"בין האישי לפוליטי: קומיקס וקריקטורה"
בדצמבר 2008 נערך בבצלאל הכנס השנתי 'בין האישי לפוליטי: קומיקס וקריקטורה מכאן'. היה זה אחד הכנסים המגוונים והססגוניים שהופקו בבצלאל והוא כלל קשת רחבה של דוברים – אנשי אקדמיה, ציירי קריקטורה וקומיקס ולא מעט חובבים - אשר האירו את הקריקטורה והקומיקס מכל זווית אפשרית. מתוך ההרצאות, הדיונים ותיקי העבודות אשר הוצגו בכנס, הסתבר כי לצד אופיים הפוליטי- ביקורתי יש לקריקטורה ולקומיקס תפקיד חשוב בהצגתם של סטריוטיפים חברתיים, בעיות גיל ההתבגרות, מעמדה של האישה ואירועים היסטוריים וטראומות לאומיות. אף שהקריקטורה ובעיקר הקומיקס נחשבים כאמנויות השייכות לתרבות הפופולארית (וישנם כאלה המתייחסים אליה כאל תרבות נמוכה), בא כנס זה והראה כי מדובר באמנויות רפלקסיביות אשר דווקא בשל היותן אמנויות פופולאריות מתאפשרת בהן אמירה ביקורתית נוקבת. למותר לציין כי הכנס ריתק קהל גדול של סטודנטים, עמיתים למקצוע וקהל רחב ומגוון שמילא עד אפס מקום את אולמות בצלאל.
החומרים המכונסים בגיליון זה מבוססים, אפוא, על ההרצאות שנישאו בכנס ועל תיקי עבודות מאת קריקטוריסטים וקומיקסאים, שהציגו את תפיסתם כאמנים מעורבים בהוויה הישראלית. רוב הכותבים מתייחסים מכל זווית אפשרית למקרה הישראלי-יהודי - אם אל הישראליות כמושג כללי, הפוליטיקה אליה נקלעה מדינת ישראל בשנים האחרונות, מצבה הכלכלי של המדינה וערכיה, ואם אל מקומם של אירועים היסטוריים המלווים אותנו טרם הקמת המדינה ואחריה.
כמקובל, גם לגיליון זה ארבעה שערים, והוא נפתח בשבעה מאמרים, אשר משותפת להם הטענה כי הקומיקס והקריקטורה הם מדיה רפלקסיביים מבעדם ניתן ללמוד כיצד קהילות שונות, בישראל ומחוצה לה, מתייחסות אל השואה, טרור, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וכיצד מעצבים הקריקטורה והקומיקס היסטוריוגראפיה חדשה של הזיכרון הקולקטיבי. מאמרו של דני פילק עוסק במקומו של סופרמן בתרבות הפופולארית האמריקאית ועיקר תשומת ליבו מופנית לניתוח המושג 'פופוליזם' כביטוי לסכסוך פנימי בין קבוצות אוכלוסייה המרכיבות מסגרת לאומית. לגישתו, סופרמן מהווה ביטוי לערגה שבכוחו של האיש הפשוט, ההגון והשורשי ליישר הדורים ולהכות בכל אלה המתכוונים לשנות מבנים חברתיים טבעיים. ברוח זו יש לקרוא את מאמרו של אורי ברטל, הבוחן את תפקידה של הנובלה הגראפית בתיאור אירועים טראומטיים כמו השואה, סברה ושתילה והטלת פצצת האטום ביפן. ברטל בודק מה מאפשר לתרבות הפופולארית עליה נמנים בין השאר הקריקטורה והנובלה הגראפית, לתפקד כאמצעי לגיטימי בייצוגם של מאורעות היסטוריים ולעצב, בתוך כך, את הזיכרון הקולקטיבי שלנו. שאלה דומה מעלות דנה אריאלי-הורוביץ ואפרת גולן, שכתבו במשותף מאמר הדן בדרכים בהן משתקף הטרור בקומיקס מאז תחילת המאה העשרים והאם לשכיחות העיסוק בטרור ישנו הסבר הנעוץ בעצם ההיקסמות של הקומיקס מהטרור. פרנק מולר מרחיב את היריעה וטוען כי קריאה של קומיקס דומה במידה רבה לקריאה של המצב הביטחוני הכללי וכי הסיפור המוצג בקומיקס, אף שלרוב הוא ביקורתי וחתרני, הריהו בסופו של דבר דיווח אמין. נובלה גראפית כדוגמת 'פלשתין' חייבת לצד נקודת המבט האמנותית, להציב בפני הקורא את האמת העובדתית, ובכך היא מהווה מקור מידע לא פחות אמין מדו"ח מודיעיני. חיזוק לטענה זו נוכל למצוא במאמרו של בן ברוך בליך, הסוקר בפתח חיבורו את מקורותיה של הנובלה הגראפית החל מתחילת המאה ה-19. מסתבר כי כבר בצעדיה הראשונים הייתה לנובלה הגראפית יומרה לספר סיפור אמין ובה בשעה להציג בפני הקורא גישה חדשה כלפי המציאות בה חי. הנובלות המתייחסות לשואה, שנכתבו על ידי שפיגלמן, קוברט, קרצ'י ואחרים, מתארות את מאורעות השואה מנקודת מבט סובייקטיבית כדי להציג את ההיסטוריה כסיפור אישי, ולא כאוסף של עובדות ללא המימד האנושי החסר כל כך בלימודי ההיסטוריה.
