וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי – פולחן הבעל בישראל והעלמתו מתולדות עם ישראל

אילן אבקסיס

תקציר: פולחן הבעל והאשרה, בעם ישראל בימי המקרא, תואר במקרא כעבודת אלילים, וכסטיה מדרך הישר. אולם מקריאה בקורתית וזהירה של קטעים שונים מהמקרא, ומכתובות חוץ מקראיות בנות הזמן - עולה תמונה שונה לגמרי. פולחן הבעל והאשרה היה נפוץ ולגיטימי בישראל. זאת ועוד, שהבעל ויהוה הם שמות נרדפים לאל הישראלי, וכי ליהוה עצמו הייתה בת זוג בשם אשרה. לאחר הרפורמות הפולחניות של מלכי יהודה חזקיהו ונינו יאשיהו, החל להשתנות היחס לבעל ולאשרה. עורכי המקרא ניסו למחות כל זכר לזהות שבין הבעל ליהוה, ולקשר שבין יהוה לאשרה. זאת על ידי שלילת הלגיטימיות של פולחן הבעל והאשרה והגדרתו כחטא איום. על ידי  שינוי שמות פרטיים בהם יש את רכיב ה'בעל'. ושתילת סיפורים על מאבק עיקש בפולחן הבעל. זהו שכתוב ההיסטוריה האמונית של עם ישראל בימי בית ראשון.

 

פולחן הבעל התקיים כפולחן לגיטימי בעם ישראל, במרבית תקופת המקרא. עורכי המקרא[1], השתיקו את הלגיטימיות של פולחן הבעל, והדירו אותו מכתבי הקודש, וכפועל יוצא גם מהזיכרון הקולקטיבי. השתקת פולחן הבעל נעשתה הן באמצעות התעלמות מלגיטימיות הפולחן, והן באמצעות התקפה על לגיטימיות זו, וקביעה כי, עבודת הבעל הינה חטא כבד. אולם מבין השיטין ומרמזים הפזורים במקרא - נשמע קול ענות חלושה, המעיד עד כמה פולחן הבעל היה נפוץ ולגיטימי בעם ישראל, ועד כמה התאמצו להשתיקו.

בכתובים מקראיים רבים, הן לאורכם ולרוחבם של ספרי נביאים (יהושע – תרי עשר), והן בחוק המקראי - ישנה התייחסות שלילית לפולחן הבעל והאשרה,[2] שהתקיים בעם ישראל. עורכי המקרא ראו בפולחן הבעל והאשרה חטא כבד, בעטיו נענש העם שוב ושוב. העם קשה העורף התעקש לחטוא כלפי ה' אלהי ישראל, ללכת בחוקות הגויים ולהענש. שוב ושוב. נציין גמה דוגמאות מייצגות, מתוך מבחר עשיר. כך למשל בתחילת ספר שופטים:

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת-הָאֲשֵׁרוֹת. ח וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם וַיַּעַבְדוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים".[3]

למרות הטובות, הגדולות והנצורות שחולל ה' למען עמו, הרי מיד לאחר מות יהושע בני ישראל שכחו אותו, ופנו לזבוח לבעל ולאשרה. עונש השעבוד לא אחר לבוא. העם השתעבד לכושן רשעתיים.[4] אף אחאב בן עמרי, מלך ישראל,[5] נצבע בצבעים שליליים, בשל פולחן הבעל אותו הנהיג עקב נישואיו:

וְאַחְאָב בֶּן-עָמְרִי מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי עַל-יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.  ל וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן-עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו.  לא וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת-הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ.  לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן.  לג וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת-הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו.[6]

גם מנשה מלך יהודה[7] זכה לקיתונות בקורת על עבודת האלילים הנרחבת אותה הנהיג בירושלים, כולל ובעיקר פולחן הבעל והאשרה. מנשה הגדיל עשות, וקבע את פסל האשרה לא פחות ולא יותר, מאשר בתוך בית המקדש פנימה. חילול הקודש בדרגתו החמורה ביותר.[8] ולא זאת אף זאת – חורבן ירושלים נכרך ישירות בחטאיו:[9]

בֶּן-שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי-בָהּ.  ב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ג וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל-צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם.  ד וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית יְהוָה... ה וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל-צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה.  ו וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיס.  ז וַיָּשֶׂם אֶת-פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת (המקדש)....  ט וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת-הָרָע מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  י וַיְדַבֵּר יְהוָה בְּיַד-עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר.  יא יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ-יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר-עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם-אֶת-יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיויב לָכֵן כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל-יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה  אֲשֶׁר כָּל-שמעיו (שֹׁמְעָהּ) תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו.  יג וְנָטִיתִי עַל-יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת-מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת-יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר-יִמְחֶה אֶת-הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל-פָּנֶיהָ.  יד וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל-אֹיְבֵיהֶם.  טו יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה.

אולם עיון מעמיק וקריאה בקורתית בספרי המקרא השונים, ומעדויות חוץ מקראיות – עולה תמונה שונה לחלוטין מזו, שעורכי המקרא המאוחרים ניסו לצייר בפנינו. עורכי המקרא ניסו, במידה לא מבוטלת של הצלחה, לשכתב את ההיסטוריה של עם ישראל, וליצור מצג שוא, לפיו פולחן הבעל היה דבר מגונה ומאוס מאז ומעולם, ורק טועי דרך, רפי שכל ורשעים גמורים עבדו לבעל. אולם תמונת המציאות הייתה שונה באופן ניכר ומורכבת למדי. ברוב תקופת הברזל[10] לא זאת בלבד, שפולחן הבעל לא נתפס בעיני העם כעבודת אלילים, אלא הבעל הוא הוא יהוה אלהי ישראל. מדובר באותה ישות ממש. פולחן הבעל הוא פולחן ה' לכל דבר וענין. אין מדובר בשני אלים, אלא באל אחד. זאת ועוד כינויו של ה' לפרקים במקרא,[11] וכיום הוא 'אדוניי'. ואדון היא מילה נרדפת ל'בעל'. הרמזים השונים לזהות שבין יהוה לבין הבעל פזורים ברחבי המקרא. כך למשל דוד, לאחר שהומלך על שבטי ישראל:[12]

וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי-מָשְׁחוּ אֶת-דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ כָל-פְּלִשְׁתִּים לְבַקֵּשׁ אֶת-דָּוִד. וַיִּשְׁמַע דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל-הַמְּצוּדָה.  יח וּפְלִשְׁתִּים בָּאוּ וַיִּנָּטְשׁוּ בְּעֵמֶק רְפָאִים. יט וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר: הַאֶעֱלֶה אֶל-פְּלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיָדִי?  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-דָּוִד: עֲלֵה כִּי-נָתֹן אֶתֵּן אֶת-הַפְּלִשְׁתִּים בְּיָדֶךָ. כ וַיָּבֹא דָוִד בְּבַעַל-פְּרָצִים וַיַּכֵּם שָׁם דָּוִד וַיֹּאמֶר: פָּרַץ יְהוָה אֶת-אֹיְבַי לְפָנַי כְּפֶרֶץ מָיִם. עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא בַּעַל פְּרָצִים. כא וַיַּעַזְבוּ-שָׁם אֶת-עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו. [13]

