איור: דיאלוג בין טקסט לתמונה
"היום הרע של טובה" מאת אלונה פרנקל, הוצאת מודן, בן-שמן, 1979, 1997
גיליון מס' 28 , קיץ 2013, של כתב העת להסטוריה ותיאוריה הפרוטוקלים מוקדש לנושא האיור וזאת בעקבות כנס שנערך בבצלאל במאי 2010 .
מקובל לחשוב על איור כצורת אמנות חזותית המתלווה לטקסט מילולי. במובן רחב יותר ניתן לראות באיור כסוגה ייחודית של אמנות המנהלת דיאלוג חזותי מתמיד עם נרטיבים שונים. הבנת דיאלוג זה עומדת במרכזו של גיליון זה, שכולו עוסק ברווח בין המילים לתמונות, והוא מבקש להעמיק ביחס בין הדימוי לנרטיב. המאמרים המסות והתערוכות בגיליון זה מבקשות לבטל, ולו לרגע את ההירכיה המוכרת אשר השפה מכתיבה , לעצור לרגע ולא לראות רק את "האיור" כ"מאיר" טקסט נתון אלא לעיתים להפוך את כיוון ההתבוננות ולראות מצב בו פרשנות הדימוי החזותי קודמת לחזותי או מחוללת בו שינוי. בדרך זו מתאפשר לתהות על קנקנו של האיור, כצורת אמנות בעלת ייחוד, ולמעשה פריסת מגוון החומרים בגיליון זה מבקשת לבסס את הצורך בשיח ביקורתי המשלב באופן אינטגרלי התיחסות חזותית למילולית ללא היררכיה וכן תובעת מן הקורא והכותב לתת את דעתו גם לדרכים בהם מילה משלימה תמונה או מפרידה עצמה ממנה. האיור אם כן דורש כלי ניתוח והתייחסות ביקורתית שונה מהשיח האקדמי המפריד לרוב בין התייחסות מילולית לויזואלית, ולהתייחד כסוגה אשר גם בשיח הביקורתי אודותיה מוטמע אותו התיווך בין שני מדיומים שונים אשר נמצא במהותו.
מטבע הדברים דורש האיור מהכותבים אודותיו יכולת כפולה של התייחסות למימדים ויזואליים ומילוליים כאחד ולכן מעניין לבחון את השניות הזו בהתייחס אל הביוגרפיה הכותבים בגיליון זה ולגלות ביניהם מאיירים רבים אשר בהזדמנות זו בחרו להתבטא לא בדימוי חזותי בלבד אלא גם לצייר במילים את מושא כתיבתם. הנאום שנשא מוריס סנדק עם זכייתו במדליית הקלדקוט מצוטט בגיליון זה כמאמר הסטורי אשר מיטיב לבטא את את הפריצה לחופש של המאייר המודרני במאה ה 20 . סנדק מתאר בו את פועלו של המאייר האנגלי רנדולף קלדקוט . אותה חירות פורצת דרך ניכרת גם במסה שכתבה המאיירת אורה איתן, מסה נקייה מדימויים חזותיים ובה המילים מנסות להתחקות אחר המקור, המהות האבולוציונית הנמצאת כשורש עמוק בתרבות האנושית.
הזיקה אל העבר וליתר דיוק הזווית ההסטורית נוכחת בגיליון במאמריהם של פרופסור יוסף שוורץ , חוקר ישראלי פורץ דרך בתחום האיור והכתיבה האקדמית אודותיו מתמקד בהתפתחותו של הערך האסתטי באיור בספרי ילדים. מאמרה של ד"ר רות תור גונן מכיל גם הוא התייחסות הסטורית אך מציג סקירה הדנה בהתפתחות איור ספרי ילדים ובו בזמן מעמתת התפתחות זו ומפגישה אותה עם טענה נועזת ביחס לתפקידו של האיור. גונן המבקשת לשלב באופן אינגרטיבי בניתוח ההסטורי-אמנותי גם את הטענה כי בראשיתו היה תפקיד האיור ביצירה המשלבת טקסט ותמונה תפקיד "דוחה סבל" ועד להתפתחותו בשלהי המאה הקודמת ותחילתה של זו עד להפיכתו של האיור למנכיח סבל.
