שקט אינו באוזן, שתיקה אינה בלשון:התבודדות, יצירה ומרחב מדיטטיבי בפסיכולוגיה הבודהיסטית

 

אדם - משפט אחד כל חייו.

אם נבון - אמר דיו[1]

 

נדמה שאיננו יכולים עוד להסתפק בפחות מאמירה חתרנית או לפחות נועזת, אחרת כיצד נזין את העצבים האינטלקטואלים המגורים עד דק? שתיקה! זו היא כשלעצמה כבר אמירה חתרנית, ומכאן אין עוד לאן ללכת. להותיר את העמוד שלהלן ריק? גם זו כבר אינה יותר מאשר אמירה שחוקה.

 

בספר  Zen Flesh Zen Bones [2] ניתנת עצתה של אם מלאת חמלה לבנה, ג'יון. ג'יון הפך למלומד ידוע ולבקיא בכתבי סנסקריט, ונהג לשאת דרשות לתלמידים. כששמעה על כך אמו, היא כתבה לו: " 'בני, איני חושבת שיצאת לדרכו של הבודהה רק כדי להפוך למילון מהלך על שתיים לאחרים. אין סוף למידע ולפרשנויות, לתהילה ולכבוד. הייתי שמחה אם היית מפסיק את כל עסקי ההרצאות. שתוק עצמך במקדש קטן באזור מרוחק בהרים. הקדש את זמנך למדיטציה והיווכח בשחרור המוחלט' ".[3] הסיפור נוגע בשלושת הדרכים המכוונות אותנו להבנה עמוקה של עולם התופעות, שעניינן האזנה או קריאה, דו-שיח והתבוננות מדיטטיבית. המלים 'שתוק עצמך' ולא 'סגור עצמך' אינן טעות בתרגום המקור אלא תרגום חופשי שלנו לנוסח האנגלי "Shut yourself up", המתייחס לשני הקשרים במסה זו: להתבודדות הגוף ולשתיקה חיצונית כפועל יוצא של תנאי ההתבודדות, ולשתיקה פנימית כהאספות מדיטטיבית לשקט פנימי של מרחב נטול גבולות.

 

הפסיכולוגיה הבודהיסטית מתייחסת להבדל בין שתיקה כתוצאה של התבודדות הגוף[4] ובין שקט פנימי, המוגדר כהתבודדות ההכרה[5] ושהנו פרי של תרגול מדיטציה והמרכיב החשוב ביותר בחיינו היום-יומיים. אם שקט פנימי לא מושג נפגעת היכולת האינטרוספקטיבית, כלומר, היכולת להתבונן פנימה ולדעת באופן ישיר את טיבן של המחשבות, הרגשות ושאר ההתרחשויות המנטליות בהכרתנו. אותו שקט פנימי מתבטא מבחינה פסיכולוגית הן כעצמאות מנטלית מן הצורך הכובל באישורם הבלתי-פוסק של האחרים, והן כיכולת לכונן יחסים בין-אישיים בריאים ובוגרים. הרבה מעבר לכך, ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן, על גביו אנחנו מתחילים לצייר, לומר את אשר בלתי אפשרי לומר. השקט הפנימי הוא זה המאפשר לנו להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות הפסיכולוגית ולהתניות המאפיינות אותה. אותו שקט פנימי הוא ריק מאיכויות של "אני", "שלי", "עצמי", המתהוות כאשר אנחנו פועלים באופן אוטומטי.

 

