"ארכיפרחיטקטורה"
ארכיפרחיטקטורה: מסע צילומי אל אסתטיקה של הסביבה הישראלית הבנויה
"ארכיפרחיטקטורה" הוא שם שהענקתי לפרויקט צילומי שנמשך כשלש שנים, בעיקר באזור גוש דן וכולל כאלף צילומים. הפרויקט לא תוכנן מלכתחילה ככזה, אלא התפתח מתוך עיסוק שלפחות בהכרתי לא הצטייר כפרויקט תיעודי. למעשה הוא מהווה חלק מעיסוקי העיקרי כאמן מזה כשבע שנים, עיסוק שאני מכנה אותו "פוטו-פיסול" או פעולת צילום כפעולה פיסולית.
המקור השני של הפרויקט "ארכיפרחיטקטורה" הוא היקסמות (שיש בה כנראה ממד מורבידי) מהמראה (look) של הסביבה הישראלית – בעיקר הסביבה הבנויה - שלמען האמת נולדה ביום הגעתי לארץ לפני שלושים שנה ועדיין שומרת על טריותה. התובנות בנושא ארכיפרחיטקטורה שהתגבשו והתנסחו במשך הזמן קשורות קשר הדוק לעובדה שהעיסוק במראה הסביבה הישראלית התערבב, לעיתים עד כדי חוסר הבחנה, לעיסוק באמנות, ככך שעבודות שראיתי בגלריות נראו לי כפרט מהסביבה שבחוץ, ואילו קטע נוף עירוני נראה לי כעבודת אמנות (לעיתים מעניינת יותר מהרבה עבודות המוצגות בחללי תצוגה). התייחסות שכזאת מסבירה את ההטיה (אולי דעה קדומה) האסתטית של הפרויקט; במובן זה מדובר בהחלט באסתטיקה של הסביבה הישראלית. מיותר לציין שלהתמקדות כזאת כמה חסרונות בולטים, אולם בעיניי הם שקולים ליתרון בולט אחד: הגישה האסתטית, אם לא לומר פורמליסטית, כלואה ככל שתהיה במשטרי ראיה למיניהם, מאפשרת מיפוי של המציאות החזותית היום-יומית שהיא בחזקת "רעש רקע אופטי", או "התת-מודע החזותי" בצורה ממצה ומדויקת יחסית.
שני מאפיינים של גישה מסוג זה בולטים במיוחד בהקשר הנוכחי: מבט מקרוב מצד אחד, והחומריות מצד שני. מבט קרוב נועד להתמודד עם בעיה שניתן לכנותה "אתרים מובחנים", כלומר תבניות נוף עירוני המכוונים את העין אל גשטאלטים מוכרים וידועים. בפרט, מבט מקרוב מבטל (או מנסה לעשות כן) את אחד המרכיבים הבסיסיים של תבניות נוף – ארגון פרספקטיבי של החלל. מהבחינה הזאת מבט מקרוב, במיוחד זה המכוון ל"אתרים לא מובחנים", קרוב יותר לארגון אלטרנטיבי של החלל – סריקה. אמצעי אינדקסיקאלי (indexical) מובהק לייצור תמונות, סריקה נבדלת מפרספקטיבה (או אמצעים אחרים כגון קולאז', למשל) בעיקר בחיבור חוש הראיה לחוש המישוש, וכן בביטול של היררכיות חזותיות.
המאפיין השני, הנגזר, יש לומר, מהמאפיין של סריקה, הוא החומריות. בין חסרונותיו האחרים, מבט רחוק הופך חומר לדימוי; כך למשל, אבנים ירושלמיות הופכות לגריד הבנוי יחידות אם זהות כמעט, בה בעת כל אבן היא באופן מובהק בעלת אינדיבידואליות גבוהה. דבר דומה חל, אולי במידה פחותה יותר, על אריחי המדרכות, האספלט של הכבישים, ואפילו הצינורות, החוטים והכבלים ה"פרטיזנים" העוטפים את הבתים. כפי שנראה בהמשך, החומריות חשובה במיוחד בהקשר האסתטיקה של הסביבה הישראלית הבנויה בשל היחסים הדינמיים והבעייתיים בין גימור וציפוי מצד אחד לאי-גימור וחישוף של המשטחים מצד שני.
