ריינר בנהאם מבטא בהומור ביקורת כפולה: האחת באשר להטמעת הטכנולוגיה בארכיטקטורה ועל הפוטנציאל הגלום בה לשינוי דמות המבנים, והשנייה על תרבות המגורים והחיים האמריקאיים וההתנגשות בין הצרכנות המוגברת והאובססיה לניקיון הביתי אל מול האובססיה של בילוי בטבע כ"סגנון חיים".
שמו של המאמר הוא מעין משחק הפוך על האימרה הידועה (שהייתה גם כותרתו של סרט [ושיר־נושא ידוע] שיצא לאקרנים שנה קודם לכן). גישה קומית זו מלווה גם את אופי הטקסט שנכתב כולו בסרקזם בריטי ומשלב בתוכו הצעה תיכנונית לדמות חדשה של מגורים שהומחשה בשִרטוטים קומיים לא פחות של הארכיטקט הצרפתי פרנסואה דלאגרה (Dallegret).
נקודת המוצא של בנהאם, מהנדס מכונות בהכשרתו, היא טכנולוגית. הוא פותח את הטקסט בשאלה שתהדהד לאורך כל המאמר: האם כיום, כאשר הבתים מוצפים במערכות טכניות - צינורות, כבלים, מכונות ומכשירים שונים - יש עדיין צורך במבנה שיחזיק אותם? על מנת להדגים זאת הוא סוקר את הקשר שבין מערכות טכנולוגיות למבנה לאורך ההיסטוריה ומבדיל בין שתי גישות אדריכליות היסטוריות: ״המגורים במערה" - מציאת מחסה למען התגוננות מפני הסביבה לעומת ״המדורה״ - הבנת האדם כי הוא מסוגל לשלוט בטבע.
לטענתו, האדריכלים של תקופתו - רובם תחת ההשפעה האירופית - כלואים ביצירת מחסה מפני הטבע בעוד שהטכנולוגיה החדשה, שהובילה לשליטה מוגברת בסביבה, דורשת שיחרור מאותו מחסה. את טענתו זו הוא מממש כאמור בהצעה תיכנונותית שקושרת בין מסקנות אלו לבין האופי האמריקאי המקדש את המכונית הפרטית. כך, במעין סרקזם על בית הזכוכית של מיס ואן דר רוהה, הוא מפשיט את המבנה מקירות הזכוכית ומציע מכשיר נייד הכבול למכונית ושואב אנרגיה ממנה. מכשיר נייד זה יכול לאפשר מגורים בכל מקום ובכל מזג אוויר, ללא צורך בקירות כלל.
Banham, Reyner. “A Home is not a House.” Art in America, 2 (1965). Reprinted in Architecture Culture: 1943-1968, edited by Edward Eigen and Joan Ockman. New York: Rizzoli, 1993.