מאמרו של אלויס ריגל על אודות התרבות העכשווית של מונומנטים פורסם תחילה ב-1903 בגרמנית, אך זכה למעמד המיתי שלו בעולם האדריכלות רק בשנות השמונים של המאה הקודמת, עת תורגם באנגלית בכתב העת Oppositions של המכון הניו יורקי לאדריכלות של פיטר אייזנמן – כתגובת נגד לשימוש בציטוטים היסטוריים בזרם הפוסט־מודרניסטי באדריכלות.
במאמר זה פורש ריגל את הרקע לתיאוריית השימור כאשר הוא מצליב בין הנסיבות שהובילו להגדרת יצירות כלשהן - מבנים, ציורים או פסלים - כבעלות ערך ומשמעות, ובין הנסיבות שהובילו להחלטה על שימורם. לפי ריגל, השילוב של שני שיקולים אלו מכתיב גם את אופן השימור - ״החזרת עטרה ליושנה״, משמע שיחזור למצב המקורי; חניטה של המצב העכשווי או הגנה על המבנה כך שיוכל ״להזדקן״ בדרכו הוא.
ריגל מבחין בין שלושה סוגים של מונומנטים: - ״מכוונים״ - אלו שנבנו כך על מנת להישמר ולהזכיר אירועים היסטוריים, למשל אנדרטאות; ״בלתי־מכוונים״ - אלו שנהפכו לבעלי חשיבות רק מכורח הנסיבות, למשל התרחשות של אירועים היסטוריים בתוכם, או היותם עֵדות לתקופה מסוימת ולכן הבנתם סובייקטיבית ודורשת לימוד, ו"ישנים" - אלו שקיבלו את חשיבותם רק בזכות הישרדותם וסימני העבר שניבטים מהם.
בין היתר מדגים ריגל את טיעוניו בתולדות הריסות הפורום הרומאי שהיו חסרות חשיבות עד ל״גילוין מחדש״ במאה ה־15 על ידי האיטלקים. גילוי זה סייע בידי האיטלקים לדחות מעליהם את "ההשפעות הברבריות" של הגותיקה, לבסס את זהותם כממשיכי ימיה של האימפריה הרומית ובכך גם הגנו ההריסות. ההגנה על מונומנטים מהעבר, אך גם השארתם במצבם ההרוס, שימשה בידי האיטלקים אמצעי לביסוס הישגיהם החדשים בשדה האמנות והאדריכלות.
בימינו אנו, כותב ריגל, ישנו מאבק תמידי בין שתי גישות: בין הגישה שנובעת מערכם ההיסטורי או האמנותי של המונומנטים, משמע מה "Kunstwollen" - הרצון לאפשר ביטוי אמנותי, הפועל לשיחזור המונומנטים עד למצבם השלם והראשוני, לבין הגישה שמעדיפה את ערך הזמן ורואה בכל פגם ועיוות של הזמן חלק בלתי נפרד ממהותם של המבנים.
Alois Riegl. “The Modern Cult of Monuments: Its Character and Origin,” translated by Kurt W. Forster and Diane Ghirardo, Oppositions 25(1982): 21–51.