בהצביעה על היעדר מהות עצמית יציבה וקבועה, הפסיכולוגיה הבודהיסטית מלמדת אותנו שה"עצמי" אינו אלא תהליך פסיכו-פיזי המשתנה מרגע לרגע בתלות בתנאים ובנסיבות. את התיקוף לאשליית הקיום היציב והמתמשך של התופעה שאנו מכנים "אני" אנחנו מקיימים דרך השוואה מתמשכת של עצמנו אל האחרים. מתוך חרדת ההתבטלות בפני האחר, ההיעלמות, ההתאיינות, אנו משקיעים ללא הרף מאמץ בקיומו של העצמי, בתהליך הנקרא selfing, או בשפת פאלי -mana. במצב זה של תחושת איום על עצם קיומו של עצמי יחיד, מיוחד, נבדל ושונה מכל האחרים, התבודדות ההכרה, השקט העמוק, אינם אפשריים כלל. השתיקה והשקט מאיימים עלינו. אנחנו מבינים, גם אם באופן אינטואיטיבי בלבד, שהם יאלצו אותנו להתעמת עם הרעש המטריד, הבלתי נסבל, של הפטפוט הפנימי. הלהג החיצוני היום-יומי משמש בולם זעזועים לטשטוש ולהסוואת מצבנו הקיומי. השתיקה החיצונית חושפת את הרעשים הפנימיים ואת אי-השקט הפנימי, מאיימת על בטחוננו המדומה ומפגישה את ההכרה עם מצבנו הקיומי החידתי, הנזיל, בר-החלוף ועם חוסר היכולת שלנו להיאחז במשהו מוצק ובטוח.

 

על רקע זה ניתן להבין את הקושי בהתבודדות הגוף ובשתיקה וכן את חשיבותם  להתעוררותנו מאשליית קיומנו הנפרד והיציב. כשאדם מתבודד, לאחר תקופה לא פשוטה של התמודדות עם מצב שהנו חדש עבורו, כל תהליך ההשוואה בינו ובין האחרים מואט ובהדרגה נמוג ונעלם. כתוצאה מכך, האדם מוצא עצמו משוחרר ממתח פנימי מיותר, מהתמצקותו של "אני" ומתהליך בלתי פוסק של יצירת "עצמי" פסיכולוגי. האחיזה בעצמי פוחתת, ומפציעה הכרה שקטה ונטולת היאחזות. מתוך השתיקה החיצונית של ההתבודדות הולך ושוקט גם המתח הפנימי, שהוא המקור לסבל. מעצם ההתבודדות, מתוך שההשוואתיות האוטומטית לאחרים נמוגה, מתפוגגת גם מוצקותו של העצמי וההכרה מתרווחת. בהיעדרו של הסובל – נעלם גם סבלו. כששוהים בשתיקה פנימית, בשקט נטול גבולות, ההזדהות עם התכונות המייצגות "אותנו" מתרופפת. אנחנו מתחילים להתעורר לטבע הריק שלנו, להשתנות הבלתי פוסקת שלנו בתלות הדדית בעולם התופעות.

 

אג'אהן סומדהו (Ajahn Sumedho), מן המורים הבודהיסטיים הבכירים כיום במערב, מדבר בספרו מודעות  אינטואיטיבית[6] על קולו של השקט. הוא מתאר אותו כהמיה המצויה ברקע הדברים כל הזמן ומספר על יכולתנו לשמוע אותה רק כשההכרה שלווה ונמצאת במצב של פתיחות לקלוט.

 

קולו של השקט הוא כמו דקוּת חמקמקה מאחורי כל מה שאתם מתעוררים אליו מאחר ולרוב אינכם שמים לב אליו אם אתם מחפשים אחר קיצוניויות [...] [7]

ככל שאני מודע וקשוב יותר, כך אני מזהה יותר שבנקודת הרוגע מהדהד קולו של השקט... אני לא יכול לטעון שקולו של השקט הוא איזו יצירה אישית שלי, שהוא שייך לאג'אהן סומדהו. אינכם יכולים ליצור 'אדם' סביב זה, אתם רק יכולים להיות -  התחושה הזו של להיות נקודת הרוגע הזו, נחה, נפתחת אל הכל ומאפשרת גם את האישיות, הגוף, ההרגלים הרגשיים המתעוררים והמחשבות שיש לנו. היחס שלנו אליהם עתה הוא של הבנה ושל הכלה, לא של הזדהות [8].

בהקשיבכם לקולו של השקט ניתן להתחיל למדוט היעדר-חשיבה, משום שכאשר אתם רק מקשיבים לצליל הקוסמי, אין כל מחשבה בנמצא. זה כך, ריקות, לא-עצמי. כאשר אתם עם הצליל הקוסמי בלבד, יש תשומת-לב טהורה, אין תחושה של אדם או אישיות, של אני ושלי. זה מוליך ל'זה איננו עצמי' [9].