דוד שאל בה' בטרם צאתו לקרב, ולאחר נצחנו הוא קרא למקום: בעל פרצים![14] האם דוד, משיח ה', גילה כפיות טובה כה גדולה וחוצפה לא קטנה, והקדיש את הנצחון לבעל? או שמא יש לשקול את האפשרות כי, בעיני דוד בעל וה' חד המה, וכי מדובר בשמות נרדפים? פסוק מפורש המזהה את ה' עם הבעל יש בהושע: "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי".[15] כיום נקרא האל 'בעל' אולם בעתיד הוא יקרא איש, בשל האינטימיות שבין ישראל לאלהיו.[16]  זיהוי נוסף בין ה' לבעל, בעיני העם לפחות, יש בסיפור אליהו בכרמל. בדברי אליהו לעם[17] מוטעמת הזהות בין בעל ליהוה: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר".[18]

עדויות נוספות לראיית הבעל כאל לגיטימי בעם ישראל מגיעות מחקר השמות. הן שמות פרטיים והן שמות מקומות (להלן). במקרא ומחוצה לו ישנם שמות רבים עם הרכיב התיאופורי 'בעל'. כך, בנו של שאול המלך: "וְנֵר הוֹלִיד אֶת-קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת-שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת-יְהוֹנָתָן... וְאֶת- אֶשְׁבָּעַל".[19] גם נכדו של שאול קרוי על שם הבעל: "וּבֶן-יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִי-בַעַל הוֹלִיד אֶת-מִיכָה".[20] ואילו אחי סבו של שאול קרוי בפשטות 'בעל': "וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנֵר וְנָדָב".[21] באופן (לא) מפתיע אף בנו של דוד נקרא על שם הבעל: "וֶאֱלִישָׁמָע וּבְעֶלְיָדָע וֶאֱלִיפָלֶט".[22] אחד מאנשי שבט ראובן נקרא גם 'בעל': "מִיכָה בְנוֹ רְאָיָה בְנוֹ בַּעַל בְּנוֹ".[23] דוגמא בולטת היא גדעון: "וַיִּקְרָא-לוֹ בַיּוֹם-הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת-מִזְבְּחוֹ".[24]. פסוק זה הוא מדרש שם ל'ירובעל', המסביר מדוע אחד ממושיעי ישראל קרוי על שם הבעל. 'גדעון' הוא השם החלופי, שניתן לו ע"י עורך ספר שופטים, על מנת להרחיק את הבעל מתשועת ישראל.[25] אף בחרסי שומרון[26] נזכרים ישראלים בעלי שמות המכילים את רכיב הבעל: אֲבִבָּעַל, מְרִבָּעַל, בעלזמר, בעלא. דהיינו, בממלכת ישראל, סמוך לחורבנה, ולאחר טיהור פולחן הבעל ע"י יהוא לכאורה (להלן) היו הורים שקראו לילדיהם בשם הבעל, ולא ראו כל בעיה שהיא.

פולחן הבעל, התקיים יד ביד עם פולחן  האשרה.[27]  ובדומה לפולחן הבעל, אף פולחן האשרה נאסר בתכלית האיסור: "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל-עֵץ  אֵצֶל מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּך".[28] וכן: "כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת.[29] אולם בדומה לפולחן הבעל, אף פולחן האשרה התקיים בעם ישראל. עדויות לקשר בין פולחן ה' לעצים (כלומר אשרה) מצויות ברחבי המקרא. כך למשל יעקב, בשובו מחרן: "וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה[30] אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם".[31]  אף יהושע בן נון: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם. וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה".[32]  רמזים נוספים יש בדברי הגינוי לחלק ממלכי יהודה בנוגע לפולחן תחת 'כָּל-עֵץ רַעֲנָן'. כך רחבעם בן שלמה: "וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן".[33] ואין אשרים אלא אשרות. כך אחז בן יותם: "וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת, וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת, כָּל-עֵץ רַעֲנָן".[34]

מלבד העדויות המקראיות, ישנן עדויות מרתקות בנוגע לפולחן האשרה מכתובות שהתגלו בכונתילת עג'רוד[35] וחרבת אל קום.[36] בכתובות ישנה זיקה חד משמעית, חדה ובלתי ניתנת לערעור בין האשרה ליהוה.

 

1

תמונה 1

מוזיאון אל עריש.[37]

            זהו צילום של הציור וכתובת מספר 1 מפיטס 1. בסוף השורה השניה נראות בבירור האותיות (בכתב עברי קדום) "א", "ש", "ר", "ת" ו"ה" (=אשרתו. להלן).

 

2

תמונה 2

מוזיאון אל עריש.[38]

זהו ציור של הציורים והכתובת על גבי הפיטס. בציור ניתן להבחין בכמה פרטים מעניינים. מלבד הכתובת (מעל ראש הזוג במרכז. תידון להלן), ניתן להבחין אשה מנגנת מצד שמאל, עגל יונק.[39]  במרכז ישנו זוג, שאיברי המין בולטים באופן מופרז (פריון?). הדמות השמאלית היא האל המצרי בס,  ולצידו דמות לה צויר חזה נשי (שני עיגולים), כך שזהותו המינית לא מחוורת לחלוטין. לא ברור מדוע האל המצרי בס, מופיע יחד עם כתובת המזכירה את יהוה? אפשר כי הציור והכתובת נוצרו בזמנים שונים[40]. אולם אפשר כי מדובר ביצוג גרפי של ה' אלהי ישראל,[41] ואולי אף של האשרה.[42]

בכתובת 1 על פיטס 1 נכתב: "אמר א[  ]ו ה[  ]ך אמר ליהל[יו] וליועשה. ול[ ] ברכת. אתכם ליהוה שֹמְרֹן וְלַאֲשרָתֹ.".[43] בכתובת זו ישנה ברכה מאלמוני (שמו לא שרד) ליהל + השלמה 'יו' וליועשה (מקביל לעשהאל). המברך ברך אותם לה' שומרון ולאשרתו! כלומר בשם ה', האל של שומרון (בירת ממלכת ישראל) ולבת זוגו – האשרה. המברך ברך כמקובל בשם האלף ולא שכח את בת זוגו. מאמין בלב ובנפש באלהי ישראל האמין שבת זוגו של באל חיה וקיימת.

בכתובת מספר 1 על פיטס 2 נכתב: "ליהוה הַתֵּמָן וְלַאֲשרָתֹה[[ כל אשר ישאל מאִש חֹנֵן הֻא ונתן לֹה יהו כלבבֹה".[44] בכתובת זו יש איחול שה' תימן (הדרומי) ואשרתו יקיימו את משאלות לבו של המבורך. ושוב, לצד ה' – יש את זוגתו הנאמנה האשרה. מלבד האשרה, מעניין לראות את הזהות המקומית של ה'. בין אם שומרון ובין תימן (להלן).

בכתובת 2 על פיטס 2 נכתב: "אמר אמריו אמר לאדנ[י] השלם את? ברכתך ליהוה תמנ ולאשרתה. יברכ וישמרכ ויהי עם אדנ]י]". שם המברך שרד (אמריו) דורש בשלום אדם בכיר ממנו (אדוני), וברך אותו לה' תימן ואשרתו. והוסיף עוד איחול שה' יברך וישמור אותו.[45] ושוב ה' ואשרתו הולכים יד ביד.

בכתובת על טיח על הקיר נכתב: "י]ארכ ימם וישבעו [ ...י]תנו ל[י]הוה[.] תימן. ולאשרת[ה". המאחל מקווה כי הנמענים יאריכו ימים וישבעו (כלומר לא ימותו מרעב), והסיפא של האיחול הוא, שוב, ה' תימן ואשרתו.

