שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות

הואיי מינג'ון, מות מארה, 2002, שמן על בד, 220 על 292 ס"מ, אוסף פרטי

בשקט
קול השלג
הנופל על מעילי.
(שיר הייקו)

קרוב למאתיים ועשרים שנים לאחר שג'ק לואי דויד (Jacques-Louis David) צייר את המהפכן הצרפתי ג'אן פול מארה (Jean-Paul Marat) כשהוא מוטל מת באמבט, דקור בחזהו (La Mort de Marat, 1793), שב האמן הסיני הואיי מינג'ון (Yue Minjun) אל יצירת המופת הניאו-קלאסית וצייר מחדש את הסצנה, כאשר דמותו של ההרוג נעדרת ממנו (The Death of Marat, 2002). וכך, בעוד שיצירתו של דויד מעלה בתודעה ייצוגים של ישו המת (לדוגמה, בפייטה הראשונה, היא הפייטה היפה, למיכלאנג'לו או בקבורת ישו לקרווג'ו), קשה לחמוק מהשוואה בין יצירתו של הואיי לתיאורים של "הקבר הריק" – זה שממנו קם ישו לתחייה. בין שכך ובין שכך, הקישורים הללו לאמונה ולאמנות הנוצרית מייצרים אמירה הכורכת יחדיו נכונות להקרבה בשם אידיאלים ואמונה בדבר היכולת של היחיד לשחרר את האנושות מחטאיה ולקרב את הגאולה. אם שתיקתו של המת ביצירתו של דויד הייתה רועמת, הרי שהיעדרותו מיצירתו של מינג'ון רועמת אף יותר ממנה. הקישור בין ההיאלמות לבין ההיעלמות יוצא מן ההנחה שבכוחו של הדימוי לזעוק שתיקות אאודיאליות (כמו במקרה של הציור המקורי), ממש כשם שהוא יכול לעורר מהומה שמקורה דווקא באין החזותי (כמו במקרה של הציור החדש הנסמך על ההנחה שהצופה מזהה את ההדרה). המכנה המשותף לשקט של הלא-נשמע ולשקט של הלא-נראה טמון בהבנה שמדובר בפעולה הרת כוח, שלה שותפים השותקים והמשתיקים, נשואי היצירה, יוצריה ולעתים גם מי שצופים בה. קווים של דמיון נמתחים בין שני מהפכנים בני לאום, זמן, מקום, דת ותרבות שונים, שהמערכת הפוליטית השתיקה אותם, בין אם בעזרת סכין ובין אם בעזרת צנזורה או העלמה. העובדה שהטקסט, אשר נכתב בידי מארה וניתן לקריאה בציור מן המאה ה-18, הפך בציור מן המאה ה-21 לבלתי קריא, תורמת גם היא לשיח על אודות המתח שבין שקט, שתיקה והשתקה.
שקט, שתיקה והשתקה בהקשריהם התרבותיים המגוונים עומדים במוקד הגיליון הנוכחי של כתב-העת היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, המבוסס על הכנס "שקט בבקשה: על שתיקות והשתקות" שהתקיים בבצלאל בדצמבר 2012. שתיקה היא חלק אינטגרלי מן השפה המדוברת, ממש כשם שהרווח בין המלים הוא חלק אינטגרלי מן השפה הכתובה. בוגרי טיפול פסיכולוגי מודעים לעובדה שמה שהושתק בילדותם הוא לעתים בעל השפעה רבה יותר על חייהם הבוגרים ממה שדובר. בוגרי סדנאות מדיטציה למיניהן מכירים את כוחה העצום של השתיקה. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי הפכו רגעי השקט הלאומיים לגיבורים ראשיים. יש והשתיקה באה לידי ביטוי דרך החלל הריק והאינטרוול הקיים בין אלמנטים ביצירה החזותית או המוזיקלית. דוגמא מופתית לכך משמשת היצירה 4:33 של ג'ון קייג' (John Cage) שפתחה את הכנס. על יצירתו זו אמר קייג': "זוהי היצירה האהובה עלי ביותר, אני מאזין לה בכל יום". לכן, שתיקות הן מרכיב מהותי בפסיכואנליזה, בדינמיקות זוגיות ובין-דוריות, וגם בתהליכי חִבְרוּת ויצירה. שתיקה יכולה להוות בחירה של ה"דובר" המבקש "לומר" משהו באמצעותה. אין ספק שהיא יכולה לבטא כוח ולייצר חוויה של אלימות, ניכור וריחוק. זה טיבן של שתיקות רועמות. בה בעת, יכול להיות בה – בשתיקה – משהו מקרב ואף אינטימי. יש והתגובה אליה מצד ה"שומע" היא אינטואיטיבית, ויש והוא נדרש לידע מוקדם על מנת לזהות את השקט ולפענח את המסר העומד מאחוריו. מן הצד השני, השתקה יכולה להיות אקט עתיר כוח שנכפה על אדם או קבוצה מתוקפם של מוסכמות תרבותיות, שיח חברתי ושליטה פוליטית. ההיסטוריה העולמית רצופה מעשי השתקה, למן הצנזורה המוטלת על כל מי שמבקש לומר או לייצר דבר מה שאינו עולה בקנה אחד עם העמדה הכללית או הרשמית, ועד להרס והעלמה פיזית או השכחה תודעתית של תוצרים קיימים.
גיליון זה עוסק בהיבטיו השונים של שיח השתיקה וההשתקה העכשווי, ובוחן סוגיות ודינמיקות מורכבות בשדות האמנות, הקולנוע, התרבות החזותית, הספרות והמוסיקה, ההיסטוריה, הפוליטיקה והדתות, הסוציולוגיה והפסיכולוגיה. מקום מיוחד הוקצה בכנס ובגיליון לאופנים שבהם מיוצגים מושגים אלו, הנגזרים מדיבור ומשמע, בשדה התרבות החזותית. המאמרים בגיליון זה מחולקים לשני שערים: שתיקה (מאמריהם של מיכל אפרת, יוחאי עתריה, איילת בכר, סוניה מזר ויהודה ישראלי) והשתקה (מאמריהם של אילן אבקסיס, יהודית קול-ענבר, עודד היילברונר, רוני עמיר ודינה עזריאלי, ניסים אבישר, אפרת אבן-צור, גידי יהושע ונגה שסטיאני).