העבר של העתיד:הפוטוריזם האיטלקי והשפעותיו,ינואר 2011
הפוטוריזם האיטלקי, על תפיסותיו והשפעותיו בתחומי האמנות הפלסטית, ההגות, הקולנוע והמוסיקה, עומד במוקד הגיליון הנוכחי של הפרוטוקולים. גיליון זה מהווה תוצר והרחבה של הדיון שהתפתח בעקבות הכנס: "העתיד מאחורינו: הפוטוריזם בן מאה!", שנערך במחלקה להיסטוריה ותיאוריה ביוני 2009, לציון מאה שנה לפרסום המניפסט הראשון של התנועה הפוטוריסטית האיטלקית.
ביקשנו להגיש לקהל הקוראים בארץ תמונת מצב עדכנית ומקורית אודות אחת מתנועות האוונגרד הראשונות והחשובות ביותר של המאה העשרים. לשם כך אספנו מאמרים של מיטב החוקרים בארץ ובעולם – בעברית, באנגלית ובאופן חריג גם באיטלקית – הבוחנים שלושה היבטים עיקרים של הפוטוריזם: תרומתה של התנועה ליצירה האמנותית באיטליה של תחילת המאה העשרים; התפשטות הפוטוריזם מחוץ לגבולות איטליה; והשפעתו על זרמים אמנותיים מאוחרים יותר. האמנויות הפלסטיות והספרות עמדו במרכז הפעילות הפוטוריסטית. אך גם המוסיקה, הקולנוע, האדריכלות, הטיפוגרפיה ותחומי יצירה נוספים משכו את תשומת ליבם של האמנים והאינטלקטואלים שהשתייכו לחוגו של מרינטי. באשר להתפשטותה של התנועה ולהשפעתה העתידית, יש להבחין בין היחסים שהיו לה עם תנועות אונגרד אחרות בנות זמנה, כמו הקובו-פוטוריזם ברוסיה, הוורטיציזם באנגליה ותנועות של אינטלקטואלים יהודים שפעלו ברוחם במרכז אירופה ובמזרחה לבין האופן שבו נדרשו לעקרונותיו זרמים אמנותיים שנולדו לאחר מלחמת העולם השניה. אלו התמודדו, וממשיכים להתמודד, עם הירושה המורכבת ולעיתים אף המביכה של הפוטוריזם, אשר התמזג באיטליה עם האידיאולוגיה הריאקציונרית של המפלגה הפשיסטית בהנהגתו של בניטו מוסוליני.
העיסוק ברוח הפוטוריזם ובגילומיה בראשית המאה העשרים עולה מחמשת המאמרים הראשונים המופיעים בגיליון. מאמרו של משה אלחנתי, "טיסתו של פאוסט על גלימתו של השטן", מנתח את רעיון התאונה כמאפיין פוטוריסטי המייצג את רוח המודרנה, בעת שמאמרו של סלווטורה צ'ינגרי, "אי רציונליות ופוליטיקה במחשבתו של מרינטי ובתנועת האוונגרד הפוטוריסטית", בוחן את האידיאולוגיה הפוטוריסטית, תוך התמקדות בקשריה עם הפשיזם ועם זרמים פילוסופים אנטי רציונליים ואי-רציונליים. האידיאולוגיה הפוטוריסטית עומדת גם בבסיס מאמרם של פיל וגליה קולקטיב, "במפגש צלעות השולחן יש יותר אמת מבכל משרג השרירים: פוטוריזם כביקורת אנטי הומניסטית", הבוחן את התחדשות הדיון באמנות ובהגות הפוטוריסטית בימינו, הן דרך כתביהם הביקורתיים של ז'ק רנסייר ופרנקו ברארדי, אשר תקפו את האתוס הפוטוריסטי, הן דרך כתביו של טום מקארת'י, אשר ניסה לשקם את תדמיתה של התנועה באמצעות דיון בחזונם ובחשיבותו היום. שני המאמרים האחרונים בחלק זה מתמקדים בחיבור בין הפוטוריזם לעולם היצירה. אשר סלה מנתח במאמרו "יחסים מסוכנים: קולנוע ופוטוריזם" את הקולנוע הפוטוריסטי או ליתר דיוק את העדרו כחלק משמעותי של הפעילות האומנותית הפוטוריסטית, בעוד שיעל כדורי בוחנת במאמרה "מוזיקה ופוטוריזם: על מה שבין" את מוסיקת הרעש הפוטוריסטית החדשנית, על היבטיה האסתטיים, קשריה אל האמנות החזותית ויחסה לסוגיית החלל והזמן.
שלושת המאמרים האחרונים המופיעים בגיליון זה מתמקדים בהשפעת הפוטוריזם על אמנות פלסטית, הן מחוץ לגבולות איטליה (בעשורים הראשונים של המאה העשרים) והן באיטליה עצמה (מאוחר יותר). במאמרו "פוטוריזם: המפגש בין מזרח ומערב" בוחן איגור ארונוב את יחודו של הפוטוריזם שהתפתח ברוסיה, שבשונה מהסגידה האיטלקית לטכנולוגיה, ביטא משיכה לפרימיטיביזם כביטוי ליצירתיות אנושית טהורה אשר תוביל לתרבות העתיד. לעומתו, מנתח אביב לבנת במאמרו "סכין בבטן: על פוטוריזם בזירה הפולנית-יהודית" את השפעתה המורכבת של התנועה הפוטוריסטית בפולין בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה פוליטית. הזיקה בין הפוטוריזם לבין האמנות האיטלקית העכשווית נדונה על ידי מיקלה דנטיני במאמרו "סוסים ואוכלי עשב אחרים: עקבות מודרניסטים (וזהויות חלוקות) באמנות איטלקית עכשוית 1969-2010". מאמר זה בוחן דימויים של סוסים, חמורים וזברות באמנות האיטלקית של שלהי המאה העשרים כביטוי ללאומיות איטלקית המבקשת ליצור שיח עם האמנות האוונגרדית הפוטוריסטית שנעשתה בעבר.
הפוטוריזם והשפעותיו נדונים גם במדור המסות "בהקשר". מסתה של מלניה גצוטי מתמקדת בחדשנותם של הספרים הפוטוריסטים, מבחינה גראפית ותוכנית כאחד, תוך התמקדות בחידושים הטיפוגראפיים הרבים המאפיינים אותם. סרג'ו ביאנקונצ'יני דן בביתו של ג'קומו באלה, ואילו אמיתי מנדלסון בוחן את השפעת הפוטוריזם של היצירה פסל הנפת החרמש של אפרת נתן מאוסף מוזיאון ישראל.
המאמרים המובאים בגיליון זה מעידים על מורכבות השפעת הפוטוריזם על התרבות מאז הולדתו לפני מאה (ואחת) שנים, ויכולים להוות בסיס לדיון נוסף בנושא מרתק זה.