במאמר ביקורתי זה לוס קובע כי לאמן יש רק שאיפה אחת- לשלוט בחומר בדרך שתשחרר את עבודתו מערכו של חומר הגלם. הבנאי אינו שותף לשאיפה זו, גם לא הסוחר. עבור הסוחר והבנאי ערכו של החומר הוא שקובע את ערכה של העבודה. לוס עומד על טיב החומר, מקורו, אופן הפקתו, הובלתו והשימוש בו כדי להדגיש שהחומר הוא "רק חומר" והינו חסר ערך עד שמושקעת בו עבודה אנושית. כמות ואיכות העבודה האנושית המושקעות בחומר קובעות גם הן את ערכו. לצורך העניין, גבס ששימש את מיכאלאנג'לו עבור דקורציה היה, כנראה, בעל ערך גבוה יותר מקיר עשוי אבן הגרניט היוקרתית ביותר.
כיום אנחנו חיים בתקופה המעדיפה כמות עבודה, אותה קל לתחשב ולתמחר. הערך הגבוה של הכמות ברור. על כן, חומרים הדורשים עבודה רבה הם בעלי ערך גבוה יותר מחומרים אחרים. לא זה היה המצב בתקופות קודמות בהן עבדו בעלי המלאכה עם החומרים הזמינים ביותר והתמקצעו בהם. כיום, לא האמן שולט, אלא השכיר היומי, לא המחשבה היוצרת אלא זמן העבודה. גם מידיו של השכיר היומי נשמט החומר ועובר לשליטתה של המכונה שמבטיחה הספק עבודה כמותי טוב יותר וזול יותר.
יראת הכבוד של כמות העבודה, טוען לוס, היא האויב הנורא מכול של היצרנים, מכיוון שהיא מובילה ליצירת חיקויים וחקיינים, ורוח זו מחלחלת גם לעבודת בעלי המלאכה אשר נדרשים לייצר חיקויים למלאכות שונות, ולמעשה, לרמות את החומר. ברוח ביקורתית זו יוצא לוס נגד יצירת התחליפים והחיקויים שמובילה לתרבות שולטת של מתעשרים חדשים, למראית העין ולהונאה חברתית שמטרתה להצביע על עושר ועל אמצעים חומריים שלמעשה אינם קיימים.
לוס, אדולף. "חומרי בניין." בתוך: דיבור לריק, למרות הכול – מבחר מאמרים. תרגום: אריה אוריאל. תל אביב: בבל, 2008.