משמעות הכותבות ברורה: לה' אלהי ישראל הייתה בת זוג בשם אשרה. היות והאשרה היא בת זוגו הקבועה של הבעל, דבר זה מחזק את הזהות בין יהוה לבעל. חיזוק נוסף לזהות זו יש בכתובת המתארת את התגלות ה': "וּבִזְרֹחַ אֵל בר[  ] וַיִמַּסֻּנ הָרִם וַיִדַּכֻּנ גַּבְנֻ(נִ)מ ושדש עלי[ ].  לְבָרֵךְ בַּעַל בְּיֹם מִלְחָ[מָה] לְשֵׁם אֵל ביֹם מִלְחָ[מָה]"[46] עם התגלות (ובזרוח) האל ההרים נמסים, הגבעות (גבנונים) הופכים נמוכים [ידכ(א)ון]. ובסיום ברכה לבעל שיושיע במלחמה. כתובת זו מזכירה התגלויות של ה' במקרא. כך בשירת דבורה: "יְהוָה, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם".[47]  כך בשירת האזינו: "וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן".[48] התגלויות האל קשורות לדרום, זהו מיקומו היחסי של האתר לעומת ממלכת ישראל. בספר חבקוק יש קשר ישיר בין ה' לתימן: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה".[49]

פולחן האשרה (ובמשתמע פולחן הבעל) לא היה אופייני רק לממלכת ישראל, כפי שניתן לחשוב על סמך המקרא וכונתילת עג'רוד, אלא גם לממלכת יהודה. בחרבת אל קום התגלתה כתובת בה נכתב: "אֻריהו השר כתבה בָּרֻך אֻרִיָהוּ ליהוה נֹצְרִי ולאשרתֹה. הושע לֹה לאניהו ולאשרתֹה".[50] אוריהו, שהיה בעל תפקיד בכיר (שר) ברך את עצמו (או אוריהו אחר) לה' שומרי (נוצרי) ולאשרתו. והוסיף בקשה כי ה' יושיע את אוניהו. התיבה "ולאשרתה" האחרונה אינה נמצאת על רצף הכתיבה, אלא בפינה השמאלית התחתונה.

ממצאים אלה, מעצם ימי בית ראשון, מעידים כי, ליהוה הייתה, לפחות בעיני חלק ממאמיניו ובחלק מהזמן, בת זוג בשם אשרה. שניהם נעבדו כדבר שבשגרה. בנוסף ראינו כי, בעל הוא הוא יהוה. ועולות השאלות – מתי הם נפרדו לשתי ישויות שונות, שאחת מהן נרדפה עד חורמה? אימתי נעשה מאמץ אדירים בכדי להשתיק את לגיטימיות הבעל? ובעיקר מדוע זה קרה בכלל? דורות על גבי דורות איש לא ראה בכך בעיה כלשהי – והנה לפתע הבעל הפך מאל אהוב ונסגד, לאליל מתועב. לא השם הכפול טרד את מנוחת עורכי המקרא. לאלהי ישראל יש במקרא מגוון שמות כגון: אֵל שַׁדַּי,[51] הָאֵל, בֵּית-אֵל,[52], אֶהְיֶה, [53] ועוד.[54]  וזאת מבלי שהענין יטריד את עורכי המקרא, ויוציא אותם למלחמת חורמה.

התשובה, לשתי השאלות, נעוצה בשתי רפורמות פולחניות שהתחוללו בדת ישראל במאות השמינית והשביעית לפני הספירה. ה'מדוע' ו'המתי' כרוכים זה בזה, וקשורים קשר הדוק לנסיבות היסטוריות שחוללו את הרפורמה. הרפורמה הראשונה היא של חזקיהו מלך יהודה,[55] ואילו השניה היא של נינו יאשיהו.[56] מטרת שתי הרפורמות הייתה ייחוד פולחן ה' (כלומר הקרבת קורבנות) רק בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה.[57] מקום זה זוהה עם ירושלים. כלומר ביטול (אם ע"י סגירה ועם ע"י החרבה) כל מקדשי ה' והבמות של ה' אלהי ישראל, שהיו מחוץ לירושלים, וריכוז כל עבודת ה' רק בירושלים. רפורמת חזקיהו תוארה בפסוק אחד:  "הוּא הֵסִיר אֶת-הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת-הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר-עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד-הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא-לוֹ נְחֻשְׁתָּן".[58]

חזקיהו הסיר את הבמות בהם עבדו לה' אלהי ישראל (!), שבר את המצבות, כרת את האשרה (שוב ה' והאשרה צועדים יד ביד), וכתת את נחש הנחושת שעשה משה, על מנת לעצור את המפגפה שפשתה בעם, לאר ששוב התלוננו במדבר.[59] מטרת מעשי חזקיהו הייתה לרכז את פולחן ה' – רק במקום אחד. ירושלים. רפורמת חזקיהו לא התנחלה בלבבות, בין השאר בשל מסע סנחריב[60] ליהודה ב701 לפה"ס. מסע שהמיט חורבן אדיר על ארץ יהודה, וגרם לאנשי יהודה לעסוק בשיקום פיזי, ושנתפס כעונש על פגיעה במקדשי ה' השונים.[61]

בנו ויורשו של חזקיהו מנשה – השיב את המצב לקדמותו: "וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו".[62] בימי נכדו של מנשה, יאשיהו התחוללה רפורמה נוספת בפולחן. רפורמה ששבה וייחדה את פולחן ה' למקום אחד – ירושלים. הרפורמה התחילה בשל מציאת ספר תורה במקדש, במהלך שיפוצים.[63] בעקבות מציאת הספר ערך יאשיהו רפורמה:

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם בֵּית-אֵל.  ה וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם.  ו וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל-נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-עֲפָרָהּ עַל-קֶבֶר בְּנֵי הָעָם.  ז וַיִּתֹּץ אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה  אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה.  ח וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר.  ט אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח יְהוָה בִּירוּשָׁלִָם  כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.  י וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני- (בֶן-) הִנֹּם  לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ.  יא וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ.  יבוְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל-הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר-עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת-עֲפָרָם אֶל-נַחַל קִדְרוֹן.  יג וְאֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר-הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי-עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ.  יד וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת-הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת-מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם.  טו וְגַם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת-הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת-הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה.  טז וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת-הַקְּבָרִים אֲשֶׁר-שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת-הָעֲצָמוֹת מִן-הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  יז וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית-אֵל.  יח וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל-יָנַע עַצְמוֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר-בָּא מִשֹּׁמְרוֹן.  יט וְגַם אֶת-כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית-אֵל.  כ וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם עַל-הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם.[64]

חזקיהו ויאשיהו פעלו בנחרצות נגד פולחן ה' מחוץ לירושלים, המקובל מקדמת דנא, בשל תפיסתם כי, מדובר בעבודת אלילים. מדוע מה שלא הפריע לדורות של מלכים הפריע דווקא לחזקיהו, וביתר שאת ליאשיהו? התושבה תמצא באופיים של מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים. מקומות הפולחן השונים נקשרו ברובם לאירועים מן העבר, בעיקר לאבות האומה. כך למשל: מלכיצדק מלך שלם (ירושלים)[65] ברך את אברם, בשובו מן המלחמה בארבעת המלכים, בשמו של אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.[66] אברהם נטע בבאר שבע אשל בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם.[67] יעקב, בשובו מחרן, הקים מזבח בשכם שנקרא אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,[68] יהושע קרא, גם כן בשכם, לאל יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,[69] גדעון קרא למזבח שהקים בעפרה, לאחר התגלות המלאך, יְהוָה שָׁלוֹם,[70] וכן בכונתילת ע'גרוד מופיעים יהוה שומרון ויהוה תימן, כאמור. כלומר במקומות שונים ניתנו לה' שמות שונים. שמות שהיו עלולים להוביל להבחנת זהויות שונות.[71] תופעה דומה מצויה אף אצל הבעל. מהמקרא ומחוצה לו מוכרים מקומות בהם קיים רכיב. כגון:  בַּעַל חָצוֹר,[72] בַּעַל הָמוֹן,[73]  בַּעַל גָּד ועוד.[74]