השאלה המרכזית של פרויקט הארכיפרחיטקטורה היא: מה מאפיין ומייחד את ה"מראה" של הסביבה הישראלית הבנויה? שאלה זו, המטרידה אותי מזה שנים רבות, אינה פתירה כמובן. לפי טבעו, "מראה" הוא ישות חמקמקה, אם כי לאו דווקא בלתי מזוהה. לדעתי שאלה זו מקבלת משנה תוקף במקרה של הסביבה הישראלית העירונית שאיננה מתאפיינת ב-look מזוהה ומובחן (מלבד כמה "איי ציוריות") אפילו בהשוואה לאזורים "לא מובחנים" נוסח פרברים אמריקאיים, ערי שיכונים המאוכלסים ע"י מהגרים סביב פריז, וכ"ד. יחד עם זאת, ה"ישראליות" של הסביבה הבנויה היא בהחלט מזוהה מיידית ומובחנת בהחלט.
לפני שאציג את הדגם החזותי של הארכיפרחיטקטורה הישראלית, אני רוצה להתעכב בקצרה על המימד התיעודי של הדימויים המוצגים כאן. כאמור, לפחות מבחינת הכוונות, מדובר בפרויקט של "מחקר אמנותי", ביטוי שבהחלט עשוי להישמע כאוקסימורון. אולם, לפעילות הקרויה "מחקר אמנותי" קיימים מספר תקדימים שהראשון, ואולי המפואר מכולם הוא המפעל המונומנטאלי של א. אטג'ה (E. Atget) שהצליח ליצור גוף עבודות שלמרות הכרזותיו המתנזרות מזיקה לאמנות וכן היחס המבטל מצד כמה מבקרים, במיוחד בצרפת דווקא, משמש כדגם ומופת לייצור כלאיים של תיעוד ואמנות. מסורת זו כוללת כמה מבין גדולי הצלמים של המאה העשרים, שאולי הבולטים שבהם הם הזוג בכר (Becher) שפעילותם הצילומית המהממת בהקיפה, שלא להזכיר את איכותה, קיבלה "גושפנקא רשמית" גם כפעילות פיסולית עם הענקה של פרס "אריה הזהב" לפיסול לבני הזוג בביינאלה בוונציה בשנת 1991.
אולם האמן שעבודתו היא הקרובה ביותר לפרויקט הנוכחי וסיפקה לי לא מעט השראה הוא הפסל הבריטי ריצ'ארד וונטוורת' (Richard Wentworth), אשר יחד עם פסלים כגון R. Deacon, T. Cragg, A. Gormley, A. Kapoor, B. Woodrow היה שותף לפריצה בלתי רגילה של הפיסול הבריטי לזירה העולמית בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. החל מאמצע שנות השבעים, במקביל לעבודתו הפיסולית, וונטוורת' החל לצלם היבטים של חיי יום-יום ברחובותיה של לונדון. הפעילות הזאת, שתחילה נחשבה על ידו כמעין תחביב המלווה את עבודתו הפיסולית, התפתחה עם הזמן לפרויקט רב-ממדים של אלפי צילומים שוונטוורת' נתן לו את השם Making Do and Getting By )בתרגום חופשי: "סוחבים ומסתדרים"). מושאי צילומיו הם אובייקטים פשוטים ויום-יומיים אשר ממלאים תפקידים לא צפויים, אך מועילים להפליא, בסביבה העירונית הבנויה. האובייקטים הם חפצים שאיבדו את התפקיד שלשמו נוצרו, מוצאים את עצמם ממלאים תפקידים אחרים לגמרי, לעיתים מפתיעים ומצחיקים (הומור הוא חלק חשוב של פרויקט זה), כגון הדוגמה הידועה של שימוש בספר כדי לתמוך בשולחן שרגלו קצרה מלהושיע.