 

גישתו של אג'אהן סומדהו מתחילה בקבלת עצמנו כפי שאנחנו, ללא ציפייה לאידיאל כלשהו שנדמה לנו שאנו צריכים לדמות לו. אם נבין זאת ניתן יהיה ליצור מצב של רגיעה, המאפשר מרחב שבו תובנה יכולה להפציע. מרחב זה מופיע כקולו של השקט או פשוט כהכרה שלווה וריקה, ובכל צורה שבה המרחב מתגלה, הוא מצביע על הבלתי מותנה, על מה שמעבר לגוף ולאובייקטים בהכרה. ממצב זה של מרחב ניתן לבחון או להרהר בהתניות החברתיות והאישיות וכך לשחרר את הלב מאשליית ההזדהות עם האישיות. אין זה תהליך של דחיית-עצמנו או תפישת מחשבות ותחושות מסוימות כמוטעות; זה הוא תהליך שבו אנו לומדים להיות עדים אילמים לכל מה שמופיע מבלי להיאחז בו או לדחות אותו.

 

חברת השפע העכשווית מספקת  המון גירויים, סיפוקים, עינוגים ופינוקים. אנחנו קונים יותר מדי, אוכלים יותר מדי, מעורבים במערכות חיים רבות מדי. הרבה מעבר לנחוץ לנו באמת, וודאי שהרבה מעבר למה שהמערכת הפסיכו-פיזית שלנו מסוגלת להכיל. אנחנו מוצאים את תחושת הביטחון המדומה והמקלט לכאורה בריבוי ולא בהתמעטות, בדיבור ולא בשתיקה, ברעש ולא בשקט, באגירת חוויות, רכוש, חברים, ילדים, נשים או גברים ולא בהתמעטות ובוויתור [10]. באופן דומה, אנחנו מדברים יותר מדי, מייצרים וצורכים יותר מדי מלים. מדי יום אנחנו חשופים לכמויות עצומות של מלל: בתקשורת האלקטרונית והכתובה, בגלישה באינטרנט,  בפייסבוק, במיילים, בהודעות טקסט, ברכילויות מיותרות. בדומה למציאות החיצונית, גם המציאות הפנימית מתאפיינת בריבוי מחשבות[11], בגודש של דיונים פנימיים רפטטיביים, תכניות, רצונות, דחיות, חרטות, התלבטויות, השלכות, אסוציאציות, תמונות פנימיות, חלומות בהקיץ. דיבור פנימי חוסם את הקולות מבחוץ ואינו מאפשר לנו לשמוע את האחר, בעוד ששקט פנימי מאפשר להכרה להקשיב. נוצר הרושם שאנשים מייצרים וצורכים מלים ללא הבחנה, מוכנים לשמוע הכול ולקרוא הכול ובלבד שלא ייחשפו לשתיקה ולשקט. אף על פי שהצורך הכפייתי בדיבור פנימי וחיצוני בזבזני הוא מעייף ותובעני ומהווה מקור בלתי נדלה לאי-שקט, שממנו ההכרה מבקשת מנוח, אנשים שהצענו להם לצאת לשבוע או לעשרה ימים של התבודדות בשתיקה במסגרת של מנסג (retreat), הגיבו לא פעם במלים – "לשתוק? אני לא מסוגל! זה מפחיד אותי."

 

