבלתי-צפויה.

החברה והשלטון עמדו מראשיתם על ערכה של ההבעה בכלל והדיבור בפרט כמשאב של כוח. חלוקת משאבי הדיבור היתה ועודנה כלי מרכזי בידי כול, ובמיוחד בידי השלטון והשליט: אלה יקבעו מתי הנתין ידבר ומתי תימנע ממנו אפשרות זו; בידי השלטון לקבוע מי מהנתינים רשאי לדבר ומי לא. כך למשל זכות הדיבור (בכלל ובפרהסיה בפרט) לנשים (ראו למשל רובין פטריק קליר (Clair)[63] שריל גלן (Glenn)[64]; השתקה כלפי הקהילות ההומולסביות בכלל (למשל אודרה לורד (Lord)[65]; וורן גו'נסון וויליאם פרסי (Johansson &Percy)[66]) וכלפי קישור קהילות אלה עם מחלת האיידס בפרט (ראו למשל סוזן הנקין (Henkin)[67]) ועוד.

לשיבור העין, נדגים כאן את ההשתקה בדוגמה אקטואלית מאוד במרחב הציבורי שלנו, כמובא באיור 5.[68] הדברים ידועים, וצילום השקיות מדבר בעד עצמו. נפנה את תשומת הלב שוב ליחסי דמות רקע ולרווח שברווח.

 

איור  5: השתקה

צילום מימין: עידו קינן, חדר 404 (room404.net) . צילום משמאל: ברית הראל (באדיבות הצלמים)

 

כניכר מחזות השקיות, הצבעים כחול ואדום משמשים לדמות (הציור והכיתוב) ואילו הרקע הוא לבן, בגדר רווח לשבירת הרצף. ההשתקה ניבטת בשקית השמאלית, מתוך שמקומה הצפוי של האישה כדמות (השוו לשקית הימנית) מושתק כאן במישור החזותי כמו הדרת הנשים במרחב הציבורי. אף על פי שלבן הרקע והלבן שבמקום דמות האישה זהים ומצויים ברצף, אין הם אחד. לבן הרקע הוא כהפסקה המנגישה דמות ואילו הלבן שבמקום הדמות מוחק את הנגשתה, מדיר אותה כדמות.

גם כאן, כבעיסוק בהפסקות, אין הדבר מיוחד ליחסי דיבור-שקיטה: הפעלת כוח וסמכות יכולה להתבטא בהצבה ובהענקה של איסורים והיתרים, דוגמת הדרה כוללת או הגבלת תנועה, הגבלת מזון, הגבלת הופעה ולבוש וכדומה. מרכזיות הגבלת הדיבור באה משום שבעבר וגם בהווה מהווה הדיבור – או היעדרו – אמצעי שלטון (לצד אמצעים אחרים). ברונו[69] אומר כי חלק גדול מהכוח הפוליטי נגזר ואף מתוחזק על ידי השימוש שנעשה בשקיטה. ברונו מדגים זאת על ידי שימוש שעושה מקור הסמכות בהשתקה ככוח למול השימוש שעושים הכפופים בהפגנה הדמומה כאמצעי נגד לפירוק כוח ההשתקה. היות שהכוח אינו רק בהשתקה עצמה אלא הכוח הוא בעצם השליטה על משאבי הדיבור והשתיקה, הרי שיש שדווקה השתיקה היא הכוח, למשל עונש השתיקה "silent treatment" וחרמות (ראו ציטוט דברי המשוררת רחל בפתח המאמר).[70] 

ניגוד זה שבין ההשתקה לבין השתיקה המדברת ברור כאשר מדובר בהשתקה חיצונית כפי שמנינו כאן. כשמקור ההשתקה הוא חיצוני אזי יש גוף, מסורת או אדם (המייצג גוף או אדם "פרטי") בעלי סמכות וכוח (אמיתיים או מדומים) המטילים הגבלות אלה ובכוחם גם להסיר אותן. ההשתקה יכולה להיות ממוסדת וישירה (בדרך כלל היא מהווה חלק במכלול של מגבלות, כך למשל הצנזורה). ההשתקה יכולה גם להיות עקיפה: מניעת הגישה לבמות הביטוי או שיבוש ערוץ התקשורת. דוגמה לכך היא שיבוש מערכת ההגברה בעת נאומו של ראש הממשלה (דאז) אריאל שרון בוועידת הליכוד 2005.

