במאמרו מרחיב דייויד הארווי את הדיון במושג שטבע אנרי לפבר, ארבעים שנה לפניו, אל האידיאולוגיה הניאו־ליברלית של זמננו ומראה כיצד כבר במאה ה־19 נהפכה העיר לכלי ספקולטיבי של צבירת הון בידי המיעוט.
לפי הארווי, מידי כמה עשורים, עם פרוץ משבר כלכלי חמור, נותרים בעלי ההון עם עודפי ייצור וללא יכולת לבצע השקעות חדשות. או אז מנוצלת העיר בידיהם על מנת להניע מחדש את צבירת ההון האישי שלהם. פעולה זו נעשית תוך נישול של האוכלוסיות החלשות שכן, הן מוצאות את עצמן מחוץ לעיר לאחר ששכונותיהן הופכות לכר פורה למניפולציות כלכליות. לפיכך, פעולת נישול זו לא רק מעצבת את דמות העיר - בניית תשתיות חדשות ופרויקטי מגורים חדשים - אלא גם את זהות תושביהן. משמע, מי יהיה רשאי ליהנות מהן ומי יורחק. הדבר בא לידי ביטוי גם בפיצול העיר לאזורים נבדלים זה מזה שאף מסתגרים מאחורי חומות.
הארווי מצביע כי בכך הפכה ״החוויה העירונית״ לסחורה, כלשונו, שבה יכול להשתתף רק מי שהפרוטה מצויה בכיסו - וכך גם הפכו הצרכנות, התיירות ותעשיית הפנאי להיבט מרכזי יותר ויותר של הכלכלה העירונית. הוא מבקש להפנות את הזרקור לחוסר־האיזון שקיים בין כוחה של ההשקעה הפרטית לזו של ההשקעה הציבורית באשר לגורלן של הערים, וקורא, בהמשך למרקס, לדמוקרטיזציה של התוצרים העודפים שאותם מפנים בעלי ההון להשקעות בעיר. לדידו, כאשר הון זה חוזר לידי הציבור הוא יכול להיטיב עם האוכלוסיות החלשות ולסייע בשיפור תנאי חייהם בתוך העיר, במקום הרחקתן ממנה.
Harvey, David. “The Right to the City.” New Left Review, 53 )September/October), 2008: 23-40.