איך זה ששתיקה מרתיעה עד כדי כך? אפשר לומר, איננו מורגלים בה. ההכרה איננה רגילה להתרווח בשקט באופן כזה, היא מותנית לחשיבה ולפעילות מנטלית חסרת מנוח. אבל בשלב מסוים הסאה נגדשת, החיים הופכים כה מורכבים, כה בלתי-אפשריים, עד שאנחנו חייבים לעצור כדי להחזיר לעצמנו את היכולת לחשוב באופן צלול. אנחנו יוצאים לקורס ויפאסנה או למנסג עצמי במנזר כדי להבין היכן נלכדנו או מה איננו מבינים. אבל אותה שתיקת-ויפאסנה כתנאי חיצוני מוכר עדיין איננה שקט פנימי. שקט אינו עניין אודיטורי ושתיקה איננה עניין ווקאלי, אלו הם מצבי תודעה. לוקח זמן להרפות ולשקוט. אדם יכול לקיים שתיקה חיצונית בעוד שדו-שיח פנימי מציף את ההכרה. בשלב הראשון של ההתבודדות ההכרה עדיין איננה מסוגלת להגיע אל השקט המיוחל, אבל אט אט מתרחשת התבהרות. מתוך בידול-מה מן המערבולת היום-יומית, בתנאים של שתיקה והתבודדות, מתחילים להפציע שקט והקשבה. המחשבות, כדיבור פנימי, מתעוררות כתוצאה מנסיבות היום-יום ומופיעות בהכרה. כשאנחנו מזהים אותן כתהליכים המתרחשים מעצמם ואיננו מזדהים עמן כמחשבות "שלנו", הן פחות מטרידות אותנו, פחות לוכדות אותנו. ההזדהות, הגורמת לנו לעיסוק אובססיבי בהן, להעדפה או לדחייה שלהן, מעצימה את כוחן. השקט הפנימי מבוסס במדה רבה על היכולת שלנו לזהות את המחשבות כמחשבות בלבד, כאנרגיה מנטלית, ולהניח להן.

 

יש יופי עילאי ומרפא פשוט ורב-עוצמה בשתיקה ובהתבודדות, גם אם ההכרה נספגה זה מכבר אל השקט הפנימי. ההתנסות הבלתי-אמצעית שלנו, המאורעות המפעימים ביותר בחיינו, התובנות העמוקות ביותר בחיינו, היצירות הדקות ביותר – כל אלה בוקעים כאשר ההכרה שקטה לחלוטין, דוממת, במצב רחב ופתוח שבו הכול נכלל. אלה רגעי אינטימיות עם היקום כולו, מרחב של אין-סוף, היעדר גבולות. במצב זה מלים אינן מהוות גבול או מגבלה, והשקט חדל מלהוות איום על הכרתנו. הוא צופן עבורנו איכות אחרת שאיש לא הפנה את תשומת לבנו אליה, איש לא גילה לנו את סוד יופיה. השקט הוא המקור האחד, הבלתי-נדלה, לכל יצירות האמנות והספרות שהפעימו אותנו והמקור שמתוכו נובעת היצירה, כי מתוך האין – הריבוא נובע, ומתוך הריק – אין-ספור היֵשִים. השירה, בתמונת-מצב אחת, היא איומה, נפלאה, מצחיקה, מכאיבה, אוורירית, כבדה, מלאת יופי, מתמצתת במלים, באופן פרדוקסלי, לא רק את מה שאי-אפשר להביע באמצעותן אלא גם את המון שעות הבדידות, את ההתנסות הישירה, הפתאומית, הככותית,[12] שהיו מצע לכתיבתה. לכן היא מכה אותנו באלם. לא נוכל להוסיף לה או לגרוע ממנה.

 

קרן שמש חד פולח

מבעד זכוכית מאובקת

מחראות בית ספרי הישן

הכל מואר 

 

שיר-הייקו זה, אם ניתן לכנותו כך, נכתב בכתב יד קליגרפי יפה, זורם וקריא בשיעור לספרות בכתה י"ב בשנת 1967 על גבי דף-פורזץ ריק שעליו התנוסס הכינוי שלי,  "רותי גוטי", בכרך הראשון של "מלחמה ושלום" שאבי קנה לי לקראת בחינות הבגרות. השיר נכתב כשחזרתי מלאת פליאה מהשתנה מתבודדת במחראות-הכריעה בבית הספר "אליאנס" בחיפה. זוהי העדות שמצאתי בספרייה של אמי כשפשטתי השנה את דירתה מחפציה לאחר מותה כדי להחזירה לבעל הבית, בספר שדפיו כבר הצהיבו וכולו מפורק. השיר נכתב כשכלל לא ידעתי שיש שירים כאלו בעולם, ולא ידעתי דבר על זן או על רגעי סאטורי. אבל לאחר 18 שנים תמימות של יאוש וסבל בלתי-נסבל, ופרקי השתנה דמומה ברגעי התבודדות ושתיקה מבורכים בשירותים המחולקים לתאים קטנים מחופי חרסינות לבנות, הבנתי באופן פלאי, רגעי ומוחלט כאחד, שהכול מואר, לא משנה היכן! חזרתי לכיתה וכתבתי ולא הראיתי לאיש כי לא הייתה בכך שום תועלת. ידעתי שגם המורה לספרות לא יבין. זו עדות להתנסות ישירה בריקות, ב"זה איננו עצמי". המלים אינן אלא מיתרים. לעתים רפויים, לעתים מתוחים, הכול על-פי התנאים. חשובה תבת התהודה, חשובה ההבנה שלנו. דבריו של האומר, בדיוק כמו שתיקתו, אינם יכולים להדהד אלא את תבת התהודה המנטלית שלו.