ההשתקה יכולה גם להיות סמויה – רבים המקרים הנראים, כביכול, כשתיקות וכהשתתקות של מוען או קבוצת מוענים, שאינם אלא קבלה כנועה של השתקה סמויה:[71] קניית ההשתקה בשוחד או בדמי חסות, השתקה על ידי איומים וסחיטה (תופעה שחוזרת ונשנית במקרי אינוס בין מכרים בכלל ואינוס בתוך המשפחה בפרט). גם השתקה על ידי השתלטות תוכנית על אמצעי התקשורת וערוצי המידע הינה השתקה סמויה. תופעה בולטת באלה היא "ספירלת השתיקה" כתיאורה על ידי החוקרת אליזבט נואלה-נוימן.[72] לדעת נואלה-נוימן, משום צורך הפרט בהשתייכות והפחד מבידוד (מצבים המאפיינים, לדעת נואלה-נוימן, כ-80% מהאנשים) הרי שדינמיקה של הסתגלות תביא את מי שדעתו אינה נמנית עם דעת הרוב לא רק להשתקה של עמדתו זו אלא לאיזון הדיסוננס שבין דעתו שמלכתחילה לדעה המובלטת על ידי אמצעי התקשורת ונתפסת על ידו כאילו הייתה דעת הרוב. כלומר, הוא ישנה את עמדתו באופן שהיא תחבור לדעה המושמעת. התוצאה של שני אופנים אלה (של השתקת דעתם המקורית-האמתית) היא חיזוק המושמע באמצעי התקשורת. וחוזר חלילה. מובן שדינמיקה זו פועלת באותו אופן גם בהקשרים אישיים ובין-אישיים של אופנות (לבוש, בילוי וכדומה) נורמות, מקובלות חברתית, ועוד.

מקרה "ספירלת השתיקה" הוא מקרה ביניים שבין השתקה כמקור חיצוני להשתתקות שאדם משתיק עצמו. יש מקרים שהאדם משתתק מתוך הטמעה של קודים חיצוניים ויש שהוא משתיק עצמו מתוך הגבלות שהוא מטיל על עצמו (נדרים, ביטול עצמי, דפוסי התנהגות כפייתיים וכדומה). קטגוריה מיוחדת של השתקה שהיא בין חיצונית לפנימית, בין קולקטיבית לאישית ובין גלויה לסמויה ואפילו בין דיבור לשתיקה היא תופעת איסורי הטאבו ובהן מילות הטאבו (Tetragrammaton). מילות התחליף למילות הטאבו הן דרך לעקוף את התוצאות הפרפורמטיביות של הטאבו. לעומת אלה, השימוש בלשון נקייה (יופימיזם) תמורת מילים לא נאותות הוא בחירה לשונית המכוונת לאותו מסומן עצמו, אלא שהלשון הנקייה עושה זאת בדרך מנומסת ומקובלת. השימוש או אי-השימוש במילות טאבו ובמילים שאינן הולמות מצוי בתפר הדק שבין שתיקה, השתקה והשתקה עצמית. הבחירה של דובר או קבוצה לקבל על עצמם את המוסכמה החברתית הופכת השתקה קולקטיבית זו להשתקה עצמית. ולכן גם כאן (כבשבירת שתיקה) כאשר יסטה הדובר מן הצפוי או המקובל וישתמש במילה האסורה תהא זו תופעה של שבירת ההשתקה, על השתמעות המידע הנמסר שבה.

גם כאן נעיר ונזכיר שכשם שיכול הזולת להפיק מידע ולהסיק מסקנות מהפסקות שנוטל המוען בדיבורו (ראו לעיל 1.1§ מידע נמסר – given off information – משל גופמן), יכול הזולת להסיק את אלה גם מההשתקות שמקבל המוען על עצמו. הזולת-המאזין יכול, למשל, להסיק כי המוען הוא אדם המקבל עליו סמכות, או שהוא אדם המונע מעצמו פעולה (כאן דיבור) מתוך פחד (מבוסס או מדומיין) וכדומה. ואולם, כאמור, אין אלה מה שמביע המוען (מידע ניתן, וראו ורשורן[73]).  

