"המקל המשפטי והנבוט הכלכלי": הדרכים העדכניות להשתקה בשיח הציבורי

תקציר: התרגלנו לחשוב  על ה"השתקה" כעל אקט ברוטאלי.  אקט בו לא מאפשרים לשמוע את קולו של האחר ועושים זאת בדרכים כוחניות ולעיתים קרובות אלימות. ההשתקה- כך למדנו מאינספור דוגמאות היסטוריות ופוליטיות- תסתיים בד"כ בגיליוטינה וכיתת יורים, או- במקרים  הטובים יותר- בתא כלא, הגליה, או סתם צו איסור להביע את דעותיך בפומבי. אבל התפיסה הזו, המעוגנת כל כך טוב בזיכרון הקולקטיבי שנבנה בעיקר מספרים, סרטים וספרי היסטוריה, רק מטשטשת את הערנות שלנו לסימני ההשתקה העכשווית ההולכת ונהיית נפוצה בישראל הדמוקרטית. ההשתקה המסורתית האלימה הבינה כי בעולם טכנולוגי ודמוקרטי היא צריכה למצוא דרכים מתוחכמות ומשוכללות יותר להשתיק דעות וכיווני מחשבה. דרכים פחות בוטות, לפחות כלפי חוץ. במילים אחרות- סוקרטס, אם היה חי היום בישראל,  לא היה מוצא להורג בשתיית רעל אלא מיובש באמצעות איום בתביעה משפטית או איום בפגיעה כלכלית או פיטורים.  זוהי השתקה מעודנת יותר – פחות אלימה, נטולת מעצרים ראוותניים, דם וחיסולים פיזיים. אבל בדרכה הערמומית היא פוגעת ומשתקת, ומחלישה מאוד את חופש הביטוי והדמוקרטיה.

רבים חושבים על "השתקה" או על "צנזורה" בשיח הציבורי והפוליטי כעל אקט שהוא בעיקרו ברוטלי וכוחני – אקט שבו האליטה השלטת מצמצמת את קולו של האחר או לא מאפשרת לשמוע אותו, ועושה זאת באמצעים כוחניים ולעיתים קרובות אף אלימים. ההשתקה – כך למדנו מאינספור דוגמאות היסטוריות ופוליטיות – יכולה להתחיל בצנזור של מילים בודדות במסמכים ומאמרים בעיתונות, להמשיך בסגירתם המוחלטת של עיתונים וכלי תקשורת ולהגיע עד כדי צעדים אלימים וחשוכים דוגמת מעצרים, מאסרים וחיסולים [1].  

אבל התפיסה הזו, תפיסה המעוגנת היטב בזיכרון הקולקטיבי, אשר נבנתה על בסיס היסטוריה משותפת וכן דרך סוכני תרבות דוגמת ספרים וסרטים, רק מטשטשת את הערנות לסימני ההשתקה העכשווית בעולם המודרני בכלל ובישראל בפרט. 

ההשתקה המסורתית האלימה אינה תואמת עוד את העולם הדמוקרטי עם אוטוסטרדת המידע השוקקת, ולפיכך "סוכני ההשתקה" צריכים למצוא דרכים מתוחכמות ומשוכללות יותר להשתיק דעות וכיווני מחשבה אשר מתנגשים עם האידיאולוגיה הדומיננטית.[2] או במילים אחרות, בניסיון להבין את הסכנות שבפניהן עומדים חופש הביטוי והשיח בישראל כיום, עלינו להשתמש בכלי ניתוח של המאה ה-21 ולא של המאה ה-20. ההשתקה הישראלית העכשווית של דעות, רעיונות וכיווני מחשבה המתנגשים עם האידיאולוגיה השלטת (פוליטית, כלכלית, חברתית או תרבותית) היא השתקה שניתן להגדירה "עדינה". היא פחות אלימה ונמנעת מאקטים כוחניים כמו שוטרים שדופקים בדלת, מעצרים, וכפייה רעיונית. אבל ההשתקה העכשווית, בדרכה הערמומית, פוגעת ויכולה להיות מסוכנת מאוד.

ראשית, כדאי לומר כמה מילים על תפיסת חופש הביטוי של הציבור הישראלי: ברמה האינטואיטיבית רובנו מרגישים שהישראלים הם לא עם שתקן במיוחד ושישראל היא מדינה שבה האזרחים אינם מהססים לומר את דעתם. האמירה הנושנה על כך שלשני יהודים יש שלוש דעות מבוססת על מסורת ארוכה של שיח ופולמוס – מתקופת התלמוד דרך המפעל הציוני ועד לתכניות האירוח בטלוויזיה. הציבור הישראלי לא חש באיום על חופש הביטוי. בסקר מדד הדמוקרטיה האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה,[3] -44% מן המשתתפים השיבו שהוא מסכימים שיש חופש ביטוי במידה נאותה ו-37% השיבו שהם אף חושבים שחופש הביטוי גדול מדי. זאת אומרת שיותר מ-80% מן הציבור הישראלי מאמין שחופש הביטוי בישראל הוא מספק או גדול מדי, ובכל מקרה בוודאי שאינו חש כל יום על חופש הביטוי בישראל. 

