רובדי זמן: חיים, מוות וזכרון
גל ויינשטיין, מראה מקום, 2007, פי-וי-סי, 3.2 / 14.5
הקדמה
"להתכתב עם המתים"
נוסח מקוצר של הדברים בהם פתח קואיזמה קרוהונן, העורך-אורח של גיליון זה, את המפגש שחנך את הכנס השנתי ה-31 של ה IAPL (האגודה הבינלאומית לפילוסופיה וספרות). הכנס נערך באוניברסיטת ניקוסיה שקפריסין ביוני אשתקד וההרצאות שנישאו בו מהוות את הבסיס לגיליון מס' 7 של "הפרוטוקולים" המוגש בזה.
לפני כשנה, בערב סתווי אחד, התבשרתי בחדשות מעציבות: חברי ועמיתי הלך לעולמו. מעט לפני שנפטר הוא הספיק לשלוח לי מאמר שנועד להתווסף לאונטולוגיה שערכתי באותה העת. כעורך המאמר, היו עוד שאלות רבות שאודותן רציתי לשוחח עמו –לא לשם "עריכה" לשמה, אלא יותר כאמתלה לפגוש אותו שוב. לדוגמא, שימושו, בפתח המאמר, בזמן הווה בעודו דן במרטין היידגר וז'אק דרידה: "מרטין היידגר רוצה לחשוף...", "ז'אק דרידה מסכים חלקית עם כך ש...". תגובתי הראשונית הייתה להציע לשנות את השימוש בזמן הווה לזמן לעבר: "היידגר רצה", "דרידה הסכים", וכן הלאה. הרי, שניהם כתבו את הטקסטים המדוברים לפני זמן רב, והלכו לעולמם לפני שנים. אולם, במחשבה שנייה, שקלתי שמא לכותב הייתה בכל זאת סיבה ראויה: דרך הטקסטים שלהם, היידגר ודרידה עדיין מדברים אלינו, או בתוכנו, כאן ועכשיו – בזמן הווה. בעזרת הטקסטים שברשותנו אנו מוצאים עצמנו מסוגלים להעלות את מילותיהם מולנו, את דרישתם המילולית כלפינו.
עובדה פשוטה, אך מזעזעת, זו התבהרה בצורה המשכנעת ביותר עם חזרתי לטקסט שכתב חברי. לפתע חשתי כיצד איני מסוגל להביא את עצמי לומר, תוך שימוש בזמן עבר, "הוא כתב במאמרו"—עבורי, הוא עדיין דיבר, בזמן הווה, בכתיבתו. עודו עסוק במלאכת הכתיבה בעודי קורא את הטקסט. יתר על כן, מצאתי שטבעי יותר עבורי לדבר עליו בזמן עתיד מאשר בזמן עבר. אחרי הכול, באותה העת המאמר היה בגדר "עתיד להתפרסם", כלומר, עושה את דרכו לפרסום. למרות שהוא נפטר לא מכבר, עדיין היה טבעי לי יותר לומר "כפי שהוא יאמר במאמרו" מאשר "כפי שהוא אמר במאמרו".
פעולת הכתיבה (וכאשר אני אומר כתיבה אני מתייחס לקשת הרחבה של טקסטים תרבותיים ברי-שימור—אומנות חזותית, הקלטות מוזיקליות, וכן לטקסטים כתובים) תמיד מתרחשת, בעת ובעונה אחת, בעבר, בהווה, ובעתיד. כתיבה היא משהו אשר התרחש מאז ומתמיד; כתיבה היא משהו אשר מתרחש אך ורק ברגע הקריאה, כאן ועכשיו; כתיבה לעולם מחכה לקריאות עתידיות, לעולם דרוכה.