עוד במדור זה שני מאמרים המתייחסים אל הקריקטורה. מאמרה של גל ונטורה בוחן את מקומה של ההנקה כפי שהיא מוצגת באמנות הגבוהה, המאדירה ומשבחת את המיינקת לעומת הצגתה באופן נלעג וביקורתי בקריקטורה של המאה ה-19, בעוד אורלי רחימיאן דנה במאמרה בקריקטורה באיראן המשלבת לצד חומרים ייחודיים מתוך התרבות החזותית האיראנית, לא מעט אלמנטים אנטישמיים שמקורם בתרבות המערב. המשותף לשני המאמרים היא ההנחה כי קריקטורה היא כלי מצליף, ביקורתי ואף נושך, המציג באופן נלעג את מושאיו, ועם זאת יש בו לא מעט תובנות שמן הסתם מעידות על מבנה החברה, ערכיה ותפיסת עולמה.
במדור 'בהקשר' נמצא מגוון מרתק של מאמרים קצרים, מאת אמני קומיקס וקריקטורה כמו צחי פרבר הדן בעיצוב הדמויות בחרצופים, אמיתי סנדי המאיר את פני הקומיקס הפוליטי חברתי בארץ, בת שחר גורפינקל יחד עם מתי שמואלוף, המעלים את השאלה מדוע אין קומיקס מזרחי בארץ, מישל קישקה הכואב את זילות השואה באחדות מהקריקטורות הפוליטיות בארץ, אך גם כמובן בקריקטורה הערבית, גרי גולדשטיין מפנה מבט אל ההשפעות שנודעו על עבודתו שלו כאמן, אגור שיף עומד על היחסים האמביוולנטיים בין הדימוי החזותי למילה הכתובה, גלית גאון – מנהלת המוזיאון לקומיקס וקריקטורה בחולון, משרטטת את שלבי הקמתו של המוזיאון ומיכל פופובסקי בכתב ובקטע מתוך סרט דוקומנטרי מציגה את עבודתו של צחי פרבר.
בתערוכה הוירטואלית כללנו הפעם מתיקי עבודותיהם של גי דה-ליל המתאר את בירתה של קוריאה הצפונית על רקע חוויותיו כמתבונן מהמערב, את נעם נדב המשחזר אחדות מתחנות עבודתו וההשפעות מהן ניזון, יאיר ענבי המצייר קריקטורות עבור המגזר החרדי ומציע קריאה לא שגרתית של המבט האחר, ורותו מודן משתפת אותנו באחדות מיצירותיה שפורסמו בכתבי עת, בספרים ובמוסף סוף השבוע של הניו יורק טיימס. נועל את התערוכה הוירטואלית מקבץ מעבודותיו של אבנר כץ – אחד מעמודי התווך של אמנות האיור, הקריקטורה והקומיקס בארץ אשר זכה לפרס הוקרה מטעם בצלאל בכנס 'בין האישי לפוליטי: קומיקס וקריקטורה מכאן'.
בנוסף למדורים אלו, נמצא בגיליון גם ארבע ביקורות. אורי ברטל סוקר את תערוכת הקומיקס והקריקטורה שנערכה במגדל דוד, גל ונטורה מציגה את תרגומי אסטריקס ואובליקס לעברית, דני עזריאל מתייחס לאבסורד בקומיקס האיטלקי ובן ברוך בליך סוקר ספר שראה אור לאחרונה ובו מאמרים הדנים בנובלה הגראפית היהודי.
גיליון עשיר, מגוון, ורצוף בחומרים מרתקים שזו האכסניה הראשונה המציגה אותם.