 

 

תנאים פיזיים של שתיקה ופרישות נדרשים לאדם כאמצעי יעיל להתפתחות של שקט פנימי, וסוּטְרוֹת רבות בקנון הפאלי מדברות בשבחם[13]. עם זאת, עלינו להתחשב במידת הבשלות שלנו למצבים של התבודדות, גם אם ההתבודדות היא מרצון. בקנון הפאלי מסופר על מגהיה, מלווהו של הבודהה, ש"ראה מטע מנגו נעים ומרהיב ביופיו. בראותו זאת, עלתה בהכרתו המחשבה: 'נעים, אכן, הנו מטע מנגו זה ומרהיב ביופיו. למען האמת, הוא מתאים לאדם המבקש להשתדל במדיטציה' ".[14] אף על פי שהבודהה מציע לו שלא להתבודד, מגהיה הולך לדרכו ומתיישב מתחת לעץ בשתיקה מתוך כוונה למדוט שם במשך שעות מרובות. לתדהמתו, במקום שקט ושלווה הכרתו מוצפת במחשבות מטרידות בעלות אופי חמדני, אלים ומבולבל. מזועזע, הוא עוזב את מטע המנגו ושב אל הבודהה ושואל אותו לפשר הדבר. כל המתבונן בנזיר מגהיה היושב בשתיקה היה חושב שהוא שרוי בשקט עמוק, ולא היא. סוטרה זו מדגימה את הפער הקיים בין שקט פנימי לשתיקה. גם אם יצרנו לעצמנו תנאים מושלמים מתוך סדר יום אישי והֵשגי – להכרה יש קצב משלה. אי-אפשר לזרז בשלות. אדם צריך להיות בשל לתנאים של שתיקה והתבודדות, והן אינן מתאימות לכל אחד. הבודהה הבין זאת הרבה לפני שוויניקוט (Winnicott) פרסם בשנת 1965 את הבנותיו הפסיכואנליטיות בעניין[15]. כשאנחנו בוחנים עד כמה הדברים מתיישבים עם ההתנסות האישית שלנו, חשוב להבחין בין התבודדות ושתיקה מבחירה לבין שתיקתו המסתגרת של זה שחווה אכזבה או נפגע, שתיקה שאינה מאפשרת לו את המרחב נטול הגבולות, את הרווחה, השלווה והאיזון המתגלים בעת שתיקת התבודדות מבחירה. 

 