טקסטים תרבותיים ככלל, ויצירות אומנות בפרט, נתפשים לרוב כמערימים שכבות זמן נוספות להיסטוריה התרבותית שלנו. ספרות, היסטוריה, אומנות, קולנוע, ושרידים טקסטואליים מסוגים אחרים, יוצרים, שנה אחר שנה, איחוד של הזיכרון הקולקטיבי; דרך שימורן ופירושן של החוויות ההיסטוריות שלנו מחד, ודרך יצירת ארכיב נפרד משלהן ב"קנון ההיסטורי" שלנו, מאידך. מן השרידים הללו אנו מסוגלים לשחזר את סדרת שכבות הזמן, ומשכבות הזמן לשחזר את ה"היסטוריה" התרבותית שלנו כקו רצוף וישיר של אירועים ותקופות אשר עוקבים בצייתנות זה אחר זה, עקב בצד אגודל. תהליך זה דומה במידת מה לארכיאולוגיה: על ידי עיון בטקסטים תרבותיים אנו מסוגלים לחפור עמוק יותר ויותר בהיסטוריה שלנו, ותוך כדי כך, למצוא שרידים עמוקים ועתיקים יותר למה שהיה.
אולם, מצד שני, השימוש במסמן "שכבה" יכול להיות מטעה ביותר. השימוש במילה זו יכול להוליך אותנו להאמין כי ספרות ואומנות מתרחשות בתוך "שכבות" בעלות קיום, פחות או יותר, הומוגני, או שהשכבות המאוחרות יותר בהכרח מסתירות את השכבות שקדמו להן, דנות אותן לאבדון, או אפילו שאנו יכולים לבנות כרונולוגיה נקייה ומסודרת שמייצגת את ה"היסטוריה" של החוויה האנושית. אני לא חושב שאנחנו יכולים. האמת הפשוטה, והמזעזעת, אודות כתיבה, אומנות, וייצוגים טקסטואליים ככלל, היא שה"שרידים הפיזיים" הללו שוברים את ההבחנה המסורתית בין עבר, הווה, ועתיד. אם לשאול מעולם המושגים של ז'אק דרידה, אנו "מקפלים" (pli-קיפול) ללא הרף את שכבות הזמן זו על גבי זו, וכתוצאה יוצרים נוף תרבותי מעונה ומצולק שבו ייתכן שכמה מן השכבות ה"חדשות" קבורות תחת השכבות "הישנות" יותר; נוף אשר אינו מאפשר הסקת מסקנות דדוקטיבית וארכיאולוגית. ייתכן שמחר אמצא את עצמי משוחח עם אדם אשר עבר מן העולם לפני מאות של שנים—ואף ייתכן שאמצא את מילותיו יותר מדייקות ורלוונטיות מאלו אשר קראתי בכתביהם של כל היוצרים העדכניים. מעבר לכך, ייתכן שמחר אמצא עצמי חוזר עמוק יותר בזמן ובהיסטוריה בעודי קורא בכתביו של יוצר עכשווי, עמוק יותר משהצליח כל טקסט "ישן" יותר—למרות שהעתיד קיים עבורי אך ורק דרך ההתנסויות שחוויתי בעברי. פשוט אין באפשרותנו לדעת את כל הדברים שהעבר עוד יגלה לנו בעתיד.
האירוע שהוא ספרות, כמו גם האירועים של כל האומנויות המשוכפלות, אינו רגע: זהו אירוע שכבר התרחש, מתרחש, ויתרחש כל עוד הטקסט קיים. אומנות היא אירוע ומטה-אירוע בעת ובעונה אחת. וירג'יניה וולף מתקיימת בתוכי בעודי קורא בכתביה; כשאני צופה בסרט, צ'רלי צ'פלין עודנו אוכל את נעליו; כשאני מאזין לתקליטור, אני עדיין יכול לשמוע את המאמץ שג'ימי הנדריקס משקיע בכדי למתוח את מיתרי המתכת של גיטרת הסטרטוקסטר שלו; וכשאני מבקר במוזיאון, וינסנט ואן גוך עדיין חורט את קווי להבת האש הצהבהבים לתוך הלילה הכחול של ארל, העיר הקסומה בלב פורבנס.