אנימציה כיום
איור לשער ספרה של ננסי ביימן: Prepare to Board
האנימציה זוכה בשנים האחרונות לפריחה שאין לה אח ורע במסגרת התרבות החזותית המוכרת לנו עד היום. בהשוואה לציור, לפיסול, לגרפיקה, לצילום ולקולנוע, מספר העבודות שראו אור במסגרת זו עולה באיכותה ובוודאי במספר הסרטים הרואים אור בשנים אחרונות על פני רבים מבין המדיה המבוססים. עם חדירתן של תוכנות גראפיות אל מגרש המשחקים של האנימציה לא רק שהן הכפילו את מספר הסרטים ואת העושר הויזואלי שלה, אלא הן אפשרו לייצר סרטים שמתחרים וברוב המקרים אף עולים על הסרטים הקונוונציונאליים.
כל המאמרים המוצגים בגיליון זה, המוקדש לאנימציה, סובבים סביב הפער בין הממשות מצד אחד לבין הממשות הבידיונית מצד שני המוצגת בסרטי האנימציה. סוזן בוכן, הכותבת על עבודתם של האחים קווי (Quay) שואלת האם ייתכן שחתיכת מתכת יכולה לעשות מחווה שתשפיע עלינו רגשית? באיזה סוג של עולם בורג יכול להתקיים כדבר בעל רוח חיים? או בהמשך לשאלה זו, מה מכונן את ההבדל החוויתי בין האופן שבו אנו חשים את הבורג המצויר בסרט, לבין בורג אמיתי שאנחנו משחקים איתו בידנו? או במילים אחרות, איזה עולם אנו חווים בסרטי האנימציה – את הממשות, את דימויי הממשות או עולמות אפשריים המהווים אלטרנטיבה לצורות המחשבה המקובעות שלנו. שאלה זו נידונה במאמרו של ברוך בליך התוהה האם נכון לומר כי סטייתה של האנימציה מעקרונות המימזיס המוכרים מקבילה לחריגה של הפרדוקס ממסגרת הלוגיקה. מנקודת מבט שונה עולה בעיה זו במאמרו של אגור שיף הבוחן האם ישנם עקרונות חד-משמעיים בהוראת האנימציה ועד כמה היא מצייתת לקונוונציות אשר נחקקו בקולנוע המסורתי. ברוח דומה דן רז גרינברג בעבודות האנימציה של הייאו מייאזקי, אשר נוטל ערכים מערביים ושותל אותם במסגרת עבודת האנימציה היפנית שלו.
סקירת סרטי האנימציה שנעשו בארץ בידי צביקה אורן מאששת את הטענה דלעיל כי האנימציה נודדת בין הממשי לבדיוני מתוך כוונה להציג את הממשי בהקשר חדש, לא מוכר ולרוב גם תוסס ובועט. חלוצי האנימציה בארץ התחבטו בכוחו של הקסם האנימטורי – האם הוא איננו מרחיק כמקסם שווא את הצופה מהממשות המוצגת בו, או שמא הוא מתאר טוב יותר ומבחינה זו הוא נתפס כאמין לא פחות מהיצג ריאליסטי. זו גם השאלה הנידונה במאמר של נדן פינס – עד כמה הרעיון, הסיפור, הוא לב ליבה של האנימציה ועד כמה משועבדת הטכניקה לסיפור. כך גם בוחנים זיגרמן, דוברובסקי ויאניגר את הסרט 'הנזיר והדג' המעלה את השאלה האם עיצוב הסרט משועבד לתכניו, או להפך. לסיום נשים נא לב לראיון שערכה דנה אריאלי-הורוביץ עם רוני אורן. מסתבר מראיון זה כי לא רק שהאנימציה חיה ובועטת, אלא היא גם צובטת ונושכת: האנימציה היא מדיום עתיר אפשרויות הן מן הבחינה החזותית שלו ולא פחות מן הבחינה הנראטיבית.
את הגיליון ערך צביקה אורן כעורך אורח.