כאשר ההשתקה היא אמצעי שמשתמש בו החזק או השולט לאסור או להגביל פעילות דיבור – כדרך הגבלות אחרות – הרי שהתופעה המכונה "שבירת שתיקה" היא כלפי אלה שבירת ההשתקה. זהו מעבר מפסיביות (היות מושתק) לאקטיביות של דיבור. כמו שאומרת סביל-טרויק[74]: "כשכוח החברה נמדד בקולה (אזי) שקיטה מעידה על סבילות והיעדר כוח". לאור זאת מהוות ההשתקה ושבירתה תימות מרכזית בדגלן של תנועות חברתיות למינן. שבירת ההשתקה היא חלק ממאבקן של קבוצות מיעוט נטולות זכויות (בכלל זה הזכות להבעה) כנגד קבוצות הרוב או השלטון. עתה, לאור הצלחתן של תנועות שחרור ומגמה כלל עולמית לשוויון (או לחזות שוויון, דה-יורה או דה-פקטו) הועתק המשקל מעצם המאבק על זכותן של הקבוצות לביטוי – כלומר, שבירת ההשתקה – למאבק על זכות לדבר על תכנים מסוימים: מהאיך למה (ראו הציר התוכני לעומת הציר המילולי וציר הביניים באיור 10 "המודל" 2.0§ שלהלן; וראו ורשורן[75]; יאבורסקי[76]). מאבקן של תנועות חברתיות ופוליטיות אלה מכוון אפוא לשבור השתקה של נושא מסוים דוגמת רצח-עם; התעללות וניצול מיניים; מחלות ומומים; הון שלטון וכדומה (למחקרים על תופעות אלה בקרבנו כאן בארץ ראו למשל חנה הרצוג וכנרת להד[77]; זרובבל[78]). שבירה זו הרי היא התקוממות או אי-היענות לאיסור – בין שכפי שהראינו איסור זה מקורו חיצוני (גלוי או סמוי) ובין שמקורו פנימי (למשל שתיקה של נפגעי התעללות מינית ואינוס).

 

1.2.4 השתיקה כאמצעי הבעה – השתיקה המדברת

השתיקה כאמצעי הבעה, כשמה כן היא: אין היא דממה שמחוץ לשיח ולתקשורת, אין היא הפסקה מאלה, גם אין היא בחירתו של הדובר לפעול כנגד השיתוף (הציר התוכני) וודאי אין היא המקרה הפשוט שלפרט אין מה לאמר. אלא היא סימן מכוון שבוחר בו המוען, בנקודה מסוימת בתורו בשיח ובתקשורת, להביע תוכן מסוים (כולו או חלקו) על-ידי היעדרו של מסמן/ים צפוי/ים.

מכך ברור כי השתיקה המדברת היא סימן מכוון, אמצעי ביטוי זמין ופונקציונאלי המשמש את הדובר לצד הדיבור. חוקרים רבים מדגישים את מקומה של שתיקה זו בְּמָקום (בשיח) שבו צפוי דיבור. אומר בילמס: "שקיטה ("silence") מסוימת אינה סתם היעדרו של צליל ("sound") אלא עשויה היא להיות היעדרו של צליל מסוים, כך שעבור כל צליל מסוים יכולה להיות שקיטה מסוימת [...]נגד-דָּבָר כלל אינו זהה לשום-דבר, למרות שהוא עלול להיראות כך"[79]. ובהמשך הוא אומר ש"בממלכת הדיבור לכל מבע אפשרי יש שתיקה שמקבילה לו",[80] וכי בנוסף לאלה, ישנה השקיטה שהיא היעדר הדיבור עצמו. ענייננו כאן הוא בשתיקה זו שקיקרו – גדול האורטורים – ראה כאחת האמנויות הגדולות של השיחה. בדברו על השתיקה אמר רבידרנת טאגור (রবীন্দ্রনাথ ঠাকুর) כי "מי שלא מבין את שתיקותי גם לא יבין את מילותי". השתיקה המדברת היא, אם כן, אמצעי תקשורת בתוך השיח באופן שהדובר הרוצה לתקשר והרוצה להביע דבריו בוחר בה כאמצעי הבעה (לצד הדיבור).

בדברנו על שתיקה כאמצעי הבעה מתכוונים אנו לדובר הנוכחי בתוך שיח – זה שלקח או קיבל לידיו את תור הדיבור. בשום אופן אין מדובר כאן במעמד המאזין(ים). המאזין בתורו כמאזין אין הוא צפוי לדבר (ראו למשל פיומארא גמה קוראדי[81]) ולכן ממילא אין הוא שותק ואין הוא מושתק – הוא מאזין. רק מי שתור הדיבור נמצא אצלו הרי הוא משמש כַּדובר בשיח (אחרים יכולים בגדר לווין לאמר מילת הסכמה או התנגדות בעצם תורו של אותו דובר). ההפסקות למיניהן, ההשתקות כמו גם הדיבור והשתיקה המדברת כל אלה מיוחסות לו לדובר התור המסוים.

כניכר מההגדרה, השתיקה היא הדמות. ומה מעמד הדיבור או התמונה? אלה רקע המבשר את בוא השתיקה ומנגיש אותה לנמען. חילוף כזה שבין הדרך הצפויה והקונבנציונאלית של דיבור או תמונה כדמות והיעדרם כרקע מוסיף לעצם ההבעה גם רווחים ייחודיים. כפי שראינו מדברי רובין (1.2.1.1§ לעיל), עצם החילוף מפתיע באופן המסב תשומת לב. ואולם, הרווח הייחודי בשתיקה כאמצעי הבעה נוגע לשלושה אופני הייצוג הסמיוטי: האייקון, הדיאגרם וסימבול המטפורי.