כנגד סכנה זו של התפצלות לזהויות שונות, וסכנת עבודת אלילים פעלו חזקיהו ויאשיהו על מנת לרכז את הפולחן במקום אחד, וכפועל יוצא – קיומו של אל אחד בלבד. הרפורמה בפולחן לא פסחה על הבעל שנעבד גם מחוץ לעם ישראל. אם הרפורמה בפולחן הייתה הקדמת תרופה למכת עבודת האלילים, הרי הבעל נתפס כאליל בעל שרשים כנעניים מאוסים. העריכה הדויטרונומיסטית[75] של ספרי יהושע, שופטים, שמואל ומלכים יצרה בידול מוחלט בין יהוה לבעל, הגם שבידול זה לא התקיים בפועל. דווקא בשל הזהות בעל = יהוה, ושרשיו הכנעניים של הבעל, העורך הדויטרונומיסטי השמיט והעלים, ככל יכולתו את עובדת היות הבעל זהה לה' אלהי ישראל, וממילא את פולחנם הזהה. למעשה ההיסטוריה שוכתבה על מנת ליצור את ההפרדה החד משמעית וברורה בין הבעל ליהוה, הפרדה, שהתקיימה למעשה רק לאחר חורבן בית ראשון.

נבחן כמה דוגמאות למאמץ המתמשך והעקבי למחות את זכר הבעל. דוגמא אחת היא מחזור סיפורי אליהו (מלכים א' י"ז – י"ט, כ"א, מלכים ב' א' – ב'), בהם תופס המאבק בבעל ארבעה מתוך ששה פרקים. החל מהבצורת שנגרמה בשל הבעל (מלכים א' י"ז), שבירת הבצורת עם חזרת העם בתשובה (מלכים א' י"ח), בריחת אליהו לחורב, והמשך המאבק בבעל (מלכים א' י"ט), והמשלחת לבעל זבוב אלהי עקרון (מלכים ב' א').[76]  שיא השיאים הוא סיפור המאבק בכרמל, שם נדרש העם לבחור בין ה' לבין הבעל.

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר עַד-מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם-יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם-הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא-עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר[77]כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל-הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ.  כג וְיִתְּנוּ-לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת-הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל-הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים.  כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם-יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל-הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר.[78]

אליהו הציע לעם תחרות, בה יוברר מיהו האל הנכון. סיפור זה משקף נכונה את העובדה כי בני ישראל סגדו לבעל. אולם הוא חוטא לאמת בהציגו את פולחן הבעל כעבודת אלילים. מטרת הסיפור היא לבדל את ה' מהבעל. המחבר ידע כי העם עבד את הבעל, בראותו את הבעל כה', אולם על מנת לדחוק את רגלי הבעל – הדבר הוצג כעבודת אלילים. למרות ההצלחה המרשימה בכרמל אליהו נחל, בסופו של דבר, כשלון במלחמתו בבעל, ונמלט,[79] אולם בהמשך ספר מלכים ישנו סיפור על ביעור פולחן הבעל בישראל, כחלק מהכחדת בית עמרי:

וַיִּקְבֹּץ יֵהוּא אֶת-כָּל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַחְאָב עָבַד אֶת-הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּהיט וְעַתָּה כָל-נְבִיאֵי הַבַּעַל כָּל-עֹבְדָיו וְכָל-כֹּהֲנָיו קִרְאוּ אֵלַי אִישׁ אַל-יִפָּקֵד כִּי זֶבַח גָּדוֹל לִי לַבַּעַל כֹּל אֲשֶׁר-יִפָּקֵד לֹא יִחְיֶה וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת-עֹבְדֵי הַבָּעַל.  כ וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ.  כא וַיִּשְׁלַח יֵהוּא בְּכָל-יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ כָּל-עֹבְדֵי הַבַּעַל וְלֹא-נִשְׁאַר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא-בָא וַיָּבֹאוּ בֵּית הַבַּעַל וַיִּמָּלֵא בֵית-הַבַּעַל פֶּה לָפֶה.  כב וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבָּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּשׁכג וַיָּבֹא יֵהוּא וִיהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב בֵּית הַבָּעַל וַיֹּאמֶר לְעֹבְדֵי הַבַּעַל חַפְּשׂוּ וּרְאוּ פֶּן-יֶשׁ-פֹּה עִמָּכֶם מֵעַבְדֵי יְהוָה כִּי אִם-עֹבְדֵי הַבַּעַל לְבַדָּם.  כד וַיָּבֹאוּ לַעֲשׂוֹת זְבָחִים וְעֹלוֹת וְיֵהוּא שָׂם-לוֹ בַחוּץ שְׁמֹנִים אִישׁ וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יִמָּלֵט מִן-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא עַל-יְדֵיכֶם נַפְשׁוֹ תַּחַת נַפְשׁוֹ.  כה וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לַעֲשׂוֹת הָעֹלָה וַיֹּאמֶר יֵהוּא לָרָצִים וְלַשָּׁלִשִׁים בֹּאוּ הַכּוּם אִישׁ אַל-יֵצֵא וַיַּכּוּם לְפִי-חָרֶב וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד-עִיר בֵּית-הַבָּעַל.  כו וַיֹּצִאוּ אֶת-מַצְּבוֹת בֵּית-הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ.  כז וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת-בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ למחראות (לְמוֹצָאוֹת) עַד-הַיּוֹם.  כח וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת-הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.[80]

סיפור השמדת בית עמרי ועליית בית יהוא[81] רווי רכיבים ספרותיים,[82] המטילים ספק באמינותו ההיסטורית. גילוי המצבה מתל דן,[83] והסתירה עם התיאור המקראי, תרמו את חלקם לערעור. תיאור האירועים נכתב זמן רב לאחר מכן, ואינו משקף את מה שאירע בפועל. בעל מלכים ניצל את הידיעה על השמדת בית עמרי, שנוא נפשו, וכרך אותו עם ביעור פולחן הבעל, לכאורה.

סיפור מקביל למעשי יהוא הוא סיפור רצח עתליה.[84] לאחר שיהוא הרג את בנה, היא קמה והרגה את כל זרע המלוכה, למעט נכדה בן השנה, שניצל מהטבח.[85] לאחר שש שנים התחוללה הפיכת נגד, אשר בסופה הושמד פולחן הבעל ביהודה.:

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת-שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) לַכָּרִי וְלָרָצִים וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו בֵּית יְהוָה וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית יְהוָה וַיַּרְא אֹתָם אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ.  ה וַיְצַוֵּם לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן  הַשְּׁלִשִׁית מִכֶּם בָּאֵי הַשַּׁבָּת וְשֹׁמְרֵי מִשְׁמֶרֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ.  ו וְהַשְּׁלִשִׁית בְּשַׁעַר סוּר וְהַשְּׁלִשִׁית בַּשַּׁעַר אַחַר הָרָצִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת הַבַּיִת מַסָּח.  ז וּשְׁתֵּי הַיָּדוֹת בָּכֶם כֹּל יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת בֵּית-יְהוָה אֶל-הַמֶּלֶךְ.  ח וְהִקַּפְתֶּם עַל-הַמֶּלֶךְ סָבִיב אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ וְהַבָּא אֶל-הַשְּׂדֵרוֹת יוּמָת וִהְיוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ.  ט וַיַּעֲשׂוּ שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיִּקְחוּ אִישׁ אֶת-אֲנָשָׁיו בָּאֵי הַשַּׁבָּת עִם יֹצְאֵי הַשַּׁבָּת וַיָּבֹאוּ אֶל-יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן.  י וַיִּתֵּן הַכֹּהֵן לְשָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) אֶת-הַחֲנִית וְאֶת-הַשְּׁלָטִים אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ דָּוִד אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה.  יא וַיַּעַמְדוּ הָרָצִים אִישׁ וְכֵלָיו בְּיָדוֹ מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית עַד-כֶּתֶף הַבַּיִת הַשְּׂמָאלִית לַמִּזְבֵּחַ וְלַבָּיִת עַל-הַמֶּלֶךְ סָבִיביב וַיּוֹצִא אֶת-בֶּן-הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת-הַנֵּזֶר וְאֶת-הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ-כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ. יג וַתִּשְׁמַע עֲתַלְיָה אֶת-קוֹל הָרָצִין הָעָם וַתָּבֹא אֶל-הָעָם בֵּית יְהוָה.  יד וַתֵּרֶא וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל-הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל-הַמֶּלֶךְ וְכָל-עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת וַתִּקְרַע עֲתַלְיָה אֶת-בְּגָדֶיהָ וַתִּקְרָא קֶשֶׁר קָשֶׁר.  טו וַיְצַו יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֶת-שָׂרֵי המאיות (הַמֵּאוֹת) פְּקֻדֵי הַחַיִל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הוֹצִיאוּ אֹתָהּ אֶל-מִבֵּית לַשְּׂדֵרֹת וְהַבָּא אַחֲרֶיהָ הָמֵת בֶּחָרֶב  כִּי אָמַר הַכֹּהֵן אַל-תּוּמַת בֵּית יְהוָה.  טז וַיָּשִׂמוּ לָהּ יָדַיִם וַתָּבוֹא דֶּרֶךְ-מְבוֹא הַסּוּסִים בֵּית הַמֶּלֶךְ וַתּוּמַת שָׁם.  יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת-הַבְּרִית בֵּין יְהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַיהוָה וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם.  יח וַיָּבֹאוּ כָל-עַם הָאָרֶץ בֵּית-הַבַּעַל וַיִּתְּצֻהוּ אֶת-מִזְבְּחֹתָו וְאֶת-צְלָמָיו שִׁבְּרוּ הֵיטֵב וְאֵת מַתָּן כֹּהֵן הַבַּעַל הָרְגוּ לִפְנֵי הַמִּזְבְּחוֹת וַיָּשֶׂם הַכֹּהֵן פְּקֻדֹּת עַל-בֵּית יְהוָה.[86]

גם במקרה זה, נטל בעל מלכים גרעין היסטורי (רצח עתליה) ווכרך אותו עם ביעור פולחן הבעל, לכאורה. יוצא איפוא, כי בשני המקרים, ביעור פולחן הבעל "השתלט" על הסיפור המקורי.

מאמץ נוסף במחיית זכר הבעל הוא שינוי השמות המכילים את רכיב הבעל בספר שמואל. עורך ספר שמואל, שינה את כל השמות בעלי הרכיב בעל, והחליף אותם ב'בשת' (בהקשר זה: אכזבה).[87] לשיטת בעל שמואל, ישראלי שנקרא על שם הבעל, ראוי לשנות את שמו, ולגנותו על כך (ע"י השימוש ברכיב 'בשת'). כך למשל בן שאול: "וַיֵּלְכוּ בְּנֵי-רִמּוֹן הַבְּאֵרֹתִי רֵכָב וּבַעֲנָה וַיָּבֹאוּ כְּחֹם הַיּוֹם אֶל-בֵּית אִישׁ בֹּשֶׁת וְהוּא שֹׁכֵב אֵת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם".[88] כך נכדו של שאול: "וַיָּבֹא מְפִיבֹשֶׁת בֶּן-יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל".[89] וכך גדעון / ירובעל כאמור: "אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת".[90] מעניין לציין כי, דווקא ספר דברי הימים, שנכתב[91] לאחר דחיקת רגלי הבעל מן הזכרון הקולקטיבי, ותיוגו כארכי אויב של יהוה, משמר מסורות מקוריות, בנוגע לשמות גיבורי המקרא.[92] כלומר, לבעל דברי הימים הרכיב 'בעל' כבר לא הפריע.

תופעת לוואי של שכתוב ההיסטוריה בנוגע לבעל, היא שכתוב ההיסטוריה בנוגע לאשרה. היות והאשרה והבעל ירדו לעולם כרוכים זה בזה – הרי העלמות הבעל משמעה העלמות האשרה. מקרה האשרה הוא קל יותר לשכתוב, היות והיא אינה מתחרה, לכאורה, של יהוה. והיות ומדובר באל אחד, הרי כל מי שעיניו בראשו, מבין שלא יכולה להיות לו בת זוג. בנוסף, במקרא לא נשמר זכר שמות תיאופוריים עם רכיב האשרה.[93] אולם גם פולחן האשרה עבר עידון לשינוי על מנת לטשטש את זכרה. כך למשל, אזכרי העצים הקשורים כך או אחרת לה' – נזכרים אגב אורחא, תוך התעלמות מהקשר האשרה.

אברהם למשל, נטע, סתם כך, עץ בבאר שבע, וכנה אותו על שם ה': "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא-שָׁם בְּשֵׁם יְהוָה אֵל עוֹלָם".[94] יעקב, לאחר סיפור אונס דינה, טמן את אלהי הנכר תחת האלה: "וַיִּתְּנוּ אֶל-יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת-הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם".[95] העובדה כי מדובר על 'האלה' ב"ה" הידיעה, רומזת כי מדובר בעץ ידוע ומוכר לכל. אף יהושע טמן את תורת ה' תחת האלה(!): "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים; וַיִּקַּח, אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְקִימֶהָ שָּׁם, תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ יְהוָה".[96] שאול המלך נקבר תחת עץ. העובדה כי המלך נקבר תחת האשל ב"ה" הידיעה רומזת על החשיבות שייחסו הן למלך והן לעץ: "וַיִּקְחוּ אֶת-עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת -הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים".[97] מלבד עצים אלה, נזכרו עוד כמה עצים, חלקם ב"ה" הידיעה, וחלקם ללא ציון גיאוגרפי בבחינת עצים הידועים לכל. פרסומם בא להם, אל נכון, מהיותם עצים קדושים, הקשורים מן הסתם לאשרה.[98]