לצד הממד האמנותי, או "פוטו-פיסול", הפרויקט הנוכחי הוא "מחקר", בראש ובראשונה במובן של רשימת מצאי. במילים אחרות אין כאן דימויים "יחידניים" אלא סדרה – בעצם סדרות – כך שכל דימוי מקבל משמעות מעובדת היותו פריט אחד בשורה ארוכה של פריטים דומים, אך לא זהים. תוצאת המחקר, אם כן, היא מספר של סדרות דימויים, כאשר כל סדרה מתיימרת "לייצג" היבט של מציאות חומרית/חזותית נתונה.
שנית, ברור ששכיחותן והתפלגותן של התופעות המתועדות במחקר הזה רחוקה מלהיות אחידה על פני הנוף העירוני בארץ לא רק בשל גורמים כגון מאפייני אוכלוסייה באזורים שונים (בעיקר מאפיינים סוציו-אקונומיים), המדיניות הדיפרנציאלית ביחס לתחזוקת הסביבה העירונית מצד הרשויות השונות וכד'.
שלישית, הפעילות המחקרית היא גם פעילות של גילוי – לאו דווקא במובן של חשיפה של משהו שלא היה ידוע קודם, אלא במובן של מיקוד המבט בהיבטים של מציאות חזותית שבשל סיבות שונות נבלעות בתוך רצף חזותי מוכר. בנוסף לכך, מחקר חזותי אינו רק "מגלה" מציאות אלא גם מנסח את השפה החזותית בה נערך המחקר. כך, למשל, המרחק מהסצנה המצולמת, הקומפוזיציה הדומיננטית וכד' מהווים חלק אינטגראלי מתהליך הגילוי.
רביעית, הצילומים המוצגים כאן אינם (לפחות לא מבחינת הכוונה) דימויים של "מעזב". מעזב הוא ישות חזותית קוהרנטית; במעזב הכל "עזוב" – צמחייה, אבנים, חוטי ברזל, ניירות, יושן כללי, אין בו פריטים חדשים, מבריקים, הוא כולו חורבה. מעזב הוא גם נוף, קטע מנוף אורבאני (בדרך כלל מוסתר בחצרות אחוריות). התואם הסימבולי של מעזב הוא שטח הפקר, כלומר שטח שאין עליו הכרזת בעלות ברורה.
חמישית, ובקשר לנושא המעזב, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הדימויים שבצילומים אינם אתרים מובחנים, ורבים מהם אינם אלא התרחשויות חזותיות/ חומריות בנות חלוף. אולם מדובר בתופעות המתגלות כשונות אחת מהשנייה ובה בעת דומות להפליא.
שישית, למרות שכאמור הדימויים אינם "נוף", ניתן להביט בחלק מהם כ"מיקרו נוף", כלומר אתר ממוזער המקפל בתוכו גרסת זעיר אנפין של הנוף הגדול.
*
המונח "ארחיפרחיטקטורה" נועד למקד את תשומת הלב במה שאני מתאר כייחודיות של הסביבה הישראלית העירונית. מיותר לציין שהכללות מהסוג הזה הן בעייתיות בלשון המעטה; ככלות הכל מדובר במראה, בחזות, ואין דרך בדוקה לערוך השוואות מהבחינה הזאת בין מקומות שונים, שלא לדבר על ארצות שלמות. ככלות הכול, מלבד סביבה "סטרילית" לגמרי, אין מקום חופשי מארכיפרחיטקטורה, אולם יש הבדלים משמעותיים בדרגות שלה. למעשה, ארכיפרחיטקטורה אינה תופעה מוגדרת ובעלת קווי מתאר ברורים אלא רצף המתוח בין שני קטבים: סביבה המעוצבת לחלוטין מצד אחד, וסביבה שכולה מעוצבת ע"י תהליכים כגון שחיקה, בלאי, התווספות, "מיקרו-אסונות וכ"ד, מצד שני.