הדיבור הוא המדיום הגלוי המרכזי במפגש הטיפולי, וכלים מילוליים כמו שיתוף, פירוש, הבהרה ועימות הם קריטיים כסוכני שינוי התומכים בהבנה ובהתמרה. עם זאת, שתיקה מאפשרת לדברים להִשמע, מעניקה להם מרחב, מפתחת שקט פנימי והקשבה עמוקה יותר. כדי לאפשר שינוי מהותי בהכרתו של אדם המגיע לטיפול פסיכותרפויטי, נדרשת מן המטפל הקשבה שיש בה רמה גבוהה מאוד של מיומנות מדיטטיבית, מצב של קשב שקט, פתוח ורחב שמתוכו ניתן להיות מודעים לתנועות של כל רגש, תחושה, מחשבה והקשר שמתעוררים במהלך המפגש, וזאת מבלי לשפוט אותם. אם המטפל יוכל לסלק את העדפותיו והשקפותיו ולהשאיר מרחב פתוח נעדר איום וביקורתיות, תתאפשר למטופל תחושה של שהייה בוטחת. עם זאת, על המטפל להיות בעת ובעונה אחת ער לחלוטין להעדפות ולהשקפות האישיות המתעוררות בו במהלך המפגש לנוכח דברי המטופל, וער מרגע לרגע להתהוותו ההדדית עם המטופל. הדבר אפשרי רק אם ההכרה שלו רספטיבית, שקטה ורחבה. מצד אחד עליו לאיין את עצמו, ומצד אחר להיות נוכח במלוא מאודו. זו משמעותה של דרך האמצע: לא "או-או" אלא "גם וגם". אין למטפל דרך ואין לו צורך לחמוק מההשפעה של המטופל על מי שהוא. באותו האופן, גם נוכחותו של המטפל משפיעה באופן מיידי, מרגע לרגע, על הווייתו של המטופל ברגע ההווה. כשהמטופל מדבר, נרגש, נסער, מפטפט, כועס, אוהב, שותק, מתגרה, כל אלה הם חומרי החיים שמהם נוצר המטפל באותו רגע ממש מתוך קשב שקט. במקביל לדו-שיח ביניהם, מתקיים גם שיח לא מילולי ער בעל השפעה רדיקלית על שני השותפים במעשה הטיפולי. החוזה הטיפולי אמנם מכוון לטרנספורמציה אצל המטופל, אבל ההשפעה היא הדדית, התהוות גומלין מתרחשת בכל רגע ומרגע לרגע. ההקשבה של המטפל מאפשרת את הדיבור והשיתוף של המטופל, ואופן ההקשבה שלו משפיע על מה שהמטופל יאמר ואת מה שהוא ישתוק.

 

התבודדות ושתיקה נתפסים כגורמים בעלי משמעות חשובה במצבים מדיטטיביים, אבל האם שתיקה והתבודדות הגוף נחוצים בתחילת האימון בדרך הרוחנית, כל עוד ההכרה איננה מבוססת בשקט פנימי? כל דעה נחרצת לכאן או לכאן תהיה שגויה. השתיקה, הנתפסת לעתים כסוג של אידיאל בעולם הרוח, איננה טובה יותר או טובה פחות מן הדיבור. יחסים דיאלקטיים עדינים מתקיימים בין שתיקה חיצונית ושתיקה פנימית. שתיקה חיצונית המתממשת בתנאים של מנסג משרתת באופנים שונים את בנייתו האטית של שקט פנימי, וכאשר שקט פנימי מתבסס בהכרה השתיקה החיצונית איננה נחוצה עוד; ולא זו בלבד שאיננה נחוצה, אלא היא נתפסת כפעולה קיצונית ולא בהכרח נבונה.

אמת, בשתיקה גלומות כל האפשרויות כולן. השתיקה היא המוחלט, הריק נטול השם, השקט נטול הדמות, הדומם, הנצחי המכיל את כל האיכויות, זה המהדהד את משפטו המופלא של הדאו "דאו אשר תוכל להגדירו אינו דאו נצחי. שם, אשר תוכל לכנותו אינו שם נצחי".[16] אם רק אמרנו דבר מה, אם דיברנו דיבור – נבחרה לנו אפשרות אחת בלבד. כי הדיבור הוא היחסי, המצומצם, היש הנגלה אל החושים, מהדהד את עולם התופעות המוגבל. אם דיברנו – השתמשנו ביכולת המצמצמת, המבחינה בין הדברים, בעוד שאנחנו, תלמידי דהארמה מתוחכמים, רוצים להיות כבר מעבר להבחנות ומעבר למלים, להיות במוחלט ומייד. אבל, כפי שמציעה אחת מגיבורות הספר עד שחמלה תתעורר – "לא צריך ואי אפשר למהר לראות את העולם 'ריק' מהבחנות. יש הפוגשים בדרך ומאבדים לגמרי את התבונה היום-יומית הפשוטה, הטבעית ביותר. זו שכלכלה את צעדיהם עד כה [...] חוששים לומר 'כן' או 'לא', פוחדים מצל צילן של מלים והגדרות עוד לפני שניסו לומר אותן".[17]  