למעשה יש מידה של היגיון בתחושה הזו של הציבור: חופש הביטוי או הזכות להבעת דעה מושרש חזק בתרבות הישראלית והיהודית – אנשים לא מהססים להביע דעות ברחוב או בתכניות מלל ברדיו, בטלוויזיה יש תכניות סאטירה, אנחנו ניצבים במקום הראשון בעולם בשימוש בטלפונים סלולריים לנפש, וגם במקום הראשון בכמות התגובות של טוקבקיסטים באינטרנט. כוחה של הצנזורה האזרחית נחלש, וכיום כמעט שאינה קיימת בפועל (בשנת 2004, למשל, בוטלה יחידה של הצנזורה הצבאית שהייתה יכולה להאזין לשיחות בין-לאומיות של אזרחים ישראלים), ולמעט בנושאים ביטחוניים או צבאיים, הציבור הישראלי לא חש איום ממשי על זכותו להביע את דעתו בפומבי ובקול רם.

אם כך, מהי למעשה הבעיה? האם זה אומר שהאיומים על חופש הביטוי ועל השיח התפוגגו ונעלמו? האם זה אומר שבעולם המרושת באינטרנט, סמארטפונים ואלפי ערוצי טלוויזיה לא ניתן יותר לשלוט ולהגביל דעות אחרות? התשובה לדעתי היא כמובן שלא. ובדברים שלהלן ארחיב באילו אופנים מנוטר ונשלט חופש הביטוי בישראל כיום. 

דרך מס' 1: "ברוטאליות משפטית" כאמצעי השתקה

המערכת המשפטית היא לכאורה אחת מכלי הדמוקרטיה המרכזיים האמורים לשמור על חופש הביטוי. להלכה ולמעשה מקפל בתוכו חופש העיתונות שני ערכים (או זכויות): חופש הביטוי (הזכות לומר ולפרסם את אשר תחפוץ) וחופש המידע (הזכות לקבל מידע שבידי השלטון או הנוגע לתפקודו). המערכת המשפטית אף הוכיחה את מסוגלותה בשמירה על זכויות אלה בשנת 1953, בתקדים המפורסם והמהפכני של "קול העם",[4] שבו קבעה ש"שרירה וקיימת זכות לחופש ביטוי בישראל ועל השלטון לכבדה ולהתחשב בה כל אימת שהוא מפעיל את סמכויותיו". ואכן המערכת המשפטית רבת העצמה, הזוכה לאחוז אמון גבוה יותר מאשר הממשלה או הכנסת, הוכיחה פעמים רבות את חשיבותה לשמירת חופש הביטוי והדמוקרטיה בישראל. אולם, המערכת הזו, שחשיבותה אינה מוטלת בספק, גם יכולה לשמש כ"סוכנת כפולה", ולעתים היא משמשת כחרב פיפיות: אותה מערכת עשויה להפריע ולהקשות על חופש הביטוי, וזאת בעיקר בשל ניצול של בעלי כוח ואינטרסים את כוחה.

ראשית, כמה נתונים על מערכת המשפט הישראלית: ישראל היא אלופת העולם במספר עורכי דין לנפש. בישראל יש יותר מ-63 אלף עורכי דין. בת"א, לדוגמה, יש עורך דין לכל 33 תושבים, זאת לעומת יפן שבה יש עורך דין לכל 4,800 תושבים, כלומר פחות מ-30 אלף עורכי דין במדינה בת כ-130 מיליון תושבים(!). הדבר מלמד אותנו על התלות הרבה שלנו במערכת המשפטית בכל תחומי החיים, ועל השימוש האינטנסיבי שאנחנו עושים בכלים משפטיים (איומים בתביעות, צווי מניעה, פסקי דין ועוד). וכך, אנשי תקשורת רבים, שאולי רצו לראות את עצמם ככלבי השמירה של חופש הביטוי, נתקלים פעמים רבות בהתמודדות מסובכת ומתישה עם איומים משפטיים מסוגים שונים, הפוגעים ומגבילים את עבודתם. להלן שלוש דוגמאות מהשנים האחרונות לכוחו המאיים של האיום המשפטי על עבודת התקשורת והתחקיר:

 

דוגמה מס' 1: הסרט "מוסר השילומים", העוסק בתפקוד ועידת התביעות לניצולי השואה

בשנת 2007 הופק הסרט הראשון בסדרה בת שלושה סרטים תיעודיים בשם "מוסר השילומים"[5]. שעסק במצבם הכלכלי הקשה של חלק מניצולי השואה וחשף את התנהלותה של ועידת התביעות ) The claims Conference), ארגון יהודי עולמי אשר מרכז את כספי הפיצויים ואשר אמור לדאוג להשבתו וחלוקתו לניצולים. הסרט "מוסר השילומים" הופק על ידי חברת הפקה בינונית בגודלה בשם "שמיים תוכן והפקות" הוא שודר בשידור מקביל בערב יום השואה הן בערוץ 2 (רשת) והן ביס דוקו, וזכה להד ציבורי גדול. 