אם במובן הרחב איקוניות סמיוטית היא כל קשר טבעי או שאינו טבעי אך הוא מנומק, בין מסמן למסומן, הרי שאיקוניות היא היפוכה של שרירותיות (למעשה היעדר קשר). הסמיוטיקאי צ'ארלס פירס (Peirce)[82] סיווג את הסימנים לשלוש רמות לפי טיב היחס שבין המסמן למסומן: אייקון טהור, מה שפירס כינה יחס ראשוני (firstness), אינו אלא מצב תיאורטי, כמעט בגדר אידאה. הוא יחס הדבר לעצמו – עצם ההתקיימות אין בו נפרדות בין המסומן למסמן, ככזה הוא מונאדי, היינו חד-איברי, וכאמור, יש בכך משום סתירה למושג הסימן והיחס. היחס השניוני (secondness), לפי פירס, הוא דיאדי, היינו יחס בין שניים. זהו יחס אינדקסיקלי (דיאגראם) ישיר שבין תכונות המסומן לתכונות המסמן. היחס השלישוני (thirdness) הוא יחס שאינו ישיר בין המסמן למסומן אלא הוא סמלי ומושג בתיווך מתוך מוסכמה של מה שמחוץ להם. יחס סימבולי זה מושג מכוח הסכם/חוק. היות שכאמור, אייקון טהור כלל אינו סימן וודאי לא סימן לשוני, החליש פירס את מושג היחסים האיקוניים גם ליחסים שניוניים ושלישונים שבהם אין מדובר על זהות אלא על דמיון: דיאגרם (שניוני) כמימוש של יחס אנלוגי ומטפורה (שלישוני) כהקבלה פרי הכללה עקיפה למשהו אחר.

 

1.2.4.1 השתיקה כאייקון טהור (האימאז')

מקרי האיקוניות הראשונית שבלשון מועטים ומיוחדים. כבר מהיות הלשון מערכת מכוונת, אין לצפות למצוא בה אייקונים טהורים, שהרי כמוסבר, הם היפוך אלה: אין הם מכוונים, אין בהם נפרדות מסמן מסומן, ולמעשה אין בהם יחס (יחסי סימון) כלל: הם מונאדיים קיום הדבר עצמו. ואולם, דווקה תכונת השתיקה המדברת שהיא אמצעי הבעה שאינו עושה שימוש במסמן (ולכן הוא גם אוניברסלי) מאפשרת לה את הדואליות הזו בין אייקון ראשוני: דוגמת שתיקה כסימפטום (למשל אלם) שאין הוא להבעה, לבין אמצעי קשר והבעה.

החוקר ג'ון בייקר (Baker)[83] הציע מודל של היחס שבין הדיבור לשתיקה במה שהוא מכנה כאן "שדה השפה":

 

איור 6: מודל השתיקות של בייקר (1955)

 

כניכר מהמודל, כאשר יש זרות מוחלטת בין שני בני השיח יש שתיקה (שלילית). כדי לעבור מזרות זו לעבר קשר כלשהו (הזדהות חלקית עד מוחלטת) נדרש דיבור. דיבור מירבי נדרש בראשית הדרך, כשהזרות מוחלטת. כאשר לא נוצר קשר ואין מתפתחים יחסים מצטמצם התהליך למעבר משתיקה חסרת קשר ומשמעות לדיבור שגם הוא חסר קשר ומשמעות (הדיבור הריק). ואילו כאשר הדיבור שבעקבות שתיקת הזרות מוביל לקשר ולהיכרות אזי זהו דיבור בעל משמעות פאטית (ה-small talk). והנה, כפי שמראה המודל, ככל שמוביל דיבור זה את בני השיח לקרבה והם מתרחקים מהקצה של הזרות והניכור לכיוון של קרבה אינטימיות אזי הולך הצורך בדיבור ומתמעט.[84] ממודל זה עולה כי מטרת הדיבור היא להגיע מהשתיקה השלילית: שקיטה של ניכור והיעדר קשר (חלק מהשקיטות משל ברונו 1.2.1§ או דיבור הריק 1.2.2.2§) אל השתיקה הפאטית האינטימית (ראו רומאן יאקובסון (Jakobson)).[85]

לצד דברי לאקאן על הדיבור הריק הוא אומר גם כי אין לשפוט דיבור זה לפי תוכנו היינו לפי המסומן שלו (כשם שנעשה הדבר כלפי הדיבור המלא) אלא לפי חלקו כמכונן סובייקט. לדרכו של לאקאן, בעצם היות האדם ישות מדברת הרי הוא מכונן עצמו כסובייקט. ולטר בנימין (Benjamin) עוסק בשיח ובשפה לא מצד הדובר אלא מצד השומע. מבטו זה מביאו לעמוד, עשרות שנים לפני לאקאן, על ייחוד הדיבור (המילים הריקות) כמכונן הדובר כסובייקט:

 

המדבר מדבר כדי לעבוד המרה. הוא מבין את השומע למרות מילותיו שלו: שמישהו נמצא מולו, מישהו רציני וטוב באופן בל ימחה, בעוד המדבר מכפיש את השפה. [...] השומע אינו מבין מילים, אלא את שתיקת הנוכח. שכן למרות התנדפות הנשמה וריקנות המילים, המדבר נוכח, פניו פתוחים אל השומע, ויגיעת שפתיו ניכרת. השפה האמיתית מוחזקת בכוננות אצל השומע, המילים נטמעות בו, והוא בה בעת רואה את המדבר.[86]

 

השתיקה המקרבת, אותה "שתיקה חיובית" שממקם בייקר בקצה של ההזדהות ההדדית המקסימלית משמשת כשהדיבור עשה את שלו, ובשלב אינטימי זה אין בו עוד צורך. לא רק שאין הוא עוד מקרב (שהרי הושגה הקרבה המקסימלית) אלא הוא עלול להרחיק כדרך רעש הקוטע את ערוץ התקשורת (וראו דברי תמר לאסף בחתימת "מישהו לרוץ איתו" כציטוטם בפתח המאמר). שתיקת הזרות והניכור כמו השתיקה הפאטית הן אייקון ראשוני. הראשונה בהיעדר קשר והשנייה בהיעדר נפרדות (וראו 1.2.1.1§ איור 2 לעיל).

כפי שעולה כאן מצב של ניכור והזדרות, אינו רק בין שני סובייקטים אלא גם בין סובייקט לבין עצמו. הטראומה כמצב דיסוציאטיבי: של נתק בין העצמי לבין האירוע מבטא עצמו בדרך האותנטית היחידה האפשרית על-ידי שהוא חומק מייצוג, שהרי במציאות הנפשית ההיא לא היה ייצוג. אומר דומיניק לה-קפרה (La-Capra) בספרו "לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה"[87] כי לאור חמקנותה של הטראומה מייצוג, דווקה הספרות "מסוגלת להשיג את הטראומה בדרך כלשהי שאינה נגישה לתיאוריה" מסומנים החומקים מסימון (וראו פרנסיס טסטין Tastin),[88] ולכן רק השתיקה בדמות היעדר מסמן היא העומדת להביעם, הם מצבים קיצוניים של אין. אין אלה מקרים של שלילת היש (ואז ניתן להביעו על-ידי יש זה והיעדרו או שלילתו) אלא הם אין כאין (וראו לעיל סוף 1.2.2.1§ על השואה). אי-מובחנות זו מזמינה גם אימוץ השתיקה לתקשורת עם המתים. השתיקה כאייקון היא אמצעי הביטוי האותנטי: כי אז ההיעדר – אין מסומן ואין מסמן הם הדמות.

 

1.2.4.2 השתיקה כדיאגראם

בכל זאת, כאמור, סימן, וודאי כך סימן מכוון, שני פנים לו: תוכן וצורה ואלה נפרדים זה מזה. דווקה משום היות איקוניות ראשונית אמצעי ייצוג של מה שחומק מייצוג, נעשה השימוש בשתיקה אמצעי מכוון ומועדף לביטוי של מצבים כאלה. כך ראינו באיור 2 לעיל וכך בכל מקרה שלשם הבעה של היעדר או רווח בוחר המוען במסמן נעדר. זהו דיאגרם על שום שכמו בדיאגרמה יש בו התאמה בין תכונות התוכן המסומן לבין תכונות המסמן. זהו לפי פירס יחס שניוני, של שני מרכיבים נפרדים שיש ביניהם קשר ישיר של דמיון. המקרים רבים, ונסתפק כאן בשתי דוגמות.

בכל אחד משלושה שלטי החוצות הדבר היחיד שמפריד | זה רק קו אחד" שהגיש ניר פלקס לתחרות קמפיין "שמים פס לקטל בדרכים"[89] (איור 7), מודגש הרווח הפנימי שבין מילות הנסמך והסומך של הצירופים הכבולים. מבחינה חזותית נתפס הכביש (כולו) כרקע. אך העמדת הפס-הלבן – כדמות – מייצגת עבור הנהג קו-הפרדה בין מסלולים (קו שאסור לחצות אותו) ולהולכי הרגל מעבר חציה שרק בו יש לחצות את הכביש.

