במאמר זה דן סטנפורד אנדרסון בזיהוי, המופרז לטענתו, של אדריכלות המודרניזם עם המונח "פונקציונליות" (Functionalism). המאמר מבקש להפריך את הזיהוי שהתקבע בהיסטוריוגרפיה האדריכלית הטוען כי הערך החשוב ביותר במודרניזם הוא הפונקציונליזם. אנדרסון טוען כי זיהוי זה הוא פיקציה (Fiction), במובן המצאה או שקר, וכי הוא מרדד את מטרותיה של אדריכלות זו, שיותר מכל שאפה לייצר מקום המותאם למשתמשיה ולזמנה. אנדרסון מתמודד עם הזיהוי הפונקציונליסטי כפי שעלה בשני קצוות ההיסטוריה של המודרניזם: בתיאוריה הפוסט־מודרנית העכשווית לזמנו ובתערוכת הסגנון הבין־לאומי שאצרו היצ׳קוק וג׳ונסון ב-1932 (The International Style, Hitchcock and Johnson). אנדרסון מוקיע את השימוש בשיח הפוסט־מודרני שטען שההבדל המרכזי בין המודרניזם לפוסט־מודרניזם נעוץ במעבר הרעיוני ממושג ה"פונקציה" (Function), במובן שימושיות, למושג ה"פיקציה" (Fiction), במובן בְּדָיָה או סיפור. מנגד, אנדרסון מפריך גם את ההבדל שעשו היצ׳קוק וג׳ונסון כשהמשיגו לראשונה את התנועה המודרנית באדריכלות, בין אדריכלים שביכרו את הפונקציונליזם ובין אלו שהונחו על ידי קריטריונים של סגנון (Style). בשתי הזדמנויות אלו טוען אנדרסון שהשימוש במונח לזיהוי מוחלט של המודרניזם מרדד את כוונותיה ותוצאותיה של אדריכלות זו. בניגוד לכך, אנדרסון טוען כי המודרניזם בהחלט נשען על הפונקציה, אך לא באופן בלעדי וכי הפונקציה היא גם פיקציה במובנה הסיפורי, דרך לספר סיפור או לייצר מטאפורה דרך פרטי הבניין ואופן יצירת המקום עבור המשתמש. כדי לבסס את טענתו מנתח אנדרסון עבודות איקוניות של אדריכלי המודרניזם הבולטים, ביניהם לה קורבוזייה (Le Corbusier), אלטו (Aalto) וגרופיוס (Gropius). הוא מראה כיצד הם השתמשו בשני המונחים, "פונקציה" ו"פיקציה", יחד ובנפרד ולא הונחו רק על ידי הסגנון או הפונקציה על מנת לייצר סביבה ההולמת את האדם ותואמת את השימוש במבנה.
Anderson, Stanford. "The Fiction of Function." Assemblage, 2 (February) 1987: 18-31.