הסרט, מז'אנר התחקיר הדוקואקטיביסטי, תקף בצורה חריפה את התנהלות ועידת התביעות, את הבזבזנות והראוותנות של הנהלתה ואת השיקולים הזרים המעורבים בחלוקת המשאבים, אשר גורמים לכך שחלק ניכר מהכסף לא מגיעה לניצולים עצמם אלא לגופים אחרים, שחלקם קשורים לבכירי ועידת התביעות. אף על פי שבסרט עצמו לא נאמר במפורש שבוועידת התביעות יש שחיתות, הרי שבהחלט הובע מסר קשה על רוח הארגון שאמור לשים את ניצולי השואה בראש סדר העדיפויות.

שידור הסרט עורר הדים רבים – בתקשורת, בציבור, בוועדות הכנסת (חבר הכנסת דאז אופיר פז פינס אף קרא להקמת ועדה פרלמנטרית לבדיקת התנהלות הוועידה) – ואף הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופטת דליה דורנר, שיועדה לבחון את יחסה של מדינת ישראל לניצולי השואה לאורך השנים. במקביל החלו ההכנות להפקת סרט ההמשך על ועידת התביעות, שאמור היה לעלות לשידור בערב יום השואה של שנת 2008.

אולם, כבר ביום הראשון של שידור הסרט ביקשו גורמים מצד ועידת התביעות להוציא צו מניעה נגד שידורו. הדרישה לצו המניעה לא התקבלה בבית המשפט, אבל ההפקה חויבה להוסיף תגובה מפורטת של ועידת התביעות בכתוביות בולטות ובקריינות של אורלי וילנאי בסוף הסרט. כמה חודשים מאוחר יותר, ב 4.9.08, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה נגד יוצרי הסרט וחברת ההפקה "שמיים תוכן והפקות". בכתב התביעה טענו עורכי הדין של ועידת התביעות ש"מדובר בעלילה דוחה, מעוותת ואנטישמית שנועדה לקדם את האינטרסים העצמיים של יוצריו באמצעות מסע הרס חסר תקדים". עוד נטען ש"הסרט רצוף בהאשמות המוטחות בוועידת התביעות. האשמות אלו הן שקר וכזב, הבל ורעות רוח [...] הטענה הבזויה לפיה ועידת התביעות גונבת את כספי הניצולים אינה טענה הנטענת בטעות שמקורה בתום לב [...] טענתם זו היא עלילה דוחה שמתאימה לספרות האנטישמית לא לסרט המתיימר להיות דוקומנטארי ומשודר בישראל בערב יום השואה".[6]

התביעה עצמה הייתה על סך 4 מיליון ₪, והנקודה המעניינת ביותר היא שוועידת התביעות, שהיא גוף חזק ורב-משאבים, בחרה כמושאי התביעה שלה את העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז ואת חברת ההפקה "שמיים הפקות", וזאת אף על פי שהסרט שודר הן בזכיינית ערוץ 2 "רשת" והן בחברת הלווייןYES , שניהם גופים בעלי חוסן כלכלי רב יותר ויכולת עמידה במשפט ארוך. ועידת התביעות בחרה באופן ברור לתבוע דווקא את החוליות החלשות כלכלית: את העיתונאים מרוז ווילנאי באופן אישי ואת חברת ההפקה. אמנם נכון הדבר שהן לעיתונאים עצמם והן לחברת ההפקה אחריות רבה על תוכן הסרט ואמינותו, אבל גם לגוף המזמין (חברת YES במקרה זה) וגם לגוף המשדר (הזכיינית "רשת") יש אחריות על התוכן המשודר. המשפט עצמו מעולם לא עבר את שלב הדיונים המקדימים, ובסופו של דבר הסתיים בפשרה שבה הוסרה התביעה והעיתונאים פרסמו התנצלות חיוורת.

אולם לתפיסתי יש לשים לב למסר החבוי שהועבר על ידי עורכי הדין של ועידת התביעות לעיתונאים ולחברות ההפקה: ניהול של משפט מורכב, גדוש בפרטים ואינספור מסמכים ועדויות הוא עניין מסובך, הדורש משאבים רבים של כסף, מאמץ וזמן. בבחירה לתבוע באופן אישי רק את היוצרים יש אמירה ברורה וחדה: היות שאין סימטריה בין האמצעים שיש לוועידת התביעות לאמצעים שיש לעיתונאים ולחברת ההפקה הרי שמראש המשפט יהיה קשה שבעתיים לצד החלש. אנשי "ועידת התביעות" אמרו: 'אל תסתבכו אתנו, אתם אנשים פרטיים ללא ארגון עשיר מאחוריכם... לא תוכלו לעמוד בהוצאות וטרדות משפט ולהרשות לעצמכם עורכי דין יקרים כמו שיכול לעשות ארגון כמו 'ועידת התביעות'. לכן, תחשבו טוב טוב בפעם הבאה שאתם חושבים לעשות סרט כזה...'

מצב כזה, שבו גוף גדול ועשיר תובע גוף חלש ועני יותר, הוא מצב בעייתי לחופש הביטוי, גם אם ההליך המשפטי עצמו יהיה הוגן וללא דופי.