במונחים של שני הדגמים הקיצוניים האלה, ניתן, בהכללה גסה, לתאר את הסביבה הישראלית הבנויה כהכלאה בין שכונה מעוצבת לעיר פחונים.
אולי הבולט מבין המאפיינים המייחדים את הסביבה הישראלית הבנויה הוא האופי החשוף שלה. הדברים נראים כיוון שאינםמוסווים: החוטים והכבלים נותרים כמות שהם, איטומי הבטון אינם מכוסים בציפוי זהה למשטח שמסביב, תיקוני המדרכות נעשים באריחים שונים מאלה של המדרכה המקורית וכו' וכד'. המאפיין המייחד הנוסף הוא לא עצם הכמות העצומה של יוזמות מקומיות (כגון תוספות בניה, תיקונים מאולתרים וכ"ד) אלא העובדה שהיזמים אינם כפופים לסטנדרט משותף כלשהו, לא במובן של מסורת ולא במובן של תקנות רשמיות. הנטייה להשתמש בחומרים הזמינים והזולים ביותר (מלט, יריעת פלסטיק ירוקה וכד') רק מגבירה את האפקט.
להלן מוצג מדגם זעיר מהדימויים המרכיבים את תמונת הארכיפרחיטקטורה הישראלית. בשל מגבלות המקום כל סדרה/נושא יודגמו במספר קטן של תמונות בלבד:
צינורות
מדרכות
מילוי, ציפוי, איטום – בטון, מלט ובלוק כפתרון אוניברסאלי
יוזמות מקומיות
טבע בעיר
קוהרנטיות לא קוהרנטית – הפשטה וורטיקאלית
המראה החשוף של הסביבה העירונית מעניק משמעות לא צפויה לשיר הידוע "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". ואומנם, אתר בנייה הוא לדעתי הדגם החזותי הטוב ביותר של הסביבה העירונית הישראלית כי הוא מצביעה על הקשר ההדוק בין בניה לחזות הסביבה העירונית בארץ. קשר זה מתבטא לא רק בנוכחות אתרי בנייה כמעט על כל צעד ושאל, וגם לא רק במספר העצום של שיפוצים הנעשים בארץ, שנראה שאין להם אח ורע במקומות אחרים, אלא קודם כל במראה הכללי של הסביבה העירונית (למעשה גם כפרית). אתר בנייה הוא ריכוז של תהליכים הסותרים, לכאורה, של בניה (עיצוב) והרס (אי-עיצוב), וכנגזרת מכך הוא מבליט את הסמיכות מרוכזת מאוד של פאזות של חומר, של שלבי תהליכים ושל מעובד/מעוצב ביחד עם הטבעי, הנא והגולמי. הסמיכות הזאת יוצרת "קוהרנטיות לא קוהרנטית" (או רצף של אי-רצפים), המהווה, לדעתי, את המאפיין הבולט של המציאות החזותית של הסביבה העירונית הישראלית. כי למרות הדגש שהושם בדימויים על הפן האי-עיצובי – דגש שנועד למקד את המבט על הפן הזה, דווקא משום שהוא חלק מרצף שכולל יסודות אחרים, בעיקר של אובייקטים מעוצבים – הרי שבפועל מה שמייחד את הסביבה העירונית הוא בדיוק האי-קוהרנטיות שבסמיכות קרובה של עיצוב (חדש, מתוכנן, מוסווה) לאי-עיצוב (מתיישן, ספונטאני, חשוף). הקוהרנטיות היא ההאחדה החזותית של המציאות הזאת, הידוע לעייפה לכל עובר ושב.