במאמרו טוען פרדריק ג׳יימסון שהאדריכלות הפוסט־מודרנית היא למעשה ביטוי של מצב האדם בקפיטליזם המאוחר, בתקופת הגלובליזציה, הפוסט־תעשייתיות, ההון הפיננסי וחברת הצריכה המוגברת. לפיו, בדיוק כשם שהבניין הפוסט־מודרני מותיר את המבקר בו מבולבל, חסר־אוריינטציה וללא אפשרות לזהות נכונה את מיקומו, כך גם האדם בימינו אינו מסוגל לזהות את הכוחות הכלכליים והפוליטיים הרב־לאומיים של תקופתו. מצב זה הוא מעין קריאת השכמה, כותב ג׳יימסון, לפיתוח ״איברים חדשים״ כדי לראות נכוחה את המצב האנושי.
ג׳יימסון מבחין במאמרו בין שני ביטויים של פוסט־מודרניזם באדריכלות: האחד, כפי שבא לידי ביטוי באדריכלות של רוברט ונטורי למשל, המבקש לערבב בין "נמוך" ו"גבוה" תוך שימוש בציטוטים היסטוריים רבים ושפה ״פרסומית״ ופופולארית. לעומת זאת השני, שהתפתח באותה תקופה, מבטא את ערכי החברה הקפיטליסטית. באמצעות ניתוח של מלון וסטין Westin)) בונוונטורה בלוס אנג׳לס, בתיכנונו של האדריכל ג׳ון פורטמן שהיה מעורב בו לא רק כמעצב אלא גם כיזם, הוא מצביע על הדרך בה האלמנטים השונים מבטאים למעשה את רוח הקפיטליזם המאוחר.
כך למשל, חזיתות המראָה של ארבעת מגדלי המבנה כביטוי לשליטה (רואים אך בלתי נראים); המבנה המסחרי שבבסיס המבנה, האטום כמעט לחלוטין ובעל פתחים מעטים בלבד, מצביע על הינתקות מהכאוס העירוני לצורך קיומה של ״עיר בזעיר אנפין״. חלל הפנים של המבנה, שמתואר כ״חלל־על״ (היפר־חלל), עוטף את המבקר ומעמיס עליו שפע של גירויים חזותיים - מעליות חשופות שעולות ויורדות ודרגנועים רבים. גם בנייתו בסימטריה שגורמת למבוכיות מובילה לאותה תחושת דיסאוריינטציה שהוזכרה קודם.
ג׳יימסון רואה באדריכלות זאת, שהינה ״מעבר ליכולתו של הגוף האנושי למקם את עצמו, לארגן תפיסתית את סביבתו המיידית ולמפות קוגניטיבית את מיקומו בעולם חיצוני בר־מיפוי", ביטוי ל״אי־היכולת של רוחנו למפות את רשת התקשורת המבוזרת הגדולה, הרב־לאומית והעולמית שבה אנו מוצאים את עצמנו לכודים כסובייקטים אינדיבדיאוליים״.
ג׳יימסון, פרדריק. "פוסט־מודרניזם והעיר." פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. תרגום: עדי גינצבורג–הירש. תל אביב: רסלינג, 1991.