התודעה ההסטורית נוכחת ברבות מן התערוכות המוצגות בגיליון זו. סדרת ההדפסים של המאיירת ליאורה וייז מציגה מבחינת תוכן וצורה כאחד מחווה לתור הזהב של האיור האנגלי מן המאה ה 19 . סדרת התצריבים שיצרה ל"עליסה בארץ הפלאות" מעלים על הדעת את איוריהם הפחות שחוקים של ארתור רקהאם ושל הסופר/מאייר לואיס קרול/צ'רלס דוג'סון ולאו דווקא את איוריו המוכרים יותר של גיימס טניאל. גם מרב סלומון בסדרת האיורים "כוויות קור" מעלה על הדעת מחווה חושית- חופשית לאיוריו האוניברסליים של היינריך הופמן ליהושוע הפרוע, כמותו גם היא איננה מתבטאת רק בדימוי חזותי ומייצרת נרטיב פואטי, לא רציף, המורכב מדימויים וממילים לא מחורזות כמו המקור הגרמני. בעוד הרצף בספר המקור מורכב מדמויותיהם של בנים פוחזים "כוויות קור" מוקדש לסבתה של המאיירת ומופקע לטובת שרשרת דמויות נשיות סוררות. גם המאיירים הילה נועם וזאב אנגלמאייר משלבים מילה בתמונה ויציר הכילאיים שבראו אינו קומיקס ואינו יצירה מאוירת לילדים אלא יצירה מתיילדת, אשר חומרים ספרותיים מקומיים משמשים אותה באופן חופשי ולמעשה משרטטים התייחסויות ראשונית לעבר המקומי תוך ניסיון לנסח עבר איורי מקומי שחומרי הילדות המקומיים מזינים אותו.
דומה שפעמים רבות הכתיבה הפרשנית על האיור עוסקת בפירוק של "גשטלט" כלשהו, המעשה האיורי הקונבנציונלי לעיתים רבות מסתמך על השלמה והדדיות בדיאלוג בין טקסט לתמונה. האיור המבאר החוזר וממחיש מידע מילולי אינו דומה למאמץ האיורי האמנותי אשר כמו מנסה דווקא לשבור את ההיקש הזה, להפוך את כיוונו של המובן מאליו ולשנותו באופן בלתי הפיך. הסיפור הקצר של המאיירת עפרה עמית חושף את הפיצול הזה בעבודת המאייר וכמו ממחיש אותו באופן סוריאליסטי בכך שהוא יוצר קונקרטיזציה מבהילה למטאפורה או אולי לעשייה האיורית-אמנותית והופך אותה על פיה, ע"י הכפלה ופיצול של נשמתה וגופה של סוניה המאיירת בסיפור, המספרת את האיור המסופר.
הקומיקס והספר המאויר לילדים הן שתי צורות או אולי שני מכלים המייטיבים להכיל ללא היררכיה את המילים והתמונות. בגיליון זה ישנה התייחסות ביקורתית –פרשנית מורחבת לספר המאויר ובייחוד לסוגה שהיא הפיקצ'רבוק כמיכל אולטיבמטיבי אשר מייטיב לבאר באופן קונקרטי את הפוטנציאל האמנותי הגלום בביטול ההפרדה בין המילים לתמונות. פוטנציאל אמנותי זה יכול להוות השראה ולהזין את השדה המסחרי- אמנותי. שיח ביקורתי זה משלב התייחסות רצינית לאיור, ואינו רואה בפיקצ'רבוק מוצר המיועד רק לילדים או מוצר מסחרי. מיכל זה הינו כלי ביטוי אמנותי לכל דבר ועניין הדורש התייחסות ביקורתית חזותית ומילולית כאחד. המאמרים של נעמה בנזימן ואורנה גרנות מתמקדים בפיקצ'רבוק ומציעים העמקה במכניזם הייחודי שלו, המורכב מהפיכת דף וצבירות של סיפור אשר מתבוננים-קוראים-מקריאים בו באופן כולל וחי, שוב ושוב.