לסיכום, עם ישראל (על שני פלגיו: יהודה בדרום וישראל בצפון) ראה בבעל ובאשרה את אליו. חהם הוא סגד ובהם הוא האמין. החל מקופת ההתנחלות והשופטים וכלה בחורבן בית ראשון. מבחינת הישראלי הממוצע, הבעל ויהוה הם היינו הך. שמות שונים לאותו אל. קרבן לבעל הוא קרבן ליהוה ולהיפך. מצב זה נמשך רוב ימי בית ראשון. הרפורמה של חזקיהו (זו שכשלה), וביתר שאת זו של יאשיהו נינו שהצליחה, באופן פרדקוסלי בשל חורבן ירושלים)[99], היו הגורם שגרם לבעל ולאשרה להיתפס כמוקצים מחמת מיאוס. לא עוד אלים לגיטימיים ואהובים, אלא אלילים משוקצים, שעבודתם היא חטא בל יכופר. נעשתה אבחנה ברורה בין הבעל ליהוה. מצד אחד, האל הלאומי המוציא אותנו מארץ מצרים, ומצד שני הבעל, שהוא משוקץ ונתעב, וכל כולו עבודת אלילים. כפועל יוצא של המלחמה בבעל, הייתה גם מלחמה באשרה. מלבד החלק החוקי במקרא, האוסר על עבודת הבעל והאשרה, נעשה מאמץ מכוון להשתיק את הבעל והאשרה, על ידי שכתוב את ההיסטוריה, על מנת שתתאים לתפיסת העולם הרואה בהם אלילים. פולחנם גונה באופן נמרץ, איזכור האשרה עוות באופן מגמתי שעיקר ממנו את ההקשר האשרתי, פולחן הבעל והאשרה נכרך בעונשים שהעם ספג מיד יהוה, שמות שהכילו את רכיב הבעל – שונו. כך הצליחו עורכי המקרא להשתיק את קולם של הבעל והאשרה. משימה שעלתה בידם. רק קריאה בקורתית של המקורות המקראיים מחד גיסא, ומקורות חוץ מקראיים מאידך גיסא – פותחים צוהר קטן, אך ברור, אל עולם הפולחן, האמונות והדעות של עם ישראל בימי בית ראשון. צוהר דרכו ניבטים הבעל הוא יהוה והאשרה.



[1] רק בשל שגרת לשון היחס למקרא הוא כאל ספר, בעוד שמדובר באסופת ספרים מזמנים שונים, מקומות שונים ובעלי תפיסות עולם שונות לפעמים. עריכת המקרא הייתה תהליך ארוך שנמשך דורות רבים, ועיקרו בין המאות החמישת לשניה לפני הספירה.

[2] הבעל הוא אל כנעני. בכתבי אוגרתית הבעל הוא בנו של האל הראשי אל, ואחיהם של ים, מוֹת וענת. האשרה היא בת זוגו של הבעל. לאחר פרישת אל, ולאחר מאבק בין בעל לים, ובעל ומות הפך בעל לראש הפנתיאון.הבעל הוא אל הגשם, שהעניק את שמו לחקלאות המבוססת על חסדי שמיים.

[3] שופטים ג' 7 - 8. ראוי לציין כי הבעל והאשרה מופיעים בפסוק וזה (ואחרים) בלשון רבים – עדות ברורה להבדל בינם לבין האל היחיד.

[4] סיפור כושן רשעתיים וההושעה ע"י עתניאל בן קנז – הוא הוספה מאוחרת של עורך הספר, על מנת שיהיהו 12 שופטים, וביחוד על מנת ליצור מושיע יהודאי, ולמקם אותו בראש הספר.

[5] מלך בין השנים 874 – 852 לפה"ס.

[6] מלכים א' ט"ז 29 – 33. על אחאב נאמר במשנה: "שלושה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא:  שלושה מלכים--ירבעם, ואחאב, ומנשה" (סנהדרין, פרק י', ב').

[7] מלך בין השנים 689 – 643 לפה"ס. 55 שנה. גם הוא לא זכה לרשת את העולם הבא, כאמור.

[8] מעשה דומה של אנטיוכוס אפיפנס יצית בסופו של דבר את מרד החשמונאים. ללמדנו עד כמה השתנתה דת ישראל ב500 השנה בקירוב המפרידות בין מנשה לבין יהודה המכבי.

[9] חורבן בית ראשון ב586 לפה"ס ע"י נבוכדנאצר מלך בבל. בין מות מנשה (641 לפה"ס) לחורבן חלפו 55 (חמישים וחמש) שנים!

[10] 1200 – 586 לפה"ס. מכונה גם התקופה הישראלית (המגיעה לאחר תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה הכנענית ולפני התקופה הפרסית).

[11] בראשית ט"ו 2 ו8, י"ח 3, 27, 31, שופטים י"ג 8. ועוד.

[12] לאחר שקודם לכן הומלך על שבט יהודה וקבע את בירתו בחברון.

[13] שמואל ב' ה' 17 – 21.

[14] זהו סיפור אייטיולגי המסביר את מקור השם של האתר 'בעל פרצים'.

[15] הושע ב' 18. כיום האל נקרא בעל, אולם בעתיד הוא יקרא איש (בשל האינטימיות שתיווצר בין ישראל לאלהיו). יש פה גם משחק מילים על המשמעות של בעל כגבר נשוי.

[16] דימוי יחסי ה' – ישראל כבעל ואשה ידוע במקרא. כך למשל ירמיהו: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' 2). זאת ועוד, כשהעם עובד אלילים הרי הם כאשה שזנתה תחת בעלה. למשל: "וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו 39).

[17] לעניינו אין זה משנה אם מדובר בציטוט מדויק מפי אליהו, או שהמחבר שם דברים בפיו.

[18] מלכים א' י"ח 21.

[19] דברי הימים א' ח' 33. בספר שמואל הוחלף הרכיב בעל ברכיב 'בשת' באופן שיטתי ע"י עורך הספר. שם הוא נקרא אישבשת. על החלפת הרכיב 'בעל' ב'בשת' להלן.

[20] דברי הימים א' ט' 40. נראה כי ה'ב' נפלה ע"י מעתיק רשלן, ולכן הוא מופיע בשני שמות באותו פסוק. בספר שמואל הוא קרוי מפיבשת: "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת" (שמואל ב' ד' 4).

[21] דברי מהימים א' ט' 36.

[22] דברי  הימים א' י"ד 7.  בספר שמואל הוא קרוי אל-ידע.

[23] דברי הימים א' ה' 5.

[24] שופטים ו' 23.

[25] השם גדעון כרוך אל נכון בגדיעת האשרה, עליה סופר  בשל גדיעת האשרה בפסוקים 27 – 28 בפרק. עדות ברורה כי ירובעל הוא השם המקורי יש בדברי יואב בן צרויה לשליח, לאחר מות אוריה: מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ (שמואל א' י"א 21). מכאן עולה כי בימי דוד, כמה דורות לאחר גדעון (לצורך הדיון אקבל את התיאור המקראי כמות שהוא, הגם שאינו חף מבעיות. דיון בבעיות אלה חורג מאופק המאמר) השופט המושיע מכף מדין נקרא ירובעל. גם אם אין זה ציטוט מדויק מפי יואב אלא דברים שהושמו בפיו, זוהי עדות, כי המחבר לפחות (כלומר מאוחר מימי יואב) ראה כך את הדברים

[26] קבוצת אוסטרקונים שהתגלו בחפירות שומרון בירת ממלכת ישראל, שנערכו בין השנים 1908 – 1910. החרסים מתוארכים לאמצע המאה השמינית לספירה. דור או שניים לפני חורבן ממלכת ישראל ע"י האשורים ב722 לפה"ס. על החרסים התגלו שמות של אנשים, רשימת מוצרים (שמן ויין בעיקר) ומקורם. הסברה הרווחת כי מדובר בתעודות משלוח למסים שונים.

[27] האשרה היא בת זוגו של הבעל. בתיאורים הקשורים לאשרה יש שימוש נרחב בלשונות: נ.ט.ע, כ.ר.ת, ג.ד.ע., ש.ר.ף. מכאן עולה כי, האשרה קשורה כך או אחרת לעצים (הן הצמח עצמו והן החומר ממנו נעשתה האשרה).

[28] דברים ט"ז 21.

[29] ירמיהו י"ז 2.

[30] קשה להתעלם מהמשעות הכפולה של התיבה 'אלה'. הם שם העץ, והן צורת הנקבה של אל.

[31] בראשית ל"ה 4.