 

דוגמה מס' 2: מאבק משפטי נגד יוצרי הסרט "שיטת השקשוקה"

"שיטת השקשוקה" אף הוא סרט מז'אנר התחקיר הדוקואקטיביסטי. הסרט עוסק בקשרי הון ושלטון בישראל דרך הצגת הקשרים בין גורמי ממשל ועיתונות לבין משפחת עופר. הוא בוחן את הדרך שבה מכרה המדינה נכסים דוגמת מפעלי ים המלח, צים ובז"ן למשפחת עופר. בין היתר נשאלה בסרט השאלה מדוע שילמה המדינה למשפחת עופר סכום של 568 מיליון שקלים תמורת בתי הזיקוק, כאשר אלה שייכים למדינה. הסרט מציג דוגמאות לכך שאותם פקידי מדינה שביצעו את העסקאות השנויות במחלוקת עם משפחת עופר בשם מדינת ישראל, התמנו לאחר פרישתם מהמגזר הציבורי לעובדים בכירים ב"קבוצת האחים עופר". הדוגמה הבולטת לכך, שבה מתמקד הסרט, היא מינויו של החשב הכללי לשעבר במשרד האוצר, ניר גלעד, לתפקיד מנכ"ל "החברה לישראל"‏.

הסרט נוצר על ידי מיקי רוזנטל (אז עיתונאי, כיום חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה) והבמאי אילן עבודי, ובמקור היה מיועד לשידור בחברת הלוויין YES. אבל כבר בשלב הפקת הסרט הוגשה על ידי משפחת עופר תביעה נגד יוצריו, ואף הועבר מסר משפטי ברור שכל גורם שישדר את הסרט יהיה חשוף לתביעה. עורך דין אריאל שמר, המייצג את משפחת עופר ו"החברה לישראל", הזהיר את גופי התקשורת: "בסרט נאמר ונרמז כאילו מרשינו מקבלים מן המדינה כספי ציבור שלא כדין, וכאילו מרשינו נקטו איומים כאלה ואחרים על מנת למנוע את השלמתו של הסרט, לרבות פגיעה בקריירה של מיקי רוזנטל [...] מדובר בטענות והאשמות סרק חמורות ביותר [...] מצאנו לנכון להפנות את תשומת לבכם לעובדות הרלוונטיות לענייננו ולהשלכות מרחיקות הלכת שעלולות לנבוע מהבאת הסרט לשידור.[7]

ואכן, האיומים עשו את שלהם: חברתYES ביטלה את ההתקשרות עם ההפקה בטענה שיש בסרט קטעים הנוגעים למחלת הסרטן בניגוד להסכמים מוקדמים עם מיקי רוזנטל. גם כשהודיע רוזנטל שהוא מוכן להסיר קטעים אלה המתייחסים לקשר לכאורה בין המפעלים לתחלואת סרטן בקרב עובדים, לא הסכימה חברתYES  לשדר את הסרט. וכך, בשנה לאחר הפקתו לא מצא צוות ההפקה של הסרט אף גוף שידור שהיה מוכן להקרינו, והסרט הוקרן רק במספר הקרנות מיוחדות בסינמטקים וכן בכנסת. רק שנה מאוחר יותר, בשנת 2009, שודר הסרט בערוץ הציבורי – הערוץ הראשון, וזאת רק במסגרת משדר מיוחד ובצמוד לסרט תגובה של "החברה לישראל" שבשליטת "האחים עופר", התוקף את "שיטת השקשוקה" ומציג את הסרט כשקרי ומניפולטיבי.

לאחר סאגה משפטית ארוכה הוסרה לבסוף בחודש פברואר 2010 התביעה שהגישה משפחת עופר‏, על סך 3.5 מיליון ₪, נגד מיקי רוזנטל ואילן עבודי, וזאת לאחר שהושג הסדר בין עידן עופר למיקי רוזנטל בתיווכו הפעיל של איש התקשורת מוטי קירשנבאום, שערך את הגישור בהתנדבות.

הדוגמאות הנ"ל מראות את כוחו העצום של עצם האיום המשפטי על עיתונאים ובעיקר על גופי תקשורת כמו חברות הפקה או גופי שידור. לעתים, כך מסתבר, עצם קבלתו של מכתב איום משפטי חריף דיו כדי לשים את הגוף העיתונאי החוקר במצב מסובך שבו המשך התחקיר עלול לסכן את עצם קיומו (של הגוף העיתונאי), וזאת ללא קשר למידת צדקתו של האיום.

ניתן לראות שישנו חוסר סימטריה גדול מבחינת העוצמה והעושר בין הגוף המאיים בתביעה (כמו "ועידת התביעות", לשכת ראש הממשלה או "החברה לישראל" של "האחים עופר") לבין הגוף התקשורתי החוקר (חברת "שמיים תוכן והפקות", אולפני הרצליה או מיקי רוזנטל). גם אם ההליך המשפטי בבית המשפט יהיה הוגן וללא דופי, הרי שחוסר הסימטריה יתקיים כבר בשלב ההתארגנות להגנה משפטית שדורשת מינוי עורכי דין בכירים, הכנת מסמכים וכיוצא בזה – דברים הדורשים משאבים רבים של זמן, מאמץ וכסף, וברור שהיתרון כאן עומד לזכות הגדולים, החזקים והעשירים.

חשוב לציין שככל שהגוף התקשורתי קטן יותר כך המאמץ המשפטי קשה לו יותר. לחברת החדשות של ערוץ 2 או לעיתונאית אילנה דיין, למשל, יש יותר אפשרויות להתמודד עם איומים משפטיים מסוג זה מאשר לחברת הפקה קטנה או לעיתונאי בודד. לשניים הראשונים יש גב תקשורתי חזק וכיסים עמוקים, ולכן עליהם ימהרו פחות לאיים באופן משפטי מאשר על חבריהם הקטנים יותר. בחברות הפקה פרטיות או בעיתונאים פחות ידועים קל יותר לפגוע. קל יותר לאיים עליהם בתביעות דיבה והוצאת לשון הרע ולמנוע מהם לעשות את עבודתם. קל הרבה יותר להיות עיתונאי חוקר היוצא נגד בעלי העצמה כשאתה נמצא בחברת החדשות החזקה של ערוץ 2.

 

התיקון לחוק לשון הרע 2011

בשנת 2011 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה את הצעת חוק איסור לשון הרע. (תיקון מס' 10 הרחבת סעדים של חברי הכנסת מאיר שטרית, יריב לוין, זבולון אורלב, אנסטסיה מיכאלי וישראל חסון). על פי התיקון ניתן להגדיל את תקרת הפיצוי ללא הוכחת נזק בחוק ובית המשפט יוכל לחייב את מי שהורשע בפרסום לשון הרע, לרבות כלי התקשורת, בתשלום פיצויים בסך 300 אלף שקלים, זאת ללא הוכחת נזק. במקרה והוכח שהפרסום כוון לפגוע בתובע, יוכל בית המשפט להכפיל את הסכום – ל-600 אלף שקלים. סכומים אלה משנים את ההסדר הקיים בחוק, שלפיו ניתן לפסוק פיצוי של עד 50 אלף שקלים ללא הוכחת נזק ובמקרה שהוכחה כוונה לפגוע – עד 100 אלף שקלים. מדובר בהכפלה עצומה, פי שישה, של סכומי הפיצויים בתביעות לשון הרע.

לשינוי זה בסכום הפיצוי יש משמעות דרמטית לרבים מגופי התקשורת. ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת בכירה בפרויקט "רפורמות במדיה" ובפרויקט "מנהל היישום במכון הישראלי לדמוקרטיה", התייחסה לתיקון בחוק וטענה שהוא בעל אפקט מצנן על העבודה העיתונאית, היות שעשוי להיווצר מצב שבו רק תאגידי תקשורת בעלי כיס עמוק, שלא יחששו מפני מכה כלכלית כבדה בעקבות פרסומים כאלה או אחרים, יהיו מוכנים לקיים עיתונות נושכת וחוקרת. זהו חסם כניסה המעודד ריכוזיות בשוק התקשורת. בנוסף, הבעיה היא שתאגידי תקשורת אלה הם עצמם בעלי אינטרסים כלכליים ואם יישארו לבדם בשוק הרעיונות והדעות שלנו, אנו עשויים שלא להגיע כלל לסכסוכי לשון הרע באותם נושאים שבעלי התאגידים יחליטו שאין לעסוק בהם. יתרה מזאת, בעידן שבו תמיכה משמעותית בשיח הציבורי ה"קונבנציונלי" מתבצעת מכיוונם של גולשים, בלוגרים ופרטים אחרים הפעילים במדיה חברתית, עשויים אלה, שאין מאחוריהם גוף תקשורת גדול, להיות חשופים לתביעות בסכומי עתק. מאחר שהחוק עצמו לא מבחין בעניין גובה הפיצוי בין נתבע שהוא כלי תקשורת לבין נתבעים אחרים, האפקט המצנן מסוכן ל"שוק הרעיונות המשלים" – אותם כלי תקשורת  לא פורמליים או פורמליים למחצה, כמו בלוגים, אתרי אינטרנט או עיתונים לא ארציים – פחות מאשר לאמצעי התקשורת הגדולים.[8]

נקודה מעניינית נוספת לגבי החוק ותיקונו מעלה רוני שוקן במאמר שפורסם בעיתון הארץ, ובו הוא מסב את תשומת הלב לכך שהחוק בעייתי גם במדיה החדשה, שאותה הוא מכנה "מדיה 2.0". לתפיסתו, אין להפחית מחשיבותה של הזכות לשם טוב ולהגנה מפני הכפשות סתם, אולם ההסדר האנכרוניסטי בחוק איסור לשון הרע הוא דרקוני מדי לימינו. הוא מאיים יתר על המידה על חופש הביטוי של אנשים פרטיים, ומקשה מאוד על קיומו של שיח ציבורי תוסס בספירה הדיגיטלית. שוקן מוסיף כי בעלי שררה אף עלולים לנצל את התיקון בחוק כדי להלך אימים על אזרחים מן השורה.[9]

התופעה הזו של השתקה באמצעים משפטיים איננה ייחודית לישראל, היא נפוצה בעולם ומכונה "תביעה אסטרטגית נגד השתתפות ציבורית" אוSLAPP  (Strategic Lawsuit against Public Participation). המדובר הוא באסטרטגיה של איום משפטי או הגשת תביעה משפטית שהמטרה היא להרתיע מבקרים ולהשתיק דיון ציבורי. אחד ממאפייני התביעה הוא פערי הכוחות בין התובע לנתבע. המונח נטבע בשנת 1988 על ידי הפרופסורים פנלופה קאנאן (Canan Penelope) וג'ורג פרינג (Pring George W.)[10] מאוניברסיטת דנוור וזאת לאחר שהשניים התוודעו למספר הגדול (וההולך וגדל) של תביעות ענק נגד פעילי איכות הסביבה.‏

לסיכומו של חלק זה ניתן לומר שזכויות משפטיות לחופש הביטוי המעוגנות בחוק וכן מערכת משפט הוגנת ושקופה אינן יכולות לבדן להבטיח את חופש הביטוי והתחקיר בעולם שבו פערים ביכולות הכספיות כל כך משמעותיים. מאחר שניהול מערכה משפטית מורכבת הוא דבר יקר ומסובך, נוצר יתרון לחזק, לעשיר ולמקושר על פני החלש והעני יותר, שעבורו ניהול של מערכה משפטית הוא דבר יקר ומסוכן. כך נוצר המצב שבו הכלים המשפטיים, ובעיקר אפשרות האיום בתביעה (מופרכת ככל שתהיה) עומדים לזכות בעלי האידיאולוגיה השלטת ובעלי העוצמה.

 

דרך מס' 2: "ברוטאליות כלכלית" כאמצעי השתקה

אם את הפן הראשון להשתקה של קולות הפוגעים בהגמוניה מצאנו באולמות המשפט ובכתבי תביעה, הרי שאת הפן השני נמצא בעולמות הכלכליים והכספיים. אנו רגילים לראות את כלי הצנזורה ככלים שלטוניים וממסדיים אשר משפיעים מבחוץ ומלמעלה על כלי התקשורת. אנו רגילים (כך על פי עולם המושגים של המאה ה-20) לחפש את הצנזורה או את ההשתקה כיוצאת ממשרדי השלטון, המשטרה או הצבא, ולכן אנו פחות ערניים לצנזורה המגיעה מגופים כלכליים. אבל השינויים של העשורים האחרונים בעיקר ביחסי הגומלין שבין כלכלה לתקשורת הביאו לסוג חדש של מערכת השתקה והיא המערכת של "ההשתקה הכלכלית" או "הצנזורה של הכסף". הצנזורה הזאת (אשר לעתים מופעלת באופן מאיים ולעתים מופעלת באופן של מלכודת דבש) הופכת בהדרגה לאויב מר של חופש הביטוי ושל זכות הציבור לדעת. העיקרון של ההשתקה הזאת הוא פשוט: מי שיפגע בהגמוניה של בעלי הכוח ישלם על כך מחיר כלכלי. בעולם המושגים החדש, של המאה ה-21, לא צריך לשלוח מו"לים ועורכים לבית האסורים כדי להשתיקם, מספיק לסגור את ברז הפרסומות והמודעות.

להשתקה הכלכלית יש שתי זרועות בעלות תפקודים שונים לחלוטין, אשר למעשה עובדות יחדיו כמו פעולת הצבת בתנועת מלחציים, והכול על מנת לצמצם את הביקורת ולהשתיק קולות שאינם נוחים להגמוניה. את הזרוע הראשונה אני מכנה "מלכודת הדבש היחצ"נית" והיא שיטת הגזר: התקשורת הישראלית גדושה בחברות יח"צנות, דוברים ומחלקות פרסום – הן עצמאיות והן כאלה המהוות מחלקות אינהרנטיות בתוך גופים כלכליים, ציבוריים ופרטיים. היחצ"נים הללו דואגים לפנק היטב את העיתונאים ואת מי שעלול להפריע להם. בשיטה זו, בניגוד לתחום המשפטי, לא מאיימים. כאן מחבקים, ומחבקים חזק. הכוונה היא להרעפת כל הטוב שבעולם על מי שאוחז בעט, במצלמה או במקלדת. כאן יש מתנות, השקות, נסיעות לחו"ל, הזמנות לפרמיירה. בחגיגה הזאת כולם לוקחים חלק – פוליטיקאים, חברות מסחריות, תאגידים, גופים מסחריים, גופי תרבות, תיאטראות, ערוצי טלוויזיה – כולם. העיקרון פשוט: מי שיקבל חיבוק חם ואוהב יתקשה לדבר סרה במי שנתן לו את החיבוק הזה.  

 להלן כמה דוגמאות מהעת האחרונה: חברה סלולרית מזמינה עיתונאי טכנולוגיה לתערוכת טכנולוגיה בברצלונה על מנת לעקוב אחר החידושים של מחשבי המגע החדשים; הכתבה בחדשות 10 אוהדת ומפרגנת למכשיר החדש. נוחי דנקנר מזמין עיתונאים להצטרף במטוסו לנסיעה להנחת אבן הפינה למלון חדש שלו בלאס וגאס; כתבת הפרופיל מדברת נפלאות עליו ועל יכולותיו. חברת כי"ל (כימיקלים לישראל) של משפחת עופר מזמינה את העיתונאי גדי סוקניק לצלם סדרת תעודה על פרויקט הצלת נשרים בנגב שהיא שותפה לו. ככה עולה לאוויר הסדרה התיעודית בשם "האיש הירוק", סדרה שכולה שיר הלל לחברת "כימיקלים לישראל" ולפעולתה לשימור חיי הבר בנגב, וכמובן שאף מילת ביקורת על הנזק הסביבתי לים המלח לא נאמרת שם. חברת כבלים הופכת את כל העיתונאים הקשורים במדיה ללקוחות VIP זהב, אשר זכאים לשירות אישי, חבילת ערוצים מושלמת ללא עלויות VOD והרבה מתנות. זוהי הדרך שבה מקבלים הגופים החזקים שקט תעשייתי. אלה שקיבלו את החיבוק האוהב רק לעתים רחוקות ימשיכו לנבוח. מה לעשות שכלב השמירה שבע עכשיו. חשוב לציין שזהו אינו מקרה של שוחד, כי מבחינה משפטית (וגם עניינית) אין כאן שוחד – רק מתן מתנה יפה שאותה לא מָתנֶה נותן המתנה בדבר. ובכל זאת, יש כאן מסר מאוד ברור לעיתונאי: אם תרצה לעשות כתבה נוספת בכנס טכנולוגי בחו"ל, אנו מצפים שכתבותיך יהיו נעימות לנו. שיטת הגזר גם יודעת לקנות מדיית פרסום בגוף התקשורת הצייתן, על ידי כך שהיא מעניקה לו ידיעות בלעדיות וסקופים ומפטמת אותו באייטמים מצוינים. התופעה נפוצה מאוד בתקשורת הישראלית וקיימת בכל סוגי המדיות. גם הנוהג של העיתון או הכתב להוסיף בתחילת הכתבה את צמד המילים השחוק "גילוי נאות" לא פותר את הבעיה ואת הקשר הבעייתי בין מושא האייטם לעיתונאי. 

אם "מלכודת הדבש" הייתה הגזר, הרי שהצד השני של הצנזורה הכלכלית הוא הייבוש הכלכלי, שהוא "המקל", והתנהלותו פחות סימפטית. בשיטה זו מופעלים חיזוקים שליליים המובילים להשתקה: ביטול פרסומות, איום בחרם מודעות, ביטול למינויים, מניעת גישה וכדומה. הכול על מנת להפעיל לחץ כלכלי שימנע פרסום לא אוהד.

דוגמאות ללחצים מסוג זה לא חסרים בתקשורת הישראלית: כבר בשנות השמונים התקיים חרם מודעות של חברת "כלל" על העיתון מעריב בשל סדרת כתבות תחקיר של העיתונאי יואב יצחק. החרם נמשך יותר משנה וגרם לעיתון נזקים כלכליים כבדים, עד שלבסוף הושג הסכם הפשרה שבו נקבע כי "כלל" תחדש את פרסום המודעות ואילו העיתון יימנע מהמשך הפרסומים בנושא.[11] במקרה הזה ניתן לראות שחברת "כלל" עשתה שימוש באמצעים כלכליים כדי להשיג הישגים תקשורתיים, ואילו מעריב הפעיל צנזורה עצמית מנימוקים כלכליים גרידא. דוגמה נוספת: העיתוןThe Marker  השייך לקבוצת שוקן יצא בקו תקיף נגד קבוצת אי.די.בי ובעיקר נגד ראש הקבוצה, איש העסקים נוחי דנקנר. התגובה לא איחרה להגיע: קבוצת אי.די.בי. עצרה את רכש המודעות בעיתון. וכך מודעות של חברות גדולות כמו "סלקום" או "שופרסל" הודרו מהעיתון, וגם "בנק הפועלים", שיו"ר הדירקטוריון שלו דני דנקנר הותקף בעיתון, בחר שלא לפרסם ולהעביר כסף לעיתון. 

לעוצר מודעות זה יש משמעות כלכלית עצומה, והוא אף מהווה סיכון אמתי ליכולות הקיום העצמאית של העיתון. במקרה הנוכחי הדבר הביא גם למחלוקת פנימית בעיתון בין העורך הראשי גיא רולניק, שלא הסכים להתפשר על הקו המערכתי של העיתון, לבין עמוס שוקן המו"ל, שראה את הסכנה להמשך קיום העיתון. גם כאן נעשתה פגישה ל"הנמכת הלהבות" בין שוקן לדנקנר, שבה הוסכם שחרם המודעות ייפסק בתמורה להפחתה בעוצמת הביקורת כלפי הקבוצה הכלכלית וראשיה.

תופעת הצנזורה הכלכלית הן בשיטת ה"גזר" והן בשיטת "המקל" נדונה גם במאמרם של החוקרים יחיאל לימור והלל נוסק, אשר התייחסו לתופעה כבר בשנת 2001 וטענו שהצנזורה של "היד הנעלמה" היא תופעה שכמעט לא מדברים עליה, אך היא מאיימת להפוך לאויב האמתי של חופש העיתונות במאה ה-21. לימור ונוסק מציינים כי בספרות המחקר הקלאסית מזוהים שלושה סוגים של צנזורה בהתאם למניעים ו/או למטרות שלהם: צנזורה הפוליטית, צנזורה דתית וצנזורה מוסרית-חברתית. לשלושת אלה נוסף מאוחר יותר סוג רביעי, שהוא הצנזורה הצבאית-ביטחונית. השינויים שחלו בעשורים האחרונים במפת התקשורת הגלובלית ובישראל מחייבים, להשקפת החוקרים, בחינה מחדש של האיומים על חופש הביטוי. במסגרת בחינה זו הם מציעים לזהות סוג חדש של איום על חופש הביטוי – האיום הכלכלי (או הצנזורה הכלכלית) [12].