הגיליון מבקש לפרוס מנעד רחב ככל האפשר של שיח פרשני לאיור. בקצה אחד מצויה המסה של אביגייל ריינר המציגה את הכתיבה ההוליסטית על הספר המאויר. המחברת משקללת את כלל המרכיבים ביצירה "על זנבה של ארנבת", משלבת באופן טבעי ושקול התייחסות לדיאלוג המובנה בין מילים, לתמונות, למשמעות הבחירה בטכניקה/בסגנון ולהיבטים האיקונוגרפיים. כתיבה אינגרטיבית זו מתבססת על פרשנות אקדמית כמו גם על ניתוח פרשני עצמאי ומביאה לתוך המשוואה גם את המימדים הקשורים בעיצוב הספר: הטיפוגרפיה, הכריכה והעימוד. בקצה השני של מנעד זה מצויה ביקורת תערוכת הקומיקס של נעה לאה כהן שמנתחת באופן מילולי, פרשני ומעמיק את האיוקנוגרפיה של היוצרות היהודיות ללא שימוש בדוגמא חזותית.
האיור כיצירה מורכבת מכיל באופן מובנה שניות של הבעה בעת שמנוצל הפער בין המימדים השונים שלו באופן אירוני או לא צפוי אולם לעיתים המורכבות הזו מובנית דווקא מכיוון היוצר-נמען. כלומר מעצם העובדה שרבות מן היצירות לילדים הן מאויירות נובע סטאטוס אמנותי אשר מנכיח את ההיררכיה של הפנייה לקהל של ילדים, כפחותת ערך או מורכבות. במאמרה מתייחסת אביבה זרקה אל ההצפנה העוברות יצירות לילדים ע"י יוצריהן הבוגרים בדרכן אל התמימות הילדותית הנראית לעין. ואילו מרית בן ישראל יוצאת במסע שהטריגר שלו הוא זכרון של חיבור אמוציונלי ילדי ולא ניתוח רציונלי. יותר מכל נדמה שבן ישראל מפנה בדרך פואטית-אשר מעניקה לגיטמציה מחודשת לנקודת מבט ילדית –אמנותית ביצירה קאנונית ישראלית נשכחת או שחוקה ובעצם מקלפת-חושפת את הסודות הכמוסים בה. מכיון שדומה שרק עינו של הילד שאינו "קורא" את המילים אלא מתייחס באופן שלם לכל הספר-סיפוראיור- מסוגל לראות את האיור הסמוי מן העין ולגלותו למבוגר שאיבד את היכולת להתבונן באופן רענן.
ולראיה הדימוי שנבחר לבטא באופן חזותי את ההבטחה של גליון זה הוא פרט מתוך ספרה של אלונה פרנקל "היום הרע של טובה" דמותה של הילדה "הטובה" טובה חורצת לשון בהחלט אנלוגי לפוטנציאל החתרנות הגלום באיור בכלל ובפרט ביחס שבין טקסט לתמונה.
כמו במקרה של הטיעון להיפוך ההירכיה בין המילים התמונות גם דימוי זה מבקש לחתור תחת הקונבציה אשר רואה באיור לילדים או באיור הילדי או בנקודת המוצא והחשיבה הילדית התמימה כפחותת ערך , גם כאן לאיור בהיותו בעל נקודת מוצא של ראשוניות אומנותית-ביאורית ופשטות מובנית, פוטנציאל לאמירה אוניברסלית מרחיקת לכת. [i]
הגיליון מציב אם כן סטנדרטים לניתוח אסטתי אל האיור האמנותי, איור הוא סיפור שאליו ניתן לצלול שוב ושוב, יצירה רב- רבדית ובה התייחסות אשר ניתן לכנותה ספירלית, כזו המזמינה קריאה אינטגרטיבית, רב גילאית ואולי רב-דורית אשר מיד עם סיום הספר מבקשת, באופן ילדי-ראשוני לקרוא שוב ושוב, לילד שלנו ולילד שבנו.
--------------------------------------------------------------------------------
[i] "היום הרע של טובה" מאת אלונה פרנקל, הוצאת מודן, בן-שמן, 1979, 1997.