 

למרות המשפט הידוע "היודע לא ידבר, המדבר לא ידע",[18]  אין לשתיקה יתרון על פני הדיבור, שניהם יכולים  לגרום לנו להבין את טבע התופעות. בקנון הפאלי הבודהה מדבר על שלוש דרכים משלימות להבנה עמוקה של עולם התופעות:  חוכמה הנרכשת ומתפתחת מתוך קריאה או הקשבה לדבריו של מורה (suta maya panna), חוכמה הנרכשת על-ידי  דו-שיח אינטלקטואלי ומתפתחת מתוכו (Cinta maya panna) וחוכמה המתפתחת מתוך היווכחות ישירה בעת תרגול מדיטציה (bhavana maya panna).[19] שלוש דרכים אלה מציעות שילוב הרמוני מושלם בין הקשבה, דיבור ושתיקה בחיים, באמנות, בטיפול פסיכולוגי ובתרגול רוחני, ללא קיצוניות כזו או אחרת.

 

רק אם נבין שהדיבור הוא פרי של תנאים ונסיבות, תופעה ריקה ממהות קבועה, מוצקה ונצחית, לא נרומם עוד את השתיקה, כאילו יש לה יתרון כלשהו על פני הדיבור. אנחנו נרומם את השתיקה ונתפוס אותה כעיקרון עטור הילה אזוטרית רק אם עדיין לא התבסס בנו שקט פנימי כהוויה היסודית של הקיום שלנו כתופעות. רק אם איננו ספוגים בשקט פנימי ועדיין לא הבנו את ריקותו של הדיבור, נחשוש לצעוק כשצריך לצעוק, כשמתעורר צורך דחוף להזהיר, לעורר מישהו, לתקן טעות, לתקן עוולה. אם תהיה קיימת בתוכנו שהייה עמוקה בשקט פנימי, לא נירתע מלומר "השתיקה היא המקור שממנו בוקעים צלילי היקום כולו, צלילי חיינו" או "השקט, מקום לנוח בו",[20]– שמא ניתפס כפואטיים יתר על המידה. להפך. מתוך הבנה זו  ננסה להצביע על מצב של שקט כאפשרות מיטיבה, ללמד אותו כתרגול בבתי הספר, בבתי הסוהר, בבתי חולים, במקומות שבהם רמת הסבל גבוהה. בצבא. בחיים.

 

ילדים ניחנים עדיין ביכולת המדיטטיבית לשמוע את קולו של השקט, לראות את הנצח דרכו. ואולי לא הייתה זו אלא פריווילגיה של הילדים שחיו כאן לפני קום המדינה או בשני העשורים הראשונים לאחר קומה, כשהכול היה ריק יותר, שטוף פחות בלהג טלוויזיוני ופלאפוני? איננו יודעים. אנחנו רק יכולים להצביע על רגעים שעל אודותיהם לא חשבנו לספר לחברינו, ואם ניסינו לספר להורינו – ודאי זכינו לניד ראש קצר או העווית בהלה קלה מצדם. רגעי שקט מעין אלו, שבהם נגלה לנו הנשגב, אינם זוכים ללגיטימציה הורית. אלה הם רגעי חסד שהנם מעבר לקיום היום-יומי ובתוכו בעת ובעונה אחת. הנשגב עם נעירות החמור המצחיקות של החיים.

 

בכל יום שבת בבגדים אפורים-וורודים

אנחנו חוצים את הגשר בחליסה מאחורי בית התעשיה.

בחליפות של חג

 

חוצים חרישית את הנצח הגדול

אבא ואמא בשלום ובכבוד.

חיים ושותקים והולכים.

 

וברגע זה ממש נצח צלול

אני שומעת את השקט בקול.

אני יודעת את הנצח!

יודעת את מה שהנו מואר וקיים והולך מתחילת מה שאין לו שֵם ועד עולם.

ומתוך הידיעה

אני מברכת.

 

ברוך שנתן לי את שמי, ברוך שֶעֲשָֹאני בת יחידה, וברוך השם שלא נולדתי בקיבוץ.[21]