אופנה נתפסת לרוב כאינטרס שטחי, או כפרקטיקה טיפשית שאנשים נוטים לקשור לנוער ולאנשים הזויים ולא לאמנות, עיצוב או חברה. כתוצאה מכך, יש הנוטים לתייג את האופנה כבעלת חשיבות מינורית בלבד. היחסים החלקלקים שבין העולם הגבוה ביותר של אופנת ה״הוט קוטור״ לשימוש שיגרתי ונרחב יותר ברחוב, היו תמיד סבוכים ומורכבים ויש להם השלכות על פוליטיקת האופנה.
חקר האופנה, כמו האופנה עצמה, יסודותיו באמנות ובעיצוב, או לפחות, בתולדות האמנות והעיצוב. ואכן, לימודי האופנה בימינו עדיין ממוקמים בעיקר בתחומי המחלקות לאמנויות ולא במדעי החברה. מצב זה אחראי במידה רבה לעיוות בחקר האופנה שלעתים קרובות משמיט את ההקשר החברתי של הלבוש. חשוב מכך, הניתוחים המוקדמים ביותר של האופנה היו למעשה בבחינת "היסטוריה של תחפושות" - תיאורים גרפיים של לבוש לאורך מאות שנים, שלעתים קרובות נחקרו אמנם בקפידה והורכבו במיומנות, אך למעשה היו חפים מתיאוריה. טקסטים מחקריים אלה, שנמצאים עד היום בהפקה ומשמשים לעתים קרובות כספרי מקור לקורסים באמנות ועיצוב, משמשים כעזרים מצוינים, אך אינם מצטיינים, למעט יוצאים מן הכלל, בהסבר כיצד ומדוע תובעת האופנה את חשיבותה, הפוליטיקה שלה, או הקסם שלה. מצב זה החל להשתנות בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת עם כינונם של לימודי תרבות, ניתוחים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים של אופנה ובעקבות "גל הפמיניזם השני". עם זאת, כדאי לקחת בחשבון את המחקרים המוקדמים בחקר האופנה, שכן, כפי הנראה, הם מהווים מסורת מחקרית התווך עליה נשענים ניתוחי האופנה העכשוויים.
Edwards, Tim. "The classical tradition: early perspectives on fashion." Fashion in Focus, Concepts, Practices and Politics. London: Routledge, 2011, 11-40.