 

איור 7: רווח כשתיקה דיאגרמטית

ניר פלקס, הדבר היחיד שמפריד | זה רק קו אחד, 2011 (באדיבות, ניר פלקס וחברת  JCDecaux שיזמה וקיימה את הפרוייקט החברתי בנושא בטיחות בדרכים " שמים פס לקטל בדרכים").

 

 

זה כוחו החזותי של הרווח כדמות הקו. אך רווח זה, בהופכו שוב כרקע, הפעם למילים, הוא הדבר היחיד המפריד בין המילים "כסא" לבין "כסא-גלגלים"; בין "בית" לבין "בית-קברות" ובין "חדר" לבין "חדר-מיון". ובין מסומניהם בהתאם, כלומר בין חיים בריאים בשגרה (כסא, בית וחדר) לבין תאונה ואסון (כסא-גלגלים, בית-קברות וחדר-מיון). 

השוואה בין הרווח הפנימי שבאיור 2 והרווחים שנטעה מיכל נאמן בדיפטיכון (ראו ליד הערה 36) לבין הרווח הפנימי שבשלטי איור 7 מורה שכולם רווחים טיפוגרפיים שנוספו בטקסט. בכולם זוהי שתיקה קונטיבית שמטרתה להפעיל את הנמען. באיור 2 מתריע הרווח מפני פירוק הזוגית ופירוד (במובן הממשי ביותר של המונח) באם אכן לא יתקיים טיפול זוגי (שהודות לו יש סיכוי שהזוג והזוגיות ישובו ויתחברו), בשני (שלטי איור 7) מתריע הרווח – הפס האחד – שאם הוא לא יישמר ולא יופרד מהכביש אזי לא יהיה עוד כסא אלא כסא-גלגלים, לא יהיה הבית אלא בית-קברות ולא חדר אלא חדר-מיון, ובדיפטיכון מפעיל "משחק הרווחים" מסרים מתחלפים ומשלימים על קורבניות. במובן זה מסמנים הרווח שבאיור 2 ובדיפטיכון נתק: השקיטה השלילית של בייקר (איור 6) והרווח שבשלטי איור 7 את השתיקה החיובית: רווח המבטיח חיים. נזכיר כי מבחינה סמיוטית המשותף לרווחים שבשלושה האיורים הוא שהם הנושאים את המסר, מבחינת הנמען הם אמצעי הבעה (דיאגרמטי).

הדוגמה השנייה (איור 8) היא אחת מסדרה של פרסומות שכולן עושות שימוש במשאיות כנַשָא המודעה: "נשא" הן בגדר המצע-רקע שעליו מושמת המודעה, הן במובן שהמשאית נושאת את המודעה בכל תנועותיה בדרכים והן – כמו שמיד נראה – בשימוש במשאיות כהקשר נרטיבי-פרגמטי.

 

 

איור 8: שתיקה כדיאגרם של היעדר

(באדיבות "עלית ממתקים")

 

ארבעה מרכיבים חזותיים-גרפיים ניתנים על דופן המשאית (והיא משמשת להם מסגרת): 1. הצבע האדום; 2. הכיתוב; 3. הבועה שלצד הכיתוב ו-4. סמל חברת "עלית". משאית כאובייקט מוחשי הרי שיש לה צבע, בין שצבע זה נצבע במכוון ובין שהוא פרי קורוזיה של החומר; בין שהוא עומד ברקע (ונתפס כהיעדר צבע) ובין שהוא הדמות. המשאית כולה צבועה אדום. הצבע האדום משמש כאמצעי הבעה בהקשרים שונים. על שום הדם והאש משמעות אוניברסלית של הצבע האדום היא סכנה (ראו 1.0§ לעיל). ואולם הצבע האדום שעל משאיות "עלית" הוא אדום אחר שאין לו נימוק איקוני אלא הוא סימן שרירותי שרכש מוניטין ומשמעות ישראלית מקומית, והיא "הפרה האדומה" – מותג השוקולד של "עלית". משמעות זו מחוזקת גם ממרכיבים 3 ו-4 שעל המשאית. מרכיב 4 ניכר ומוכר. נתמקד כאן במרכיב 3: הבועה שכאן על הרקע האדום היא בועת ה"פרה האדומה". ולכאן נכנס גם הכיתוב (2) שלעיל. הכיתוב קשור בקשר פרגמטי למשאית כנַשָא, ויחד הם מַבְנִים נאראטיב. היעדר דמותה הצפויה של הפרה בבועה (איור 8) אינו טעות "גזור הדבק", אלא הבעה בשתיקה (גרפית) של הנרטיב העולה מהכיתוב, והוא כדרך נהגי משאיות להשאיר על המשאית שלט "פקח, אני פורק סחורה". הנהג משאיר הודעה לפקח דווקה משום שהוא החנה את המשאית והוא עצמו אינו שם. בשל המוניטין שרכש מותג "הפרה האדומה" הקהל מצפה לראות את דמות הפרה בבועה ולכן למעשה היעדרה הפיזי של הדמות הוא בגדר שתיקה איקונית ללשון הכתוב: אין רואים את הפרה שהרי היא פורקת סחורה (אותה סחורה שהפרסומת מבקשת לקדם את שיווקה). מבחינה קונטיבית היעדרה של דמות הפרה כאן, עיבודה והשלמתה בדרך של זיהוי השתיקה הגרפית הופכים את המסר למסר של המאזין (הקורא) שהרי הוא זה שעיבד אותו לכדי משמעות. ברברה שטרן (Stern)[90] אומרת כלפי פרשנות פרסומות מסחריות:

 

The comprehending reader must realize that what is not explicitly presented in the text is as important as what is on the surface, in that meaning flows from the tension between the unstated and the stated.

 

כפי שראינו, עצם היפוך תפקידי דמות/רקע באשר למה שישנו ומה שאיננו הרי הוא אמצעי למשיכת תשומת לב. משימה ראשונה של כל פרסומת היא למשוך את תשומת לב הלקוח ולעורר את סקרנותו באופן מלאכותי כדי שיקדיש למודעה את המשאב היקר שלו, הוא הזמן: זמן להתעכב, זמן לחשוב וזמן ומשאבים קוגנטיביים לעבד את המסר. ואולם, יש רווח נוסף בשימוש בשתיקה הגרפית והוא המחשה איקונית, שבה היעדר המסמן שבשתיקה בא לגלם היעדר במישור העולם.[91]

 

1.2.4.3 השתיקה כסימבול מטפורי

איור 9 שכאן ידגים שתיקה כסימבול מטפורי. האיור לקוח מהקובץ "נפרדים מרבין בכיכר"[92] צילומי כתובות שרשמו אזרחים במתחם שבו נרצח יצחק רבין.[93]

 

איור 9:  שתיקה כסימבול מטפורי של חלל

(הצילום באדיבות הצלם חנוך סער, מו"ל ובעלי הוצאת "סער")

 

בהיותו נעדר צבעים וציורים (והוא תלוי כאן על ארגז קרטון) השוואה בינו לבין כתובות אחרות יוצרת רושם של צורה פשוטה בתכלית. האמנם? הכותב עשה כאן שימוש בשני גופנים. בשורה הראשונה השם "רבין" נכתב בגופן דפוס חלול בגודל הגדול פי שניים מגופן השורה השנייה שהוא כתב יד קליגרפי קטן ולא חלול. האיור מקיים את היחסים ההיררכיים הצפויים: השורה הראשונה ככותרת בגופן דפוס וזו שמתחתיה בכתב, השורה הראשונה גדולה מהשנייה. ואולם, אם ניתן להצביע על מבשרי שתיקה שבגבול בין הכרתי לתת-הכרתי (ראו מקס נאני[94]) אזי יבוא איור זה כדוגמה. הכוונה להבדל הנוסף שבין השורות, והוא ההבחנה שבין גופנים חלולים לשאינם חלולים. כל התוכן של הכתובת, התוכן הלשוני מיידי (לקסיקון) כמו גם התוכן הנסיבתי (במיקומה כחלק מכתובות בכיכר רבין) הוא שלמרות הרצח – למרות היעדרו של רבין האיש, דרכו לא מתה והיא תהיה כאז לתמיד. הגופנים החלולים שבחר הכותב עבור שמו של רבין מבשרים מביעים את החלל שהותיר הרצח. ההקבלה בין ניגוד הגופנים החלולים שבשורה הראשונה לגופנים שבשורה השנייה מבטאת את הניגוד התימטי – היעדר האדם אינו היעדר הדרך. איקוניות זו היא מטפורית-סימבולית: שלא כבהיעדר הדיאגרמטי, כאן אין דמיון בין התוכן – הרצח ("רבין") וההמשכיות (מאז ולתמיד") – לבין המסמן עצמו, ההקבלה עוברת דרך ומצריכה גורם שלישי כמתווך – הוא המושג הגרפי של גופנים חלולים.

 

 

2.0 סיכום

כאשר דן ורשורן[95] בצדקת העיסוק הבלשני בשקיטה, הוא הדגיש, בדין, שהשקיטה אינה מעמידה סוג טבעי: אין היא מונוליתית. כדי להמחיש טיעונו זה הוא משווה בין השקיטה לחורים שבתחום עיסוקם של הגיאולוגים. חורים אלה אינם בגדר קבוצה טבעית, יש בהם לוע וולקאני, מכתשים שנוצרו ממטאורים, שקעים שנוצרו מרעידות אדמה, וכדומה. בעיונו של הגיאולוג "חורים" אלה אינם מהות אחת ואין הם היעדר. במודל המוצע כאן הרמנו כפפה זו כלפי השקיטות. 

