במאמרו זה, שפורסם בשיאו של הפוסט־מודרניזם באדריכלות, פורש אנתוני וידלר את משנתם של "הרציונליסטים החדשים״, הזרם האיטלקי שכלל בין היתר את אלדו רוסי ואת אותה ״טיפולוגיה שלישית״, משמע הדרך החדשה שהציעו לניסוח הצורה האדריכלית. דרך זו לא דוחה מעליה את הקישוטיות בשם הפונקציונליות, כמו במודרניזם (״הטיפולוגיה הראשונה״), וגם לא עוסקת בציטוטים סיגנוניים כמו בפוסט־מודרניזם של ונטורי (Venturi) או בוורנקולריות (״הטיפולוגיה השנייה״), אלא רואה בצורה החיצונית כלי הכרחי לבניית המכלול, העיר.
וידלר, שפרסם את המאמר בכתב העת Oppositions, הבמה המחתרתית של ״המכון״- בית הספר לעיצוב שהקים פיטר אייזנמן בניו יורק - עושה במאמר שימוש מקורי במילה ״טיפולוגיה״ ומחזיר אותה לעיסוק בצורניות, שהיא משמעותה המקורית. כך הוא מראה כיצד ״הטיפולוגיה הראשונה״, כפי שבאה לידי ביטוי בנאורות ובמודרניזם, הביעה למעשה חוסר־ אמון בשאלות צורניות. לפיכך, אדריכלי התקופות ביססו את תורת הצורה שלהם על ״סיבות חיצוניות״ - מדעי הטבע אצל הראשונים, והתיעוש אצל האחרונים. אלו ואלו, טוען וידלר, ביטלו את הממד האוטונומי של הצורה האדריכלית ואת משמעותה כחלק ממכלול. בהמשך וידלר תוקף את ״הטיפולוגיה השנייה״, זו של הפוסט־מודרניזם כמו זו של ונטורי, או של הרגיונליסטים שעשו ״רומנטיציזציה״ של הצורות, תוך ציטוט ישיר מההיסטוריה או מחיקוי שלה.
״הטיפולוגיה השלישית״ לפיכך מציעה דגם אחר - שיטה סדורה של למידה, קיטלוג ופירוש מחדש של הצורות ההיסטוריות לפי שלושה רבדים: המשמעות ההיסטורית של כל פרגמנט, הגבולות שלו והמשמעות הנוצרת מההרכבה מחדש של פרגמנטים אלו בקונטקסט חדש. מעשה זה נועד לבטל את הקשר הישיר בין צורה ושימוש. וידלר מדגים גישה זו באמצעות הצעתו של אלדו רוסי למבנה עיריית טריאסטה באיטליה, בה הוא יצר הנגדה בין הצורה הסגורה של בית הכלא, שהתפתחה מהמאה ה־18 (בתפר שבין אמונה דתית ומטריאליזם), לבין האַרקדות הפתוחות של צורת מבנה העירייה שהתפתחה במאה ה־19 (בתפר שבין דמוקרטיזציה ושליטה). שתי צורות אלו מתעמתות עם הצעתו הוא ובכך חושפות את הדיאלקטיקה שבמשמעותן.
וידלר דוחה מראש ביקורת כי מדובר באקלקטיציזם ובגיבוב, וטוען כי בנייה זו תעשיר את התכנון העכשווי שלא יתעסק יותר רק בשאלות של פונקציונליות ויעילות, אלא גם במשמעות אזרחית ועירונית.
Vidler, Anthony. “The Third Typology.” Oppositions, 7 (Winter 1977).