בהמשך לעבודתו של פוקו בנושא יחסי ידע־כוח והמוסדות שמגלמים ומייצרים יחסים אלו (הכלא, המרפאה וכו') בנט דן ברעיון התערוכה או, כהצעתו, ב"מתחם הראווה". הופעתו של המוזיאון לאמנות, טוען בנט, ובעיקר פתיחתו לציבור במאה ה־19, היה קשור להופעתם של מוסדות להעברת ידע דיסציפלינרי חדש ולהתהוות הדיסקורסיבית שלהם, כמו מוזיאונים למדע וטבע, תערוכות לאומיות ובינלאומיות, ארקדות וחנויות כל־בו בהן מוצגים לראווה חפצים, בדומה למופעי הענישה של המאה ה־18 בהם נוכחות הקהל הייתה הכרחית לאירוע בו השוו ענישה לכאב. במתחם הראווה של המאה ה־19 הכוח הושתת בצורה מופנמת יותר, בצורה של ידע־כוח. במוסדות של תצוגה נוצרו יחסי כוחות מורכבים, דיסציפלינריים, שהצלבת התפתחותם אל מול הרעיונות של פוקו על "הארכיפלג הקרצלי" (Carceral Archipelago), תועיל להבנתם.
בהמשך בנט משווה בין הקמת כלא ידוע באנגליה ב-1845 לקריסטל פאלאס שהוקם בלונדון עבור התערוכה הגדולה ב-1851. לטענתו, ההיסטוריה של מתחמי הראווה והכלא חופפים בנקודות מסוימות. הוא מתאר את הקריסטל פאלאס כמקום בו מתהפך העיקרון הפאנאופיטיקלי על ידי מיקוד העיניים של ההמון במיגוון מוצרים יוקרתיים. הוא מעלה את הטענה (שרווחה כבר לפניו) כי הפאנאופטיקון נבנה כדי שיראו את כולם, ואילו הקריסטל פאלאס – כדי שכולם יֵראו. בקריסטל פאלאס, הוא מוסיף, שולבו הפונקציות של השגחה ומופע. החידוש היה ביצירת הסדר של היחסים בין הציבור למוצגים כך שבזמן שכולם יוכלו לראות, היו גם נקודות מהם כולם יכלו להֵראות. המאמר מכיל גם תיאור היסטורי מקיף של התערוכה הגדולה בה הוקם הקריסטל פאלאס.
מתחם הראווה, כפי שבנט מגדיר אותו, מגדיר את המוזיאון כסמל לכוח, לגדולה, לעושר ולקידמה. יותר מכך, המבקרים במוזיאון כפופים לצייתנות תחת זהות לאומית. החוקים הלא־כתובים של המוזיאון הם דרכן של מדינות לחנך את אזרחיהן לסדר חברתי. לא רק במוזיאון. כל מתחם ראווה (תערוכה, חנות כל־בו וכו') הופך להיות מקום בו החברה מאסדרת את עצמה באמצעות המבט של פרטי החברה.
Bennett, Tony. “The Exhibitionary Complex.” In The Birth of the Museum. London: Routledge, 1995.