בלתי נאמר, מבחר רישומים של/על כתבי יד לא קריאים
קרן ל. שיף ממקדת את מבטנו לטכנולוגיה העתיקה של כתבי יד (manuscripts) על ידי השימוש בכתב-יד כבסיס לצורות בעלות מראה עכשווי, ובו בזמן גם ארכאיות ואף על-זמניות. ניתן להבחין במחוות כמוסות של תקשורת, אבל אין מסר שניתן להצביע עליו. האמנית מתחילה כל יצירה בכתיבה על אודות תופעת הכתיבה. לאחר מכן, היא עוקבת אחרי צורת המילים הכתובות וצובעת עליהן כך שבסופו של התהליך הן לחלוטין לא נראות, או שהן נראות כצורות בלבד. אפילו האמנית עצמה אינה זוכרת מה כתבה. כך מתאפשרים הרהורים על תיאוריות טקסטואליות מבלי להתעכב על עריכה, דבר החשוב לאמנית, שהיא לעתים גם סופרת ומרצה. החומר הכתוב עולה מהתת-מודע כדף מיומן, ויכול להישאר בלתי-מודע מאחר והוא נמצא, פשוטו כמשמעו, מתחת לשכבת צבע. המשקע הוויזואלי - צורות המסתירות את שורות הכתב – מרמז על מחשבות שנקברו. בחלק מהיצירות מופיע כתב בשני כיוונים, כפי שנהגו אנשים בהתכתבויותיהם על מנת לחסוך בנייר ובדמי דואר. במקרים אלו, החלל בין השורות מתווה צורות המזכירות אידיוגרמות: החלל השלילי מקבל חשיבות מוחשית, כאילו הדממה מדברת. אפילו ברישומים עם צורות אנכיות בלבד, החלל בין הצורות נטען בחשיבות ויזואלית, כמו ברעיון התלמודי שהתורה כתובה "אש שחורה על גבי אש לבנה", והאתגר הוא ללמוד לקרוא בשתיהן.
הפרויקט הנוכחי מדגיש ומבליט את התכונות המופשטות והנסתרות של השפה. כתיבה היא למעשה סדרה של שרבוטים – קווי רישום אבסטרקטיים שאנו מסכימים לפרש באופן מסוים. על ידי מניעת פירוש קונספטואלי, שיף משיבה לקדמותה את המיידיות החזותית של השפה, כמו גםאת חוסר המובנות הבסיסית שלה: הן הפוסט-סטרקטורליזם והן הפסיכואנליזה מדגישים שאפילו המילים המפורשות ביותר יכולות למעשה להתפרש בדרכים רבות. בעידן זה של טכנולוגיות דיגיטליות, שיף משתמשת בשפה העשויה בעזרת אצבעותיה (הטכנולוגיה הספרתית המקורית) בכדי ליצור דימויים האוצרים לא רק מספר רב של נקודות גישה ופירוש, אלא גם תחושה של הפעימות החיוניות הנותנות חיות לשפה, לעבודה, ואף לדממה. מגע היד מעביר מסרים שהם מעבר למילים, ומה שלא נאמר (אם משום שלא נאמר כלל, ואם משום שנלקח חזרה לאחר שנאמר) הוא לעתים בעל עוצמה רבה יותר מאשר המילים הנגישות לנו. על ידי כיסוי מילותיה, שיף מכבדת את השפה ואת יכולת השפה לחשוף יותר דווקא בגלל היות המילים חבויות. כיצד אנו יודעים מה חושב אדם, אפילו אם אנו שומעים את מילותיו? איך אנו חושבים על טקסט שכבר קראנו, אם לא בעזרת התרשמויות לא לשוניות? תמונות אילמות ומושתקות אלו מדברות בעוצמה.