לעוצמה הכלכלית המשתיקה קולות לא נוחים ותקשורת שלילית (ובמקביל מחזקת תקשורת חיובית ומחניפה) יש קשר הדוק גם לריכוזיות ולתופעת הבעלות הצולבת: הבעלות על יותר ויותר אמצעי תקשורת מתרכזת בפחות ופחות ידיים, וידיים אלה שולטות במקביל על כמה ערוצי תקשורת המונים. משמעות התהליך הנ"ל היא שמספר מצומצם של ברוני תקשורת שולטים על מרבית אמצעי התקשורת הגדולים והנפוצים בישראל. למשל, משפחת מוזס שולטת או שותפה בשליטה על "ידיעות אחרונות" ו"וסטי" (עיתונים יומיים), "Ynet" (עיתונות מקוונת) "פנאי פלוס", "ראש אחד", "לאישה" (מגזינים), "נור" (חברה לשילוט חוצות), NMC (חברה למוזיקה) "רשת" (זכיין ערוץ 2), "ספרי ידיעות אחרונות" (הוצאה לאור), קבוצתADD  (סוכנות שחקנים וקבוצת תוכן גדולה בבעלות ירון ליכטנשטיין, החתן של נוני מוזס).

ריכוזיות בתקשורת איננה תופעה ישראלית ייחודית, אלא נפוצה בכל העולם המערבי: חוקר התקשורת והעיתונאי האמריקאי בן בגדיקיאן (Bagdikian) עסק רבות בסכנות של ריכוזיות המדיה וקרא לתופעה "השרשרת שאין לה סוף".[13] עפ"י מחקרו של בגדיקיאן, בראשית המאה-20 היו בארצות הברית כ-2000 עיתונים יומיים שכמעט כל אחד מהם היה בבעלות נפרדת. עם השנים הלך מספרם והצטמצם עד שבראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת הייתה השליטה מרוכזת בידיהם של כ-50 תאגידים בלבד ובתוך שני עשורים נוספים הצטמצם המספר לשישה בלבד. הבעיה העיקרית שמזהה בגדיקיאן היא שתאגידי התקשורת הללו ממוזגים עם תעשיות מסחריות נוספות, חברות אחזקה ובנקים, ולכן ישנה סכנה שחברות התקשורת ישרתו את האינטרסים של הגופים האחרים שעמם הם קשורים: בסיטואציה שבה תאגיד מסוים מרגיש מאוים על ידי החוק, דעת הקהל או כוחות השוק, הוא לעולם לא יאפשר שחברת הבת שלו (רשת תקשורת מסוימת) תפגע בו.

 

דיון ומסקנות

העוצמה המשפטית והעוצמה הכלכלית הינם שתיים מהדרכים הבולטות והאפקטיביות שבאמצעותן שולטים ומנטרים בעלי העוצמה את התקשורת והשיח בישראל כיום. בעידן הנוכחי אין כמעט בנמצא גורם פוליטי או שלטוני שמוכן להיות מקושר להפעלת אמצעים ברוטליים ואלימים להשתקה ולסתימת פיות. סגירה של עיתון או של תחנת טלוויזיה בישראל, לשם הדוגמה, הם צעדים חמורים, לא מודרניים ומריחים מפשיזם ישן של המאה ה-20. אבל למרבה המזל של הגורמים המשתיקים, ישנן דרכים חדשות ואפקטיביות שאמצעותן ניתן לשלוט ולהשתיק את השיח המפריע וזאת ללא הפעלה של ברוטליות ואלימות בסגנון המוכר ממשטרים טוטליטריים. כיום ניתן להשתמש במה שניתן לכנות "ברוטליות עדינה", אותם אמצעים להפעלת עוצמה רבה אך כזו שבמבט שטחי לא נראית אלימה או כוחנית במיוחד. מישל פוקו בסדר השיח ואליזבת נואלה ניומן (Noelle-Neumann) בספיראלת ההשתקה העלו כבר לפני ארבעה עשורים לדיון את הדרכים העמוקות, המורכבות והפנימיות יותר להשתקה בשיח הציבורי.[14] כל אחד מהם, על פי דרכו והשקפתו, האיר את הסכנות לעצמאותו של השיח בחברה המודרנית. סכנות אלה שונות באופן ניכר מהסכנות והאיומים שהחברה האנושית הייתה רגילה אליהם לאורך ההיסטוריה; אין אלה רק סיכונים הנובעים משלטון תקיף ומצנזורה בוטה שהפעילו ברוטליות גסה. הסיכונים החדשים לחופש הביטוי, עושר השיח וזכות הציבור לדעת נובעים כיום מגורמים רבים – פנימיים וחיצוניים – המפעילים ברוטליות מסוג חדש, עדינה יותר, אבל עדיין כזו הדורשת את השגחתנו ואת תשומת ליבנו.