לסיכום דיוננו בשקיטות על סוגיהן נציג מודל (איור 10). המודל מתחיל במקום שסילקנו את הדממה כמי שמצויה מחוץ לאינטראקציה. לאור הדברים שהסברנו, קנה המידה המשותף לכל מרכיבי המודל הוא היעדר של מסמן או היעדר של מסמן צפוי עבור המסומן שעל הפרק. לכן כפי שהוסבר וכפי שעולה כאן, גם מרכיבים שיש בהם מסמן אלא שמסמן זה הוא ריק (אם משום שאינו מכוון למסומן שעל הפרק ואם משום שאין הוא בגדר דיבור אלא הוא קולות בעלמא) נמנים כאן כשקיטות.

 

איור 10: מודל פרישת מושגי השקיטה באינטראקציה [96]

 

כלפי כל אחד ממישורי התקשורת הבחנו בין הדרך הטיפוסית לבין הדרך הלא-טיפוסית. כפי שהראינו, במישור המילולי – שהוא המישור המאופיין על ידי צורת הסימן, היינו המסמן – באופן ברור הדיבור הוא האמצעי הטיפוסי ואילו השתיקה היא האמצעי הלא-טיפוסי. במישור התוכן הלא-נאמר הוא האמצעי הטיפוסי ואילו הדיבור הריק, דווקה, הוא האמצעי הלא-טיפוסי. ובמישור הביניים ההפסקות הריקות הן הדרך הטיפוסית ואילו ההפסקות הממולאות הן הדרך הלא-טיפוסית.

המלבן הכחלחל מכסה את המושגים שבתוך האינטראקציה. עוד ניכרת במודל ההבחנה הכוללת שבין מה שיש בו קולות (מכוסה במלבן הצהוב) לבין מה שאין בו קולות. עיון בחתך זה בין קולות להיעדרם יעמיד את הדיבור הריק למול ההפסקות הממולאות כמה שיש בהם קולות, באופן שבראשון יש מסומן ואילו באחרונות אין מסומן, ויעמיד את הלא-נאמר והשתיקה המדברת כמה שאין בהם קולות ואין בהם מסמן ואולם יש בהם מסומן. אקוסטית (כרונומטרית) יכולים שני אלה לתפוס זמן או שהם יכולים שלא לתפוס זמן. כפי שהדגמנו באיורים שכאן מה שאמור כאן על קולות נכון באותו אופן על מסמנים אחרים ובראשם מסמנים חזותיים. כך בכלל וכך באשר לשתיקה מדברת. זהו אמצעי הבעה שנוקט בו המוען: מסמן קולי, חזותי או אחר נעדר (לא ממומש) לשם הבעה של מסומן – תוכן שהמוען מבקש לחלוק עם הזולת. כפי שראינו, משרתת השתיקה המדברת הבעה איקונית כאשר התוכן חומק מייצוג וכאשר התוכן הוא תוכן של היעדר. השתיקה המדברת אינה אפוא 'אין לי מה לומר' אלא 'אין מלים להביע'.

ביטוי נוקב לכך הוא פתיחת נאום האפיפיור יוחנן פאולוס השני, בביקורו ב"יד ושם" שבירושלים במרץ 2003:

[…] In this place of memories, the mind and heart and soul feel an extreme need for silence. Silence in which to remember. Silence in which to try to make some sense of memories which come flooding back. Silence because there are no words strong enough to deplore the terrible tragedy of the Shoah. [97]  

יש לאפיפיור רצון לגנות, יש לו מה לומר. והנה הדרך הרגילה לגנות היא דווקה על ידי מילים בשפה, שהרי גינוי היא פעולת דיבור מובהקת. האפיפיור אינו מכוון את מילותיו לשואה וגם לא לגינוי, אלא לקוד הלשוני שאין הוא חזק מספיק, אין הוא מתאים. האם האפיפיור מגנה? הגינוי כפעולת דיבור נעשה בשתיקה. כאילו אמר: עכשיו תבוא שתיקה לא משום שאין לי מה לומר אלא משום אוזלת ידו של הקוד לבטא. זוועות השואה ופשעיה נוראיים כל כך, שאפילו גינוי, שהוא, כאמור, פעולה שדרכה שהיא מכוונת כלפי פשעים ושהיא נעשית בדיבור, אינו יכול להיעשות בהצלחה בדיבור כלפיהם, וכהמלצת ויטגינשטיין בסיום הטרקטטוס מבצע אותה האפיפיור באמצעות השתיקה. 

 

הערות