[32] יהושע כ"ד 26.

[33] מלכים א' י"ד 23.

[34] מלכים ב' ט"ז 4.

[35] ידוע גם בשם 'חורבת תימן'. האתר מצוי במזרח סיני, על הדרך מקדש ברנע לאילת. זהו אתר ישראלי (ולא יהודאי כמצופה). זיהוי האתר כישראלי מתבסס על אזכור 'יהוה שומרון' (בירת ממלכת ישראל), על מבחר השמות עם הרכיב התיאופורי 'יו' האופיני לממלכת ישראל (לעומת 'יהו' המאפיין את ממלכת יהודה), וכן על המסורת במלכים א' י"ט על הליכת אליהו (הנביא הצפוני) להר סיני דווקא (מלכים א' י"ט ). באתר התגלו ממצאים מרתקים השופכים אור על האמונה הישראלית במאות ה9 וה8 לפה"ס. סקירה כללית על האתר ראה: זאב משל, "תימן, חורבת" האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל כרך ד'. ירושלים. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ומשרד הבטחון. עמ' 1571- 1577.

[36] האתר עצמו נמצא מערבית לחברון ומזרחית למושב שקף. בדרום האתר התגלו מערות קבורה מימי המלוכה. על אחת המערות התגלתה כתובת שתידון להלן. על האתר ראה: ויליאם דיוור, "קום, חרבת אל-", האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל כרך ד'. ירושלים. החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה ומשרד הבטחון. עמ' 1355 – 1357.

[37] לאחר הסכם השלום עם מצרים, הועברו כל הממצאים לידי המצרים ושוכנו במוזיאון אל עריש. לאור מה שמכונה "האביב הערבי" במצרים גורל הממצאים לוט בערפל, נכון למועד כתיבת שורות אלה. התמונה פורסמה בדו"ח החפירה. Ze'ev Meshel with contributions by S. Ahituv ... [et al.] ; editor: Liora Freud ; English style: John Tresman, Kuntillet 'Ajrud (Horvat Teman) :an Iron age II religious site on the Judah-Sinai border. Jerusalem, 2012.pp 89.

[38] התמונה מדו"ח החפירה. Meshel 2012 pp: 87

[39] ציור זה מעלה על הדעת את עגלי ירבעם (מלכים א' י"ב 28 - 29) ואת עגל הזהב (שמות ל"ב 4).

[40] אם כי זה לא הפריע ליוצר המאוחר לכרוך את בס עם ה'.

[41] בניגוד לתפיסה הרווחת לפיה לא ניתן לראות את האל, היו במקרא כמה כאלה שראו אותו. אחד מהם אף תיאר אותו: "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא" [דניאל ז' 9. רואה הייתי עד שכסאות הובאו. ועתיק הימים (=ה') ישב. לבושו כשלג חיוור ושער ראשו כצמר נקי].

[42] אם כי אין הוכחה לעניין.

[43] הניקוד מבוסס על  שמואל אחיטוב אסופת כתובות עבריות. ירושלים תשנ"ג. עמ' 153.

[44] הניקוד מבוסס על אחיטוב תשנ"ג, 156.

[45] מזכיר כמובן את: "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר ו' 24). טקסט זה מופיע גם בלוחית הכסף המפורסמת מכתף הינום.

[46] הניקוד על פי אחיטוב תשנ"ג 160.

[47] שופטים ה' 4.

[48] דברים ל"ג 1.

[49] חבקוק ג' 3.

[50] הניקוד לפי אחיטוב תשנ"ג 111.

[51] בראשית י"ז 1 ועוד 16 פעמים.

[52] בראשית ל"א 13.

[53] שמות ג' 14.

[54] אף היום לאלהי ישראל יש מגוון שמות: בורא עולם, הקדוש ברוך הוא, מגן אברהם, צור ישראל... ואיש אינו מעלה בדעתו כי מדובר בישויות נפרדות.

[55] מלך בין השנים 727 – 698 לפה"ס.

[56] מלך בין השנים 641 – 609 לפה"ס.

[57] דברים י"ב 14.

[58] מלכים ב' י"ח 4.

[59] במדבר כ"א 4 – 9.

[60] מלך בין השנים 705 – 681 לפה"ס.

[61] הד לתפיסה זו נמצא בדברי רבשקה, בעת הנאום שנשא מול חומות ירושלים: "וְכִי-תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ  הֲלוֹא-הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב' י"ח 22).

[62] מלכים ב' כ"א 3. על מעשו זה ואחרים בעטיים חרבה ירושלים עמדנו בתחילת המאמר.

[63] מלכים ב' כ"ב 8. לאור מעשי יאשיהו לאחר מציאת הספר, הדעה המקובלת היא כי מדובר בספר דברים.

[64] מלכים ב' כ"ג 4 – 20.

[65] זיהוי שלם עם ירושלים מופיע למשל בתהילים ע"ו 3: וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן

[66] בראשית י"ד 18.

[67] בראשית כ"א 33. נטיעת העץ כרוכה מן הסתם באשרה.

[68] בראשית ל"ג 20.

[69] יהושע כ"ד 23.

[70] שופטים ו' 24.

[71] לדיון מפורט ראה אלכסנדר רופא, (דוד עמית ורבקה גונן עורכים) "ירושלים העיר אשר בחר ה'", ירושלים בימי בית ראשון (=עידן 15). ירושלים. יד בן צבי. עמ'51 – 62. וביחוד עמ' 57.

[72] שמואל ב' י"ג 23.

[73] שיר השירים ח' 11.

[74] יהושע י"א 17. וכן: בעל חרמון (שופטים ג' 3), בעל מעון (במדבר ל"ב 38. וכן במצבת מישע שורה 30), בעל פעור (הושע ט' 10), בעל צפון (שמות י"ד 2), בעל שלישה (מלכים ב' ד' 42) בעל תמר (שופטים כ' 33), בעלה (יהושע ט"ו 9), בעלות (יהושע ט"ו 24), בעלי יהודה (שמואל ב' ו' 21. אפשר שהישובים האחרונים הם שמות שונים למקומות זהים).

[75] עריכה ברוח ספר דברים (דויטרונומי = ספר דברים ביונית ובלשונות אירופה). הכוונה היא מת ציונים למלכים, למנהיגים ולעם על בסיס קיום חוקי ספר דברים. ובעיקר שניים: מלחמת חורמה באלילות והקרבת קורבנות לה' רק בירושלים. מלך שקיים את חוקי הספר (כלומר לא עבד אלילים, והקריב רק בירושלים) זכה לציון: וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר / הַטּוֹב , בְּעֵינֵי יְהוָה. מלך שעבד אלילים זכה לציון: וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה. מלך שלא עבד אלילים, אך הקריב גם מחוץ לירושלים זכה לציון: וַיַּעַשׂ (שם המלך) הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה... רַק הַבָּמוֹת, לֹא-סָרוּ:  עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים, בַּבָּמוֹת. היות ובעיני בעל מלכים ממלכת ישראל אינה לגיטימית, הרי מלכיה זכו באופן אוטומטי בציון נכשל.

[76] תוך כדי משולבות עלילות משנה (כגון נס כד הקמח וצפחת השמן, החייאת הילד וכו'). מלכים א' כ' וכ"ב אינם חלק ממחזור סיפורי אליהו מלכים א' כ"א הוא סיפור כרם נבות, ומלכים ב' ב' הוא סיפור עליית אליהו השמיימה.

[77] רש"י בפירוש לפסוק קלע למטרה (שלא מדעת): "שלא היו יודעים היאך להבחין (בין הבעל לה')".

