אוונס בוחן במאמרו את הפער ואת התכונות הטרנזיטיביות בין שירטוט אדריכלי לבין בניינים. בעוד ברור לנו שבתרגום משפה לשפה משמעויות יכולות "להתעקם", להישבר לֶאֱבֹד בדרך, אנו מניחים כי התרגום של שירטוט אדריכלי לבניין מתקיים במרחב שאינו משנה משמעויות. תפיסה זו, אומר לנו אוונס, היא נאיבית. הוא טוען כי המעבר בין שירטוט אדריכלי לבניין דומה במידה רבה לתרגום של שפה וגם הוא תלוי פרדיגמות חברתיות, תרבותיות ומוסדיות שמייצרות ושולטות בקודים הגרפיים עליהם נשענים אדריכלים בעבודתם. בכך הוא מדגיש את התלות שבמערכת היחסים בין הייצור לבין הייצוג באדריכלות.
אוונס טוען כי כאשר לימד בבית ספר לאמנות הבחין כי אדריכלים אף פעם לא יוצרים ישירות אלא תמיד דרך מדיום אחר, לרוב שירטוטים, בעוד ציירים ופַסלים אמנם משרטטים ויוצרים מודלים אך לרוב עובדים פיזית על היצירה עצמה. הוא טוען כי רישום ומודל קרובים יותר לפיסול ולציור מאשר שירטוט לבניין, וכי שירטוטים הם לרוב נקודה ממנה מתחילה העשייה האינטנסיבית של בנייה אשר ממשיכה לשנות את התוצר הסופי.
אוונס מפתח את טענותיו באמצעות ניתוח יצירות אמנות מודרניות וקדומות יותר, מתקופות שונות. הוא מתחיל בתיאור עבודת המיצב של ג'יימס טורל (Turrell) המשתמש בעבודותיו באור כדי לשנות את החלל, או יותר נכון, את האופן בו אנו תופסים את החלל. עבודה זו יכולה הייתה להיעשות רק תוך ניסיונות במקום עצמו ואינה ניתנת לתיאור בתמונה או שירטוט, כיוון שאלו משטיחים את האובייקט. מכך טוען אוונס כי לשירטוטים יש מגבלה אינהרנטית ביכולת הביטוי שלהם. לא כל פרט אדריכלי יכול להיות מיוצג בשירטוט. בהמשך הוא מציג דוגמאות מתקופת הרנסנס ומהאמנות הניאו־קלאסית המחזקות את טענתו על הפער בין שירטוט לאדריכלות.
לטענתו של אוונס, לשירטוט יש תפקיד פולשני בהתפתחותן של צורות אדריכליות. כך לדוגמה הוא מדגיש כי עד המאה ה־14 אין עדויות לשימוש בהקרנה אורתוגרפית באדריכלות (המאפשרת השטחה של בניין תלת־ממדי לשירטוט דו־ממדי), על אף שהשיטה הייתה קיימת כבר בסוף העת העתיקה. אוונס מדגים את הפערים בין השירטוט למבנה על פי מבנים מתקופת הרנסנס האיטלקי.
אוונס טוען כי ניתן לכתוב היסטוריה של האדריכלות המערבית תוך התמקדות בדרכי פעולה, ללא התייחסות לסגנון או למשמעות. חלק גדול מתיאור היסטורי כזה יוקדש לפער בין השירטוט לבניין. בהיסטוריה מסוג זה השירטוט ייחשב לא כעבודת אמנות או דרך להזיז" רעיונות, אלא כמרחב מקומי של תחבולה והתחמקות, שבדרך זו או אחרת, עוקף את המשקל העצום של הקונבנציה שתמיד היוותה את המשענת המשמעותית ביותר לאדריכלות אך בו־בזמן הייתה גם הנטל הגדול ביותר שלה.
Evans, Robin. “Translation from Drawing to Building" AA Files. 12 (Summer 1986): 3-18.