[78] מלכים א' י"ח 21 – 24.

[79] ואף הודח. כמסופר במלכים א' י"ט.

[80] מלכים ב' י' 18 – 28.

[81] מלכים ב' ח' 28 – י' 29.

[82] השימוש במספר הטיפולוגי 70 לציון בני אחאב (מלכים ב' י' 1), בדומה לגדעון (שופטים ט' 5), ולמצבת בר רכב ( Herbert Donner & Wolfgang Rolling,  Kanaanaische und Aramaische Inschriften vol 1. Weisbaden. 1966.  כתובת 215 שורה 3) טבח כל הבנים באירוע אחד (מלכים ב' י' 7) בדומה לגדעון שוב (שופטי ט' 7) ולעתליה (מלכים ב' י' 1). המתת כל השושלת הקודמת גואליה וקרוביה, דבר שאינו עומד במבחן המציאות.מלגים ב' י' 17) בדומה לבית ירבעם (מלכים א' ט"ו 29), ובית בעשא (מלכים א' ט"ז 11). התגשמות דבר האל (מלכים ב' י' 17). כך קיום הנבואה על ירבעם (מלכים א' ט"ו 29), קיום הנבואה על בית בעשא (מלכים ט' ט"ז 12), וקיום הנבואה על בית יהוא (מלכים ב' ט"ו 10 – 12). הכאת אדם פצוע/ מוגבל / ישן (מלכים ב' ט' 16). כך איש בשת (שמואל ב' ד' 5 – 7), יואש מלך יהודה (דברי הימים ב' כ"ד 25), בן הדד מלך ארם (מלכים ב' ח' 15), ואחשורוש הא' (דיודורוס XI 69). כמו כן, מות יורם בן אחאב בחלקת נבות (מלכים ב' י' 21, 25) הינה ביטוי ברור לתפיסת המקרא בנוגע למידה כנגד מידה. לניתוח ספרותי מפורט ראה אלכסנדר רופא סיפורי הנביאים2 ירושלים. תשמ"ו. עמ' 72 – 78.

[83] מצבה שהתגלתה בשנים 1993 – 1994 בחפירות דן. זוהי מצבה ארמית שהוצבה ככל הנראה ע"י חזאל מלך ארם. במצבה נזכר לראשונה 'ביתדוד' ככינוי לממלכת יהודה. במצבה התפאר מציב המצבה כי, הוא הרג את יורם בן אחאב מלך ישראל ואחזיה בן יהורם מלך יהודה. זאת בניגוד למסופר במלכים ב' ט' 24 – 27. כמות המאמרים שנכתבו על המצבה היא אדירה. להלן דוגמאות ספורות בלבד. אברהם בירן ויוסף נוה, "הכתובת מתל דן, המצבות והחוצות", קדמוניות כ"ח (תשנ"ד) עמ' 39 – 45. אורה לישפיץ, "פולמוס בית דוד בעקבות הכתובת מתל דן" דוד המלך חי וקיים? אורה ליפשיץ והרצליה ברון עורכות). ירושלים תשנ"ז. עמ' 9 – 77. נדב נאמן, "הכתובת מתל דן בהארה היסטורית" ארץ ישראל כ"ו (תשנ"ט) עמ' 112 – 118.Baruch Margalit, “The Old-Aramaic Inscription of Hazael from Dan”, Ugarit Forschungen 26 (1995) pp: 317 – 320. Nadav Na'aman,"Beth-David in the Aramaic Stela from Tel Dan”, Biblisch Notizen 79 (1995). pp: 17 - 24

[84] עתליה היא בתו של עמרי מלך ישראל, ורעייתו של יהורם מלך יהודה.

[85] מלכים ב' י"א 1 – 3. אולם מותר לפקפק האם הטבח אכן התחולל. קודם כל אין הגיון שעתליה תנקום את מות בנה ברצח נכדיה. דבר נוסף, בדור הזה נזכרו חמישה מעשי טבח של נסיכי יהודה. יהוא פעמיים (מלכים ב' י' 12 – 14 ודברי הימים ב' כ"ב 8), יהורם (דברי הימים ב' כ"א 4), הערבית (דברי הימים ב' כ"ב 1) ועתליה. מדובר באירוע אחד שהתפצל למסורות משנה. סביר שלאחר מות בנה, והיות יורש העצר בן שנה הייתה עתליה עוצרת המלוכה. כמו שקורה לא פעם – היא התאהבה בשררה ונדרשה הפיכה על מנת לסלקה.

[86] מלכים ב' י"א 4 – 20.

[87] למשל: 'חיכיתי עד בוש'.

[88] שמואל ב' ד' 5.

[89] שמואל ב' ט' 6.

[90] שמואל ב' י"א 21.

[91] ספר דברי הימים מתאר את קורות עם ישראל החל מבריאת העולם וכלה בהצהרת כורש. הספר נכתב לקראת סוף התקופה הפרסית – תחילת התקופה ההלניסטית, במאות רביעית – שלישת לפה"ס.

[92] כך למשל אבי עמשא הוא: יֶתֶר הַיִּשְׁמְעֵאלִי (דה"א  ב' 17), ואילו בספר שמואל אביו הוא: יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי (שמואל ב' י"ז 25). בעל שמואל שינה את מוצאו של אבי עמשא, מפאת כבוד דוד המלך, שמא אחותו נבעלה ע"י נכרי. אין מכנים אדם בתואר 'ישראלי' בקרב עם ישראל. כבוד דוד המלך עמד ברקע של עוד שינוי. אחד מבני דוד נקרא: בְעֶלְיָדָע (דברי הימים א' י"ד 7) כאמור. אולם בספר שמואל הוא אינו קרוי בשת-ידע, אלא אֶלְיָדָע (שמואל ב' ה' 16). ה'בעל' הוחלף ב'אל' ולא ב'בשת' – כשם שנעשה עם בני שאול...

[93] אפשר ששמות אלו היו נפוצים בקרב הנשים, אך מספר שמות הנשים במקרא נמוך מ50%.

[94] בראשית כ"א 33.

[95] בראשית ל"ה 4.

[96] יהושע כ"ד 26.

[97] שמואל א' ל"א 13. בפסוק המקביל מדברי הימים האשל הפך לאלה (דברי הימים א' י"א 12).

[98] אברהם הגיע לאלון מורה (בראשית י"ב 6), ה' התגלה אליו באלוני ממרא (בראשית י"ח 1), דבורה מינקת רבקה נקברה תחת האלון (שוב ב"ה" הידיעה) שנקרא אלון בכות (בראשית ל"ה 8), יעל אשת חבר הקיני ישבה תחת אלון בצעננים (שופטים ד' 11), גדעון ומלאך ה' נפגשו תחת האלה (שוב ב"ה, הידיעה) (שופטים ו' 11), אנשי שכם המליכו את אבימלך באלון מוצב (שופטים ט' 6). במלחמה עם אבימלך חלק מהעם עבר באלון מועננים (שופטים ט' 37). שאול עבר ליד אלון התבור (שוב ב"ה" הידיעה) (שמואל א' י' 3).

[99] שנתפס ע"י גולי בבל (חלקם לפחות. הדעה המנוגדת לא הגיעה לידנו), כהוכחה לנכונות הבסיס הרעיוני של הרפורמה. והא ראיה- בימי בית שני המאבק אינו באלילות המובסת, אלא במתחרים כגון השומרונים ולאחר מכן התרבות ההלניסטית.


אילן אבקסיס הינו היסטוריון וחוקר מקרא ישראלי, המרצה בחוג למקרא באוניברסיטת חיפה, באוניברסיטה הפתוחה, ובחוג למקרא במכללת גורדון לחינוך.

שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות